קטגוריה: Uncategorized

אנו נמצאים בהכנות הבית לכבוד החג, לדאוג שלא יישאר בו פירור של חמץ. בעוד שאת החמץ הגשמי אנו יכולים לחזור ולאכול מיד לאחר החג, את החמץ הרוחני – יצרו הרע של האדם – עלינו לבערו בכל רגע ולצמיתות.

היצר הרע מנסה לעוות מושגים על מנת שהאדם ימשך לרצונות הגשמיים של היצר וימנע מללכת בדרך הסלולה שהתורה מציגה ומציבה לאדם.

היצר מנסה להציג מצג שווא של כדאיות הסיפוק. אך כשנתבונן אחרי המעשה, נגלה שהרבה מהמעשים, באותו רגע ישנה הנאה וברגע שאחרי מגיעה החרטה. הסיבה לכך, כי אנו לא עושים באמת מה שטוב לנו, אלא מה שהיצר משכנע אותנו לעשות. לבסוף, אנו מגלים את האמת המציפה אותנו שלא הצלחנו לעשות מה שאנחנו רוצים, אלא נכנענו לרצון היצר.

כיצד גורמים לאדם ללכת בדרך הישרה ולא לסטות ממנה ?

ישנן שלוש דרכים: האחת, כאשר מציגים את היעד בצורה ברורה. השניה, כאשר מלמדים כיצד לצעוד ולהתגבר על מכשולים בדרך ליעד. והדבר השלישית, כאשר מענישים על סטייה מהדרך, מטרת העונש הוא להחזיר האדם למסלול הנכון.

ישנם צדיקים הרואים את היעד וממוקדים בו ולכן, הדרך ליעד אינה מהווה מכשול. כפי שאדם היודע שבראש ההר יש אוצר יקר, הוא לא יירתע מללכת בדרך מלאה מכשולים. הם מלמדים את העם להיות ממוקדים במטרה. ישנם צדיקים הרואים את הדרך! הם מתמודדים עם הדרך, הם מלמדים כיצד להתמודד. זהו ההבדל בין מורה למחנך. המורה – מתמקד בחומר הנלמד, במה צריך לעשות וכדו' ואילו המחנך – מלמד כיצד ניתן ואפשר לבצע. כאשר מחנך התמודד בעבר עם הקשיים שהתלמיד מתמודד עמם היום, הוא מזדהה עם הקושי של התלמיד ולכן יותר קל לו לעזור ליצור השינוי החיובי. אחת הסיבות שהתלמיד לא מקבל את דברי המחנך, נובע מהמחשבה ומההרגשה ש"המורה אינו מבין אותי, לא מבין את הקושי שלי. . . " ברגע שהוא מבין שהמחנך מבין ומזדהה הוא מוכן לקבל את הכלים שיצרו את השינוי.

אחת הדוגמאות המוכרות. קבוצות של מכורים שהצליחו להיגמל והם עצמם מסייעים למתמכרים חדשים להיגמל כאשר הם מביאים נסיונם האישי והניצחון היום יומי המונע מהם ליפול בשנית.

הכלי השלישי הוא – העונש. הפרשה שלנו "פרשת תזריע" מלמדת אותנו כיצד לתת עונש שעימו נחזיר את הזולת למסלול ולא נשבור אותו.

בפרשה אנו למדים על העונש של אנשים הנכשלים ברכילות, עונש שבא לעזור להם לתקן את מעשיהם. נאמר: "בדד ישב מחוץ למחנה" באם כתמי העור שיהיו על בשרו ייחשבו כצרעת הוא ישב לבדו בודד, ללא יכולת לדבר עם איש לשון הרע. אך הדרך לקבלת העונש מעניינת. ברגע שמופיעים הפצעים החשודים כצרעת הוא נשלח אל המומחה לבדוק האם זה אכן צרעת המטמאת אותו ומחייבת אותו לצאת מחוץ למחנה. אך מי שבפועל יש לו היכולת לטמא אותו, הוא רק כהן ומדוע?

עונש היוצר בידוד הא עונש קשה מאוד ולכן התורה רוצה שרק במקרה שנבדקו כל הכיוונים ואין אפשרות לטהרו, הוא מטמאו. כהן, הוא איש חסד, המחפש כל דרך ללמד זכות על השני ולכן הוא נבחר לגזור את העונש.

כאן אנו למדים דבר נוסף בחינוך, כאשר מענישים את הזולת על מעשים שליליים, יש לגרום לו להרגיש שזה נובע מהרצון לעזור לו, לחזור למסלול ולא נובע מכעס על התנהגות לא ראוייה, ככהן שכואב לו להעניש כי בטבעו הוא אוהב כל יהודי.

כדי לשרוד בהצלחה את המסלול המפותל והמורכב של החיים. צריך להכיר את היעד בצורה ברורה, צריך לקבל את הכוח לצעוד בדרך אל היעד ולהתגבר על מכשולים. אך אם לפעמים לא הצלחנו להתגבר וסטינו מהדרך, צריך לקבל באהבה העונש שאנחנו מתרגמים את מטרתו נכון ודרכו חוזרים אל הדרך הנכונה.

שנזכה לצעוד בדרך לחירות אמיתית. צעידה שהחלה בעת יציאת מצריים ותסתיים בגאולת עם ישראל הקרובה על ידי משיח צדקנו.

   פרשת-נצבים וילך-מה ניקח ומה נשכח משנת תש"פ

רגע לפני ראש השנה, כדאי שנעצור ממרוץ החיים ונתחיל לחשוב היכן אנו ממוקמים ב"מרוץ"? נשאל מה צריכים לשמר בזיכרון הקטן הקיים במוחנו ומה נשתדל שכלל לא יכנס?

יש אירועים בהיסטוריה שרק נשארים כתובים על דפים אך יש עבר שבונה את ההווה והעתיד. התורה היא היסטוריה הבונה את ההווה כדברי רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד שהתורה היא מלשון הוראה לחיים. אך יש דברים שמתאימים בעיקר להיסטוריה ואחד מהם נמצא בפרשת השבוע הקודמת. לאחרונה נמצאו אבנים שהרכיבו את המזבח בהר עיבל שעליו הקריבו קורבנות לפני למעלה משלושת אלפים שנה, אך היום לעם היהודי אין כל קשר להרים אלו. יתרה מזאת, הר גריזים נהפך להר הפולחן של השומרונים.

מדוע אין כל זכר לעבודת השם שהתקיימה בהרים גריזים ועיבל ונשארנו רק עם הר המוריה שבו נבנה בית המקדש?

בספר אור התורה מוסבר שהר גריזים והר עיבל מסמלים את המלחמה כנגד הרע, הקללות והברכות. הקללות – היו המקל כנגד החושך, והברכות – היו הגזר, אך שניהם נמצאים במלחמה. הר המוריה ובית המקדש מסמלים את השלום שהוא היפך מהר גריזים ועיבל, לכן, דוד המלך שעסק במלחמות לא ניתנה לו האפשרות לבנות את בית המקדש אלא רק בימי שלמה בנו – איש השלום. ביהדות, המלחמה היא כלי שלא בוחלים להשתמש בו בעת הצורך ואינה מטרה אלא רק אמצעי וברגע שהושג היעד שוכחים ממנו. השלום הוא מטרה שאותו יש לזכור לעד. המלחמות שמופיעות בתורה היו מתאימות בזמנם כדי להגיע אל השלום. אך רק את חלקם אנו צריכים לזכור עד היום בגלל המסר הפנימי ששייך במלחמה של היהודי מול יצרו.

יש דרך להעלים את ההיסטוריה השלילית לא רק על ידי התעלמות ממנה אלא על ידי הפיכתה לחיובית. חז"ל מציינים שיהודי, החוזר בתשובה שלימה מתוך אהבה, ההיסטוריה השלילית שלו אינה נמחקת אלא נהפכת לחיובית "זדונות נהפכות לו לזכויות". הסיבה שהתבוננותו בהיסטוריה השלילית שלו הציקה לו ובעקבותיה שינה דרכו. הרגשת הריחוק שלו מה' בגלל מעשיו הרעים גרמו לו רצון עז לחזור ולכן הם מצטרפים לזכויות.

עלינו להיות חכמים ולדעת מתי כדאי לשמר במחשבה את העבר ומתי כדאי להתעלם הימנה. ונתחיל במלחמה היומיומית של האדם עם יצרו הרע, למרות הרצון הטוב של יהודי שלא להיכשל ולהתחבר רק לטוב היצר מצליח מידי פעם להכשילו, הדבר הנכון הוא לתקן את העיוות ולשכוח ממנו, אך יצר הרע עושה מאמץ שהכישלון יישאר במוחנו על מנת להראות לנו עד כמה אנו לא מתנהגים כיאה וזאת על מנת לייאש אותנו. את הכישלונות אנו צריכים לגנוז בדפי ההיסטוריה לאחר שהתגברנו עליהם. את המעשים הטובים אנו צריכים להציף ולשמר במחשבה גם בשביל הכוח להמשיך.

דוגמא זו קיימת גם בתקשורת הבין אישית. לא פעם קורה שנעשים מעשים הפוגעים בקשר ומתקיימת שיחת פיוס להחזירו לקדמותו וכאן מאוד חשוב לשכוח את העבר! הפיוס מחייב את השכחה ובאם חלילה זה לא יקרה, מעשי העבר יפְגעו בקשר של ההווה.

גם בחינוך הילדים, יש לסייע להם להתגבר על העבר השלילי, על רשלנות בלימודים, על כישלון במבחנים ולשכוח אותו ומצד שני לזכור את ההצלחות במבחנים ובלימוד ואף להזכיר להם זאת על מנת לדרבן אותם להשקיע יותר בלימוד.

בפרשת השבוע "נצבים-וילך" אנו משמרים את העבר, את המציאות. "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". תוכן הפסוק שאנו מאוחדים כולכם היום – בראש השנה – אנו ניצבים ועומדים בבטחה, אך אחדות מציאותית תהיה רק כאשר מאוחדים עם ה'. מי שלא מאמין, שיביט מה קורה במדינה הקטנה שלנו, העם הקטן שיש לו את כל הסיבות להתאחד, להתמודד עם הכלכלה, הבריאות והביטחון אך בפועל "איש את רעהו חיים בלעו"…

בואו ונוציא מהזיכרון שלנו כיצד אוכלים אחד את השני, בואו ונזכור שהדרך הבטוחה ביותר להגיע לשלום ולשנה טובה בכל חזיתות  החיים טמונה בפסוק "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".  

השבוע עמד תחת זרקורי התקשורת "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ. אינני מתמצא בנבכי התוכנית, אך שוב עולה השאלה: בפרשת השבוע, פרשת בשלח, עם ישראל חוגג את יציאתו ממצרים, האם אנו עם עצמאי בארצו? או מאז פרעה אנו מחליפים שעבוד? ולמי אנו כפופים היום?

אכן, בהחלט אפשר לחשוב, האם אנו מקבלי החלטות באופן עצמאי או סרים לדעת המעצמות הגדולות ובכל החלטה משמעותית הם אלו הנותנים דעתם, גם בדברים החשובים לנו.

השאלה נשאלת מיד לאחר יציאת מצרים, כאשר משה מוציא את העם משעבוד מצרים אל עבר הר סיני לקבלת התורה. הוא לכאורה לא הוציא את העם משעבוד, אלא העביר אותו משעבוד פרעה לשעבוד המוחלט של ה'. התורה אותה קיבלנו  בהר סיני "מתערבת" לנו בכל צעד ושעל בחיים, מהלידה ועד מאה ועשרים. 

האם חירות זה משהו פיזי או מעורב בו הרגשה נפשית? בפרשה שעברה, עם ישראל יוצא ממצרים, פורק את עול העבדות הפיזי, את עבודת הפרך, עצם היציאה מקנה חופש ממאמץ גופני רצוף אך – לא מביאה אותנו אל החירות. שעבוד, זו מציאות שאדם אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו אלא מבצע הוראות שאחרים מחייבים אותו, וגם לאחר היציאה לחירות – כדי  שאדם יעשה מה שליבו חפץ הוא חייב שיהיה מול עיניו מטרות שאותם רוצה להשיג, כי אחרת הוא יהיה משוחרר פיזית. אבל, משועבד נפשית מחוסר מטרה ותכלית.

התורה מספרת על שעבוד עם ישראל במצרים ויציאתו לחירות ואנו מתעוררים לשאול עצמינו היכן אנו היום? ישנם הרבה מצבים בחיים שאנו משועבדים לדברים מסוימים, צריכים להכיר אותם ולמצוא את הדרך להשתחרר ולהיות בן חורין. במקור, בתי הספר נועדו לשם מטרה זו, להוציא אותנו ממצרים. התלמיד נולד בגוף הנמשך בטבעו לרצונות הגשמיים, רצונות שיכולים לגרום לו להשתעבד לעשייה שפוגעת במטרות שלו כאדם, להזיק לסביבה שלו. בית החינוך אמור להוציא אותו ממצרים אלו, להוליכו להתחבר אל המידות הטובות אל העשייה המועילה. וכמשל העץ – שהשבוע יחול ט"ו שבט ונחגוג את ראש השנה לאילנות – "כי האדם עץ השדה" נדאג  שיגדל ישר בריא וחסון ויתן פירות טעימים.

אכן, אנחנו, שיצאנו ממצרים משיעבוד לעבדות שנות אלפיים לשגרה, ללחץ החברתי, לעבודה הלא מוגבלת שמטרתה מילוי הכספות הלא מוגבלות בשטרות, לסמארטפון ולמדיה הגוזלות זמן רב מחיינו על חשבון השגת מטרות החיים וכן למזון ומתחים הלא מוגבלים שמביאים אותנו להתמודדויות לא מוגבלות עם בעיות בריאות.

מהי הדרך להיגמל? לצאת מהמיצרים של היום? להשתחרר מהעבדות לאומות העולם?

גם בזה נחזור לילד. פעמים רבות התנהגות שלילית אינה נובעת מהרצון להתנהג בצורה זו אלא מתוך חוסר מיצוי עצמי שגורם לו למשוך תשומת לב. ישנו ילד שחרוץ בלימודים, ממלא את המטלות הניתנות בכיתה ומקבל יחס ראוי,  ויש את התלמיד שאינו פותח ספר ומחפש את יחס הכיתה ע"י התנהגות שפוגעת במהלך הלמידה ונותנת לתלמיד את תשומת הלב אותה הוא מחפש.

אם אדם ממוקד במטרה הוא מגיע לסיפוק והלחץ החברתי לא משפיע עליו, הוא חי עם הכסף אך לא רואה בו את פסגת האושר ומוצא זמן לעשות דברים נוספים מעבר לעשיית הכסף, הוא לא מחובר לסמארטפון מעבר לצורך הבסיסי כי לא רואה בו את מרכז חייו, הוא אינו אוכל כל מה שמושך ומדוע? כי הוא מחפש בו רק את הכלי לחיים ולא מרכז הנאות גופו.

עם ישראל יצא ממצרים ומתוך בחירה והנאה קיבל להיות עבד ה' כי חירות אמיתית פירושה – מתן ביטוי שלם למאווייו של האדם ואצל יהודי, אצל כל יהודי, שוכנת בתוכו נשמה אלוקית ולכן חיזוק הקשר עם ה' גורם למצות עצמו להגיע אל המטרה האמיתית.

כשיצאנו ממצרים, קבלנו הבחירה להשתעבד לה' או לאומות העולם. אז בואו, כולנו, נשתעבד למי שנותן לנו את היכולת להגיע לחירות האמיתית ונקבל את ההחלטות הטובות לנו ולא לאינטרסים של אומות העולם. שלא רק בפרשה נראה את יציאת מצרים אלא בחיי היום יום שלנו, כיחידים וכאומה.