אחרי קדושים – להתחבר, להתאחד, לנצח!

אהבת ישראל היא מצווה מאוד מרכזית שניתנה לנו בהר סיני. מעבר לחשיבותה כמצווה, כפי שרבי עקיבא אומר שהיא "כלל גדול בתורה". הרי כבר יעקב אבינו מסביר לבניו את הכוח הרב הטמון באחדות האחים בעת שמברך אותם בטרם מותו. כל אחד בנפרד דומה לקש שבקלות אפשר לשוברו אך כאשר כולם התאחדו – אין כוח בעולם שיוכל לכופפם. אין ויכוח שכוחנו באחדותנו, אך מה עושים שאמירה זו לא תישאר רק כסיסמא אלא תחלחל לשטח?

כל בר דעת, מבין עד כמה חשובה האחדות כדי להתמודד מול כל האיומים הקיומיים העומדים על עמנו. האחדות משמשת כגורם הרתעה, כחומת מגן בצורה, אך כאשר אנו טומנים את הראש בתוך האגו האישי שלנו, החומה נסדקת והתוצאות נראות בשטח כאיומים לפגוע בנו וחלקם אף יורדים למעשה לצערנו.

האם עלינו לבכות על המצב או לשנותו? בכי נוצר בדרך כלל במקרה שאנו לא יכולים לשנות המציאות, לכן איננו צריכים לבכות על הפילוג כי ביכולתנו לקיים את המצווה המופיעה בפרשת השבוע קדושים, "ואהבת לרעך כמוך". הבעל שם טוב קבע את מצוות אהבת ישראל כיסוד שיטת החסידות ולא בגלל שהיא חשובה יותר מאהבת ה' אלא כיון שהיא משלימה ומעצימה אותה.

פעם ישבה קבוצת חסידים בהתוועדות, ברגע מסוים אחד החסידים החל לבכות, לקח את כוס המשקה בידו והתפלל לה'  שיזכה אותו ברגש לאהבת ה'. במסיבה השתתף הרבי השני של חסידות חב"ד (לפני היותו רבי) ואמר שהוא מתפלל שיהיה לו רגש חם לאהבת ישראל. החסידים החלו בויכוח מה נעלה יותר אהבת ה' או אהבת ישראל? לבסוף החליטו לפנות לרבי הזקן, רבי שניאור זלמן מחבר ספר התניא קדישא והוא ענה להם ששתי האהבות חקוקות בנשמה של כל יהודי, אך הכתוב אומר: "אהבתי אתכם אמר ה'" ומכך אנו למדים שאהבת ישראל חשובה יותר מפני שצריך לאהוב את מי שהאהוב אוהב.

האחדות נראית עכשיו כאופק שכל העת אנו מנסים להתקרב ולהגיע אליו, אך תמיד נשארים רחוקים ממנו… אם כן, איך יוצרים שינוי?

הדבורה והזבוב יכולים לסייע בידינו לראות כיצד אפשר לנצח במערכה אם רק נרצה. בזמן הפריחה בעונת האביב ישנה פעילות רבה של הדבורים והזבובים, אך כל אחד מהם רואה מציאות שונה ממנה הוא נהנה. הדבורה נהנית למצוץ את הצוף העסיסי מהפרחים ואילו הזבוב נהנה לשהות במשטחי הזבל. אנשים יכולים להנות מהפריחה – כדבורה או יכולים להתלונן בעת שמביטים על על שטחי הזבל – כזבוב. האמת שגם מהדבורה עצמה אפשר ליהנות  כאשר הדבורה עוברת לידינו, בדרכה למצוץ צוף מפרח נוסף שיביא לנו עוד מתיקות ואפשר להתחלחל מהמחשבה שלדבורה ישנו עוקץ שיכול לצער אותנו.

כשם שהדבורה רואה את הצוף רואה שהכול דבש! כך עלינו לראות את הטוב, העיניים מתבוננות לכיוון שהלב מושך אותם ולכן יכולים שני אנשים ללכת באותו מסלול וכל אחד מהם מתמקד בעצמים אחרים הקיימים מסביב למסלול. מצוות אהבת ישראל מחייבת אותנו לשים לב לטוב שנמצא אצל השני.

"כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם" דברי שלמה המלך במשלי מלמדים אותנו כיצד לגרום לזולת לראות הטוב שבאחר. כשם שהאדם מחייך למים המים מחייכים אליו… כך שאנו נגשים אל השני במאור פנים אנו גורמים לו למשוך את תשומת הלב לדברים הטובים המשותפים בינינו.

בואו ונהיה בני אדם! הבהמה נמשכת אחרי רצונות ליבה, רצונות השייכים לכאן ועכשיו, אך לאדם יש את הנשמה האמורה לחבור לשכל ולדעת לראות את הטוב העתידי.

כותרות פרשיות השבוע "אחרי מות-קדושים" מלמדות שלא משנה כיצד נתנהג בדרך החיים, בסוף כולנו נגיע לאחרי מות, אך בכוחנו גם להגיע לקדושים, כלומר למות כאדם הנושא את מעשיו הטובים בחייו אל מעבר לחיים הגשמיים ולא כבהמה שאין עמה כל מטען שמועבר אל העתיד, כי היא חיה את ההווה ואינה שייכת לעתיד. הסתכלות על כאן ועכשיו מחזקת את האגו האישי ומונעת את הפרגון והאחדות שהיא סוד ויסוד קיומנו, רק הבטה נכונה אל עבר העתיד תסייע בידינו לאהוב כל יהודי ובכך לעמוד בחומה בצורה מול הבאים עלינו לכלותינו.

   פרשת-נצבים וילך-מה ניקח ומה נשכח משנת תש"פ

רגע לפני ראש השנה, כדאי שנעצור ממרוץ החיים ונתחיל לחשוב היכן אנו ממוקמים ב"מרוץ"? נשאל מה צריכים לשמר בזיכרון הקטן הקיים במוחנו ומה נשתדל שכלל לא יכנס?

יש אירועים בהיסטוריה שרק נשארים כתובים על דפים אך יש עבר שבונה את ההווה והעתיד. התורה היא היסטוריה הבונה את ההווה כדברי רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד שהתורה היא מלשון הוראה לחיים. אך יש דברים שמתאימים בעיקר להיסטוריה ואחד מהם נמצא בפרשת השבוע הקודמת. לאחרונה נמצאו אבנים שהרכיבו את המזבח בהר עיבל שעליו הקריבו קורבנות לפני למעלה משלושת אלפים שנה, אך היום לעם היהודי אין כל קשר להרים אלו. יתרה מזאת, הר גריזים נהפך להר הפולחן של השומרונים.

מדוע אין כל זכר לעבודת השם שהתקיימה בהרים גריזים ועיבל ונשארנו רק עם הר המוריה שבו נבנה בית המקדש?

בספר אור התורה מוסבר שהר גריזים והר עיבל מסמלים את המלחמה כנגד הרע, הקללות והברכות. הקללות – היו המקל כנגד החושך, והברכות – היו הגזר, אך שניהם נמצאים במלחמה. הר המוריה ובית המקדש מסמלים את השלום שהוא היפך מהר גריזים ועיבל, לכן, דוד המלך שעסק במלחמות לא ניתנה לו האפשרות לבנות את בית המקדש אלא רק בימי שלמה בנו – איש השלום. ביהדות, המלחמה היא כלי שלא בוחלים להשתמש בו בעת הצורך ואינה מטרה אלא רק אמצעי וברגע שהושג היעד שוכחים ממנו. השלום הוא מטרה שאותו יש לזכור לעד. המלחמות שמופיעות בתורה היו מתאימות בזמנם כדי להגיע אל השלום. אך רק את חלקם אנו צריכים לזכור עד היום בגלל המסר הפנימי ששייך במלחמה של היהודי מול יצרו.

יש דרך להעלים את ההיסטוריה השלילית לא רק על ידי התעלמות ממנה אלא על ידי הפיכתה לחיובית. חז"ל מציינים שיהודי, החוזר בתשובה שלימה מתוך אהבה, ההיסטוריה השלילית שלו אינה נמחקת אלא נהפכת לחיובית "זדונות נהפכות לו לזכויות". הסיבה שהתבוננותו בהיסטוריה השלילית שלו הציקה לו ובעקבותיה שינה דרכו. הרגשת הריחוק שלו מה' בגלל מעשיו הרעים גרמו לו רצון עז לחזור ולכן הם מצטרפים לזכויות.

עלינו להיות חכמים ולדעת מתי כדאי לשמר במחשבה את העבר ומתי כדאי להתעלם הימנה. ונתחיל במלחמה היומיומית של האדם עם יצרו הרע, למרות הרצון הטוב של יהודי שלא להיכשל ולהתחבר רק לטוב היצר מצליח מידי פעם להכשילו, הדבר הנכון הוא לתקן את העיוות ולשכוח ממנו, אך יצר הרע עושה מאמץ שהכישלון יישאר במוחנו על מנת להראות לנו עד כמה אנו לא מתנהגים כיאה וזאת על מנת לייאש אותנו. את הכישלונות אנו צריכים לגנוז בדפי ההיסטוריה לאחר שהתגברנו עליהם. את המעשים הטובים אנו צריכים להציף ולשמר במחשבה גם בשביל הכוח להמשיך.

דוגמא זו קיימת גם בתקשורת הבין אישית. לא פעם קורה שנעשים מעשים הפוגעים בקשר ומתקיימת שיחת פיוס להחזירו לקדמותו וכאן מאוד חשוב לשכוח את העבר! הפיוס מחייב את השכחה ובאם חלילה זה לא יקרה, מעשי העבר יפְגעו בקשר של ההווה.

גם בחינוך הילדים, יש לסייע להם להתגבר על העבר השלילי, על רשלנות בלימודים, על כישלון במבחנים ולשכוח אותו ומצד שני לזכור את ההצלחות במבחנים ובלימוד ואף להזכיר להם זאת על מנת לדרבן אותם להשקיע יותר בלימוד.

בפרשת השבוע "נצבים-וילך" אנו משמרים את העבר, את המציאות. "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". תוכן הפסוק שאנו מאוחדים כולכם היום – בראש השנה – אנו ניצבים ועומדים בבטחה, אך אחדות מציאותית תהיה רק כאשר מאוחדים עם ה'. מי שלא מאמין, שיביט מה קורה במדינה הקטנה שלנו, העם הקטן שיש לו את כל הסיבות להתאחד, להתמודד עם הכלכלה, הבריאות והביטחון אך בפועל "איש את רעהו חיים בלעו"…

בואו ונוציא מהזיכרון שלנו כיצד אוכלים אחד את השני, בואו ונזכור שהדרך הבטוחה ביותר להגיע לשלום ולשנה טובה בכל חזיתות  החיים טמונה בפסוק "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".  

בשלח – להשתעבד לחרות האמיתית

השבוע עמד תחת זרקורי התקשורת "תוכנית המאה" של הנשיא טראמפ. אינני מתמצא בנבכי התוכנית, אך שוב עולה השאלה: בפרשת השבוע, פרשת בשלח, עם ישראל חוגג את יציאתו ממצרים, האם אנו עם עצמאי בארצו? או מאז פרעה אנו מחליפים שעבוד? ולמי אנו כפופים היום?

אכן, בהחלט אפשר לחשוב, האם אנו מקבלי החלטות באופן עצמאי או סרים לדעת המעצמות הגדולות ובכל החלטה משמעותית הם אלו הנותנים דעתם, גם בדברים החשובים לנו.

השאלה נשאלת מיד לאחר יציאת מצרים, כאשר משה מוציא את העם משעבוד מצרים אל עבר הר סיני לקבלת התורה. הוא לכאורה לא הוציא את העם משעבוד, אלא העביר אותו משעבוד פרעה לשעבוד המוחלט של ה'. התורה אותה קיבלנו  בהר סיני "מתערבת" לנו בכל צעד ושעל בחיים, מהלידה ועד מאה ועשרים. 

האם חירות זה משהו פיזי או מעורב בו הרגשה נפשית? בפרשה שעברה, עם ישראל יוצא ממצרים, פורק את עול העבדות הפיזי, את עבודת הפרך, עצם היציאה מקנה חופש ממאמץ גופני רצוף אך – לא מביאה אותנו אל החירות. שעבוד, זו מציאות שאדם אינו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו אלא מבצע הוראות שאחרים מחייבים אותו, וגם לאחר היציאה לחירות – כדי  שאדם יעשה מה שליבו חפץ הוא חייב שיהיה מול עיניו מטרות שאותם רוצה להשיג, כי אחרת הוא יהיה משוחרר פיזית. אבל, משועבד נפשית מחוסר מטרה ותכלית.

התורה מספרת על שעבוד עם ישראל במצרים ויציאתו לחירות ואנו מתעוררים לשאול עצמינו היכן אנו היום? ישנם הרבה מצבים בחיים שאנו משועבדים לדברים מסוימים, צריכים להכיר אותם ולמצוא את הדרך להשתחרר ולהיות בן חורין. במקור, בתי הספר נועדו לשם מטרה זו, להוציא אותנו ממצרים. התלמיד נולד בגוף הנמשך בטבעו לרצונות הגשמיים, רצונות שיכולים לגרום לו להשתעבד לעשייה שפוגעת במטרות שלו כאדם, להזיק לסביבה שלו. בית החינוך אמור להוציא אותו ממצרים אלו, להוליכו להתחבר אל המידות הטובות אל העשייה המועילה. וכמשל העץ – שהשבוע יחול ט"ו שבט ונחגוג את ראש השנה לאילנות – "כי האדם עץ השדה" נדאג  שיגדל ישר בריא וחסון ויתן פירות טעימים.

אכן, אנחנו, שיצאנו ממצרים משיעבוד לעבדות שנות אלפיים לשגרה, ללחץ החברתי, לעבודה הלא מוגבלת שמטרתה מילוי הכספות הלא מוגבלות בשטרות, לסמארטפון ולמדיה הגוזלות זמן רב מחיינו על חשבון השגת מטרות החיים וכן למזון ומתחים הלא מוגבלים שמביאים אותנו להתמודדויות לא מוגבלות עם בעיות בריאות.

מהי הדרך להיגמל? לצאת מהמיצרים של היום? להשתחרר מהעבדות לאומות העולם?

גם בזה נחזור לילד. פעמים רבות התנהגות שלילית אינה נובעת מהרצון להתנהג בצורה זו אלא מתוך חוסר מיצוי עצמי שגורם לו למשוך תשומת לב. ישנו ילד שחרוץ בלימודים, ממלא את המטלות הניתנות בכיתה ומקבל יחס ראוי,  ויש את התלמיד שאינו פותח ספר ומחפש את יחס הכיתה ע"י התנהגות שפוגעת במהלך הלמידה ונותנת לתלמיד את תשומת הלב אותה הוא מחפש.

אם אדם ממוקד במטרה הוא מגיע לסיפוק והלחץ החברתי לא משפיע עליו, הוא חי עם הכסף אך לא רואה בו את פסגת האושר ומוצא זמן לעשות דברים נוספים מעבר לעשיית הכסף, הוא לא מחובר לסמארטפון מעבר לצורך הבסיסי כי לא רואה בו את מרכז חייו, הוא אינו אוכל כל מה שמושך ומדוע? כי הוא מחפש בו רק את הכלי לחיים ולא מרכז הנאות גופו.

עם ישראל יצא ממצרים ומתוך בחירה והנאה קיבל להיות עבד ה' כי חירות אמיתית פירושה – מתן ביטוי שלם למאווייו של האדם ואצל יהודי, אצל כל יהודי, שוכנת בתוכו נשמה אלוקית ולכן חיזוק הקשר עם ה' גורם למצות עצמו להגיע אל המטרה האמיתית.

כשיצאנו ממצרים, קבלנו הבחירה להשתעבד לה' או לאומות העולם. אז בואו, כולנו, נשתעבד למי שנותן לנו את היכולת להגיע לחירות האמיתית ונקבל את ההחלטות הטובות לנו ולא לאינטרסים של אומות העולם. שלא רק בפרשה נראה את יציאת מצרים אלא בחיי היום יום שלנו, כיחידים וכאומה.