פרשת תצווה – להוריד את התחפושת

חכמינו זכרונם לברכה אומרים ש"כל הקורא את המגילה למפרע – לא יצא".  הבעל שם טוב מוציא אותנו מהפירוש הפשוט, כל מי שקורא את המגילה ומתייחס אליו רק כאל אירוע ההיסטורי – לא יצא, כי צריך לראות מה אנו לומדים מאירועי המגילה כאן ועכשיו.

דווקא היום, יום הפורים, צריך לקחת קטעים מהמגילה ולראות עד כמה הם מדברים עלינו היום. המגילה מספרת לנו על הגזירה הנוראה של המן הרשע, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. מרדכי קורא את המציאות אך לא מביט בתוצאה בלבד – בהמן שגרם לאחשוורוש לגזור הגזירה הקשה על עמו, אלא מחפש את הסיבה לגזירה הנוראה. זו הסיבה שמרדכי לא ניסה לטפל רק בצורה דיפלומטית מול אחשוורוש.

למרדכי היו קשרים חזקים בבית המלוכה. האישה מספר אחת, המלכה אסתר, היתה מבני העם היהודי. בחצר המלך פעל השר מרדכי שגרם להצלת המלך מניסיון התנקשות שבודאי נתנו לו נקודות זכות בחצר, אך הוא הבין שהמלך  והמן הם רק שליחים לבצע הגזירה וסיבת הגזירה נעוצה בהתנהגות הקלוקלת של העם היהודי באותה תקופה ולכן ניגש בתחילה לחזק את הקשרים עם ה', ולאחר מכן ניגש לטפל בתוצאה, בניסיון לבטל את הגזירה הגשמית.

זו הסיבה שמרדכי לובש שק ואפר ודואג שהעם היושב בשושן ישפר את מעשיו ויחזור בתשובה. מרדכי אוסף את ילדי ישראל יחדיו, כי ידע את השפעת הילדים על הביטחון כפי שכתוב "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז . . לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". גם אסתר הצטרפה לצום שיזם מרדכי, שלשה ימים, בטרם פנתה אל המלך. כידוע, בדרך הטבע הצום פוגע בחיצוניות, אך אסתר ידעה שלא היופי יציל את המצב.

הרבי מליובאוויטש לקח אותנו למנהג התחפושות בחג הפורים כדי לדעת איך להסתכל בחיוב על הסביבה, לחזק את האחדות בעם למרות המציאות המטעה. בפורים אנו רואים ממולנו אנשים בתחפושות שונות, זה לחיה, זה לבעל מקצוע וזה לסתם משהו לא ברור אך לעולם לא יעלה על הדעת לכעוס על אחת  הדמויות העומדות מולנו מפני שהם בסך הכל תחפושות. כך גם בחיים, אנו פוגשים אנשים רבים "מחופשים" , זה מחופש לליצן, זה מחופש לקמצן, זה לגס רוח, זה לחצוף, או סתם לאדם שלא איכפת לו, זו רק תחפושת! עמוק בתוך הלב קיים יהודי חם ואין צורך לכעוס עליו. צריך פשוט לגשת אליו ובעדינות להוריד את התחפושת ולחשוף את הנשמה הטהורה שבתוכו.

הניצחונות של עם ישראל לאורך כל הדרך הייתה כאשר הרימו את עיניהם לשמים והבינו מי השומר עליהם ומי נלחם בעבורם, "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן  שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". כשאדם הנלחם על פרנסתו יודע שתפקידו רק להכשיר הקרקע  לפרנסה ויודע  שה' הוא "הזן ומפרנס לכל" – כל ניסיון להתפרנס שלא ביושר או להתעסק 'עשרים וארבע שבע' בהגדלת ההון בלי להותיר זמן לסיבה האמיתית שבגללה אנו חיים עלי אדמות, או לחשוב שהיכולות האישיות מביאות את הפרנסה, לטווח הארוך כל אלו נוחלות כישלון. העיסוק בפרנסה הוא ליצור כלי שדרכו נקבל את השפע מבורא עולם, כאדם התופר ארנק וממתין שימלאו לו אותו.

כאז – גם היום – אנו מתמודדים עם גזירה, גזירת הקורונה. ישנם סימני שאלה רבים כיצד להתמודד עם המגפה, אך ברור שהאחדות בעם והאחדות עם הבורא תביא את המרפא.

הפרשה פותחת בפסוק "אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ  . . לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", משה רבנו מצווה-מחבר (מלשון צוותא) את העם, דואג לחבר יחדיו את כל הנרות-הנשמות וליצור את החנוכיה המאירה. בימי אחשוורוש, מרדכי היה מנהיג העם היהודי שהדליק את המנורה היהודית ובכך דאג לאחדותם. גם בדורנו, זכינו במנהיג, הרבי מליובאוויטש, שהנחיל לנו דרך ונתן לנו כוחות לחבר את הנרות, להוריד את התחפושת ולראות את החיבור האמיתי בין כל חלקי העם.

כאשר נשתמש עם הכוח לאחד את העם, להתאחד עם ה'. נזכה בעז"ה לשבת יחדיו בבית הכנסת, לשמוע את קריאת המגילה ללא מסכות, נזכה לשבת בסעודת החג "ברוב עם הדרת מלך" בשמחה וללא הגבלה ונזכה לראות את מנורת המקדש הדולקת בתפארתה.

פרשת תרומה – כיצד נמחה את עמלק שכבר איננו?

בכל שנה בראש חודש אדר, השעון עוצר מלכת ולא משנה באיזו מציאות אנו נמצאים ואילו בעיות אנו גוררים איתנו, כי – "משנכנס אדר מרבים בשמחה"! אך בשבת הקרובה נזכיר משהו שמעיק עלינו גם בחודש זה – "עמלק".

השבת אנו מזכירים "את אשר עשה לנו עמלק כאשר יצאנו ממצרים".  בחג הפורים שיחול בעז"ה בשבוע הבא, נמחה את זכר עמלק עם הרעשנים, במחיית המן שהיה מזרעו של עמלק ושרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. נזכור איך לאורך כל ההיסטוריה הארוכה של עמנו, בכל דור ודור קם עמלק, קם המן, ומחפש את רעתנו. עדיין לא יבש הדם ממרחץ הדמים הגדול שביצעה האומה הגרמנית בעם היהודי… וכבר אנו זוכים למנת אנטישמיות גבוהה ברחבי העולם ולא רק מאנשים מהרחוב, אלא גם ממנהיגים ומשטרים.

בכל יום אנו מזכירים את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". מדוע לזכור? הרי אותו עמלק נוצח במלחמה מול משה ויהושע במדבר סיני, בדרך למתן תורה? העם העמלקי, כמו אומות אחרות, התערבב זה בזה ואין אפשרות להצביע עליו. אם כן מדוע נשארה לנו מצוות מחיית עמלק?

אכן, העם העמלקי לא מוכר היום, אך דרכו קיימת ובועטת ועלינו להכיר אותה על מנת לדעת מהי הדרך הנכונה להתמודד איתה.

עמלק פוגש את ישראל בעת שיצאו ממצרים והוא נלחם עימם רק בגלל שהם יהודים, אין לו סכסוך גבולות או מחלוקת כספית עימם ואף לא היה לנו עדיין דת שהיה לו חשש שינסו לכפות עליו. השנאה הייתה כה גדולה, עד, שלמרות שהוא שמע, ככל האומות, על העם שהצליח להתגבר על האומה החזקה ביותר – מצרים – בזכות הניסים שעשה ה' ובכל זכות החליט לצאת למלחמה.

גם המן, שנפגע מחוסר הכבוד שלא קיבל ממרדכי, לא הסתפק בפגיעה במרדכי אלא בהשמדת כל האומה הישראלית. 

נדלג על כל ה'המנים' שהיו בדרך עד למנהיגים ששלטו ברחבי רוסיה ואירופה שרצו למחות כל זכר יהודי. ועד ימינו אנו – שלטון האייטולות באיראן במרחק של אלפי ק"מ מאיתנו ומנסה בכל דרך לייצר נשק גרעיני על מנת למחוק את עם ישראל וזאת על אף שבדרך העם באיראן סובל מכך.

ההיסטוריה היהודית מלמדת, שבעת שהורדנו ראש – דרכו עלינו, וכשהרמנו ראש – ברחו מאיתנו. משה ויהושע נלחמים בעמלק ומנצחים אותו. מרדכי היהודי לא כרע ולא השתחווה ומפלת המן וחבר מרעיו לא איחרה לבוא.

גם ברחבי חבר העמים, עמדו אדמורי חב"ד ובראשם הרבי הקודם "רבי יוסף יצחק" ונלחמו נגד השלטון. למרות הרצון להרוג אותו, בדרך ניסית שוחרר ולבסוף כל היהודים שוחררו מהמשטר הקומוניסטי צורר היהודים.

גם בימינו האנטישמיות מרימה ראש, אך יש לנו דרך להלחם עימה -להרים ראש!

 מי שבראש מעיניו היא השנאה לעם ישראל וכידוע ההלכה היא ש"עשיו שונא ליעקב", והסיבה שהוא מציג למלחמה  היא רק דלת הכניסה למלא אחר רצונו – הוא שייך לעמלק ואותו צריך למחוק, להרים ראש ולמחותו.

מי שיש לו זיכרון בריא יראה שבמלחמת ששת הימים הרמנו ראש ובתוך ששה ימים זכינו לניצחון ניסי עצום, אך לאחר מכן כשהתחלנו להתרפס מול אומות העולם והאויבים,  נחלנו אבדות כבדות שהשאירו לנו צלקות רבות.

עמלק לא קיים רק בדרך התנהגות של אומות העולם אלא גם בהתנהגות שלנו, אין ספק שרפיסות שלנו ומלחמה פנימית בעם מוסיפה דלק לאנטישמיות.

פרשת השבוע "תרומה" תורמת לנו עוד דרך למחיית עמלק. בפרשה כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הכוונה לא רק למקדש הגשמי בירושלים אלא בתוכם = בתוך כל יהודי. הכיצד? על ידי שמוחה את העמלק מליבו, היצר הרע, עמלק הבא לקרר אותו מקיום התורה והמעשים הטובים ומכשיר את הקרקע להיות יהודי גאה בהבטחה האלוקית, בקיום עם ישראל ובבטחה. אם לא נתעלם מההיסטוריה רצופת הניסים שבגללה אנו כאן למרות כל ה"עמלקים", אם נזכור למחות את העמלק הרוחני בתוכנו, המנסה לפגוע ביצר הטוב שלנו ואם נזכור כעם למחות את העמלק המפלג אותנו, נוכל תמיד להרבות בשמחה!

פרשת משפטים – לחסן גם את הרשת החברתית

במסגרת המחלוקת אודות קבלת החיסונים שמענו קריאות של אנשים הטוענים "הגוף שלי ברשותי ואחליט כיצד להתנהג עימו", האם טענה זו יכולה להתקבל על הדעת?

מבלי להיכנס לוויכוח הקיים היום בקשר לנטילת החיסונים, אין ספק ש"גופי ברשותי" אינה טענה רלוונטית משתי סיבות. האחד- המציאות של היום שכל אדם מאומת הוא פצצה מתקתקת שצריך לעשות הכל כדי לנטרלה, טענה זו דומה לטענת הדייר באחד מחדרי האונייה הקודח בדופן חדרו לכיוון הים ומשיב לטענת שאר יושבי האונייה, כי חדרו ברשותו ולכן הוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. צריך אכן לראות מה עושים כדי להימנע ולמנוע ההדבקה.

ישנה סיבה נוספת הדוחה את הטענה הנ"ל – גם באם אין איש הניזוק, חוץ מהמזיק בעצמו, גופו לא ברשותו. ה' העניק לכל יהודי נשמה וגוף כפיקדון לכל החיים ותפקידו לשמֵר את הגוף הפיזי על ידי שמירה על בריאות הגוף ולמלא אחר הוראות "בעל הפיקדון" לשימור הנשמה ואף להביאה למקום טוב יותר על הענקת "חומר משמר" אלו תרי"ג מצוות. הפיקדון לא שלנו הוא ניתן לנו כדי לשמרו וכשומר שפשע אנו ניתן את הדין בבוא העת לאחר מאה ועשרים באם נפגע בפיקדון.

פרשתנו, פרשת משפטים, עוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד בנזקי ממון וגוף. אחד מהנזקים שאנו מחויבים לשלם לניזוק הוא "בושת", בושת היא לא פגיעה פיזית אלא פגיעה נפשית. התורה מדגישה שהתשלום עבור הבושה משתנה בין איש לרעהו. לא דומה אם הנפגע מכובד לאדם שאינו שומר על כבודו, וכן הפוגע – כאשר אדם מכובד פוגע, הפגיעה קשה יותר מאיש פשוט שפוגע.

ישנו ויכוח האם החיסון עוזר, אך אין ויכוח על כך שהמגיפה הנוראה, שנגרמה לתלמידי רבי עקיבא נבעה מזה שלא נהגו כבוד זה בזה. יש לנו חיסון ותרופה למיגור המגפה, התרחקות מרכילות והלבנת פנים. ביוש – הלבנת פנים נחשב לנזק חמור יותר מנזק גופני, חבלה גופנית מעלה צלקת ובדרך כלל הזמן עושה את שלו והיא נעלמת, אך פגיעה בנפשו של האדם על ידי הלבנת פנים משאירה צלקת הנשארת לעד.

אמנם, כשבאים לבדוק כמה צריך לשלם דמי בושה, בודקים מי המבייש והמתבייש. אך בסוף הפרשה הקודמת, יתרו, אנו למדים שכדי לעלות למזבח על מנת להקריב קורבנות, עולים בכבש ולא במדרגות, ולא בגלל חוק הנגישות לנכים, שהרי כל בית המקדש היה מלא במדרגות. רש"י מסביר שטעם הוראת התורה, שלא לעלות במעלות למזבח נבעה "אשר לא תגלה ערוותך עליו" שאדם עולה במדרגות הוא פוסע בפתיחת רגליו בעליה ופוגע בכבוד האבנים הרואות את רגליו, בכבש משופע, צועדים בזהירות ובפסיעות עדינות, התנהגות ששומרת על כבוד המקום. לכאורה, הכוהנים הלכו עם מכנסיים ורגליהם לא היו מגולות וגם האבן איננה כאדם חי המתבייש.

אכן כן, התורה רוצה להעביר מסר חד וברור, מביוש החבר צריך להתרחק אפילו מספק הקטן ביותר, על אף שמעשה הטיפוס במדרגות לא מבייש, כי ישנם מכנסיים והאבן אינה מתביישת, אנו למדים שצריכים לברוח מפעולה שיכולה אולי לבייש ולפגוע ולא לחפש לאחר מכן תירוצים למה הזולת לא היה צריך להתבייש.

פעם, רק ה"צהובונים" היו מלאים רכילות ואנחנו נכשלנו בקריאה של הדברים. כיום, הרשתות החברתיות יצרו מציאות שכל אחד בלחיצת כפתור יכול לבייש את האחר, אנחנו בכל יום מסוגלים לקבל ולהעביר הודעות פוגעניות ומתוך הרגל אנחנו טוענים שזה לא נורא. האמת היא שאין לנו את הכלים לראות כמה צרבנו את נפש הזולת… בואו ונלחם בקורונה גם על ידי התרחקות מלשון הרע ורכילות וגם אם זה עומד לנו על הלשון או במרחק לחיצה מהמקלדת.

מותר לבקר את הזולת בצורה עניינית אך להיזהר שלא למחוק אותו. נשמור על בריאות נפשנו ונדאג לבריאות נפשו של הזולת. נשמר את החוסן הנפשי של הזולת שוודאי יסייע למערכת החיסונית שתגן על הגוף מחדירת המזיקים. אכן חיסון אלטרנטיבי מועיל (לצד החיסון הפיזי).

פרשת יתרו – להתחבר כדי להתנתק

בעבר, כאשר היה לנו אויב משותף, התאחדנו להילחם נגדו, גם שהיה לנו אוהב משותף התאחדנו סביבו. אך לצערנו הרב, יש לנו עתה אויב משותף בצורת וירוס שמזנב בנו ובמקום להתאחד על מנת למגר אותו אנו מתפלגים ומחדדים חר להתחבר כדי להתנתק בות איש אל רעהו. במלחמה כנגד הווירוס עלינו לדאוג לא רק שהניתוח יצליח אלא גם שהחולה ימשיך לחיות! לא מספיק לנסות למגר אותו על ידי ריחוק פיזי ולהרוס לחלוטין את הכלכלה והחינוך. שנים רבות לוקח לבנות כלכלה יציבה ולייצב את הילד על המסלול הנכון לו, כמו עץ שכאשר החל לגדול כפוף מאוד קשה ליישרו. לכן, יש למצוא את הדרך הנכונה, אותה נוכל למצוֹת רק אם כולם יטו כתף. לא רק לחיסון שעדיין לא בטוח יעילותו וככל שעובר הזמן סימני השאלה נצבעים באדום, אלא על מנת ללכת על שביל הזהב.

השבוע, בפרשת "יתרו" נקרא בתורה את "עשרת הדיברות" שקיבלנו בהר סיני, כהכנה וכתנאי לקבלתם. נאמר בתורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". הדגש בלשון יחיד, לאמור – "כאיש אחד בלב אחד". התורה ונותן התורה הם האוהבים המשותפים שלנו ולכן עזבנו את חילוקי הדעות והתחברנו על מנת להשיג את המתנה היקרה, התורה, כנאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". גם היום, מחוסר הכרת החשיבות של התורה, לצערנו, ישנם יהודים שרואים בקיומה המעשי כגורם המכשיל את הטיפול בנגיף, ומצד שני ישנם יהודים שומרי מצוות שמתעלמים ממצוות חשובות בתוכה כמו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" וההלכה ש"פיקוח נפש דוחה שבת". שביל הזהב נמצא אצל רופאים מומחים המכירים את דרכי ההתמודדות בווירוס, היושבים עם רבנים מומחים וקובעים יחדיו כיצד מקיימים את התורה כולה גם בזמן הזה יחד עם המצווה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

רוב עם ישראל הם יהודים מאמינים בה' ובתורתו, לכל עם ישראל יש אהבה פנימית בלב, שבעת מצוקה פורצת החוצה. גם אם ביום יום, בעיקר מסיבות פוליטיות הם נלחמים במצוות על מנת לקושש קולות, מקהלים מסוימים, למפלגתם. אך ברגע האמת, במצוקה האישית שלהם נגלה אותם אומרים תהילים ומבקשים ברכה, מגיעים לכותל להתפלל ומצדיקים עצמם שהכותל לא שייך רק לדתיים… והם צודקים.

כיצד נוכל לתרגם זאת הלכה למעשה? כדי למלא משאלה זו שבודאי תוליך אותנו למנוחה והנחלה, תחילה עלינו להוריד את להבות השנאה שקיימים משני צידי המתרס, מי יותר ומי פחות.

לדוגמא, נחזור לאירוע בעיר בני ברק, שבמהלכם נשרף אוטובוס על ידי פורעים, כאשר התקשורת הכללית האשימה את תושבי העיר – קרי 'החרדים' – וניסו להעמיק את הקרע בין החרדים לשאר תושבי המדינה. החרדים מצידם טענו שהמבצעים אינם  דתיים ובוודאי לא חרדים. אכן, רוב הציבור החרדי שומר חוק, אך בהחלט עליו לעשות חשבון נפש כיצד ישנם נערים המתנהגים בצורה זו.

בתורה ישנה מצווה של "עגלה ערופה". בקצרה, במקרה שנמצא הרוג בשדה מחוץ לעיר, בודקים מהי העיר הקרובה אליו וחשובי העיר צריכים להביא קרבן ולומר בין היתר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", הגמרא כמובן שואלת האם ראשי הציבור נחשדים ברצח? ותשובתה שהאמירה שלא גרמנו בעקיפין לרצח, אולי גרמנו לו לצאת מהעיר ללא ליווי או מזון ולכן נהרג.

התנצחות והטענה שהזולת לא יכול להלין עליי כי גם הוא עובר על ההוראות, כלומר, שלא יבוא אליי בטענות, מדוע אני מקיים הלוויה גדולה והרי גם הוא שותף בהפגנה גדולה… זהו שיח שוטים, כי בשניהם אכן מגבירים את ההדבקה.

תפקידם של אישי הציבור לעשות את חשבון הנפש ולחשוב מה גרם לבני הנוער לפרוק עול, מהי המצוקה הפנימית שלהם, אין לגשת אליהם בתלונות, אלא לטפל בהם מתוך דאגה כנה שתורגש גם אצלם ותגרום להם רצון להאזין לדברים היוצאים מהלב. לגרום להם להוציא מועקות מתוך הלב, להרגיש מה חסר להם ולהעניק חום, אהבה ושייכות למשפחה ולקהילה. להשקיע מחשבה מה אנחנו נוהגים נכון ולא מה הזולת אינו נוהג כשורה והרי גם הם בנים אהובים של ה'.

לאחר שנתחבר לאחד הדברים המרכזיים שקבלנו בתורה "אהבת ישראל" ללא תנאי,  נגיע בעז"ה גם להתנתקות מהווירוס ומכל הדברים השליליים.

פרשת בא – מנהיג אמיתי

בשבועות האחרונים אנו קוראים בפרשה כיצד המנהיג הנבחר, משה רבנו, מוביל מהלכים בהוראת ה' שבסופם בפרשת השבוע "פרשת בֹּא" עם ישראל יוצא ממצרים. בימינו אנו, פורחים מנהיגים חדשים בכל יום הרואים עצמם כגואלי העם. בשבת הקרובה יחול י' בשבט, יום בו לפני שבעים שנה התמנה הרבי מליובאוויטש כנשיאה של תנועת חב"ד וההיסטוריה מלמדת שהוא היה מנהיג שדאג לכל העם היהודי.
זה הזמן להבין פעם נוספת, כיצד צריך להיות מנהיג של עם ישראל ומהם הדרישות ממנו שברור שאינם רק היכולת לגייס כמות גדולה יותר לקלפי ביום הבחירות.

נתחיל במשה רבינו. בפרשת שמות, מסופר על כך שמשה נולד כמנהיג המוסר את נפשו למען העם וככזה כבר בתחילת דרכו דאג ליהודי שנרדף ע"י מצרי ונאלץ לגלות למדיָן. שם גילינו שני דברים שהצביעו על אופי מנהיגותו.  הראשון, הוא רואה במדבר את הסְנֶה, שיח קוצני בוער שאינו אוּכּל, כלומר – בוער ולא מתכלה. באותו מעמד יש התגלות אלוקית למשה המלמדת אותו כיצד להתנהג עם כל יהודי. הכיצד?

האדם משול לעץ "כי האדם עץ השדה". כלומר יש אנשים שמעשיהם הטובים הם כמו פירות האילן, פירותיהם נראים לכל. אך ישנם אנשים הדומים לשיח קוצני, שלא נראים עליהם פירות, צריך למצוא את לבת האש בתוך הסנה, לגלות את אש האמונה הטמונה בכל יהודי שתייצר את אש עשיית המעשים הטובים.

זו הייתה גם דרכו של הרבי, דרך שממשיכה לחיות על שליחיו ההולכים ומתרבים בכל העולם ללבות את אש האמונה הקיימת בכל יהודי, גם ביהודים שאינם מודעים על קיומו ומעשיהם נראים מנוגדים לדרך האמונה.

יהודים רבים שפקדו את הרבי נתקלו כיצד הרבי תירגם זאת הלכה למעשה. אחד מהם, היה שלמה שמיר ששימש כתב עיתון 'הארץ' בניו יורק ובמסגרת זו נפגש עם הרבי. הנה מה שהוא מספר: "עמדתי מולו. עיניו התכולות, זקנו אפור וחיוכו שיכול להמיס את ערמות השלג של ניו יורק.

"הוא דיבר על אמונה. ולא על הצורך באמונה, לא על דרכים להביא יהודים רחוקים לאמונה, אלא על אמונה הקיימת כבר, החיה בטבעיות בליבותיהם של היהודים בזמננו, בעיקר אלה היושבים בארץ ישראל. וכה אמר: "כל אחד מתושבי ישראל מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה, חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה.

"הנה: יהודי יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו, מהו הדבר המחזיק אותו בארץ ישראל? מדוע הוא חי בה? למה יוצא להגן עליה? כי מבלי שידע על כך, הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל".

משה רבנו היה רועה צאן במדבר. המדרש מספר: "כשהיה משה רבנו רועה צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: "לו הייתי יודע שרצת מפני שאתה צמא… בטח עייף אתה… הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים להנהיג צאנו של בשר ודם, חייך אתה תרעה צאני ישראל".

אנו רואים כאן מסר מיוחד, שהמנהיג לא מסתכל רק מה צאן מרעיתו עושה ובוחן בעיניו האם המעשה הוא חיובי או שלילי אלא גם מדוע הוא עושה, הגדי עשה מעשה חמור, הוא ברח, אך משה מחבק אותו כאשר מבין את הסיבה לבריחה.

מועמדי מנהיגות יקרים! (וכל יהודי אמור להיות כזה) בואו ותאמצו את דרכם של מנהיגי הדורות, החל מהמנהיג המנהיג הראשון – משה רבינו – שהוציא אותנו מהמֵצָרִים שלנו, ועד למנהיג עם ישראל בדורנו שאנו נחשפים לאלפי סיפורים כיצד הוא יִקר כל יהודי באשר הוא. ראו מהי הדרך הנכונה לעזור לעם היושב בציון, ראו מהי הדרך הנכונה שהעם היושב בציון צריך ללכת בה כדי לאחד ולשמר אותנו, משה רבינו הוביל אותנו לגאולה ממצרים, הרבי ראה את מרכז עשייתו להוליך אותנו לגאולה העתידה, באהבת ישראל נביא את הגואל.

פרשת וארא – אבא, למה?

מי לא מכיר את הסיטואציה שבה אבא נותן עונש לבנו הקטן. הבן יכול להגיב בשלושה דרכים: א. לקבל את העונש באהבה מתוך מחשבה והבנה שאבא לא רוצה סתם להציק לו, אלא אבא רוצה לעזור לו והוא חסר יכולת 'להבין את הראש' של אבא. ב. לשאול את אבא למה? לא כטענה סתם כך, אלא כדי לדעת איך לתקן את המעשים שעשה ולחזור למוטב.  ג. לשאול למה? לא במטרה לקבל תשובה אלא כטענה מדוע אתה מכאיב ומציק לי?

כשאנו מביטים על מצב העולם בכלל והמצב בארץ בפרט, רואים את מצב הבריאות, הכלכלה והפוליטיקה, האם אנחנו אופטימיים או פסימיים? ואם לא מספיק הקשיים שצפים למול עינינו, ישנם בעלי ענין שמעצימים את הקושי עד שרבים נכנסים לחרדה, ולא מהמציאות שהם חווים אלא מהצבעים השחורים שמציגים להם.

האם אנו מקבלים הדין באהבה ומתמודדים עם המציאות? או שואלים למה כדי  לתקן. או שהשאלה למה נובעת רק מהרצון לחיות חיים ללא אתגרים.

אם נסתכל על העולם ונאיר אותו באור שונה, תהיה לנו אפשרות להרגיש טוב יותר, אנו נתרחק נפשית מנקודות הכאב וגם נגרום לשינוי פיזי במציאות העולם.

ניקח לדוגמא את אבותינו במצרים. השבוע בפרשת וארא אנו ממשיכים עם סיפורי התורה שאירעו לאבות האומה. היסטוריה שמציגה לנו את הקושי הרב ששרר, את החושך שהרגישו בשעבוד הנורא של מצרים, אך התורה גם מציגה לנו את האור שהגיע בלילה אחד והפך את הקערה על פיה.

ישנו הבדל בין גישת האבות לנסיונות שהם עצמם עברו לבין משה רבינו והקשיים שעבר עם העם במצרים. אצל האבות, ראו במוחש שהם היו בעלי מידות. אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – שילוב של שניהם. משה רבינו לעומת זאת היה שייך יותר לחכמה, לשכל (אמנם גם בו פעלו רגשות אהבה ויראה וגם האבות היו קשורים לחכמה). אצל האבות הרגש שלהם אל ה' גרם להם לקבל את כל מעשה ה' באהבה עם הקשיים והניסיונות שעברו בחיים. אך משה, המאמין הגדול, בהיות החכמה והשכל מרכז חייו, שואל לאחר שרואה את פרעה מקשיח עמדות ומקשה על העם "למה הרעות לעם הזה".

משה מלמד אותנו שצריך לקבל בהבנה את השעבוד והקושי ולהמשיך למלא אחר רצון ה' במציאות הקיימת אך יחד עם זאת לדרוש לעבור את התקופה החשוכה הזאת.

כדי לחיות במציאות המורכבת הזאת צריך "וארא" – לראות את המציאות נכון. ראיה נכונה היא הדבר ראשון. אין כמו לקרוא את סיפור האבות – שכידוע הם נקראים אבות של כל עם ישראל לכל הדורות – ולקבל מהם כוחות.

כאשר אנו נמצאים במרכזו של קושי ולא רואים את נקודת המוצא – מצבנו הנפשי מורכב, אנו נפחדים ומיואשים כי לא יודעים לאן העתיד לוקח אותנו. אם נמשיך להביט רק במציאות הקיימת נגיע גם למקומות לא חיוביים.

יעקב, לפני שירד למצרים ידע היטב מה התוכנית האמנותית שמצפה לבניו ובני בניו. אך הוא גם ידע שיהיה סוף טוב לסיפור. הוא ראה והטמיע בילדיו את "אחרי כן יצאו ברכוש גדול". יעקב שתל לבניו "תמונת מסך" ברקע של מצרים, הוא נטע עצי ארז שכשבני ישראל יסבלו, הם יסתכלו על עצי ארזים שאותם הם יסחבו כשהם יצאו ממצרים ויבנו את המשכן.

כאשר אנחנו יודעים שמחר יהיה טוב יותר – לא בגלל אנשי מקצוע שונים שאינם יודעים להגיד לנו איזה זן חדש יתפתח מחר – אלא בגלל שאנו מאמינים בה' שהבטיח גאולה והוא גם יביא אותה. אנחנו צריכים לשאול למה, כדי להבין וללמוד איך להשתפר. כיצד להתרחק מעשיית הרע ונתחבר אל הטוב ואזי נקרב את הטוב האמיתי והנצחי. כל אחד מאיתנו ישנה את עצמו ואזי כל העולם ישתנה ונראה את הטוב מול עיניינו

   פרשת-נצבים וילך-מה ניקח ומה נשכח משנת תש"פ

רגע לפני ראש השנה, כדאי שנעצור ממרוץ החיים ונתחיל לחשוב היכן אנו ממוקמים ב"מרוץ"? נשאל מה צריכים לשמר בזיכרון הקטן הקיים במוחנו ומה נשתדל שכלל לא יכנס?

יש אירועים בהיסטוריה שרק נשארים כתובים על דפים אך יש עבר שבונה את ההווה והעתיד. התורה היא היסטוריה הבונה את ההווה כדברי רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד שהתורה היא מלשון הוראה לחיים. אך יש דברים שמתאימים בעיקר להיסטוריה ואחד מהם נמצא בפרשת השבוע הקודמת. לאחרונה נמצאו אבנים שהרכיבו את המזבח בהר עיבל שעליו הקריבו קורבנות לפני למעלה משלושת אלפים שנה, אך היום לעם היהודי אין כל קשר להרים אלו. יתרה מזאת, הר גריזים נהפך להר הפולחן של השומרונים.

מדוע אין כל זכר לעבודת השם שהתקיימה בהרים גריזים ועיבל ונשארנו רק עם הר המוריה שבו נבנה בית המקדש?

בספר אור התורה מוסבר שהר גריזים והר עיבל מסמלים את המלחמה כנגד הרע, הקללות והברכות. הקללות – היו המקל כנגד החושך, והברכות – היו הגזר, אך שניהם נמצאים במלחמה. הר המוריה ובית המקדש מסמלים את השלום שהוא היפך מהר גריזים ועיבל, לכן, דוד המלך שעסק במלחמות לא ניתנה לו האפשרות לבנות את בית המקדש אלא רק בימי שלמה בנו – איש השלום. ביהדות, המלחמה היא כלי שלא בוחלים להשתמש בו בעת הצורך ואינה מטרה אלא רק אמצעי וברגע שהושג היעד שוכחים ממנו. השלום הוא מטרה שאותו יש לזכור לעד. המלחמות שמופיעות בתורה היו מתאימות בזמנם כדי להגיע אל השלום. אך רק את חלקם אנו צריכים לזכור עד היום בגלל המסר הפנימי ששייך במלחמה של היהודי מול יצרו.

יש דרך להעלים את ההיסטוריה השלילית לא רק על ידי התעלמות ממנה אלא על ידי הפיכתה לחיובית. חז"ל מציינים שיהודי, החוזר בתשובה שלימה מתוך אהבה, ההיסטוריה השלילית שלו אינה נמחקת אלא נהפכת לחיובית "זדונות נהפכות לו לזכויות". הסיבה שהתבוננותו בהיסטוריה השלילית שלו הציקה לו ובעקבותיה שינה דרכו. הרגשת הריחוק שלו מה' בגלל מעשיו הרעים גרמו לו רצון עז לחזור ולכן הם מצטרפים לזכויות.

עלינו להיות חכמים ולדעת מתי כדאי לשמר במחשבה את העבר ומתי כדאי להתעלם הימנה. ונתחיל במלחמה היומיומית של האדם עם יצרו הרע, למרות הרצון הטוב של יהודי שלא להיכשל ולהתחבר רק לטוב היצר מצליח מידי פעם להכשילו, הדבר הנכון הוא לתקן את העיוות ולשכוח ממנו, אך יצר הרע עושה מאמץ שהכישלון יישאר במוחנו על מנת להראות לנו עד כמה אנו לא מתנהגים כיאה וזאת על מנת לייאש אותנו. את הכישלונות אנו צריכים לגנוז בדפי ההיסטוריה לאחר שהתגברנו עליהם. את המעשים הטובים אנו צריכים להציף ולשמר במחשבה גם בשביל הכוח להמשיך.

דוגמא זו קיימת גם בתקשורת הבין אישית. לא פעם קורה שנעשים מעשים הפוגעים בקשר ומתקיימת שיחת פיוס להחזירו לקדמותו וכאן מאוד חשוב לשכוח את העבר! הפיוס מחייב את השכחה ובאם חלילה זה לא יקרה, מעשי העבר יפְגעו בקשר של ההווה.

גם בחינוך הילדים, יש לסייע להם להתגבר על העבר השלילי, על רשלנות בלימודים, על כישלון במבחנים ולשכוח אותו ומצד שני לזכור את ההצלחות במבחנים ובלימוד ואף להזכיר להם זאת על מנת לדרבן אותם להשקיע יותר בלימוד.

בפרשת השבוע "נצבים-וילך" אנו משמרים את העבר, את המציאות. "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". תוכן הפסוק שאנו מאוחדים כולכם היום – בראש השנה – אנו ניצבים ועומדים בבטחה, אך אחדות מציאותית תהיה רק כאשר מאוחדים עם ה'. מי שלא מאמין, שיביט מה קורה במדינה הקטנה שלנו, העם הקטן שיש לו את כל הסיבות להתאחד, להתמודד עם הכלכלה, הבריאות והביטחון אך בפועל "איש את רעהו חיים בלעו"…

בואו ונוציא מהזיכרון שלנו כיצד אוכלים אחד את השני, בואו ונזכור שהדרך הבטוחה ביותר להגיע לשלום ולשנה טובה בכל חזיתות  החיים טמונה בפסוק "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".  

בשלח – להשתעבד לחרות האמיתית

השבוע עמד תחת זרקורי התקשורת "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ. אינני מתמצא בנבכי התוכנית, אך שוב עולה השאלה: בפרשת השבוע, פרשת בשלח, עם ישראל חוגג את יציאתו ממצרים, האם אנו עם עצמאי בארצו? או מאז פרעה אנו מחליפים שעבוד? ולמי אנו כפופים היום?

אכן, בהחלט אפשר לחשוב, האם אנו מקבלי החלטות באופן עצמאי או סרים לדעת המעצמות הגדולות ובכל החלטה משמעותית הם אלו הנותנים דעתם, גם בדברים החשובים לנו.

השאלה נשאלת מיד לאחר יציאת מצרים, כאשר משה מוציא את העם משעבוד מצרים אל עבר הר סיני לקבלת התורה. הוא לכאורה לא הוציא את העם משעבוד, אלא העביר אותו משעבוד פרעה לשעבוד המוחלט של ה'. התורה אותה קיבלנו  בהר סיני "מתערבת" לנו בכל צעד ושעל בחיים, מהלידה ועד מאה ועשרים. 

האם חירות זה משהו פיזי או מעורב בו הרגשה נפשית? בפרשה שעברה, עם ישראל יוצא ממצרים, פורק את עול העבדות הפיזי, את עבודת הפרך, עצם היציאה מקנה חופש ממאמץ גופני רצוף אך – לא מביאה אותנו אל החירות. שעבוד, זו מציאות שאדם אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו אלא מבצע הוראות שאחרים מחייבים אותו, וגם לאחר היציאה לחירות – כדי  שאדם יעשה מה שליבו חפץ הוא חייב שיהיה מול עיניו מטרות שאותם רוצה להשיג, כי אחרת הוא יהיה משוחרר פיזית. אבל, משועבד נפשית מחוסר מטרה ותכלית.

התורה מספרת על שעבוד עם ישראל במצרים ויציאתו לחירות ואנו מתעוררים לשאול עצמינו היכן אנו היום? ישנם הרבה מצבים בחיים שאנו משועבדים לדברים מסוימים, צריכים להכיר אותם ולמצוא את הדרך להשתחרר ולהיות בן חורין. במקור, בתי הספר נועדו לשם מטרה זו, להוציא אותנו ממצרים. התלמיד נולד בגוף הנמשך בטבעו לרצונות הגשמיים, רצונות שיכולים לגרום לו להשתעבד לעשייה שפוגעת במטרות שלו כאדם, להזיק לסביבה שלו. בית החינוך אמור להוציא אותו ממצרים אלו, להוליכו להתחבר אל המידות הטובות אל העשייה המועילה. וכמשל העץ – שהשבוע יחול ט"ו שבט ונחגוג את ראש השנה לאילנות – "כי האדם עץ השדה" נדאג  שיגדל ישר בריא וחסון ויתן פירות טעימים.

אכן, אנחנו, שיצאנו ממצרים משיעבוד לעבדות שנות אלפיים לשגרה, ללחץ החברתי, לעבודה הלא מוגבלת שמטרתה מילוי הכספות הלא מוגבלות בשטרות, לסמארטפון ולמדיה הגוזלות זמן רב מחיינו על חשבון השגת מטרות החיים וכן למזון ומתחים הלא מוגבלים שמביאים אותנו להתמודדויות לא מוגבלות עם בעיות בריאות.

מהי הדרך להיגמל? לצאת מהמיצרים של היום? להשתחרר מהעבדות לאומות העולם?

גם בזה נחזור לילד. פעמים רבות התנהגות שלילית אינה נובעת מהרצון להתנהג בצורה זו אלא מתוך חוסר מיצוי עצמי שגורם לו למשוך תשומת לב. ישנו ילד שחרוץ בלימודים, ממלא את המטלות הניתנות בכיתה ומקבל יחס ראוי,  ויש את התלמיד שאינו פותח ספר ומחפש את יחס הכיתה ע"י התנהגות שפוגעת במהלך הלמידה ונותנת לתלמיד את תשומת הלב אותה הוא מחפש.

אם אדם ממוקד במטרה הוא מגיע לסיפוק והלחץ החברתי לא משפיע עליו, הוא חי עם הכסף אך לא רואה בו את פסגת האושר ומוצא זמן לעשות דברים נוספים מעבר לעשיית הכסף, הוא לא מחובר לסמארטפון מעבר לצורך הבסיסי כי לא רואה בו את מרכז חייו, הוא אינו אוכל כל מה שמושך ומדוע? כי הוא מחפש בו רק את הכלי לחיים ולא מרכז הנאות גופו.

עם ישראל יצא ממצרים ומתוך בחירה והנאה קיבל להיות עבד ה' כי חירות אמיתית פירושה – מתן ביטוי שלם למאווייו של האדם ואצל יהודי, אצל כל יהודי, שוכנת בתוכו נשמה אלוקית ולכן חיזוק הקשר עם ה' גורם למצות עצמו להגיע אל המטרה האמיתית.

כשיצאנו ממצרים, קבלנו הבחירה להשתעבד לה' או לאומות העולם. אז בואו, כולנו, נשתעבד למי שנותן לנו את היכולת להגיע לחירות האמיתית ונקבל את ההחלטות הטובות לנו ולא לאינטרסים של אומות העולם. שלא רק בפרשה נראה את יציאת מצרים אלא בחיי היום יום שלנו, כיחידים וכאומה.