שבוע -ראש השנה-עצור בטרם תעבור

"ראש השנה" תשפ"א! היכן אנו נמצאים? היכן העם נמצא? היכן העולם נמצא? בראש השנה ה' סוקר את הבריאה כולה, דן אותה ומחליט למי להמשיך להעניק חיים ולמי לא, למי להעניק פרנסה בשפע ולמי פחות, ועוד כהנה מתחומי החיים. כיצד אנו מגיעים ליום הזה? האם ה' מצלם רק תמונת מצב  ודן אותנו? או שיש מרכיבים נוספים שיכולים להשפיע על ההחלטה?

הדבר המייחד את השנה, שכנראה רובם ככולם מבינים שטבע הבריאה לא מניע את עצמו ללא מנהיג והעולם לא איבד שליטה, הטבע לא משמיד את עצמו אלא יש כאן תהליך של המנהיג ואם בעבר חשבנו ואמרנו: "נעבור, יהיה בסדר!" עתה אנו מבינים שרק עם נעצור יהיה בסדר. נעצור בטרם נעבור וננסה להבין בכלי התקשורתי שלנו עם ה' מה עלינו לעשות.

העם בתהליך קשה, כולם תוקפים את כולם והדבר הקשה ביותר שכנראה רובם צודקים במידה מסויימת ובינתיים כולנו נפגעים בזמן הוויכוח כיצד להתנהל מול הנגיף, ואיך לקטוע את מעגלי ההדבקה.

ימי ראש השנה הם ימים שיכולים להביא שינוי בשנה הבאה עלינו לטובה, השינוי – תלוי בנו. בכל אחד מאיתנו. היום שבו כל באי עולם עומדים בדין,  יש בכוחנו להשפיע על הכרעת הדין! בעוד שבכל משפט אדם מנסה להתווכח על המציאות שאירעה שהיא זו שתקבע את הפסק. בהכרעת הדין של ה' מול בני ישראל, למרות שהנאשם אכן עשה מעשים לא ראויים  אך החלטה על שינוי בהתנהגות העתידית תשפיע על הכרעת הדין . לכן, גם אם המגיפה הקשה שפקדה בשנת תש"פ את העולם נבעה מהתנהגות קלוקלת שלנו – יש לנו את היכולת לקבל החלטה להשתנות, החלטה שתכריע את הדין.

החלטה להשתנות נקראת בשם "תשובה", שפירושה לחזור למקום האמיתי שלנו. החזרה בתשובה לא שייכת רק ליהודים שתויגו כעוברי עבירה אלא גם ליהודים שומרי תורה ומצוות. בהגיע חודש אלול ובפרוס השנה החדשה גם הם צריכים לפשפש במעשיהם ולראות מה לא נעשה מושלם, כי הרי הנשמה נשלחה לעולם הזה לתקן ואין אדם שאין לא מטלה זו וכאשר הוא מבצע אותה הוא נמצא בתהליך של שיבה.

מסופר שראש ישיבה של חוזרים בתשובה הגיע עם תלמידיו לביקור בחצרו של הרבי מגור, הרב סרק לפני הרבי את תלמידיו וסיפר מתי כל אחד מהם החל בתהליך החזרה בתשובה. לבסוף שאל הרבי ומה איתך אתה גם חוזר בתשובה? הלה ענה:" לא, אני נולדתי דתי". שאלו הרבי: "מדוע שגם אתה לא תחזור בתשובה?"…

אינני יודע אם הסגר יצור את המהפך המיוחל או שהממשלה נקטה בפעולה זו מחוסר חלופות אחרות. אך אני יודע ובטוח מה יביא את השינוי המיוחל. שינוי ההתנהגות האישית שלנו, חזרה בתשובה.  בתשובה, יש שוחד מסוים שה' מקבל מאיתנו. עד חודש אלול נראה לנו שהכל בסדר ובחודש אלול אנו משתדלים להסתכל בצורה אובייקטיבית על מעשינו. לא רק בפסח אנו מצווים לחפש בחורים ובסדקים אחר החמץ אלא גם באלול מחפשים ובודקים את המעשים. השוחד שה' מוכן לקבל מאיתנו שהוא לא ממתין לראות בשטח כיצד אנו מבצעים רק מעשים חיובים אלא שהוא מסתפק בהחלטתנו התקיפה להשתנות ולא לחזור לסורנו. עבור זה הוא מוכן להעניק לנו אשראי בצורת הענקת שפע גשמי בשנה הקרובה.

בואו לא נתרגש מהקורונה, כי כנראה אם ננסה להלחם רק עימה לא ננצח אותה, לפחות זה מה שנראה היום בעולם כיצד עוברים מגל לגל כל מדינה בקצב שלה. אך נתרגש מבורא הקורונה – בורא העולם – ונבטיח לו ליצור שינוי, שינוי בהתנהגות האישית ושינוי בהתנהגות העם ונבקש ממנו שיעניק לנו את כל השפע שאנו זקוקים לו עתה, נתינה שרק הוא יכול להעניק לנו בשלמות.

נאחל איש לרעהו שנה טובה ומתוקה, נבקש מה' שיעניק לכולנו כתיבה וחתימה טובה, שנת אושר, עושר, שלום וביטחון וימלא לטובה את כל צרכינו הגשמיים והרוחניים.

   פרשת-נצבים וילך-מה ניקח ומה נשכח משנת תש"פ

רגע לפני ראש השנה, כדאי שנעצור ממרוץ החיים ונתחיל לחשוב היכן אנו ממוקמים ב"מרוץ"? נשאל מה צריכים לשמר בזיכרון הקטן הקיים במוחנו ומה נשתדל שכלל לא יכנס?

יש אירועים בהיסטוריה שרק נשארים כתובים על דפים אך יש עבר שבונה את ההווה והעתיד. התורה היא היסטוריה הבונה את ההווה כדברי רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד שהתורה היא מלשון הוראה לחיים. אך יש דברים שמתאימים בעיקר להיסטוריה ואחד מהם נמצא בפרשת השבוע הקודמת. לאחרונה נמצאו אבנים שהרכיבו את המזבח בהר עיבל שעליו הקריבו קורבנות לפני למעלה משלושת אלפים שנה, אך היום לעם היהודי אין כל קשר להרים אלו. יתרה מזאת, הר גריזים נהפך להר הפולחן של השומרונים.

מדוע אין כל זכר לעבודת השם שהתקיימה בהרים גריזים ועיבל ונשארנו רק עם הר המוריה שבו נבנה בית המקדש?

בספר אור התורה מוסבר שהר גריזים והר עיבל מסמלים את המלחמה כנגד הרע, הקללות והברכות. הקללות – היו המקל כנגד החושך, והברכות – היו הגזר, אך שניהם נמצאים במלחמה. הר המוריה ובית המקדש מסמלים את השלום שהוא היפך מהר גריזים ועיבל, לכן, דוד המלך שעסק במלחמות לא ניתנה לו האפשרות לבנות את בית המקדש אלא רק בימי שלמה בנו – איש השלום. ביהדות, המלחמה היא כלי שלא בוחלים להשתמש בו בעת הצורך ואינה מטרה אלא רק אמצעי וברגע שהושג היעד שוכחים ממנו. השלום הוא מטרה שאותו יש לזכור לעד. המלחמות שמופיעות בתורה היו מתאימות בזמנם כדי להגיע אל השלום. אך רק את חלקם אנו צריכים לזכור עד היום בגלל המסר הפנימי ששייך במלחמה של היהודי מול יצרו.

יש דרך להעלים את ההיסטוריה השלילית לא רק על ידי התעלמות ממנה אלא על ידי הפיכתה לחיובית. חז"ל מציינים שיהודי, החוזר בתשובה שלימה מתוך אהבה, ההיסטוריה השלילית שלו אינה נמחקת אלא נהפכת לחיובית "זדונות נהפכות לו לזכויות". הסיבה שהתבוננותו בהיסטוריה השלילית שלו הציקה לו ובעקבותיה שינה דרכו. הרגשת הריחוק שלו מה' בגלל מעשיו הרעים גרמו לו רצון עז לחזור ולכן הם מצטרפים לזכויות.

עלינו להיות חכמים ולדעת מתי כדאי לשמר במחשבה את העבר ומתי כדאי להתעלם הימנה. ונתחיל במלחמה היומיומית של האדם עם יצרו הרע, למרות הרצון הטוב של יהודי שלא להיכשל ולהתחבר רק לטוב היצר מצליח מידי פעם להכשילו, הדבר הנכון הוא לתקן את העיוות ולשכוח ממנו, אך יצר הרע עושה מאמץ שהכישלון יישאר במוחנו על מנת להראות לנו עד כמה אנו לא מתנהגים כיאה וזאת על מנת לייאש אותנו. את הכישלונות אנו צריכים לגנוז בדפי ההיסטוריה לאחר שהתגברנו עליהם. את המעשים הטובים אנו צריכים להציף ולשמר במחשבה גם בשביל הכוח להמשיך.

דוגמא זו קיימת גם בתקשורת הבין אישית. לא פעם קורה שנעשים מעשים הפוגעים בקשר ומתקיימת שיחת פיוס להחזירו לקדמותו וכאן מאוד חשוב לשכוח את העבר! הפיוס מחייב את השכחה ובאם חלילה זה לא יקרה, מעשי העבר יפְגעו בקשר של ההווה.

גם בחינוך הילדים, יש לסייע להם להתגבר על העבר השלילי, על רשלנות בלימודים, על כישלון במבחנים ולשכוח אותו ומצד שני לזכור את ההצלחות במבחנים ובלימוד ואף להזכיר להם זאת על מנת לדרבן אותם להשקיע יותר בלימוד.

בפרשת השבוע "נצבים-וילך" אנו משמרים את העבר, את המציאות. "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". תוכן הפסוק שאנו מאוחדים כולכם היום – בראש השנה – אנו ניצבים ועומדים בבטחה, אך אחדות מציאותית תהיה רק כאשר מאוחדים עם ה'. מי שלא מאמין, שיביט מה קורה במדינה הקטנה שלנו, העם הקטן שיש לו את כל הסיבות להתאחד, להתמודד עם הכלכלה, הבריאות והביטחון אך בפועל "איש את רעהו חיים בלעו"…

בואו ונוציא מהזיכרון שלנו כיצד אוכלים אחד את השני, בואו ונזכור שהדרך הבטוחה ביותר להגיע לשלום ולשנה טובה בכל חזיתות  החיים טמונה בפסוק "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".  

כי תבא – מה קורה לממשלה בלי ראש?

בתורתנו  כתוב מצד אחד רבות על מעלת האחדות והשלום, והרי התורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם ככתוב "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", ומצד שני – בפרשה הקודמת, פרשת כי תצא, קראנו על דברים רבים שהתורה אוסרת לחבר ביניהם, כגון כל סוגי הכלאיים: הכלאת צמחים וזרעים, הרבעת בעלי חיים ממינים שונים וכן איסור ערבוב של בשר וחלב.

חכמי ישראל הסבירו שרצון הבורא הוא שכל כוח בבריאה יפעל ממקומו ועוצמתו ולא יתערבב עם כוחות מנוגדים. לדוגמא חלב שצבעו לבן מסמל את מידת החסד, את מלאך מיכאל = שר החסד ואילו הבשר שצבעו אדום מסמל את מידת הגבורה את מלאך גבריאל = שר הגבורה.

מתעוררת השאלה מדוע לא לחבר בין דברים מנוגדים? בכל יום אנו אומרים בתפילה "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" והכוונה לחיבור בין מלאכי החסד והגבורה, מיכאל וגבריאל . איך זה עולה בקנה אחד עם האמירה שלא מחברים בין המידות השונות?

תורת החסידות מסבירה את ההבדל שבין שלום להכלאה. שלום  – מהווה חיבור בין דברים שייתכן וכל אחד מהם מבטא עניין אחר, אך הם מרגישים כיצד יחד הם מייצרים מציאות שלימה ולכן כל אחד מקריב את עצמו לצורך האחדות שבסופו של דבר תורמת לו רבות . הכלאה – זו לקיחת שני דברים מנוגדים וחיבורם פיזית. אכן הם ביחד, אך רגשית כל אחד מחפש כיצד הוא יתן את הטון, חיבור זה הוא מתכון לפיצוץ כאשר אחד מהצדדים ירגיש שהוא אינו מצליח למצות את עצמו.

למעשה, אפשר להגיע לשלום רק כאשר מחוברים לכוח עליון ולמטרות של הכוח העליון. כאשר מידת הגבורה והחסד פועלים בעולם ונראים עצמאיים אכן אין אפשרות לחברם יחדיו אך כאשר הם במרומים, עומדים בפני המלך, ה' בורא העולם, הם לא רואים את המטרות שלהם אלא את מטרות הבורא,  שכל אחד יתן את חלקו לעבודה משותפת.

אחת הדוגמאות הטובות ביותר בעולם לעניין ההכלאה או שלום – זו הזוגיות! כי הרי לוקחים בני זוג שמסמלים כוחות מנוגדים ושמים אותם תחת קורת גג אחת לחיים משותפים. הגמרא מספרת שבארץ ישראל כאשר זוג הלך להתחתן בדקו האם הם "מצא" או "מוצא" האם "מצא אשה מצא טוב, או "מוצא אני את האשה מר ממוות" איזו הכלאה יש כאן? 

אך רבי עקיבא אומר שלא כל כך משנה מי היא ומי הוא אלא מה מחבר אותם. "איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". איש ואשה הם אכן כוחות מנוגדים, אם זכו וחיברו אליהם את הכוח העליון ואז כל אחד תורם את הייחודיות שלו למטרה המשותפת כי כל אחד רואה את רצון ה' בהקמת הבית המשותף, ואם חלילה לא זכו והם רואים רק את עצמם, מה שטוב להם, לכל אחד מהם בנפרד, זו הכלאה שהכוחות המנוגדים יביאו ביום מהימים לחיכוך ופיצוץ .

פרשתנו פרשת "כי תבוא" פותחת במצוות ביכורים. כאשר עם ישראל מגיע לארץ ישראל ויושב איש תחת גפנו ותחת תאנתו צריך לזכור כי לא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא הכול נובע מהחיבור לכוח העליון שדרכו אנו מקבלים את כל השפע הגשמי. כשיהודי מעניק לה' ביכורים, מהמובחר שבפירותיו –  בהבאתם לכוהנים עבדי ה' – מראה הוא את את ההכרה בכך שהכול מאיתו יתברך וכהוקרת הטוב הוא מעניק לו מהמובחר.

כשם שבגוף לכל איבר יש את תרומתו היחודית,  אך כדי שיתפקד באופן בריא צריך את הראש והשכל שיחבר בין האברים. כשם שבמדינה לכל שר יש משרד יחודי שהוא ממונה עליו אך ללא ראש ממשלה בריא כל שר יראה רק את האינטרסים הצרים של משרדו וימנע לעבוד בהרמוניה עם המשרדים האחרים לטובת העם, כך כל יהודי כדי שיוכל לחיות בצורה בריאה בעולם בריא הוא צריך להיות מחובר למלך העולם ועל ידי זה ימלא את חלקו בעולם בהרמוניה עם שאר ברואי עולם בלי ליפול לאינטרסים הצרים שלו שהם מסיתים אותו מדרך החיים הנכונה. 

כי תצא – איך שומרים על צלם אנוש?

העולם הזה מלא בסיפורים של מעשים לא מוסריים . מעשים הגורמים לפעמים לפגיעה נפשית היוצרת נכות נפשית . מה גורם לאנשים לאבד צלם אנוש ולעשות הדברים הללו?

בעת לידת האדם מתחילה מלחמה. בספר איוב מדובר על כך שהאדם "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד",כלומר: שתחילה דומים חיי האדם לחיי הבהמה, שכל רצונם למלא אחר תאוותיהם בלי לראות האם זה טוב, או האם מישהו נפגע מזה. ההורים דואגים לחנכו על מנת שהשכל שהוא היוצר את עליונות האדם על שאר הבריאה ישלוט על מידותיו ומעשיו ולא כוח המשיכה והדחפים הנשלטים על יצרו הרע ינהלו את מעשיו. מהעַיִר יהפוך לאדם.

בפרשה הקודמת נאמר – "שופטים ושוטרים תתן לך" מה גורמת לנו השמיעה באפליקציית waze ההתראה "משטרה לפניך"? התבוננות במעשיי, האם אני שומר על החוק או שאני צריך לתקן את מעשיי. מטרת האפליקציה היא לא שרק נדאג לבדוק שהשוטר מאחורי ואז לחזור לתרבות נהיגה קלוקלת… מהי מטרת העסקת  עורך דין  בחברה? האם כדי לבדוק ליקויים ובאם ישנם למצוא את הדרך לתקנם או ללמוד  כיצד לעקוף את החוק בלי להיפגע.

כאשר נהג נעצר על עבירת תנועה מסכנת חיים, יש נהג האומר תודה לשוטר שהאיר את תשומת ליבו גם אם פגע בכיסו מעתה נזהר שלא לעשות יותר טעויות ויש נהג שיקפיד יותר שלא יהיה שוטר בדרכו בשעה שעובר עבירות תנועה.

תפקידנו, לא להישאר "עייר פרא", אלא להפעיל את השכל ולא לתת לבהמה שבנו לשלוט עלינו אלא לדאוג לכך שלא נפגע מהנהגות שליליות, תפקיד השכל לשלוט על הרגשות והמידות ולנהל אותם.

פרשת השבוע, כי תצא, מלמדת אותנו כיצד האדם מנצח במלחמה ולא רק כנגד האויב הגשמי העומד מולו אלא גם כנגד האויב הרוחני – היצר הרע – המנסה בכל דרך להכשילו. הפרשה פותחת בפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוקיך בידך", במבט שטחי יש שיבוש לשוני בפסוק, כי בתחילה מדבר על "אויבך" בלשון רבים ובהמשך ו"נתנו" בלשון יחיד. בתורה כל דבר מדויק! ומעבר לפירוש הפשוט יש גם מסרים נוספים פנימיים יותר אותה התורה מעבירה.

וכאן, מעבר לפירוש הפשוט של יציאה למלחמה כנגד האויב הגשמי הרוצה לפגוע בגופו של היהודי יש את האויב הרוחני המנסה לפגוע בנשמתו של היהודי ולנתקה  מהחיבור בחבלי עבותות אל ה'. אומרת לנו התורה, כיצד יוצאים למלחמה לא רק מהו הסד"כ הצבאי הפיזי אלא עם איזו עוצמה רוחנית יוצאים, והרי אין זה סוד שכלי המלחמה והידע המקצועי אינם מספיקים כדי לנצח אלא צריך את האמונה בניצחון את רוח הקרב. מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מביא בספרו ה"תניא", שכדי לנצח בהיאבקות ולהפיל את השני  לא מספיק להיות אדם חזק וגיבור מחברו, מפני שאם הגיבור יתנהג בעצלות הוא ינוצח ולכן כדי לנצח צריך את האמונה בניצחון.

וזה מה שהתורה אומרת: אתה צריך לצאת למלחמה ובגישה שאתה מעל אויבך "ונתנו ה' אלוקיך בידך", אתה יוצא בביטחון שה' יעזור לך ועם כזאת עזרה מי יכול לנצח אותך?

זהו הסברו של הפסוק: אמנם נלחמים נגדך שניים – האויב הגשמי הרוצה לפגוע בגופך והיצר הרע האויב הרוחני הרוצה לזנב בנשמתך. אך, מקור הרע של שניהם הוא אחד – היצר הרע.

הבה נתבונן, מלחמות קיימות לא בין עמים אלא בין אנשים השולטים באותם עמים. באותם אנשים שולט היצר הרע הגורם להם לרצון להלחם. לכן באם כל אחד יכריע את האויב האישי שלו השוכן בתוכו, את היצר הרע, לא יהיה רצון להלחם. לכן המלחמה מתחילה עם שני אויבים, הגשמי והרוחני אך בהכנעת האויב הרוחני האויב הגשמי נעלם.

גישה זו תעזור לנו להסתכל על השופטים והשוטרים לא כאויבים אלא כאנשים שעוזרים לנו לנצח את היצר הרע, כמובן שגם את השופטים והשוטרים חייבים לבקר ולראות שהיצר הרע שלהם לא הכריע אותם וגרם להם פסיקה או החלטה לא מוצדקת.

אכן, היכולת להכריע את הדחפים השליליים שלנו נמצאת ביכולת של השכל לשלוט על הלב ולהכריע את היצר,אם רק נרצה ננצח!

ראה – ביטחון פיננסי בתקופת הקורונה

האם בזמן הזה אנו אופטימיים או פסימיים? והשאלה אינה רק אילו טיפוסים אנחנו, אלא  גם מה משדרת אלינו המציאות העכשווית, החריגה. אמנם עברנו את תשעה באב ואף חגגנו את ט"ו באב אך עדיין יש בידינו לשפוך תחינה רק מול שריד מקדשנו, הכותל המערבי. הר הבית שומם במובן הייעודי שלו, ועדיין"שועלים" ממשיכים לשוטט בו…

בימים שהקורונה שולטת ברחוב, כולנו בלא נודע השולט עלינו. המכה הגדולה אותה חטפנו בגל הראשון הייתה במסיבות הפורים שסימלי החג "עד דלא ידע" וכן המסכות, הפכו לפתע לחלק משגרת חיינו עד היום. לא ידוע כיצד והיכן נתפלל בחגים, לא ידוע כיצד תיפתח שנת הלימודים וגם לא ידוע באיזו מציאות ביטחונית נהיה כאשר אזורינו הוא כהר געש שהלבה שוכנת בתוכו ולא ידוע מתי וכיצד תתפרץ.

כשרוצים להציג אדם שאין לו מה לאכול – אומרים ש"המקרר שלו ריק", על שולחנו יכול להיות היום שפע של אוכל, אך המקרר הריק מערער בו את ביטחון של יום המחר וגורם לו  להרגיש רעב למרות האוכל של היום. איננו זקוקים לפסיכולוגים שיסבירו לנו שהצורך הבסיסי של האדם הוא הביטחון במזון, מגורים ובביטחון פיננסי. בפרשה הקודמת כאשר משה רבנו ממשיך לסקור את חיי העם במדבר הוא מדבר על העינוי והרגשת הרעב שהייתה במדבר בזמן ירידת המן, למרות שבכל יום ירד המן מהשמים לכל אחד מבני הבית וכל טעם שרצו היה בו, אך זה שלא יכלו לאכסן אותו, וכל יום לא ידעו מה יאכלו למחרת גרם להם תחושת רעב.

כיום, אצל אנשים רבים אכן יש מקרר מלא אך הם חוששים מהמחר, שיפוטרו מהעבודה בעקבות קשיים שיגרמו למעביד וישארו ללא פרנסה עם משכנתא מעיקה והתחייבויות נוספות שלא נגמרות. כיצד אם כן אנחנו יכולים להרגיש טוב בעולם בתקופה של חוסר וודאות?

פרשת השבוע, פרשת ראה, תוכל להחזיר לנו את החיוך מתחת למסכה – אם רק נרצה.

ראיה ושמיעה הם שני כלים שאדם מקבל בהם מידע מהעולם הגדול. אך יש הבדל גדול ביניהם. כאשר האדם שמע דבר מה אפשר ביתר קלות לערער אצלו את הדבר ולשכנעו שלא שמע, שדמיין וכדו'. אך כאשר אדם רואה משהו אין כמעט אפשרות לשכנע אותו שלא ראה. השמיעה תופסת דבר בחיצוניותו אך ראיה גורמת לאדם להבין הרבה פעמים מעבר למה שראה.  

בפרשה כתוב שה' נותן לנו ברכה וקללה, הברכה היא אכן מתנה טובה אך הקללה היא דבר שלילי, אם כן איזו מתנה קבלנו כאן?

הכח לראות נותן לנו את היכולת להבין את הברכה שבקללה. כל הנבראים, למעט האדם, כולם מתוכנתים. הם ממלאים את משימתם בצורה מושלמת כי אין להם את היכולת להתנהג אחרת, אין להם את הבחירה החופשית.

האדם קיבל כלי מיוחד שנותן לו את הכח להעצים את עצמו – כח הבחירה. המטרה הסופית של ה' היא "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". ללא הרע והקללה, האדם היה כמו כל יצורי עולם. בריאת הקללה לא נבעה מהרצון לתת לה נחלה בעולם אלא רק לשמש ככלי שיגרום לאדם להלחם בה ולנצחה, הרע והקללה אינם כלי שמטרתו להרחיק את האדם מה' אלא כלי שמטרתו לקרב את האדם יותר לה' על ידי המאמץ הגדול שהוא משקיע כדי למנוע מהרע להרחיקו .

קשר האהבה מתחזק כאשר ישנם קשיים המאיימים להרחיק איש מרעהו ומתגברים עליהם.

כאשר נפנים בשכלנו כראיה המוחשית שה' רוצה להעניק לנו רק טוב ובדרך אל הטוב נלחמים ברע ומנצחים אותו, כאשר נפנים בראיה שהרעיון שעמד מאחורי ה"מן" שירד במדבר קיים גם היום, ייתכן שלא בטוח נדע איך למלא את המקרר ללא פרנסה מסודרת, לא בטוח שנדע איך להתמודד עם הקורונה אך נבטח ונהיה בטוחים שה' ידאג לכל מחסורינו.

נעשה מאמץ למצות את הטוב הקיים היום ולא לדאוג מיום המחר,  נעשה מאמץ לנטרל את הרע שבנו, נדאג שיום המחר יהיה טוב יותר ונזכה להבטחה הכתובה בפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה" 

עקב – להיות מנהיגים מונהגים טוב

בשבתות שלפני תשעה באב קוראים בהפטרות  נבואת החורבן ולאחר תשעה באב שבע הפטרות  נבואות נחמה. בעוד שבנבואת החורבן יכולנו להרגיש שהתנהגותנו גרמה להרחיקנו מהאבא ובחשש שאין דרך חזרה, הרגשה שמביאה ליאוש וחוסר רצון לחפש דרך חזרה. הנחמה מבהירה שהאבא אוהב אותנו מאוד, רוצה בקרבתנו ורק עלינו להושיט ידינו אליו. הכיצד? על ידי שינוי יסודי בהתנהגות שלנו.

קרש הקפיצה נמצא דווקא ביום הקשה, תשעה באב. יום שאנו משקיעים מחשבה רבה על סיבת הריחוק והשאלה הגדולה: כיצד מצליחים להגיע בהתנהגותנו למציאות מתוקנת? אנחנו מודעים לכך שבגלל שנאת חינם חרבה ירושלים, אך מהיכן מגייסים את כוחות הנפש לשנות כיוון של 180 מעלות ולהגיע לאהבת חינם שתבנה את ירושלים?

בפרק ל"ב של ספר התניא, ספר תורת הנפש, מוסבר כיצד להכיל את הזולת, כיצד אהבת הזולת לא תהיה משאלת לב בלבד מתוך ההבנה של הרווח הגדול לכולם מכך, אלא תורגש בלב ממש. המציאות היא שבפן הפיזי, בגוף, אנו שונים ונפרדים אחד מהשני, אך בנפש אנו גוף אחד רוחני גדול המתחלק לגופים רבים. אם אדם מרגיש שגופו עיקר ונפשו טפלה אכן הוא מרגיש ההבדל שבינו לזולתו, הרגשה שגורמת פעמים רבות לריחוק ואף לתחרות ושנאה. אך אם הוא שם את נפשו במרכז ואת גופו רק כמסייע לצרכי הנפש אזי מתפתחים רגשי אהבה ואחדות עם הזולת.

כותרת פרשת השבוע "עקב" מסייעת בידינו להגיע למקום המיוחל. אך קודם לכן נחזור מעט לפרשה הקודמת, הפרשה הראשונה משבעת שבתות הנחמה שבה התורה מדגישה פעמיים "אין עוד מלבדו". דהיינו, המציאות היחידה הקיימת בעולם היא מציאות הבורא והשאר היא מציאות מדומה. גם אם נבין זאת בשכלנו מתבקשת השאלה:

אם אנחנו כלום, מה עניין בקיום המצוות ואיזה ערך יש ליצור שאין לו משמעות עצמית לבצע דברים? אם נאמין בכך שאכן אנו כלום נאבד את כל רצוננו לעשות דברים שהרי אין להם משמעות, אך אם יש משמעות למעשינו ונרגיש את עצמנו מציאות – נתכחש לנאמר בפרשה שאין עוד מלבדו… 

שאלה זו נשאלת גם בקריאת שמע שאנו אומרים בכל יום בפסוק ראשון "שמע ישראל… ה' אחד" שמשמעותו שה' יחיד בעולמו וכל הבריאה היא חלק בלתי נפרד ממנו. לכאורה, זו אמירה שאמורה ליצור הרגשה של ביטול מוחלט לה',  אנו חלק בלתי נפרד מהמציאות של הבורא.

ומיד בפרשה הבאה אנו מדברים על יצירת רגש של אהבה לה' "ואהבת את ה' אלוקיך .." לאהבה זקוקים לשניים!

היכן נמצאת האמת? אכן אנו צריכים למצוא את השילוב. אכן, אנו צריכים להרגיש את עצמנו כעקב של הרגל, כאדם נמוך, עניו ושפל מול האחד היחיד – הבורא. אך אנו צריכים גם להיות מודעים לרצון ה' להיות מלך ומאחר ו"אין מלך ללא עם " – נתן לנו ה' את היכולת להיות מנהיגים על מנת לבצע את פקודות המלך – ה'.

אנו צריכים להרגיש להיות מנהיגים בעלי השפעה אך לזכור שמול עינינו ישנה רק מטרה אחת מילוי רצון המלך – ה' 

בדרך זו אפשר לנטרל קושי הקיים היום במערכות ניהול גדולות, שכל אחד אמור למלא תפקיד על מנת ליישם את מטרות החברה ביצירת פרויקטים, אך כל אחד גם רוצה שירגישו בנוכחותו בחברה וברגע שמרגיש שדבריו לא מקבלים מספיק ביטוי הוא מסוגל לעבוד לנטרל הפרוייקט כנגד מטרת החברה. הדעה הרווחת שעבודת המנכ"ל לדאוג לאגו של כל מנהל על מנת לגרום להם לסייע בפיתוח הפרויקט ולא לבלום אותו. 

היהדות מציגה דרך הפוכה לחלוטין לשימור הפרויקט והיא עבודה על ביטול רצון האגו של המנהלים שיגרום לכך שכל אחד יתרום את חלקו ככל יכולתו בלי להיפגע באם מישהו אחר יקבל את הקרדיט.

זהו "עקב תשמעון", כאשר תרגישו בביטול וענווה כעקב – יהיה לכם היכולת לשמוע ולבצע את רצון השם.

הענווה והשיפלות המחוברת אל ההתנשאות שמטרתה לאחד את יכולות המנהיגות שלנו לשמוע לרצון ה' ולבצעו תַקנה לזולת מקום בתוכנו, ותתקן את סיבות החורבן. שמיעת רצון הבורא והחזרת אהבת חינם תגרום לנו לזכות ולהינחם בקרוב בבנין המחודש.

ואתחנן – האם אנחנו בדרך למהפך?

יצאנו משלושת השבועות ותשעת הימים וכעת נכנסים לימים טובים יותר. איך נדאג שימים טובים אלו לא יישארו רק מעל דפי הספרים  או יצאו מפיות הנואמים אלא יחדרו למציאות היומיומית?

בפרשתנו, פרשת ואתחנן, משה ממשיך בדברי תוכחה  במטרה להביא את העם למקום טוב יותר.  

גם אם היום אנו לא לוקחים צד בשריפה המפלגת את העם במחאות בעד ונגד מנהיגי המדינה אשר אין ספק שלא אידיאולוגיה ודאגה לציבור מניעה את גלגלי המחאה אלא רצון לערוף ראש או לשמר ראש… ובינתיים אישי הציבור חוגגים – ואנו מודאגים.

לכן, חומר הבעירה משתנה מיום ליום, הצדדים מחפשים בכל יום את החומר הטוב ביותר להבערת הלב של המפגינים כדי שהם יבעירו את השטח.

ה"בעל שם טוב" לימד  זכות על אנשים שעשו עסקים ובדרך לא התנהגו כראוי מול הלקוחות. הוא הסביר שהתנהגותם נובעת מהצורך לחתן את בנותיהם בכבוד ולהעניק לחתנים את היכולת ללמוד לאחר החתונה על ידי החזקתם מספר שנים על שולחנם כפי שהיה מקובל באותה תקופה.

הסיבה ללימוד הזכות נבעה מהרצון להציף אצלם את הטוב הטמון בתוכם מתחת למעשים השלילים. כפי שמצינו שאמירת לשון הרע פוגעת בשלושה: במי שמוציא לשון הרע,  במי ששומע ובמי  שמדברים עליו. והנה, עולה תמיהה: השומע נענש בגלל שיכול היה לאטום את אוזניו ולהימנע מהשמיעה, אך מדוע נפגע האדם שעליו מדברים ?

דיבור – הוא כלי שה' הטביע בטבע הבריאה, לגלות דברים לזולת. כשאומרים לשון הרע על אדם, על הרע שנמצא בו, גם אם היה בו בהעלם עתה על ידי הדיבור הוא מתגלה ופוגע בו.

כאשר מתעלמים מהרע הקיים אצל האדם ומדברים על הטוב, הדיבור   מגלה את החיוב  של הזולת  וגורם לו להתחבר לטוב שבו  ולהתמודד ולגדוע את הרע שהיה בו.

כאשר אנו רואים חיסרון אצל הזולת, ישנן שתי דרכים להתייחס אליהם. האחת: לפרסם לכל העולם את התנהגות הקלוקלת שלו אך זה מוכיח שתוכחת הזולת אינה נובעת מהכאב האישי על התנהגות הלקויה שלו והרצון לראות אותו בוחר ללכת בדרך הישר, אלא רצון לפגוע בו ולבייש אותו. לפעמים, לצערנו, יש רצון שימשיך לא להתנהג כיאה על מנת שתהיה האפשרות להמשיך ולנגח אותו. והתגובה שלו תהיה בהתאם, כלומר, הוא לא ינסה לבדוק האם הלה צודק בדברי התוכחה אלא יחפש כל דרך להצדיק את מעשיו.

הדרך השנייה: להצטער על התנהגות לקויה של החבר ולחפש כל דרך לגרום לו להשתנות, למצוא את הזמן להעיר לזולת כדי שירגיש שכל רצונו הכּן הוא לראות אותו מתנהג כהלכה. דרך זו תגרום לו לעצור ולחשוב שהדרך אכן אינה ראויה ואז יתקן את מעשיו.

צריך להיזהר ולא להתבלבל
. אפשר וחשוב מאוד ללמד זכות על הזולת! אך על עצמו  אינו יכול ללמד זכות  כי אם יכול ויש לו הזכות לתקן את מעשיו.

הגיע הזמן למהפך הגדול, אכן לצאת מתשעה באב אל ט"ו באב, מהמקום הנמוך ביותר למקום הגבוה ביותר, שעליו נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'" מהמקום הנמוך של התנהגות ירודה אל המקום הגבוה של התנהגות לתפארת.

מנורת המקדש היא סמל המהפך. בית המקדש לא נוצר על מנת שאנו נאיר אותו, נהפוך הוא, הוא אמור להאיר את כל העולם על ידי מנורת המקדש כפי שהרמב"ם מציירו, שגביעי המנורה היו עם הפתח למטה. יש משמעות מאוד גדולה לצורה שהגביעים מונחים. כאשר הגביעים כלפי מעלה אנו מייצבים את עצמנו במרכז החיים ומצפים מאחרים שיעניקו לנו מכל הבא ליד, שימלאו לנו הגביע, אך כאשר הגביע כלפי מטה המשמעות היא שאנו שמים את הסביבה במרכז ובכך מעניקים לה מהכוחות והיכולות שלנו. שופכים את תכולת הגביע שלנו לאחרים.

 בבית המקדש – פתחי החלונות היו צרים מבפנים ורחבים מבחוץ וזאת כדי שמנורת המקדש תאיר את העולם.

אנו מצפים למהפך הגדול שיבולע המוות לנצח, בגאולה של כל עם ישראל, בגאולה של כל העולם מהמוות, המחלה והרוע. 

דברים – בואו ננצח יחד

האם אנו מנצחים או מנוצחים? האם הפסד גורם לנו לדיכאון והניצחון מגביר אצלנו את השמחה? דבר ראשון עלינו לבדוק את מי ניצחנו או למה הפסדנו ומה התוצאות לטווח הארוך מהניצחון או ההפסד? וכן מי כדאי שינצח ומי כדאי שיפסיד?

לפעמים ניצחון הוא הפסד ולפעמים הפסד הוא ניצחון. כאשר אדם מנהל מערכה משפטית מול הזולת שמטרתו מלחמה על כבוד ושררה הריקה מכל תוכן, הפסד במערכה זו גורמת לו רווח – ניצחון על יצרו הרע שלא הצליח לפגוע בחבר. אם היה מנצח החבר במשפט היה מפסיד מול יצרו הרע המנסה בכל דרך להכשילו, המגיע עם פרצופים שונים ודוחף אותו לנצח במשפט על מנת שיפסיד בהלבנת החבר שזו נפילה חמורה, "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא".

בשבוע שעבר קראנו בתורה על נדרים. אדם יכול לאסור על עצמו דברים שהתורה לא אסרה, אלא שהדבר מתנגש עם דברי חכמי ארץ ישראל בתלמוד הירושלמי שאדם לא יאסור על עצמו דברים שהתורה מתירה אותם, שאם אוסר על עצמו מאכל כלשהו – בעתיד, יבוא המאכל בטענות אליו "למה לא רוממת אותי?", אם היית אוכל אותי ועושה מעשים טובים בכח האכילה היית מרומם אותי…

כשעומדים מול אויב, יש אפשרות אחת לנצחו, להשמידו או לשבות אותו ולגייסו לצידך ובמקרה זה אין יותר מציאות של אויב והאופציה השנייה לייצר מנגנוני הגנה שלא להיפגע ממנו, ובמקרה זה האויב נשאר אויב.

באם יש לנו את הכוח להתגבר על רצונותינו השליליים שנובעים מהיצר אנחנו יכולים לנצחו ולהמשיך להשתמש בכל הכלים הגשמיים הקיימים בעולם שלא נאסרו, אך אם אין בכוחנו לנצח ואנחנו יכולים להיכשל עלינו ליצור מנגנוני הגנה שהנדר הוא אחד מהם.

אין ספק שנכון יותר לנצח את האויב ולא להסתפק במנגנוני הגנה ממולו.

בפרשת השבוע "דברים", משה רבנו בטרם מותו מוכיח את עם ישראל על שורת כשלים שהיו להם במהלך המסעות במדבר, מטרת משה הייתה שננצח את היצר המכשיל ולכן חיפש להעיר לעם בצורה שיקבלו בשמחה את התוכחה, כביקורת בונה ולא מתוך רצון להכאיב ולהציק. לכן הוא נקט בשלוש דרכים: 

דרך אחת: משה הוכיחם אישית. המוכיח צריך להיות אדם ישר דרך. האנשים בדרך כלל בוחנים את המבקר ולא את הביקורת. אדם רק פותח פיו והמקהלה מזמזמת "תראו מי מדבר"… לכן דווקא משה, שהיה ישר בצורה קיצונית, כפי שגם אמר לאנשי קורח שאף קנה חמור על חשבונו כשהלך למצרים להנהיג את העם.

דרך שניה: חשוב מאוד לדעת מתי להעיר, ישנם זמנים שההערה תתקבל באהבה וישנם זמנים שתתקבל כהתרסה. וגם זאת אנו למדים ממשה, שמצא לנכון להעיר לעם ישראל רק בסוף 40 השנה, מדוע לא העיר להם במשך כל השנים? רש"י מפרש שכל השנים הם היו מתוסכלים. הם רצו להיכנס לארץ אך נגזר עליהם למות במדבר. הערה בזמן זה הייתה גוררת תגובה "מה הוא רוצה מאתנו האם הוא בא לשפוך מלח על הפצעים?". אך לאחר שניצחו את כל העמים והגיעו אל סף הכניסה לארץ מצא את העיתוי הנכון.

דרך שלישית: מופיע בתורת הרבי מליובאוויטש שאדם מוכן לקבל ביקורת  כשמזהה שהזולת רוצה בטובתו. גם זאת אנו למדים מתוכחת משה.  רש"י מסביר שהמקומות המובאים בפרשה ששם חנו בני ישראל לא היו שמות של מקומות פיזיים אלא שימשו רמז לחטאם. משה לא הוכיחם בגלוי על מנת לשמור על כבודם.

יותר מאלפיים שנה אנו אבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש ומציינים זאת בצום תשעה באב. אנחנו זקוקים לניצחון אסטרטגי שבו נזכה להכרית את הרוע מהעולם, להנחיל אהבת חינם בעם ישראל ולזכות לבניין המקדש השלישי. ובינתיים, נתקלים בניצחונות שיוצרים הפסדים, כאשר קבוצות בעם נלחמות זו בזו, ייתכן שיהיו קבוצות שיחגגו ניצחונות אך אנו כעם ישראל נישאר עם ההפסד, אנו זקוקים לניצחון שכל העם ינצח, ינצח את הרע הפנימי שלו ויחבור לטוב הפנימי הקיים אצל כל יהודי.

מטות מסעי – לצאת מאזור הנוחות

האם אנו עושים מה שנוח לנו או מה שטוב לנו? אם נתבונן בוירוס הקורונה ועל השלכותיו. כפי שנראה כעת, הוירוס לא הולך לשום מקום. המחקרים המבלבלים גורמים לכל אחד מאיתנו להיצמד למחקר הקרוב לליבו. ובינתיים, הוירוס מכה בנו, בבריאותנו, בכלכלה שלנו וגם בביטחון האישי שלנו. ואנו, במקום להבין שיש מישהו הדוחף אותנו לעבור לסדר יום חדש שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה, אנו נאחזים מנסים להיאחז בהרגלים הישנים שלנו.

אנו נמצאים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז שבו הובקעה חומת ירושלים לבין ט' באב – יום שריפת בית מקדשינו. אנו בוכים על החורבן וממשיכים את החיים בגלות, במקום להתבונן על הגורם לחורבן שיביא לנו את הבנין.

בהלכות שבת ישנה הלכה, שאדם העושה בשבת פעולה שמקלקלת – פטור, כי אינה נחשבת כמלאכה. אך אם בזכות הקלקול נבנה משהו חדש, הרי הקלקול הוא חלק מהתיקון והוא עבר על איסור מלאכה בשבת. לצופה מהצד לא מספיק לראות את הקלקול אלא צריך להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר ולראות בתיקון שמגיע בזכותו. ניקח לדוגמא קבלן של פרויקט "פינוי בינוי" השמח בעת הרס הבית הישן שמכשיר את הקרקע לבניית בית חדש. כך יש להתבונן בחורבן והנסיבות שגרמו לו ולהפיק את הלקחים שיכשירו את הקרקע לבניין החדש והמפואר יותר.

כאשר מורה מקבל תלמיד עם קשיי למידה והתנהגות, יתכן שהדבר יעיב על שמחתו בגלל ה'תיק הכבד' שנפל בחלקו. לאידך, יכול המורה לשמוח על האתגר שקיבל ועל האמון שהמנהל נתן בו. אם הוא ישקיע מאמצים – על אף העליות, הירידות והמשברים שיתלוו אליהם – בסופה של עבודה הוא יגיע לסיפוק עצום על הצלחתו להעלות את התלמיד אל דרך המלך.

בפרשת השבוע 'מסעי' שאותה נקרא ביחד עם פרשת 'מטות'. התורה מספרת על מסעי בני ישראל במדבר בדרך לארץ ישראל, אך בהתבוננות נוספת היא עוסקת גם במסע האישי של יהודי מאז לידתו ועד חזרתו לעולם שכולו טוב. על יציאת העם ממצרים ומסעותיו לאורך כל הגלות בדרך לגאולה הקרובה שתביא את כל עם ישראל לארץ ישראל. ה' מעניק לנו הרבה אתגרים, אך יחד עם זה מאמין בנו ונותן לנו כוח להתמודד עמם – אם רק נרצה. 

בתקופה  זו אנו במעיין נסיעה באוניה  הטובעת ובמקום שכל קברניטיה יעשו הכול להצילה הם עסוקים במריבות על חלוקת התפקידים של אנשי צוות אוניה. חייבים לעצור ולטפל בווירוס מהמקום שטוב לנו

חכמי האמת של תורת האמת – שאינם עסוקים במחקרים שהיום נכתבים ומחר המציאות הופכת אותם – הבהירו לנו את האמת מאחורי החורבן, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", כל אדם חכם יכול להמשיך את האמירה הזאת שעל ידי תיקון החטאים נחזור לארצנו. מפני שנאת חינם חרב בית המקדש וכל חכם מבין שעל ידי אהבת חינם יבנה בית המקדש.

נכון שהפתרונות האלו דורשים מאיתנו משהו קשה, לצאת מאזור הנוחות שלנו, להתנתק קצת מהנאות החיים, להקריב את חיי הגשם לטובת חיי הרוח, להקריב את רצונותינו למען רצונות של הזולת אך שם הוא המקום הטוב לנו באמת. כמה נורות אדומות צריך להדליק לנו כדי שנתעורר? 

האדם מורכב מנשמה וגוף והשכל הוא חלק ממנו אך לצידו ישנם מערכות שעוזרות לו לתפקד. מחשבה, דיבור ומעשה הם לבושי השכל שעימם הוא מתפקד . אם עברנו על הטור והבנו את הכתוב בו, אם הדברים הכתובים בטור הובנו  והם לא יעברו לדיבור ומעשה- כנראה שלא הובנו .אם נעשה דברים ללא מחשבה מוקדמת אנחנו גם בבעיה ,אם כן כיצד עלינו לתפקד בצורה תקינה ?

ככל שאדם מתבגר הוא משלים עם דברים שאינו יכול להנות מהם יותר, דברים גשמיים, יחד עם זאת הוא מבין יותר שיש לו יכולת להנות מדברים רוחניים. אנחנו עם מתבגר שצריך מתוך בחירה להנות מסדר היום החדש/ישן, הליכה בדרכו של ה' באמת ובשמחה ולא מתוך כפיה ומחוסר ברירה כדי לשרוד. כשנרגיש טוב עם מה שטוב לנו באמת  , נרגיש שזה אזור הנוחות שלנו.

פנחס – הגשר שנהרס והגשר שנבנה

פינחס ,בן אלעזר, בן אהרון הכהן, הורס גשר ומציל את עם ישראל מנפילה לתהום. בלעם הרשע ברדיפתו  אחר כבוד, ממון ושנאה לישראל, עשה מאמץ לקללם בעבור בצע כסף, כפי שקראנו בפרשה הקודמת, ובעל כורחו נאלץ לברכם. הוא  לא  ויתר על רצונו לפגוע בעם בכך שנתן לבלק עצה רעה במטרה להכשיל ולשרוף את הגשרים אל ה'.ייחודיותו של עם ישראל, כפי שבלעם עצמו התפעל ואמר :"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" -זו השמירה על הקדושה והצניעות המשפחתית. בלעם גילה שלא רק שכל משפחה שוכנת באוהל נפרד אלא שפתחיהם לא יהיו אחד מול השני על מנת לשמור על צניעות הפרט.

בלעם שאף לערער את ייחודיות זו ע"י העצה שנתן ואכן הצליח להכשיל את ישראל שהתבוללו עם בנות מואב ועל ידי הסרת המחיצה בין ישראל לעמים, הורמה במקביל מחיצה בין ישראל לה' וכתוצאה מכך באה מגיפה קשה. בפרשתנו, פרשת פינחס מסופר על "מעשה פינחס" שהרג שניים ממובילי החיבור הפסול בין העמים וכך עצר את נישואי התערובת. הוא החזיר את המחיצה בין ישראל לעמים והוריד את המחיצה בין ישראל לאבינו שבשמים. 

בדרך כלל, כשילד אינו צועד בדרך החינוכית שהוריו העניקו לו הוא עושה זאת לא מתוך אידיאולוגיה שונה אלא מתוך חוסר כוח ללכת במסלול, גם אם כלפי חוץ הוא מקרין הנאה בדרכו החדשה, בתוכו הוא יודע שהדרך הנכונה נמצאת אצל ההורים. יתכן שהוא אומר לעצמו: "אני בגיל שכדאי להנות מהחיים, כשאתבגר – אחזור לדרך שההורים צועדים בה". כל זה יכול להמשיך כל זמן שההורים ימשיכו לכבד אותו ולתת לו פינה בבית – כבנם. אך ברגע שההורים "ישברו את הכלים" וייסרו אותו על הדרך הקלוקלת בה הוא צועד, יש סיכוי סביר שהוא יחפש כל דרך להצדיק את התנהגותו  ויפסיק להרגיש לא טוב בדרך  שבחר.

אם כן, יש לשמור קשר טוב עם הבן, קשר שישמש גשר מחבר שאם לא כן הבן ירגיש בבטחה על הגשר אל דרכו החדשה.

כפי שהדברים במערכת יחסים בין הורים וילדים כך הוא בקשר עם הבורא. כאשר חינכנו את ילדינו לשמור את רצון ה', ללכת בדרכיו, גם עם ביום מהימים יש ילד שהתעייף ויָרד מהדרך – ניזהר שלא לייסרו ולהרחיקו ולגרום לו להצדיק את דרכו החדשה, אלא להיפך, נשמור עימו על קשר בריא, נלך עימו על גשר בריא, ונעניק לו את כל האפשרויות שיהיה לו נוח ביום מהימים לחזור לדרך ה'.

גם כעם,  אבות אבותינו , של כל העם הלכו בדרך אבות האומה . במשך הדורות, לחלק מהאנשים נוצרו קשיים שגרמו להם לא לבצע  את כל רצונות ה', ובודאי שתפקידנו הוא לא לשבור את הכלים מול האנשים החושבים ומתנהגים אחרת אלא למצוא את הגשר המחבר.

השבוע חל יום שבעה עשר בתמוז, יום בו עם ישראל צם ומתחילה תקופת "שלושת השבועות" המסתיימים ביום תשעה באב – יום הצום על חורבן בתי המקדש. מטרת הצום – לעצור ו"לעשות חושבים "מדוע חרבו בתי המקדש, שהיוו את הגשר והקשר בין האדם ועולמו הגשמי אל הבורא ועולמו הרוחני, כפי שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

בתי המקדש חרבו משתי סיבות: האחת- כיון שהתנתקו מהתורה -,הכלי שמחבר אותנו עם ה'. והשני -מפני שנאת חינם ששררה בעם. אין דבר יותר חזק מזה, כדי לעורר אותנו היום מהמציאות שבהחלט אפשר לומר שבימים האחרונים יותר ויותר אנשים אינם אומרים ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא מרגישים שאיבדו שליטה. 

אנו, כיהודים, יודעים מה צריך לעשות, לחבר את הגשר בין איש לרעהו, לחבר את הגשר אל הבורא ולהתפלל "רפאינו ה' ונרפא". כשם שבגשמיות – החום גורם לחוסר תיאבון, כך ברוחניות – החום לתאוות עולם הזה גורם לחוסר תיאבון רוחני. בשניהם אנו צריכים להוריד את החום השלילי ולקבל תיאבון חיובי.

כאשר נפיל את המסך בינינו לבין אבינו שבשמים אזי תיבנה החומה בינינו לבין וירוס הקורונה ולכל תחלואי העולם הזה ונזכה לבנות בקרוב את חומות בית המקדש.