פרשות מטות ומסעי – מסע הנשמה בראי הפרשה

האם חשבתם פעם, מה היה קורה אם כולם היו בוחרים במקצוע הנגרות או הסנדלרות? התשובה שאין מה לחשוש כי זה לא היה קו מסע הנשמה בראי הפרשה רה… בחירת מקצוע אינו דבר מקרי אלא תוכנית שהוטבעה בנו ע"י הבורא, בחינות ההתאמה תפקידן לגלות אילו תכונות ה' העניק לנו.

השבוע נקרא פרשות "מטות-מסעי". בפרשות אלו מדובר על מסעות עם ישראל והכנה לכניסה לארץ. בשבוע שעבר קראנו בפרשה על חלוקת הארץ שנעשתה על פי הגורל. השבטים זכו בנחלת הארץ על פי הגורל מלמעלה. מדוע לא היה מספיק להושיב ועדת הקצאות שהייתה מקבלת פרטים על מנין האנשים בכל שבט ולפי המידע שבידם היו קובעים את גודל השטח לכל שבט?

ה', שהעניק תכונות לכל אדם ואדם, ידע לאיזו תעסוקה כל שבט נמשך ולכן בגורל ניתן לשבטים נחלה שמתאימה להם. האנשים שנמשכו לחקלאות קבלו שטחים חקלאיים והשבט ששייך למסחר, יבוא ויצוא קיבל את חוף הים וכו'…

פרשת מסעי מלמדת אותנו לא רק את מסעו של עם ישראל במדבר עד בואו לארץ ישראל, אלא גם את מסע הנשמה היהודית מעת ירידתה לעולם הזה ועד שובה אל ארץ החיים. עוד נלמד מהפרשה – את מסעו של העולם כולו, שמתחיל בעת בריאת העולם ויימשך עד הגאולה השלימה בקרוב ממש.

בינתיים, כשם שבמדבר, עם ישראל חווה עליות וירידות, מלחמות עם ניצחונות והפסדים, שבסופם הוא ניצח וירש את ארץ ישראל. כך גם  במסע האישי של כל נשמה יהודית בעולם הזה, ישנם קשיים רבים בדרך הנערמים על ידי היצר הרע, בכל יום אדם צריך "לצאת ממצרים" – להתמודד עם רשימת המטלות היומיות, להתגבר על המכשולים המנסים למנוע ממנו למלא אחר רצון ה' בקיום התורה והמצוות, לנצח ולהגיע ליום הבא. בדרך החיים הארוכה ישנן נפילות, אך אסור שהנפילה תפיל את האדם כי זו מטרת היצר, עלינו לדאוג שהנפילה תעורר אותנו ותגרום לנו לעצור, להתבונן על המציאות שבה נמצא ועל המטרות שצריך להשיג ולהתקדם הלאה…

גם במסע החיים של העם כולו היו תקופות קשות שאף אנשים נפלו בדרך. אך בניגוד ליציאת מצרים ש"חמושים עלו בני ישראל", כאשר אחוז גדול מהם, שלא הבין את מסע החיים היהודי – נשאר במצרים, לקראת סוף המסע, בגאולה הקרובה, אומר הנביא "כי לא ידח ממנו נידח" שום יהודי לא יישאר מאחור, לא יישאר בגלות.

בחיים, ישנם דברים רבים שאנו מציבים כמטרות, אך האמת שיש אמצעים שבעזרתם אנו משיגים מטרות אלו וכן משמשות כאמצעי למטרות נעלות יותר. לדוגמא, אדם הולך ללמוד תואר באוניברסיטה, התואר הוא אמצעי להתפרנס בכבוד אך גם הפרנסה היא אמצעי לחיות בכבוד והחיים הם אמצעי שעימו נרומם את הנשמה היהודית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, להכשיר את העולם  הגשמי כבית לבורא עולם, כי בעצם זו המחשבה הראשונית של ה' בבריאת העולם המופלא והמורכב שבו אנו נמצאים. "סוף מעשה במחשבה תחילה", כאשר אדריכל מתכנן בית, רצונו הראשוני לבניית הבית הוא מקום ראוי ומכובד למגורים, הרצון יוכל להתממש רק לאחר הרכבת החלון האחרון בבנין.

הדרך להצליח לעבור בשלום את המסע הארוך כיחידים וכעם נמצא בכותרת של הפרשה הראשונה – מטות, עם ישראל נקרא גם בשם שבט, שנים עשר שבטים. הדומה לענף רך המחובר לאילן וגם בשם מטה , בפרשת מטות נאמר "ראשי המטות". המטה, הינו ענף  שנותק מהאילן ונעשה קשה. הנשמה, טרם בואה לעולם, מחוברת לה' כענף רך המחובר לאילן. אך לאחר ירידתה לעולם היא מתנתקת מאילן החיים, מה', אך נהיית קשה כמקל ומקבלת כוחות להתמודד עם קשיי העולם.

ובעולם, בדרך, אדם מנסה להתפרנס בדבר הקרוב לליבו, ה' דואג שלכל אחד יהיה מקצוע אחר בשביל לבנות עולם מתוקן.

אדם צריך להבין שהמקצוע בו הוא עוסק ועימו הוא מביא את הפרנסה לביתו – אינה מטרת חייו. שאדם חוזר אל מקור חייו לאחר מסעו בעולם הזה, לא יוכל לקחת עימו את הרכוש שצבר, אך המעשים הטובים שצבר בעקבות רכושו עולות עימו לעולם שכולו טוב.

פרשת פנחס -ללמוד את העבר, לפעול למען העתיד

כיצד עלינו להרגיש בתקופת שלושת השבועות שהחלו בתחילת השבוע? אלו ימים שעם ישראל נוהג בהם מקצת מנהגי אבלות, בעקבות חורבן בית המקדש לפני למעלה מאלפיים שנה. ביום י"ז בתמוז הובקעו חומות ירושלים ושלושה שבועות לאחר מכן חרב הבית.

תפקידנו בימים הללו הוא לא רק לבכות את העבר אלא גם ללמוד את העבר. לימוד והכרה בחוסר הגדול הקיים היום, שיביא אותנו לתשוקה גדולה, לראות את בית המקדש וירושלים בתפארתם. תשוקה, שתגרום לנו דווקא בימים הללו, במקום לשבת ורק להצטער על החורבן, לקום ולעשות מעשים שיוציאו אותנו מהחורבן לבנין.

הרבי בדרכו תמיד מלמד אותנו כיצד למצות את הטוב מתוך הרע. הרבי פנה לחסידיו ושומעי דברו ללמוד בימים אלו את הלכות בית הבחירה ברמב"ם. משניות מידות, העוסקות במקדש וכן את הפרקים בספר יחזקאל העוסקים בנושא המקדש. בימינו  ישנם אמצעי מדיה מדהימים שיכולים לתת לנו הרגשה כאילו אנו שוהים ממש בתוך בית המקדש וגורמים לנו לגעגוע גדול לבניינו ולאורו הרוחני שהוא מפיץ ולשלום שהוא יוצר בעולם.

ישנם אנשים שמרגישים שלא חסר להם כלום כי הם אנשים צנועים ומסתפקים במועט, אך יש אנשים שמרגישים שלא חסר להם מאומה כי הם לא למדו ואינם מכירים את החסר להם. אילו למדו – היו מרגישים.

ישנם אנשים הממשיכים היום את חיי השגרה כי לא עשו עבודת שורשים. הם רואים את עצמם כאזרחים שנולדו לתוך תקופה, והם חיים את ההווה, לא חוקרים את העבר ולא מביטים אל העתיד. הם מעבירים את החיים בצורה בריאה וכשיש קשיים הם מנסים לטפל נקודתית בקושי ולא מסתכלים אחורה להביט ולהבין ממה הקושי נוצר. פעמים, מטפלים בבעיה לטווח הקצר ובכך, מעצימים את הבעיה לטווח הארוך. לדוגמא, ילד שבוכה וצורח בדרישה לקבל מאביו עוד ועוד ממתקים. יש אבא, שרעש הבכי והצעקות של הילד מפריעות לו, הוא אינו מתבונן מדוע הילד אינו מפסיק לבקש מיני מתיקה, הוא גם לא חושב על כך שהשקט הזמני בנתינת עוד ממתק ייצור בעיה בטווח הרחוק יותר, הוא לא פתר את הבעיה אלא רק השתיק אותה ובכך מעצים את הבעייה העתידית. יש אבא, שמבין שתחנוני בנו משדרים חוסרים אחרים אצל הילד וכדאי לבדוק זאת ולמלא את חסרונו עם דברים חיוביים, גם אם ברגע זה בכיו של הילד יתגבר, התוצאות החיוביות יגיעו בהמשך.

כמה צריך להשקיע כדי לשמר את עם ישראל? יש כאלה שאינם מבינים כי לא למדו את ייחודו של העם ולכן הם מנסים בכל דרך להשוות אותו לכל העמים. הם אינם רואים בעיה עם מחיקתו הביולוגית של העם על ידי התבוללות בעמים אחרים, מבחינתם, חבל הארץ שיוצר את העם נדרש באופן זמני רק עד שיעבור העם ליבשות אחרות.

דווקא  בימי "שלושת  השבועות" שהסיבה העיקרית של חורבן הבית הייתה משנאת חינם בתוך העם, אנו צריכים לחפש כל דרך לאהוב את השני. לאהוב, הכוונה לדאוג שגם הזולת ירגיש שחסר לו. הכיצד? על ידי מציאת הדרך להעביר אל הזולת את החומרים הנדרשים שיגרמו לו להרגיש שחסר לו משהו חשוב.

בפרשתינו, פרשת פנחס, יש ללמוד מפנחס לשמר את העם במסירות נפש! כשאנו מפילים את החומות ומתבוללים עם אומות העולם, ה' מרים חומה מולנו והתוצאות ידועות…

הגמרא מביאה את סיפורה הקשה של מרים בת בילגה, בת למשפחת כוהנים מיוחסת שהמירה את דתה והתחתנה עם קצין יווני וכשפרצו היוונים למקדש, הצטרפה ללוחמים ובדרך, עלתה על המזבח עם סנדלים וזעקה "זאב זאב עד מתי מכלה אתה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק"?

הרבי לומד מכך דבר מדהים, שלמרות שהמירה דתה, התחתנה עם גוי ונלחמה נגד היהודים – ברגע שראתה שעמה סובל, הלב היהודי שלה התחיל לבעור וצעקה לה' "למה אתה לא עוזר לעם ישראל". הייתכן? הכיצד?

הבה נעיין בשורשים שלנו, נבין עד כמה חסר לעם האחדות, ואזי נתחבר איש עם רעהו ונזכה לאור הגדול שיבקע מבית המקדש.

פרשת בלק – לדעת ולהאמין

האם אנו יודעים מה היא הדרך שבה עלינו לצעוד? האם אנחנו יודעים אלו מעשים אמורים ליצור לנו סיפוק בחיים? ומה הם המעשים שאמורים לגרום לנו אכזבה מעצמנו?

האם ישנה מציאות שאנו מאוכזבים ממעשים שהיו אמורים להביא לנו סיפוק ומתמלאים סיפוק ממעשים שאמורים לאכזב אותנו?

אדם שחמד משהו וגנב אותו, באותו רגע מתמלא סיפוק מהגניבה אך לאחר מכן מתאכזב שלא הצליח להתגבר על יצרו. כמו"כ אם התגבר ולא גנב, למרות ש'הפסיד' כעת, לאחר זמן הוא ישמח על זה שלא נכשל.

לא פעם קורה, שההורים כופים על ילדיהם לעשות דברים שהם אינם מעוניינים ורק כאשר הם מתבגרים וצוברים ידע רחב יותר הם מגיעים ואומרים תודה להורים! או להיפך, כשלא הקשבנו להורים ולא רצינו להפסיד את הסיפוק המיידי אך כשגדלנו התאכזבנו מהתנהגות שבה הלכנו.

כל בר דעת מבין, שבבית הספר, מקבלים את הכלים שעמם אפשר להתקדם לחיים מאושרים ולכן כל מאמץ שמשקיעים בלימודים, הגורמים לציונים טובים במבחנים, מביא סיפוק. רק תלמיד שאינו מבין מדוע נשלח על ידי הוריו לבית הספר חושב שכאשר מבלים –  עושים חיים. יהודי, בעת לידתו מקבל מסלול עם מטלות שעליו לצעוד בו, את המטלות הוא מקבל ממי שיצר וברא אותו, מי ששם אותו על המסלול, בורא עולם.

המטלות עצמם ניתנו מה' למשה במתן תורה, אך חכמי ישראל, לאורך הדורות הסבירו את ציוויי התורה בשפה המובנת לאנשי דורם ופירשו מהם המטלות שעל האדם למלא בחייו עלי אדמות.

בשבוע שעבר סיימו בפעם הארבעים את הלימוד היומי בספר י"ד החזקה של הרמב"ם, ספר הלכה המקיף את כל המצוות הכתובות בתורה ולא רק המצוות האקטואליות לתקופתנו כשבית המקדש חרב ואיננו,  אלא לכל התקופות.

הרמב"ם בספריו, עוסק בבריאת העולם, בעולמות הקיימים מחוץ לכדור הארץ וגם בנבראים שהם רוחניים יותר, ככוכבים ומלאכים.

המעניין הוא שבעוד שרוב פוסקי ההלכה עוסקים רק כיצד ליישם את המצווה, הלכה למעשה, הרמב"ם מתייחס למשהו עמוק יותר, להכרת הבורא, הבריאה. הרמב"ם מתייחס גם לשאלה, כיצד צריכה להיות ההיכרות בין היהודי לבורא.

ההלכה הראשונה ברמב"ם היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי" הרמב"ם לא מדבר על אמונה בה' אלא על ידיעה. אכן, גם בתורה עצמה, בספר דברים, נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים". בעוד שישנם אנשים החושבים שהאמונה הפשוטה, ללא כל הבנה שכלית היא הנכונה ביותר, מדברי הרמב"ם נראה שיש להבין עד כמה שהשכל האנושי יכול להשכיל בהכרה במציאותו של הבורא ורק במקומות שהשכל מוגבל שם מכניסים את האמונה.

בפרשתנו "פרשת בלק" אומר בלעם: "ויאמר בלעם…חטאתי כי לא ידעתי". שואל השל"ה הקדוש, אם הוא לא ידע – מדוע הוא חטא? ומשיב, ה' העניק לאדם שכל כדי ללמוד ולדעת ולכן חוסר ידע הגורם לעשיה שלילית לא יכול להצדיק המעשה. כדברי השל"ה בדברי בלעם שהחטא הוא "לא ידעתי".

לימוד התורה הרגיל, מביא אותנו להכיר את המצוות שה' ציוה עלינו, אך עדיין איננו מכירים בגדולת ה'. אמנם, לימדו אותנו שאת מצוות ה' עלינו לקיים רק בגלל שה' ציוה אך יוצא שאנו עושים אותם מתוך כפייה, הדרך להכרת גדולתו של ה' בשכלנו הגשמי עוברת בתורת החסידות, תורה שדרך חכמה בינה ודעת, אנחנו לומדים ויודעים את גדולת ה' ומתמלאים בסיפוק כאשר אנו ממלאים אחר ציוויו.

כאשר נקבל פקודה לבצע משימה קשה ומורכבת, מי שיגרום לנו להתמלא בסיפוק או להתאכזב הוא – נותן הפקודה. כשנקבל פקודה ולא נכיר את הרווח שיצא לנו מזה נעשה את הדבר בכפיה, אך כאשר נכיר בגדלות הבורא ונבין שהמצוה מחברת אותנו אליו נתמלא בשמחה.

האדם, בעת לידתו, דומה לאדם שנולד עם יבלת בעיניים, המונעת ממנו להביט באור השמש. הורדת היבלת תגרום לו ליהנות מאור השמש ומהעולם כולו. אדם עם "יבלת" בעיניו הרוחניים הגורמים לו להביט ולהכיר רק את העולם הגשמי וממנו הוא נהנה. רק הורדת היבלת על ידי לימוד תורת החסידות תפתח לו צוהר לעולם הרוחני והנצחי ותגרום לא להנות מהמסלול הרוחני של החיים ותייצר לו סיפוק ואושר אמיתי ונצחי.

פרשת חוקת – הרועה הנאמן

האם האמונה היא כלי שלוקח אותנו אל המציאות האמתית, או כלי שדרכו אנו מנסים לברוח מהמציאות?

האמונה היא כלי מרכזי בחיי היהודי, כלי שמסייע לשרוד כיחיד וכעם, גם בתקופות שההישרדות הייתה כנגד כל הסיכויים. כעיקרון, האמונה אינה דבר שִכלי, אך רכישת ידע והבנה שכלית בהחלט מקרבים אותנו אליה.

משה רבנו, מנהיגו הראשון של עם ישראל, נקרא "רעיא מהימנא" – רועה האמונה. לכל יהודי, ללא יוצא מהכלל, יש אמונה השוכנת בתוכו, כדברי הגמרא: "ישראל מאמינים בני מאמינים". פעמים, אמונה זו יכולה להיות מכוסה עמוק בתוך רגשות הלב ואף ברגע האמת, כאשר יצר האדם משכנעו לעשות מעשים הנוגדים אותה, הרגש נשאר כבוי והאדם נכשל. משה רבנו, מנהיג כל העם, העניק את האמונה שחודרת אל הלב ומחברת את הרגש אל השכל ובכך, יפעל לפי צו מצפונו היהודי. הוא מעיר את האמונה החבויה.

בהיסטוריה היהודית, ידועים שני אירועים שבהם האמונה ניצחה ובעקבותיהם אנו חוגגים את חנוכה ופורים, שתי תקופות שבהם ניסו בכל מחיר להרחיק את היהודים מיהדותם. בשני מקרים אלו לוּ היהודים היו מתרחקים מיהדותם, לא היו פוגעים בגופם, והנה, דווקא  שם החל תהליך הפוך – חיזוק האמונה. בימי מרדכי ואסתר, לא רק שלא המירו דתם אלא במסירות נפש למדו תורה ומהתוצאות – מהניסים שאירעו לאבותינו – אנו נהנים עד היום לחגוג את הניסים.

כמשה בדורו, כך בכל דור יש את המנהיג המעניק את האמונה. בשושן הבירה נתן מרדכי היהודי את הכוח להמשיך ולפעול בהתאם לאמונה היהודית. בתחילת השבוע, חל יום הסתלקותו של הרבי, שהעניק לעם ישראל, בדור שאחרי השבר הגדול – השואה – את האמונה הגדולה. עד היום, צבא שליחיו, ההולך ומתעצם משנה לשנה ברחבי העולם, יהודים רבים ברחבי העולם זוכים להיפגש עימם וליהנות מהגשמיות והרוחניות שהם מעניקים להם במאור פנים. הוא לא רק פעל למען האמונה בה' שתהיה אצל כל יהודי ללא יוצא מהכלל, אלא האמין ביכולות של כל יהודי, שעל כך מעידים מאות האלפים שביקרו אצלו, או שזכו ממנו למענה בכתב, בו הצליח להעצים בהם את היכולות שהיו חבויות  בהם, כאשר הראה להם את האמונה הגדולה שהוא מאמין בהם.

על חשיבות האמונה של המנהיג בעמו אנו למדים בפרשת השבוע, פרשת חוקת, שאחת מהסיבות שמשה רבנו נענש שלא יכנס לארץ ישראל נבעה מכך שאיבד את האמונה בעם כשאמר "יען אשר לא האמנתם בי".

גם היום ודווקא היום עלינו להתחבר יותר למנהיג הדור. ישנם אנשים הטוענים שהם פועלים בהתאם להגיון והשכל הקיים בהם והאמונה שייכת לאנשים לא נאורים. המילים אולי יפות, אך המציאות מראה אחרת. אין זה סוד שהסיבה היחידה ששמרה על ההישרדות של העם שלנו היא החיבור לבורא עולם על ידי קיום תורתו ומצוותיו. כל דבר אחר שהיה בעם שלנו היה קיים גם בעמים אחרים שנעלמו מהעולם. אפשר להבין בהיגיון יהודים שאינם שומרים את כל התורה והמצוות, כי ה' נתן לנו "במתנה" את היצר הרע שמושך אותנו להנאות גשמיות בעולם הזה ופעמים רבות על חשבון קיום רצון ה'.

ישנם יהודים ומנהיגים המנסים לחתוך את האילן עליו הם יושבים. מנסים להפיל את החומה הביולוגית היהודית שאמרה שיהודי הוא זה שנולד לאם יהודיה או שנתגייר על פי ההלכה היהודית. מנסים למחוק את השבת שהיא האות בינינו לבין ה', מנסים בכל דרך לתמוך באויבים שלנו ואף מקבלים מחיאות כפיים מאומות העולם… לא הגיוני…

מהרבי אנו לומדים לזעוק ולצעוק ולומר להם, אתם לא הגיוניים אתם טועים חיזרו בכם! ובמקביל לזכור שבתוכם שוכנת האמונה היהודית ויתכן שאנו אשמים שלא הצלחנו ללבות את הגחלת העמומה שבהם.

אנחנו נמצאים בתקופה הדומה לאונייה שמפליגה  בים סוער, ישנם שני תנאים שהמסע יעבור בשלום, רב חובל טוב שיודע להתמודד עם הגלים ומלחים הממלאים אחר הוראותיו, וכמובן הכרת היעד אליו מפליגים כדי לקבל כוח לעמול ולהגיע למטרה. אנו שטים אל הגאולה השלימה. רב החובל הוא המנהיג, דרכו של הרבי מנהיגה אותנו ומלמדת אותנו מהו היעד. שנזכה כולנו יחד להגיע ליעד הנכסף בקרוב.

פרשת קורח – ההבדל בין שוויון לאחדות

אחד מאדמורי חב"ד שיחק פעם בילדותו עם אחיו, האח הגדול הרגיש שלא בנוח שהוא נמוך מאחיו הצעיר. לכן, חפר בור קטן וביקש מאחיו שייכנס לתוכו, לאחר מכן עמד לידו ואמר "אני גבוה ממך"… האמא צפתה במתרחש מהצד ולאחר מעשה פנתה לאח המבוגר ואמרה, באם אתה רוצה להיות גבוה יותר, אל תדחוף את אחיך למקום נמוך, אלא תיקח אבן גדולה ותעמוד עליה וכך תהיה גבוה מאחיך בלי להשפילו. לצערנו, השיח הציבורי היום, במקום שכל אחד יעצים את העשייה החיובית שלו, הוא מתעסק בהנמכת הזולת על ידי הצגת העשייה השלילית שלו. הדבר מתבטא  בדברי אישי הציבור וגם בכלי התקשורת השונים העוסקים בלהעצים את חסרונות האחר כדי להאדיר את  החפצים ביקרם. אויבנו מחככים את ידיהם בסיפוק "שמלאכתם נעשית על ידי אחרים" מנצלים את המצב ומגבירים את האיום עלינו, על כולנו.

פרשת השבוע קורח מאירה לנו את השבוע. כאשר אנו מביטים בראשונה על הפרשה, יכולים אנו לעשות העתק הדבק למציאות הנרקמת מול עינינו. קורח, דורש את כבודו בשם הצדק והשוויון. קורח, בעל יכולת רטורית טובה מצליח לאסוף סביבו נפגעים פוטנציאליים נוספים. קורח, נפגע שמשה ואהרון קיבלו מלכות, כהונה והתפקיד הבכיר הנוסף של נשיא השבט הניתן לבן דודו, על אף שלדעתו הוא קדם. שבט ראובן נזכר שגם הוא פגוע, כי ראובן היה הבכור והבכורה הועברה ליהודה ויוסף, תפקידי הבכורים הועברו לכהנים.

קורח רצה לבטל את ההתנשאות, דרש את האחידות. אך אין מציאות כזאת. יש אחדות הכונסת תחתיה את השונים ויחד עם זאת משאירה כל אחד במקומו ועם תכונותיו. יעקב אבינו כשמברך את בניו, הוא אינו מברכם שיהיו אחידים, אלא שכל אחד יבליט את הייחודיות שלו ויתרום את חלקו למען האחדות והעשייה המשותפת. בפרשת ניצבים ה' אומר "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" הוא מדגיש את האחדות ולא האחידות, שהרי כתוב "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם" אנו רואים הבדלי מעמדות שיחדיו יוצרים את השלם, כאשר כל אחד ממקומו.

אדם בריא, הוא אדם שכל איבריו מתפקדים, כל אחד נותן את תרומתו לבריאות, כל אחד ממקומו. הרגל, נמצאת במקום נחות אך היא נותנת את תרומתה שהראש יגיע למקום שהוא רוצה, ומאידך, הראש נותן לרגל את היכולת לחיות.

את האור אנו מקבלים ממעשהו של משה. למרות טעותו החמורה של קורח שגם כשניסו להעמידו על טעותו הוא עמד על דעתו והמשיך להמריד כנגד המנהיג, משה. כל מנהיג אחר היה שמח שיסלקו את המורד, אך משה, גם לאחר ששומע את החלטתו של ה' להעניש את קורח ועדתו. הוא לובש את גלימתו המפוארת וצועד ליד בתי המורדים אולי יחזרו מדרכם הרעה.

כאן יש מבט מואר. משה רבינו, מנהיג העם, רוצה לשמר את כל העם, כי הם חלק בלתי נפרד מגוף העם וגם אם ישנו איבר חולה, הוא רוצה לרפאו ולא לכורתו. הוא מפריד בין מעשיו של החוטא לבין גופו ונשמתו, הוא רוצה שתיקון המעשים יחזיר אותם לנשמה והגוף הטהורים.

כאז, גם היום, יש החוטאים המנסים לפגוע באחרים על מנת להעצים את עצמם, יש המתכנסים יחדיו למרות שהמפריד מרובה על המחבר על מנת להוריד מנהיג אחר. אל כולם צריך להגיע בדרכו של המנהיג הגדול, כולם חלק מאברי העם ובדרכי נועם ודרכי שלום לנסות לגרום להם להתחבר ולדאוג לכל העם.

בימים אלו, צריך וחובה לבקר את מי שאנו חושבים שטועה אך בשום אופן אסור לרדת לשיח אלים שמייצר שנאה, כמה שלא נסכים עם דרך הזולת (עם אויבים יוצרים מחיצה, אותם אפשר לשנוא)  אחים צריך לאהוב כמשה ורק את מעשיהם אפשר לבקר ולהתאמץ לשנות.

את הכוח לכך, אנו מקבלים ממנהיג דורנו, שהשבוע יום ההילולא שלו, הרבי מליובאוויטש, שראה כמשה את כל העם ודאג לטובת כל העם, ללא הבדל בין יהודי זה או אחר, גם לאנשים שחשבו ופעלו בדרך שונה ממנו.

פרשת שלח -כיצד ראוי להתלונן ?

בשבועיים האחרונים נחשפנו ללא מעט קיטורים של עם ישראל שנכתבו בפרשות השבוע. בפרשה שעברה "בהעלותך" מסופר שבערב פסח העם התכונן להקרבת קרבן הפסח ולפתע, קבוצה שנמנע ממנה להקריבו עקב היותם טמאי מתים, התלוננו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?". לאחר שהעם זוכה למנת מן בכל יום מהשמים "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" כלומר – חסר להם הבשר. בפרשתנו, פרשת שלח, לאחר שהמרגלים מביאים לעם את דיבת הארץ, "וילונו על משה ואהרון.." שוב, העם קיטרו על רצון ה' להכניס אותם לארץ. גם בחיי היום יום אנו מוצאים אנשים רבים שלא מפסיקים לקטר. האם קיטור, הוא דבר חיובי או שלילי?

הקיטור נובע מהבטה על חצי הכוס הריקה, מאכזבות מציפיות שלא התממשו, מהטבע של אדם לראות תמיד את החסר ולא משנה כמה שפע יש לו… אך דבר זה  יכול לנבוע גם מחוסר ידע, אנשים אינם רואים את השפע שניתן לנו, ומביטים בטפל, במה שמחסירים מאיתנו.

דוגמא מעשית אנו מוצאים במכתבו של הרבי: "במענה לאיש בו כותב על מצבו ואשר כל משך חייו לא ראה טוב … "כנראה שאינו מרגיש הסתירה במכתבו עצמו. איש, אשר בורא עולם הזמין לו בת גילו וברכם בילדים שיחיו, לאורך ימים יאמר שלא ראה טוב מימיו?! הרי הוא כפוי טובה במידה מבהילה … מאות ואלפי בני אדם מתפללים בכל יום להתברך בפרי בטן והיו נותנים כל אשר להם בשביל בן יחיד או בת יחידה … והוא אשר קיבל ברכה זו, וכנראה מבלי תפילה יתירה על הדבר, אינו מכיר בעושר ואושר שבזה?!… ובאתי לעורר שאפשר זהו טעם חלישות הבריאות והעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאינו מכיר בברכת ה'".

כיצד אנו יודעים להבדיל בין בקשת דבר החסר, לתלונה על מה שאנו חושבים שמגיע לנו? ומה ההבדל ביניהם? בקשת צרכים, מאוד ממוקדת בדבר החסר, כאשר בדרך כלל לתלונה – מוסיפים עוד בעיות כדי להעצימה. האדם מתלונן כי הוא אינו מרוצה מהמקום שהוא נמצא בו ועל ידי התלונות הוא מנסה להצדיק את הרגשתו. התלונה היא יותר נגד מישהו והבקשה יותר על משהו.

לדוגמא, כאשר בני ישראל היו במדבר ולא היה להם מה לאכול, הם ביקשו מה' אוכל ואכן, קיבלו את המן במשך ארבעים שנה שהיו במדבר. וכן, כאשר היו מבני ישראל טמאים ונמנע מהם הקרבת קרבן פסח, הם ביקשו מה' שתינתן להם האפשרות לזכות בהקרבת הקרבן ככל בני ישראל ואכן בקשתם התקבלה.

כאשר המתאוננים קיטרו שאין להם בשר, לא רק שלא ראו את השפע שניתן להם ברדת המן, אלא זכרו את הדגה, השומים והבצלים שאכלו חינם במצרים… זהו קיטור ולא בקשה אובייקטיבית על דברים חסרים. על כך נענשו העם במיתה. כך גם תלונות בני ישראל, לאחר שהמרגלים הוציאו דיבה על הארץ, תלונות שאנו סובלים מהם עד היום, כי קיטור העם שהיה בעקבות המרגלים גרם לכך שכל דור המדבר לא נכנס לארץ וגם משה נשאר במדבר. אילו משה היה מכניס את עם ישראל לארץ ישראל כתוכנית המקורית, עם ישראל היה נשאר לנצח בארץ ולא גולה לכל כנפות תבל כפי שעד היום קורה.

כאשר אנו נתקלים באדם המקטר, אנו מנסים לעצור את הקיטורים ולא בודקים האם יש אמת בדבריו וכאשר אדם יודע להחמיא, לומר תודה על מה שיש ולבקש את מה שהוא מרגיש שחסר לו, בהחלט נתייחס בכובד ראש לבקשותיו וננסה לעזור לו.

לבקש דברים חסרים זה דבר נכון ואף ה' העניק לנו את כלי הבקשה העצמתי, שהיא התפילה, על מנת שדרכה נבקש את הצרכים החסרים לנו.

אז בפעם הבאה (אם תהיה ח"ו), לפני שאנו מקטרים על עוד דבר שאין לנו, נתרומם קצת ונביט מלמעלה על כל הדברים שיש לנו, נכיר תודה לה' על כל השפע שמעניק לנו בכל רגע ובוודאי פעולה זו תגרום לנו כבר הרגשה טובה יותר. ואז נוכל לבקש מה' שפע נוסף.

פרשת בהעלותך – להתעורר מהחלום


אנו שומעים על אנשים שמאמינים בדרך מסוימת וגם כאשר המציאות טופחת על פניהם ומוכיחה לכאורה שהם טועים, עדיין הם ממשיכים לדבוק בדרכם, אינם משנים את דעתם ואומרים שהמציאות לא תשנה להם את האמונה.
דוגמא מוחשית אנו מוצאים במגרש הפוליטי, שכאשר אנשים מובילים אידיאולוגיה מסוימת, גם כאשר המציאות מוכיחה שהם שוגים, מעטים ישנו את דעתם, הרוב המוחלט יחפש כל דרך להצדיק את הדרך שהם ממשיכים להאמין בה.
אחד הדברים שצפו בתקופה האחרונה היא יכולת היהודים והערבים לחיות בדו קיום. ליהודי אין רצון בריא יותר מלחיות בשלום ובשלווה עם כולם. היהודים בטבעם רחמנים בני רחמים, וגם אם המציאות מחייבת להילחם להרוס ואף להרוג את הקמים עלינו לכלותינו, אין לנו הנאה בעצם המעשה אלא רק מגדיעת האיום הקיומי.
ההיסטוריה מוכיחה שיהודים וערבים לעולם לא חיו בשלום וגם אם קרה שמספר שנים היו חיים משותפים, הגיעו מאורעות תרפ"ט או מלחמת השחרור והוכיחו שרוב השכנים ה"נחמדים" היו הראשונים שפגעו בשכנים היהודים. בשיח הציבורי אנו נתקלים באישים האומרים: "החרדים אינם אחים שלי" או שהחרדים אומרים: "החילוניים אינם אחים שלנו". לעומת אלו, הפורעים הערבים אינם מבדילים בין יהודי בעל דעות ימניות או שמאלניות, בין שומר תורה ומצוות לאינו שומר. אנשי החמאס יורים לכל עבר גם ליישובים שהמתגוררים בהם תומכים בויתורים מרחיקי לכת למען הפלשתינים .
המציאות לימדה אותנו, שכדי לשמר שקט, צריך לעמוד ולפעול בעוצמה, מתוך אמונה בצדקת הדרך ,עוצמה שתבהיר מי הבעל הבית אך תכבד גם את שאר האזרחים הרוצים לחיות בשלום בתוך ארצנו.
אך מה עושים עם אחינו הדבקים במציאות שהם ציירו לעצמם, האם זו בריחה מהמציאות? התשובה אינה משנה, אנחנו צריכים לדעת לחשוב טוב גם על אנשים שחושבים ועושים מעשים השונים מאיתנו.
זמן קצר בטרם עם ישראל יוצא ממצרים המצרים מקבלים את אחת המכות הקשות ביותר, מכת חושך, ומיד שם נאמר "לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" וכאז – גם היום, ישנן נקודות חשוכות בחיים, ישנם זמנים חשוכים בחיים, אך לבני ישראל יש היכולת לראות את האור בתוך החושך – המציאות ממשיכה להיות חשוכה אך הם יודעים להסתכל בחיוב. לבני ישראל יש את היכולת להאיר את החושך – לגרום שהמציאות תהיה פחות חשוכה.
כבר בפרשה הקודמת למדנו שזה לגיטימי לחשוב שונה, אך התוצאה צריכה להיות שווה. בהקרבת קרבנות של שנים עשר נשיאי ישראל לכל אחד הייתה כוונה שונה בעת הקרבת הקרבן, אבל במעשה הגשמי, כולם הביאו את אותם קורבנות. במשך חיי יהודי יש מטרה להעפיל לפסגת ההר הרוחני ולהתקרב לקב"ה וכל אחד בוחר במסלול שדרכו הוא יגיע אל המטרה. אבל חשוב ואף הכרחי שכולם יגיעו אל הפסגה.
גם בפרשתנו, פרשת בהעלותך, אנו מתחילים במצות הדלקת מנורת המקדש על ידי אהרון הכהן. הנביא זכריה מסביר שמנורת זהב זו משמשת כמשל לנשמות ישראל. מצד אחד – שבעה קנים מסמלים שוני התנהגותי שקיים בעם המחולק לשבע, כנגד שבע המידות הנפשיות הקיימות, ומצד שני – המצווה שהמנורה תהיה מקשה אחת, גוש יצוק אחד, כלומר, מטרת כולם היא להגיע לאותה פסגת הר.
כל יהודי הוא נר – "נר ה' נשמת אדם", הדרך של כל יהודי לראות אור בחושך ולהאיר את החושך עוברת דרך מקור האור – התורה כפי שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור".
פעמים רבות אנו מאירים על החושך של השני, אנו מביטים ומבליטים את הדרך השלילית בה הוא צועד, את המחשבה המוטעית אותה הוא מאמץ והנה, באה מצוות המנורה ללמד אותנו שלא טוב להגיע לחושך הזולת, אלא להגיע אל האור הטמון בו, הוא חלק בלתי נפרד ממנורת המקדש גם אם הוא לא נמצא בקנה שבה אתה נמצא, הוא צועד במסלול שונה ממך ואף אינו נראה מאיר, בתוכו טמון נר ה'.
דווקא היום נתייחס לכולם עם אור בעיניים גם באם חושבים אחרת ומתנהגים בצורה שונה, לא נהפוך לשונאים, נשאר אחים החיים בשלום עם חילוקי דעות, עד לגאולה הקרובה, שתביא שלום בעולם ותצית אצל כולנו את אור ה' הטמון בכל אחד מאיתנו.

פרשת נשא – להתנתק כדי להתחבר

השבוע, קיבלנו שוב, בפעם ה3,333 את התורה, מאז קבלתה בפעם הראשונה במדבר. למרות שהיום אנו לא עומדים שם, הסיבות לנתינת התורה במדבר קיימות עד היום.

הראשונה: המדבר הוא מקום הפקר שלאף אחד אין בעלות עליו או ליתר דיוק לכולם יש בעלות ולכן גם התורה שניתנה במדבר שייכת לכולם, לכל עם ישראל, ללא יוצא מהכלל.

הסיבה השנייה: כדי שנוכל ללמוד ולקיים אותה ללא רעשי רקע והמדבר הוא מקום שקט. כדי להמחיש העניין, בימי השבוע אדם סובל מהפרעות קשב קשות, במיוחד בשנים האחרונות שהאדם שפוט למכשירו הסלולרי… לכן, בכל רגע נתון, גם אם מנסה למצוא זמן איכותי, רגוע ושלו, שבו הוא מתכונן להתרכז רק בחומר הלימודי שלו, המחשבה שאולי מישהו מחפש אותו והוא אינו עונה, גורמת להסחת הדעת. רק ביום השבת הוא מגיע למדבר. המכשיר כבוי והפרעות הקשב והריכוז אינן קיימות.

עלינו לעשות מאמץ, שגם באמצע השבוע, נמצא זמן איכותי לעסוק במטרות העיקריות של חיינו. בפרשת השבוע, פרשת נשֹא, נאמר "נשֹא את ראש בני ישראל", נתינת התורה גרמה לעם ישראל להינשא ולהתרומם, להיות חשובים, והדגש – שלא רק כעם אלא גם כיחידים. רבי שמעון בר יוחאי אומר שבעת מתן תורה אם בעם ישראל היה חסר אדם אחד, לא הייתה יורדת השכינה ולא הייתה ניתנת התורה ככתוב "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם".

מהי הסיבה שחיסרון האחד כה חשוב ומכריע מול מאות האלפים שעמדו מול ההר? דווקא היום, יכולים להבין זאת טוב יותר, בעידן היועצים הארגוניים, אשר נכנסים לחברה שבה עובדים אלפים ותפקידם הוא לדאוג שכל עובד יתן את מלוא התפוקה שיכול ושלא תהיה אבטלה סמויה. לאחר שהחברה תייסם את המלצותיו אם אחד העובדים יעדר חסרונו יורגש.

ה' ברא עולם שמעורב בו טוב ורע ומטרתו לגלות ולהעצים את הטוב המצוי בעולם. ה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בחר בנו כמתקני העולם הדואגים להעצים את הטוב ולדחות את הרע. לצורך ביצוע המשימה נתן לנו את התורה ככלי שעימה נוכל לתקנו.  לכל אדם יש חלק שאותו הוא צריך לתקן. השלמות של התיקון יוכל להיות רק אם כל אחד ימלא את תפקידו ב100% ולכן התורה יכלה להינתן רק כשכולם היו נוכחים.

מהמוסיקאי האיטלקי טוסקניני, נוכל גם להבין כמה חשובה עבודתו של כל יהודי. הוא היה מוסיקאי שחיפש שלמות מוחלטת בביצוע כל יצירה. לימים כתבו עליו ספר ביוגרפיה ובאחד הימים כאשר כותב הספר רצה לבקרו טען טוסקניני שהוא עסוק באותו יום בהקשבה ליצירה שכתב ולא יוכל לדבר עימו , הביוגרף שאל האם הוא יכול להצטרף להאזנת היצירה ונענה בחיוב. הסופר ישב לידו לאורך כל השידור ולבסוף שאל את המוסיקאי – "איך היה"? הנ"ל ענה: "יפה, אך לא מושלם". התזמורת הייתה אמורה להכיל 120 נגנים ומתוכם 15 כנרים אך בפועל היו 14 כנרים, הוא לא קלט כיצד המוסיקאי קלט שהיה חסר נגן ושאלו על כך. אתה מאזין ולא שם לב לחיסרון אך אני כתבתי ואני יודע איזה צליל צריך להפיק כל כלי והיה חסר לי הצליל של אותו הכינור, כי הרי לא צורף כלי ללא מטרה.

אכן רק בורא עולם שיצר את היצירה המדהימה שנקרא "עולם" יודע מתי העולם שלם. אך גם לנו ברור שאנו כלי חשוב בתוך יצירת העולם ובלי עבודתנו העולם לא יהיה מושלם.

הקשבה לסיפור מתן תורה, כשנבחרנו לעם סגולה שתפקידו לתקן העולם אמורה לתת לנו גאוות יחידה ולשמח אותנו בהשקעת מאמץ להשגת המטרה הנכספת ועלינו להבין שכל כלי שיהיה חסר, יגרום שהיצירה לא תהיה מושלמת. לכן, מצד הערבות ההדדית עלינו לגרום שגם שאר אחינו בני ישראל ימלאו את המשימה.

אנו צריכים לעשות כל מאמץ להיות "במדבר", לנטרל את רעשי הרקע שמייצר לנו היצר הרע במטרה להסיח את דעתנו מהתפקיד החשוב והעיקרי שלשמו הגענו לעולם הזה. בהצלחה לכולנו!  

פרשת- דברים – המשימה שניתנה לנו לפני 3,333 שנים

אם חשבנו שהבעיה שלנו היום זה רק השלום הפנימי בעם, באים אויבינו ומוכיחים לנו שהם קיימים. הגאולה עדיין לא כאן, והם ממשיכים להניף את חרבם…

בשבת האחרונה קראנו את הפסוק "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". משאלת הלב של כל יהודי לחיות בשלווה בארצנו הקטנה. הזוהר הקדוש מסביר את הפירוש הפנימי של הפסוק שיעזור לנו להפוך את משאלת הלב למציאות מול עינינו.  שלום – הוא שמו של ה' השופט גדעון קראו לה' שלום. ארץ – הכוונה לבני ישראל כדברי מלאכי "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ", והפרוש הפנימי של הפסוק הוא החיבור של ה' עם בני ישראל. חיבור זה  בעולמות העליונים יביא לנו את השלום כאן למטה.

כיצד נתרגם זאת הלכה למעשה?

החבירה אל הבורא, מחזקת את גורם ההרתעה ברמה הרוחנית שאנו מתקרבים אליו, הוא שומר עלינו "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" וגם מעשית, להבדיל בין אדם לבעלי חיים, אדם העומד לפני חיית טרף, לחיה יש חושים מחודדים לזהות פחד פנימי אצל העומד ממולה, כאשר החיה מזהה שהאדם חרד הוא ירגיש בטוח לתקוף אותו, אך כשירגיש שהאדם בטוח ימנע מלתקוף אותו. האויבים שסביבנו מזהים את חוסר הביטחון וחוסר האחדות הקיים אצלנו, נכון שכל יהודי הוא מאמין בן מאמין אך כאשר האמונה חבויה בפנים וכלפי חוץ שורר חשש וחרדה האויב מגיב בהתאם.

החבירה אל בורא עולם נותנת לנו את הכח לפעול נכון ובצורה שקולה כנגד האויב, שהאויב ירגיש שה' איתנו כפי שהיה במלחמת ששת הימים, שבניסי ניסים ניצחנו את הבאים עלינו לכלותינו ובאותה תקופה כל העיתונות שייצגה את כל הקשת הפוליטית של העם היהודי כתבה על ההתרגשות הגדולה, על נס הניצחון הגדול. גם היום רק אם נפגין אמונה, נפגין עוצמה מול האויב ובכך נגרום שהשקט יחזור לאזור, נפעל בהרבה יותר נחישות בצדקת הדרך והתוצאה הסופית תגרום להרתעה שתפחית את שפיכות דמים.

כיצד אנו חוברים אל ה'?

בפרשת השבוע "במדבר" שאותה קוראים תמיד לפני חג השבועות, מופיעה בתחילתה מצוות ספירת בני ישראל "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מצוות מניית בני ישראל (ספר במדבר נקרא גם ספר "הפקודים") מטרת הספירה להפוך את עם ישראל לדבר שבמניין שעל פי ההלכה היהודית המניין מעיד על חשיבות הדבר שנספר, שאינו בטל לעולם.

אכן, מאז בריאת העולם כל דבר הנולד בו נפסד, בדרך הטבע יש אומה כובשת ויש אומה נכבשת. כל אומה ולוּ החזקה ביותר התקיימה בזמן מוגבל, האימפריות הגדולות ביותר שהיו בעולם נשארו רק מעל דפי ספרי ההיסטוריה. אך יש אומה אחת קטנה שמנם היא נמוכה במספר וחלשה, אך המִפקד שה' ערך לה גרם שהיא תהיה מעל המציאות הטבעית בעולם, ותוכל לשרוד את כל ההתנכלויות של האימפריות נגדה.

התורה שניתנה בהר סיני לפני 3,333 שנה, הוענקה דווקא לעם ישראל בגלל חשיבותו הרבה כעם שנבחר לשקם את השלום בין העולם לה' שנפגע בחטא עץ הדעת שאז הטוב והרע התערבבו יחדיו.

היהודי קיבל את התורה על מנת לגרום לשלמות בעולם להרמוניה בין כל חלקי הבריאה. כדי לגרום לשלמות בבריאה כולה צריך להתחיל עם השלמות האישית הרמוניה בין הנפש הבהמית הגשמית של האדם לנשמתו האלוקית, חיבור העולם הגשמי לעולמות הרוחניים. ושלום בינינו שזה היה התנאי הראשון לקבלת התורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד (סמוכים פיזית זה לזה) בלב אחד (מחוברים רגשית זה לזה).

הרמוניה זו גורמת לנו לא להשאר רק ברמה התאורטית מחוברים לנותן התורה ולתורה באמונה וברגש אך בפועל להיכנע ליצר הרע להיות מחוברים לרצונות הגשמיים, אלא גם ברמת הביצוע. ואז גם הבטחות התורה נהפכים למציאות מעשית השלום בינינו יביא לשלום בארץ ולהמשך הכתוב "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

לא אומות העולם יביאו לנו את השלום המיוחל אלא רק החיבור אל ה' על ידי התורה שעליה נאמר "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

פרשת בהר בחוקותי – וועדת החקירה הממלכתית של כל אחד

העיניים לא יבשו מהאסון הנורא שפקד את עמינו בל"ג בעומר. ארבעים וחמשה מבני העם היהודי עלו בסערה השמימה. מאות משפחות יישארו עם צלקת נפשית של אובדן טראגי ואנחנו לא נשאל למה זה קרה… – (מלבד אנשים האמונים על הביקורת הבונה שיצטרכו לבדוק היכן היו הכשלים הטכניים וכיצד אפשר לתקן על מנת למנוע את האסון הבא.) – אלא מה עלינו לעשות.

הבריאה דומה לתיאטרון בובות. כשאנו רואים את טבע הבריאה, את הבובות הזזות, הן מחוברות למפעיל שמזיז אותם מלמעלה, יש מפעיל, בורא העולם, שמושך בחוטים. תפקידנו לחשוב מה עלינו לעשות כדי שלא לפגוע בהתנהלות הבריאה של העולם, שלא לפגוע בחוטים.

בשבוע לפני האסון קראנו את פרשת "אחרי מות-קדושים", אכן, ניספו אנשים טהורים ובמיוחד תינוקות של בית רבן. בשבוע שלאחר האסון קראנו פרשת "אמור". התחלנו לאמר דברים ודיבורים על האסון. אך התשובה נמצאת בפרשת השבוע "בהר בחוקותי". בפתיחתה של הפרשה "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" באה ההבטחה על קבלת ה-כל טוב "ונתתי גשם בעיתו", ישנה השפעה של שפע גשמי על שמירת תורה ומצוות. אך אי אפשר להתעלם מהמשך הפרשה המתארת לנו מה קורה באם אנו לא מתנהגים כיאה, אלו נזקים אנו מביאים על עצמינו ועל העולם…

אחת המצוות המרכזיות שמלוות אותנו בתקופה זו היא אהבת ישראל. מצווה זו קשורה עם מגפת  תלמידי רבי עקיבא שמתו  מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, היא קשורה גם לקריאת פרשת קדושים שבו אנו מצווים על "ואהבת לרעך כמוך" ולחג השבועות הקרב  שהתנאי לקבלת התורה היה "ויחן שם ישראל כנגד ההר" שנאמר בלשון יחיד, למרות שמאות אלפים חנו שם הרי הם עמדו "כאיש אחד בלב אחד".

הבעל שם טוב אומר שכאשר אדם מביט בחברו ורואה בו רע הוא צריך לפשפש במעשיו, מדוע? כי החבר משמש כמראה, וכשרואים במראה ליכלוך , סימן שהפנים מלוכלכות. בראיית הזולת הוא בעצם רואה את עצמו. כי זה שליבו נמשך לראות את הרע שבחברו, למרות שדברים רבים אחרים אינם נעצרים ונקלטים מול עיניו, בודאי שמשמים לא יגרמו לו לראות את הרע של חברו סתם כך, אלא המטרה היא שיראה את עצמו.

הסיבה שהתורה מביאה זאת בתנועה סיבובית על ידי הבטה בזולת ולא ישירות בעצמו כי "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" ולכן גורמים לו לראות זאת אצל חברו כדי שיתעורר והתבונן בנגעי עצמו.

אך מה עם המצווה המופיעה בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך" שאדם צריך להעיר לחברו על הרע שרואה בו? אם כן, בהחלט יכול להיות שאין בו שום חיסרון והסיבה שרואה חיסרון חברו נועדה רק לעזור לחברו לעקור הרע שמקנן בו.

הרבי מליובאוויטש, אוהב ישראל הגדול של דורנו מביא דיון המופיע בגמרא, שאדם לא יוציא מילה מגונה מפיו, וכראיה לכך התורה הקפידה לא לכתוב מילים ללא צורך, לכן מאריכה וכותבת "מן הבהמה אשר איננה טהורה" כאשר יכלה לקצר ולכתוב מן הבהמה "הטמאה" וכל זאת שלא להוציא מילה מגונה. אך, השאלה זועקת לשמים! כל כך הרבה פעמים התורה מזכירה את הבהמה הטמאה? התשובה לכך היא, שכאשר יש צורך להציג הלכה מעשית, יש צורך לכתוב בצורה הברורה ביותר כדי לא להגיע לטעות. לעומת זאת, בסיפורי התורה, התורה מקפידה שלא לכתוב מילים מגונות.

מכך לומד הרבי שכשאדם רואה מעשה לא תקין בחברו וכל התבוננות שלו נוגעת לעזרה שלו לתקן את חברו – זה תקין ואף מצווה כפי שהתורה מזכירה מילים מגונות כאשר יש צורך להבהיר את ההלכה המעשית, אך כאשר מתבונן ברע שבחברו שאין צורך בו לעזור ולתקנו זה כבר סימן שמראים לו את חיסרון עצמו.

הרבי מליובאוויטש אכן מעולם לא ראה איש רע, הוא העיר ונלחם כנגד מעשים רעים ותמיד ראה את הטוב הצפון בכל יהודי. בואו ונקים וועדת חקירה ממלכתית הנקייה מכל רבב, ועדת חקירה כזו שכל יהודי יקים בליבו ובמוחו כיצד להשתנות, להיות טוב יותר ואז בעז"ה, ודאי גם נשנה את העולם כולו.