חודש: אוגוסט 2022

הגענו לחודש אלול, אנו לקראת ימי הדין, ראש השנה ויום הכיפורים. בפרשה הקודמת "ראה" למדנו לראות נכון, כלומר, לעבד נכון את מה שאנו רואים ולהבין מה אנו נדרשים לעשות. הרגשתנו נגזרת לא רק מהמציאות שאנו נמצאים בה היום, אלא גם מהמקום שממנו הגענו.

שני בני אדם שהו זה לצד זה במחלקה פנימית בבית הרפואה, שניהם יוצאים מחדר ניתוח, האחד בוכה והשני צוחק. האחד, החליק על בננה וכתוצאה מכך נחתך ונזקק לתפירות לאיחוי הקרעים, הוא מצטער כל רגע על שהחליק מהבננה. השני, עבר ניתוח להורדת גוש שהתגלה בזמן… הוא צחק בכל רגע על התגלית המרעישה שהצילה את חייו. המתבונן מהצד, אם אינו יודע לראות נכון את נסיבות הניתוח הוא לא יבין את החיוך של המנותח.

לראות נכון, זה גם לדעת להגיב נכון להתנהגות התלמיד. תפקיד המחנך הוא,לא רק לפתוח את ספר העונשין ולראות כיצד להעניש את התלמיד שסרך, אלא להבין את הרקע שלו, לראות רחב…

יש תלמיד שחי בבית שנותנים לו את כל הכלים להתנהג כשורה ולכן על כל סטייה אפשר ללכת עימו בשורת הדין ויש תלמיד שנושא עימו קשיים רבים, הוא מגיע מבית מורכב מאוד שאינו תומך בו  ועל כן יש  להתנהג עמו לפנים משורת הדין . כל פעולה חיובית שהוא עושה צריך לעודדו בלי לדון אותו על השלילה, על מנת לעודדו לדבוק בטוב ולגרום לו לרצות ולהצליח להגיע למאה אחוז טוב!

והנה, בפרשת השבוע ,"פרשת שופטים", נאמר בפסוק הראשון: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", אם אנחנו רוצים שהשופטים בבתי המשפט יהיו עסוקים רק באימות מסמכים ולא במשפטים פליליים, עלינו להתייחס לתוכן הרוחני שמאחורי הפסוק. שאדם יבנה שערים בכניסות של גופו שאותם יסגור כאשר ימשך על ידי יצרו הרע להתנהגות לא נכונה. אם יעשה כך, הוא לא יצטרך את השופטים והשוטרים שינסו למנוע מאיתו התנהגות לא ראויה על ידי עונשים. נוסף על זאת, הוא ירגיש סיפוק שהצליח לסגור את השערים בזמן.

כפי שכתבתי בשבוע שעבר, שבראיה וההבנה שלנו, אנו מחליטים ממה להתענג. אחת מהדוגמאות הוא תענוג האכילה. יש אדם ששתית קוקה קולה היא טעם החיים ויש אדם שמכיר את החסרונות הבריאותיים הטמונים בקולה ורק עם מאכלי בריאות הוא ירגיש עונג.

בימי חודש אלול, רבים מבני ישראל משכימים קום לאמירת סליחות ויש הטוענים שהם מאוד עייפים וקשה להם לקום. מידי פעם, כשאני צועד בשבת, בשעת בוקר מוקדמת, אני פוגש בעשרות יהודים משכימי קום הלוקחים את כלבם לטיול ואינם מתלוננים על ההשכמה המוקדמת, ואדרבה, שמחים לשרת את כלבם הנאמן כיאה. לצערי, ישנם כאלו שכשהם צריכים לקום מוקדם לעבודת ה' ולהכיר תודה לברוך שאמר והיה העולם, לזה "שזן ומפרנס לכל" – קשה להם. צריך רק לפתוח העינים כדי  לשפוט בצורה נכונה את המציאות ואז נוכל גם ליישם את הדברים שהיצר ניסה לתת לנו את ההרגשה שהם קשים לביצוע. כשם שיש לנו העונג לקיים את רצון מי שאנחנו אוהבים, כך אמור להיות לנו עונג לקיים רצון ה' המשביע לכל חי.

הרבי הזקן, בעל התניא, מביא משל על מלך בארמון הלבוש בבגדי המלך ורק יחידי סגולה משוכני הארמון יכולים להגיע אליו ולדבר איתו, אך בחודש אחד בשנה הוא פושט את בגדי הפאר, ויוצא בבגדים רגילים אל השדה ומאפשר לכל האנשים גם אלו שהתרחקו ממנו, גם לפועלים הפשוטים שנמצאים בשדה – להתקרב אליו.

זהו חודש אלול – זהו חודש שלאחר עריכת חשבון הנפש השנתי שלנו, אנו עלולים לגלות עד כמה אנו רחוקים מה', אך זהו גם הזמן שבו המלך נמצא בשדה, והוא נותן לנו את האפשרות לשוב אליו. אם רק נשכיל לשוב אל המלך, נזכה להיכנס איתו יחד לארמונו כשהוא שב אליו ולקבל את מלכותו מחדש – בחודש תשרי.

בואו נראה נכון ונשפוט את המציאות בצורה נכונה, ננהג בהתאם ונוכל כבר בתחילת חודש אלול לחייך, כי כשנגיע ליום הדין – יום הכיפורים – זכים וטהורים, נזכה לשנה טובה ומתוקה.

אנו כבר בגל הרביעי של וירוס הקורונה, כאשר גלי הוירוס ממשיכים להכות בעולם כולו ונראה שהגואל שכולם בנו עליו – החיסון – מספק בעיקר את הסחורה לחברות שפיתחו אותו אבל המחוסנים נותרו פגיעים. אנו נמצאים באמצע קמפיין ענק של החיסון השלישי שאולי ייתן הגנה נוספת, אך היום ברור לנו שהוא לא הגואל.

אנחנו משקיעים סכומי עתק לטיפול בביטחון. בביטחון הרפואי, הכלכלי והצבאי. פעמים רבות אנו מצליחים לגרד את התוצאות בלבד… לדוגמא, בביטחון הצבאי מצליחים לשים יד על המבַצעים, אך לא מצליחים לשנות את דעת ראש הנחש, את מקבלי ההחלטות את נותני הפקודות. אם כן – מהי הדרך להצלחת הטיפול בראש הנחש?

השבת "פרשת ראה" היא שבת בה אנו מברכים את חודש אלול. החודש האחרון של השנה, החודש של חשבון הנפש היהודי, עריכת מאזן של העשייה בשנה החולפת, במטרה לתקן את הטעון תיקון. גם בפרשה זו "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה – ובחרת בחיים" אנו למדים שהחיים והמוות, הטוב והרע תלוי בנו, בהתנהגות שלנו.

אחד ממנהגי ישראל בחודש זה הוא לבדוק את התפילין והמזוזות. מהו הדבר המייחד את מצות המזוזה על פני מצוות אחרות? מצווה שבפועל, רוב עם ישראל דואג לקיימה על ידי קביעתה בפתח הבית. למרות שכל מצווה שיהודי מקיים מעניקה לו שכר, ישנן מצוות שהתורה מציינת את שכרן ואחד מהם היא מצוות המזוזה. מידי יום אנו מזכירים בעת קריאת שמע את הכתוב בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען יאריכון ימיך על האדמה".

במזוזה, מעבר לשכר על מעשה המצווה, ישנה סגולה מיוחדת. הגמרא בתלמוד הירושלמי  מספרת על 'ארטבן' הפרסי הגוי שהעניק לרבי יהודה מתנה, רבי יהודה חיפש מתנה ייחודית להשיב לו, מתנה שיעריך אותה, על אף שלא חסר לו מאומה  והחליט להעניק לו בתמורה מזוזה. והשאלה שנשאלת והרי מזוזה זו היא מצווה שיהודי מחוייב לקיימה ולגוי אין כל ערך בה!?…  ומקרה נוסף – המשנה מונה מספר כלים שיש להם בית קיבול ובניהם מקל שיש בו בית קיבול  למזוזה שבו הונח קלף המזוזה שאנשים הלכו עימו מתוך מחשבה שהמזוזה הקבועה מגינה עליהם. גם כאן ישנה תמיהה האם יש ערך למזוזה כאשר קובעים אותה על מקל ההליכה?

אכן, מעבר למעשה של קיום מצוות מזוזה, יש למזוזה עצמה סגולה מיוחדת ששומרת. כפי שאמר רבי לארטבן – מזוזה גם שאתה ישן שומרת עליך. כפי שנכתב על ידי ה'טור', אחד מפוסקי ההלכה, שעל ידי קביעת מזוזה בפתח הבית, הבית נשמר על ידי ה'. מלך בשר ודם ישן מבפנים ועבדיו שומרים עליו מבחוץ ,  עם ישראל-עבדיו ,ישנים מבפנים וה'-המלך  שומר בחוץ על ידי המזוזות.

שמירה הנגרמת על ידי המזוזה אינה השכר של המצווה, המזוזה עצמה עשויה לשמירה. כדברי הזוהר "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" לא רק בזמן שנמצאים בבית המזוזה שומרת אלא גם שנמצאים בחוץ.

מדרש תנחומא אומר, שעם ישראל הוא ככבשה בין שבעים זאבים שהרועה מצילה מידם. אין זה סוד שהרבה יותר משבעים זאבים חושבים כל הזמן כיצד "לטרוף" אותנו. עלינו לנקוט בפעולות כך שהרועה – ה' יצילנו מידם, שירפא אותנו מהוירוס המכה בנו. במזוזה יש את רכיב ההגנה ועכשיו הזמן שכל אחד יבצע עבודות תחזוקה במזוזות, יבדוק האם הם תקינות וכשרות, יבדוק האם בכל פתחי הבית יש מזוזות והאם הם הונחו נכון, שאם לא כן – גם אם המזוזה מהודרת ביותר לא קיימו את מצוות המזוזה. 

כדברי התורה, אנו יכולים לבחור בחיים, יכולים לנקוט בפעולות שישמרו את החיים על ידי ביצוע המטלות של נותן החיים. בואו נבחר בטוב וליתר ביטחון נדאג גם לביטחון של ידידינו, על ידי עידוד בדיקת מזוזות ,המשמשות כסגולה בדוקה לביטחון.

ונזכה לשנה טובה ומתוקה שה' ימלא כל משאלות לבנו, ליבו של כל יהודי ויהודי לטובה.

בתחילת השבוע התאבלנו על חורבן הבית. היום, ט"ו באב, עם ישראל חוגג את אחד הימים השמחים ביותר בתולדות עמינו. מה גרם לנו לצאת בכזאת מהירות מאבל לשמחה? האם המציאות השתנתה? האם בית המקדש נבנה השבוע?

השנה זכינו "לחגוג" את תשעה באב – ביום השבת – היום שבו חרבו בתי המקדש שעליהם אנו מתאבלים. בשבת האחרונה, אכלנו  בשר ושתינו יין. בסעודה המפסקת, בשנה רגילה אנו אוכלים בסעודה זו לא יותר מתבשיל אחד, והשנה יכולנו לאכול גם בה  סעודת מלכים.

כיצד חוגגים ביום האבל הלאומי? כיצד אפשר לשמוח מספר ימים אחרי ציון יום קשה, של אבל, את אחד הימים השמחים ביותר בעם, כאשר הסיבות לאבל עדיין שרירות וקיימות?

התשובה נמצאת בהבנת מטרת ימי האבל, הגורמים לנו להתבונן בסיבות שגרמו לחורבן והגלות והרי ידוע ש"ידיעת המחלה היא חצי תרופה". ימי האבל גורמים לנו להתבונן ולהבין מה מטרת העונש הקשה שה' השית עלינו וזאת כדי להכיר את המציאות שנוצרה בצורה נכונה.

מהי מטרת הענישה? לצערנו, אנו רואים שרבים שסרחו מדרך הישר, נשפטים לתקופות מאסר שונות ויושבים מאחורי סורג ובריח. סיבת המאסר נובעת מעונש על מעשים שליליים שביצעו, אך העונש לא גורם להם להפסיק לחטוא ולהתחרט על  מעשיהם. הם יוצאים ממעגל הפשע לפסק זמן בכפיה, שוהים בבית המאסר ושם הם לומדים מ"טובי המומחים" שיטות פשע מתוחכמות יותר. בעת שחרורם הם מחפשים בכל רגע דרך לא להיתפס אך אינם עוצרים ועושים חושבים שאולי המעשים שלהם אינם ראויים.

העונש האמיתי הוא העונש החינוכי המעורר את האדם לחשוב על מעשי העבר, לגלות בעצמו שאין זו "הדרך הישרה שיבור לו אדם" ולבחור את דרך המלך ששם תמיד הולכים ישר ולא מועדים.

אנו חוגגים את ט"ו באב בגלל מספר דברים מיוחדים שאירעו בתאריך זה בהיסטוריה היהודית. אחד מהם שהותרו שבטים להינשא אחד עם השני. המשנה מתארת שהיה חג של שידוכים כשבנות ישראל יצאו אל הכרמים וביקשו מהבחורים שלא יבחרו את בחירת ליבם רק על פי המראה החיצוני, אלא ינסו להיכנס לאמת הפנימית של המיועדת.

הגמרא מספרת לנו דבר מדהים, המלמד על אהבה הקיימת בין עם ישראל לה'. בבית המקדש, במקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים – היו שני כרובים בצורת מלאכים כאשר פרצוף של אחד היה פני זכר ואחד פני נקבה וכשעם ישראל עשה את רצון ה' היו חבוקים, אך כאשר הכעיסו את ה', היו הכרובים מפנים את הגב זה לזה.

כאשר בחורבן הבית פרצו לבית המקדש, מצאו את הכרובים מעורים אחד עם השני. כי העונש הקשה שה' העניש אותנו הוא עונש חינוכי, הוא עונש שנובע דווקא מאהבה ורצון שיהיה לנו טוב כאשר נלך בדרך הנכונה. העונש אמור לעורר אותנו לדבוק בטוב, לכן למרות העונש הנוראי האהבה נשארה.

להורה לא קל להעניש את בנו. לכן, לפעמים אנו נתקלים בהורים הפוגעים בילדיהם, כאשר הם נותנים להם כמעט כל מה שהם דורשים. הורים טובים, מוכנים לסבול מהתגובות של ילדים שאינם יודעים מה טוב להם באמת ומקטרים על ההורים ולפעמים צועקים מתוך כעס… טובת הילד חשובה להם מאשר השקט התעשייתי שנגרם בעת הכניעה לדרישותיהם.

הסיפוק הגדול ביותר בחינוך שלוקחים ילד שירד מהדרך ומצליחים להעלות אותו ואף לגרום לו להגיע לגבהים שלא היה טרם נפילתו.

אכן ט"ו באב, הרים אותנו לגבהים במהירות רבה מהיום הכואב ביותר בשנה,  לאחר שהבנו מה עלינו ללמוד מהיום הכואב – לאהוב. החורבן והעונש נגרמו משנאת חינם, ומאיבוד קשר האהבה עם ה' על ידי התנתקות מהתורה. ביום זה נחזק את האהבת חינם בין איש לרעהו, בין עם ישראל לה'. התנהגות זו תשמר גם את האהבה בין בני הזוג ובין הורים לילדים.

פרשת השבוע "ואתחנן" נקראת תמיד בשבת שאחרי ט' באב והיא נקראת בשם "שבת נחמו". ה' מנחם אותנו. הנחמה הגדולה תגיע כשנבין את כל המהלך שמטרתו לחזק את קשר האהבה בין כולם. ביום הצום אנו מתמקדים בכאב שגרם הריחוק.  בשבת שעברה זכינו להתבונן בסיבות לחורבן בלי להתייסר.

שנזכה לנחמה הגדולה בגאולה הקרובה.

השבוע אנו מציינים נקודת ציון שנתית מאוד משמעותית במסע העם, חורבן בית המקדש שבגללו אנו מידי שנה אבלים ביום תשעה באב. השנה, תשעה באב יחול בשבת הקרובה והצום והאבלות ידחו למוצאי שבת ויום ראשון.

כשאדם יוצא למסע חשוב, שיודע מהי מטרת המסע, אז יכול ביתר קלות להתמודד עם קשיי הדרך או ליתר דיוק, יכול לראות את ההתקדמות גם דרך הקשיים.

הסיפור עם "שעון החוזה מלובלין" אמור לעזור לנו להבין את מטרת המסע. בפונדק דרכים שהה בנו של החוזה מלובלין ובאמתחתו היו דברים שירש מאביו. לצערו הרב, את השעון העתיק של אביו הוא נאלץ למכור מאחר ולא היה ברשותו כסף לשלם לאירוח. לימים, עבר במקום יהודי צדיק וביקש חדר שקט ללון בו. בעל הפונדק העניק לו את חדרו האישי והלך לישון במחסן הסמוך, אך לא נרדם כאשר שמע שירה, ריקודים ורקיעות רגליים של הצדיק… למחרת, בעל הפונדק שאלו מה אירע בחדרך אמש? הצביע הצדיק על השעון המיוחד ועל צלצוליו ואמר בהתלהבות: "הרי זה שעון של החוזה מלובלין! איזו זכות יש לך?".

-מהיכן אתה יודע את ייחוסו של השעון?" שאל המארח.

ענה הצדיק: "כל השעונים מצלצלים בעצב על שעברה עוד שעה מהחיים, עוד יום מהחיים ועוד שנה מהחיים, אך שעונו של החוזה – מצלצל בשמחה כי ירדה עוד שעה מהגלות, ירדה עוד שנה מהגלות…

במסע החיים שלנו אנו יכולים לקנטר ולבכות על זמן האיכות שעבר ולא יחזור ואפשר גם לשמוח על הזמן שעבר והוא מקדם אותנו אל סוף המסע, ההגעה למטרה הנכספת, אל הגאולה.

דוגמא מהימים שאנו נמצאים בהם היום – ימי החופש הגדול. רבים נוסעים, נופשים ומבלים, אך ככל שמגיעים לסיום הנופש, מצטערים ומתאכזבים על הזמן שנגמר ומתחילים להתכונן לנופש של שנה הבאה… לעומת זאת, ישנם אנשים, המבינים שמטרת הנופש היא כדי לצבור כח לעשייה במשך כל השנה וממתינים לסוף הנופש להגיע עם כוחות מחודשים לשנה החדשה.

במסע הארוך שלנו אנו נפגשים עם קשיים רבים, בחלקם ברצונות שאין אנו יכולים לממש ומאכזבים אותנו, אך אם נבין את מטרת המסע נצביע על נקודת הסיום שהיא המטרה האמיתית של המסע ונבין שהחיים במסע הם רק אמצעי להגיע אל המטרה, אז נוכל לא להתאכזב מדברים שרצינו להשיג, כי הם לא משהו מרכזי בהגעה ליעד ונצבור כוחות להתמודד עם מכשולים וזאת, כאשר נבין שבמכשולים רבים אין מטרה לעצור אותנו להגיע אל היעד אלא רק כדי להעצים אותנו בדרך.

אנו מנסים להשקיע בבית היפה ביותר, בבגדים הנאים ביותר, באוכל המהנה ביותר, ומתאכזבים שלא מצליחים להשיג את המטרה. האכזבה מתאימה לאנשים שרואים את החיים הגשמיים כמטרה, יש לראות את המסע בעולם הנפסד כפרוזדור לעולם נצחי.  בדרך   הדרישות מועטות, אפשר לישון בשק שינה ולא על מזרן אורטופדי, אפשר לאכול כריך מזין ולא נזקקים לארוחת גורמה.

שבת לפני תשעה באב נקראת "שבת חזון" וקוראים בה תמיד פרשת דברים. ימים אלו, מצד אחד הם ימי צער גדולים על הנפילה הגדולה של העם שהחריבה את המקום היקר ביותר ליהודי – בית המקדש.  ומצד שני הם ימי חזון המשרים אווירה אופטימית – כהסברו של רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שבשבת זו, מראים לנו את בית המקדש השלישי, שיהיה גדול מקודמיו. כי דווקא הפינוי של בית המקדש השני שהוביל אותנו לגלות ולחושך כפול, יצר את מציאות הבינוי העתידי של בית המקדש השלישי שבניגוד לקודמיו – יהיה ניצחי.

פרשת השבוע , פרשת דברים מתחילה עם הדור שנכנס לארץ, שמצד אחד היה נחות מדור המדבר, כי דור המדבר ראה את האלוקים בעיניו במתן תורה וראה את הניסים הרבים שהיו במדבר ואילו הנכנסים לארץ, רק שמעו על כך מהוריהם. אך מצד שני דווקא הדור שנכנס לארץ שהתעסק עם הגשמיות זכה לבניית בית המקדש.

התורה מלמדת אותנו ללכת במסע ולהביט אל המטרה ובה להשקיע את המאמצים הגדולים ביותר, השאר הם רק אמצעים שאמורים לקדם אותנו אל המטרה ולהראות לנו את האור גם בנקודות החשוכות.