חודש: פברואר 2022

עם ישראל חוגג כל שנה את חג הפורים. ייתכן מאוד שחלקנו לא יודעים על שום מה החגיגה הגדולה ואולי חלקם יודעים, אך אינם מודעים למה מקיימים את מצוות ומנהגי החג.

מגילת אסתר מספרת לנו על האירועים שגרמו לגזירת המן על עם ישראל ולביטול הגזירה והצלת עם ישראל מכליה. אך היא אינה מגלה במפורש מה התרחש 'מאחורי הקלעים'.

באמצע קריאת המגילה נוהגים שבעל הקורא מרים את קולו כשהוא קורא את הפסוק "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" מפני שעיקר הנס של פורים מתחיל בנדודי השינה של המלך. באותו הלילה, אחשוורוש נזכר במרדכי שעשה עמו חסד גדול והציל אותו ממוות כאשר שומרי הסף רצו להרעילו. הוא הכיר לו טובה שיצרה תגובת שרשרת, שבסופה הגזירה התבטלה.

לצד המציאות הגשמית ששררה באותו הזמן והמוצגת במגילה, ישנה מציאות רוחנית, מאחורי הקלעים, שיצרה את הגזירה וההצלה."בלילה ההוא נדדה שנת המלך" מדבר על מלכו של עולם – הקב"ה – שבלילה ההוא, בתקופת הגזירה, כביכול ישן ולא שמר על ישראל ולכן עם ישראל נמשל ל"כבשה בין שבעים זאבים", כשהרועה נרדם באים הזאבים לטרוף את העדר. כשה' כביכול 'ישן', אומות העולם יכולים לנסות להתנכל להם. אך עלינו לדעת ששינתו של ה' מגיעה מהשינה של עם ישראל.

כשאדם ער – עיניו רואות ואוזניו קשובות. הוא רואה את המציאות האמיתית כדברי הנביא ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" וכדברי החכמים בפרקי אבות "איזהו חכם הרואה את הנולד". הרבי הזקן של חב"ד מפרש שהחכם 'רואה' איך כל דבר בעולם נולד מ'אין' ל'יש' ובכל רגע כשמקבל את חיותו הוא מבין בשכלו "שיש בעל הבית לבירה זו". כשהשכל הבריא מבין את מטרת חייו, כדברי הגמרא "ואני נבראתי לשמש את קוני", כלומר, שהמטרה שלי בעולם היא לבצע אחר רצון ה' כפי שהונגש לנו על ידי התורה והמצוות -הרי זהו תכלית בריאת האדם.

כל בר-שכל מבין שכל פעולה שאדם עושה יש לה מטרה ותכלית ובודאי בבריאת היקום כולו. כל הבריאה כולה היא אמצעי הבא לשרת את עבודתו של האדם בעולם.

אדם הישן, כל איבריו שלמים אך עיניו עצומות, הוא אינו רואה ולא שומע. גם בלילה הכל קיים בדיוק כמו ביום, אך החושך מונע מהאדם לראות. בשינה, כשאדם אינו רואה ואינו שומע יש לו את חיים מסוג אחר, חלומות שבהם יש סרטים ארוכים של דברים לא הגיוניים.

שנתו הרוחנית של האדם מתבטאת בכך, ששכלו רדום, הוא מנתח בצורה לא הגיונית את מטרות בריאתו, הוא רואה בטיפוח גשמיותו כמטרה עיקרית ואת חיי הרוח כדבר טפל.

שנתו הרוחנית של עם ישראל גורמת לשנתו של ה', כי ההיגיון מחייב שנקבל כל טוב מה' שהרי כתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם", כמו השפע שהילדים מקבלים מההורים כך בני ישראל צריכים לקבל מהקב"ה. אך בשעת השינה ההיגיון לא עובד, שינת ה' גורמת לעצירת השפע.

בזמן הפורים עם ישראל ראה באחשוורוש מנהיג העולם המעניק להם את צרכיהם ושכח מיהו מעניק השפע וההגנה האמיתי. בהובלת המנהיג מרדכי העם התעורר מהדרך המעוותת שהלכו בה ומסרו את נפשם כדי למלא את רצון ה', ואזי ה' התעורר והחזיר את הבנים לחיקו, שמר עליהם והציל אותם מה'זאבים'.

גם בימינו צריכים אנו להתעורר מחשכת הגלות שבה כדברי הנביא ישעיהו "הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ".

השבוע, בפרשת ויקהל, נקרא בתורה גם את, פרשת שקלים. פרשת מחצית השקל, המלמדת אותנו כיצד נגיע לשלמות אמיתית שתביא לנו את השלום הנכסף. כאשר נרגיש שאנו חצי ולצורך השלֵמות זקוקים להתחבר אל החצי השני – אל בורא העולם, אל היהודי השני, אזי יש שלמות.

כאשר מלכויות מתגרות זו בזו, לא צריך להיכנס לחרדה, אלא להתעורר ולחזק את הקשר איש עם רעהו ולחזק הקשר עם ה' ואז "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".

חודש אדר הוא חודש שאנו מטעינים את מצברי השמחה והאושר שילוו אותנו במשך כל השנה. כיצד אכן נהיה מאושרים? אושר אינו נקנה בחנות מכולת. אושר נמצא בחלק הנפשי של האדם, אך הוא בהחלט מושג על ידי מעשים שאדם מבצע, מעשים המבוצעים לאחר שמתבוננים במשמעות החיים. היכן נמצא באמת את המשמעות העמוקה של החיים?

האם אדם שמשתכר משכורת מכובדת, מחזיק בדירה יוקרתית ונוסע ברכב המתאים למעמדו הוא מודל לאדם מאושר? התשובה היא, שאדם יכול להיות מאושר עם הדברים הללו אך לא בגללם. אולי הוא יוגדר כעשיר אך אין ביטחון שיהיה מאושר.

השבוע, ביום שלישי, שהוכפל בו כי טוב, ציינו את פורים קטן, תאריך הקיים רק בשנה מעוברת בה יש שני חודשי אדר. בסוף שולחן ערוך חלק "אור החיים" מובאת דעת הרמ"א, (הפוסק הגדול שעמד לצד ה'בית יוסף' וכתב הגהות על ה'בית יוסף') "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד אדר ראשון, ואין נוהגים כן – וטוב לב משתה שמחה תמיד".

ובתחילת שולחן ערוך מביא הרמ"א "שיויתי ה' לנגדי תמיד" שאינו דומה התנהגותו של אדם הספון בביתו שאיש אינו רואה אותו, להתנהגות של אדם שעומד לפני מלך ובמיוחד לפני מלך מלכי המלכים, הבוחן כליות ולב ולכן התבוננות זו אמורה לגרום לו לירא מה' ולהתגבר על קשיי הקימה בבוקר.

חייו של יהודי צריכים לשלב את היראה והרצינות מול ה' המביט עליו ורואה את מעשיו והשמחה מהקרבה אל ה'. מדוע הרמ"א מזכיר את השמחה בסוף הספר, בסוף היום? מדוע לא מזכירה כבר בתחילת היום, בתחילת השולחן ערוך? הרבי מסביר, שכמובן שבכל עשייה צריכה להיות מעורבת יראה ושמחה, אך כאן מדובר ביראה שלפני העשייה, משמעת עצמית העוזרת להתקדם קדימה ולא להאזין ליצר הרע המנסה לקררו. לאחר שהאדם אכן מצליח לקום בבוקר לתפילה ובמשך היום לעשות הכול מתוך הידיעה הראשונית שה' צופה בו בכל רגע, הוא מגיע לסוף היום, ומתמלא בשמחה וסיפוק על ההצלחה שעמד במשימות.

האושר, לא יגיע אלינו כאשר נערוך ספירה לשפע הרב של הנכסים שהצלחנו לצבור, כי בהחלט דבר זה יוכל לגרום לנו כאב ראש גדול כדברי חכמינו "מרבה נכסים מרבה דאגה". האושר יגיע כאשר נמצא תשובה לשאלה – לְמה? לשם מה צריך אותי כאן ולא מה אני רוצה כאן. כאשר נבין מדוע צריך אותנו ונמלא אחר הדרישות שגילינו, נרגיש משמעות עמוקה לחיינו, שתציף אותנו באושר. כדברי החכמים "איזהו עשיר השמח בחלקו" נגיע לאושר כאשר נשמח בחלק שעלינו לתקן בעולם.

ד"ר ויקטור פרנקל היה פסיכיאטר בווינה. הוא פיתח רעיון שהדרך לאושר מגיעה כשמוצאים את המטרה הראויה לחיים ולא ההצלחה בסיפוק הצרכים הפיזיים שלנו. הוא נהג לצטט תמיד את המשפט "מי שיודע הסיבה לשמה הוא חי – יוכל לסבול כל איך…

לכן, לא רק אדם שקם בבוקר עם גוף בריא וממלא את כל המטלות שה' השית עליו, מגיע לסיפוק ואושר אלא גם אדם נכה ומוגבל שקם בבוקר ובעקבות מגבלותיו הוא מסוגל לבצע רק חצי מהמטלות של רעהו הבריא ובמאמץ והשקעה הוא מצליח להעביר את היום – הוא מאושר! מאושר שהצליח למלא אחר רצון ה'. הוא מכיר בכלים המוגבלים העומדים לרשותו ולכן אינו בוכה על שאינו יכול לבצע את מה שרעהו מסוגל אלא שמח ומאושר ממה שהוא כן מסוגל ויכול. הוא מתמקד במה רוצים ממנו ולא מה הוא רוצה.

בפרשת השבוע "כי תשא" אנו מגלים את התכונות המיוחדות של מי שמקדם אותנו אל האושר, מי שמלמד אותנו את הדרך, משה רבינו. כאשר עם ישראל חוטא בעגל וה' רוצה להענישו ולמוחקו מהעולם, משה עומד מנגד ושם את כל כובד משקלו למען העם.

משה, שהעניק לנו את התורה, משה שמעניק את כושר המנהיגות בעם ישראל בכל הדורות, סולל לנו את הדרך אל האושר לחיים של משמעות. בכל דור ישנו מנהיג הדור הדואג לכל העם. בדורנו זכינו לרבי שבכל שנות מנהיגותו דאג לחבר את כל היהודים אל המשמעות האמיתית, אל היהדות שנותנת את טעם החיים.

פוטנציאל, פירושו יכולת הטמונה בכל עצם אשר עדיין לא יצאה מהכוח אל הפועל. הדבר הראשון שאנו זקוקים על מנת לממש את הפוטנציאל הגלום בנו או בדברים שבסביבתנו הוא – הכרת היכולת.

בשבועות הללו אנו קוראים בתורה על המשכן/בית המקדש וכליו. פרשתנו, פרשת תצווה, פותחת בציווי אל משה שיביאו לו שמן להדליק מידי יום את מנורת המקדש. המנורה נוצרה לא בשביל להאיר את בית המקדש עצמו אלא להאיר החוצה, ההוכחה לכך נמצאת בצורה האדריכלית של חלונות בית המקדש. בדרך כלל, מטרת החלונות להאיר עם אור השמש את חדרי הבניין, לכן, בקירות עבים כמו שהיו בזמן הבית, החלק החיצוני של החלון היה צר והולך ומתרחב כלפי פנים וזאת על מנת שקרני השמש יחדרו לתוך הבית ולהאירו. אך בבית המקדש היה הפוך, מבפנים החלוונות היו צרים וכלפי חוץ התרחבו במטרה שהמנורה תאיר את החוץ.

חומר הבעירה של הנרות היה שמן זית הזך והטהור הנמצא בתוך הזית. כדי לממש את הפוטנציאל המיוחד הטמון בתוך הזיתים יש צורך לכתוש אותם. שמן הזית הזך של האדם הוא נשמתו האלוקית. הנשמה טמונה בתוך 'הזית', בתוך הגוף הגשמי והנפש הבהמית של האדם הנמשכים אל העולם הגשמי ומסתירים את הנשמה השייכת ונמשכת לעולמות הרוחניים, כדי לממש את הפוטנציאל הטמון בתוך הגוף יש לכתוש את הגוף והנפש הבהמית, להתיש את הרגליו הגשמיים ולחבר אותם לרצונות האלוקיים.

בניית המשכן וכליו הייתה במטרה להשכין את האלוקים הרוחני בתוכו, ככתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". מדוע היה צורך בתיחומו בבית המקדש? והרי בורא העולם נמצא בכל מקום "מלא כל הארץ כבודו"… מדוע בכל מקום בעולם כשאנו מתפללים, אנו מכוונים עצמינו לעמוד מול ירושלים,  הר הבית, בית המקדש? המטרה להשכין את האלוקים שהוא בעל יכולות הלא מוגבלות בתוך חומר גשמי, במקום מוגבל ובמידות מוגבלות, אכן בבית המקדש היו ניסים שחיברו בין הגבול ללא גבול. ארון הברית שהיה ב"קודש הקודשים" תוכנן עם מידות פיזיות מדויקות, אך כאשר מדדו את שטח קודש הקודשים עם הארון, קיבלו את אותה התוצאה כפי שהייתה כאשר השטח היה פנוי מהארון ככתוב – שהארון אינו מהמידה.

אדם הנכנס למשכן או לבית המקדש הרגיש קדושה אלוקית מיוחדת בין האבנים והכלים שהיו בו. הקמת המשכן והמקדש נבעה מהרצון לגלות ולזכור שמאחורי כל עצם גשמי, טבעי, שנראה בעל חיות עצמאית בעיניים המוגבלות שלנו, ישנו אור אלוקי המעניק לו חיים בכל רגע. כשם שהמנורה מאירה כל זמן שהפתילה והשמן מספקים לה את חומר הבערה וכשם שנורת החשמל מאירה כל זמן שהיא מקבלת את הזרם מ"חברת החשמל" כך הבריאה כולה קיימת בכל רגע שהאור האלוקי מחייה אותה.

בית המקדש ממחיש לכולם שאלוקים לא נמצא רק במחשבה שלנו, המקדש לא נמצא רק ברגש הלב, באהבה והיראה הקיימת בליבנו לה', אלא גם בהקדשת חומרים פיזיים להקמת המקדש וכן לכל דבר שבקדושה. גם בבית המקדש מעט – בית הכנסת – השולחנות, הכיסאות והתאורה שבבית הכנסת יש בהם קדושה.  

היום אין אדם שאינו מודע לחשש מאירן הגרעינית. מהי אנרגיה גרעינית? בתוך כל חומר דומם יש אנרגיה עוצמתית חבויה שאם יודעים כיצד לבקע את הגרעין מוציאים מהכוח אל הפועל את הפוטנציאל העצום הטמון בו, כשאנו מתבוננים בעצם הוא נראה דומם אך בעבודה נכונה אנו מאירים את היכולות שלו.

לאורך ההיסטוריה היו מנהיגי הדור שביקעו את הגרעין, שהעניקו את הכוח לפתוח את העיניים ולהביט קדימה. אברהם אבינו העניק לנו את הידע הבסיסי שמאחורי היקום יש מנהיג וצריך להכיר את רצונותיו ולבצעם.

שבעת קני המנורה משולים על ידי הנביא לשבעה סוגים של נשמות יהודיות. כל יהודי הוא נר "נר ה' נשמת אדם", תפקיד מנהיגי הדור כמשה ואהרון להצית ולעורר את הנשמות, לגלות בהם את הפוטנציאל הטמון בהם ולגלות להם את התחייבויותם, אך גם את כוחות הביצוע ואת התוצאה המיוחדת שמושגת על ידי הארת העולם כולו.

נוסטלגיה היא געגועים והתרפקות על העבר אך האם יש לה השפעה גם על העתיד? פעמים רבות לא. אם יושבים מול אלבום משפחתי ומביטים על אירועי העבר, על הסבים והסבתות שאינם עוד עמנו, כנראה שנשאר רק עם הגעגועים, לפחות עד ביאת משיח שאז "יקיצו שוכני עפר".

ספר שמות עוסק גם הוא בסיפורים היסטוריים של העם היהודי. אנו נהנים היום לקרוא על היציאה מהשעבוד הקשה שעבר העם במצרים ומהיציאה מעבדות לחירות, על קריעת ים סוף שאִפשר לעם להגיע אל המדבר ולקבל  את התורה עם תרי"ג המצוות בהר סיני.

אנו מגיעים לסדרת פרשיות העוסקות במשכן, הבית היקר שבו ה' השכין את שכינתו ושבו עם ישראל הרגיש קרוב יותר לה'. מהמשכן – הגיע העם לבית המקדש שנבנה על ידי שלמה המלך ולאחר שחרב, הגיע למקדש השני שנבנה על ידי עולי בבל. היום, לאחר כאלפיים שנה, אנו ללא בית מקדש. האם נשארנו רק עם עם הנוסטלגיה, עם הגעגועים לבית המקדש ללא יכולת מעשית לגרום לקיומו כאן ועכשיו?

האם כשנקרא בתחילת פרשת השבוע, תרומה, את הציווי "ויקחו לי תרומה" עבור בנין בית המקדש? האם נקרא זאת כסיפור היסטורי שאירע לעם ישראל במדבר והיום רק נדבר על הגעגועים של עם ישראל לבית השם החרב, או שזה מעבר לסיפור ההיסטורי…? כיצד עכשיו אפשר לקיים את ציווי התורה שנאמר בהמשך "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"?

ה"מקדש" ביהדות הוא דבר מאוד מרכזי. כרבע מהכתוב בתורה עוסק במקדש וכרבע ממצוותיה קשורות לבית המקדש.

אכן,  בתי המקדש לא חלפו עם חורבן המבנה הגשמי שלהם ומה שנותר לנו זה רק להתפלל, כמו שאכן אנו עושים זאת שלש פעמים ביום להחזרת העטרה ליושנה בבנין בית המקדש השלישי. אלא יש לו קיום ניצחי המדרש מסביר שכל מקום שכתוב בתורה "לי" זה נשאר לנצח.  אצל הכהנים, הלוויים, עם ישראל, וארץ ישראל, בכולם כתוב לי ואכן כולם חיים וקיימים עד היום  וגם בציווי הקמת המשכן כתוב "ועשו לי מקדש".

מיליוני יהודים מתרגשים מול הכותל, שריד המקדש וגם לב ליבו של בית המקדש, ארון הברית, קיים במחילות שתחת הר הבית, כמסופר ששלמה המלך בעת בנין הבית בנה מחילה שבעת הצורך תשמור על היקר לנו ביותר – הלוחות עם ארון הברית. ואכן המלך… בסוף בית ראשון טמן אותו במחילה על מנת לשומרו.

גם בתי הכנסת נקראים "בית מקדש מעט" כי ע"י תפילותינו בהם מתקרבים אל ה'. אך ציווי התורה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הכוונה, שכל יהודי יכול וצריך לקיים את הציווי הזה. בפסוק נכתב ושכנתי בתוכם ולא בתוכו, לומר לנו שמעבר לבית המקדש בירושלים, כל יהודי צריך לבנות בליבו בית מקדש לה' על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. בעשייה החיובית המקבילה למציאות שהייתה בבית המקדש הוא מחזק את שלושת היסודות שעליהם העולם עומד. תורה: הסנהדרין ישבו בבית המקדש. תפילה: מקבילה למעשה הקרבנות וגמילות חסדים: בבית המקדש הייתה קופת חשאית שממנה חילקו לנזקקים.

כל אדם ריאלי מבין שחוף המבטחים היחיד הקיים היום הוא קירבה לה'. בעבר היו טעויות אופטיות במחשבה, שעם כסף אפשר לפתור את כל הבעיות בחיים. היום, בעידן הקורונה, שעדיין אנחנו בתוך הגל הנוכחי וכבר מדברים על גל חדש. מדברים שהווירוס אינו מסוכן, אך מאות רבים נפטרו. יוקר המחיה מאמיר והמעצמות מצחצחות חרבות. אם מישהו חושב שיברח עם הכסף שלו לאי בודד ושם ירגיש בטוח, אם יעשה זאת כנראה שהוא יצטרך  פסיכיאטר לטפל בבעיות שיווצרו אצלו מהבדידות.

ישנם אנשים, המנסים לפגוע בספינה שלהם בדרכה לחוף המבטחים. ישנם יהודים הפועלים כנגד ה' ותורתו  אך אנו, כיהודים מאמינים, יודעים שגם מי שטועה וצועד הפוך מהדרך הנכונה יזכה שהאמת הפנימית תעיר אותו בהגיע היום וגם הוא יעלה לספינה.

אם נבנה את המקדש קודם כל בלבנו, אז ודאי נזכה שה' יבנה בקרוב את בית המקדש השלישי בירושלים, עיר הקודש.

יש מרצים המתחילים כל הרצאה בסיפור טוב על מנת לגרום לציבור להאזין להרצאתם. בטור זה, בכל שבוע, אנו מחוברים לסיפור טוב – לסיפור הפרשה.

אנו יודעים שגם ספר מרתק, מעניין לקוראו בצורה מוגבלת, לאחר מספר קריאות הוא מתחיל להיות משעמם. כיצד אפשר לקרוא את סיפור התורה כבר למעלה משלושת אלפים שנה ועדיין להישאר מרותקים?

סיפורי התורה אכן כתובים בספר, אך אין זה ספר עלילתי, מרתק, שסופר מוכשר חיברו, אלא סיפור החיים שלנו, של כל אחד ממקבלי התורה, שישים ריבוא מישראל. וכשאדם קורא את סיפור חייו, ולומד כיצד צריך להראות סיפור חייו, תמיד זה נשאר מעניין ומרתק.

בקריאת פרשת השבוע "משפטים" אי אפשר להתעלם מהפרשה הקודמת שהיא הסיפור האמיתי של כל התורה – קבלת התורה, במיוחד שגם סיום פרשתנו, השבוע, עוסקת בהכנות לקבלת התורה.

בטרם עם ישראל מקבל התורה על הר סיני, מספרת לנו התורה על יתרו "כהן מדין" (שר חשוב במדין) ומומחה מספר אחד באותה תקופה לכל עבודות האלילים, שמחליט לעזוב הכול ולדבוק בדת החדשה, היהדות, שנולדה אז. נאמר לנו על הנסיבות שגרמו לו ליצור את השינוי הדרסטי "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" מסקנתו מכך "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים".

יתרו מגלה בדרכו אנשים רבים העוסקים בעולמות רוחניים המייצרים קווים לעולם מוסרי ומתוקן, המדברים על הצורך להישמר מהגאווה ולדבוק בענווה ובצניעות על שמירת התא המשפחתי ומניעת פגיעה בזולת. אך ים גדול, מפריד בין הדרך המוארת בשכלם למציאות המעשית, המים הרבים של היצר הרע המנתק את המחשבה הטובה מהמעשה התקין ושאינו מסוגל למנוע מתאוות הגוף לנהל את העשייה הגשמית שלו.

יתרו, מגלה אנשים שמתנזרים מהעולם הזה כנזירים שרואים בחיי המשפחה פגיעה בטהרתם הרוחנית ולכן אינם מתחתנים. רואה מנהיגי כתות במזרח שרואים את כל העולם הגשמי כדבר המנוגד לעולמם הרוחני ולכן מתנזרים לחלוטין ממנו. הוא רואה את בלעם, המשוטט בעולמות העליונים ומתנהג כמו אחרון המהמרים השטוף בכל תאוות עולם הזה.

לפתע, מגלה עם, שהצליח לשמר את המחשבה הטהורה השייכת לעולמות הרוחניים, עם המעשה הטהור כאן בעולם הגשמי. מצא עם, שמנהיגו הצליח להוביל אותם בדרך גשמית בטוחה ביציאת מצרים למתן תורה ובדרך לנצח את עמלק במלחמה עם כוחות רוחניים.

זאת דרכה של תורה וזה קרה במתן תורה. חיבור של העולמות הרוחניים הנעלים והחדרתם בעולם המעשה ע"י תרי"ג המצוות המעשיות המופיעות בה. בעוד, שלפני מתן תורה לא היה חיבור בין עולמות העליונים הרוחניים לעולם הגשמי, כי אז, במתן תורה, בוטל הנתק ביניהם והוענק לנו הממשק שעימו נוכל לחבר ביניהם, כלומר, התורה שהיא חכמתו ורצונו של ה' מחברת העולמות הרוחניים לעולם הגשמי, ע"י קיום מצוות התורה הגשמיות.

פרשת משפטים מגיעה מיד לאחר פרשת יתרו, הפרשה מכילה בעיקר את המצוות שהשכל האנושי היה מחייבם, גם ללא התורה. אך חשוב להבין, שדבר ראשון צריך לקיים המצוות כפקודה מסיני, בגלל האמונה! כפי שאכן בני ישראל אמרו תחילה "נעשה " – נבצע הפקודה ולאחר מכן "נשמע" – נתבונן בהגיון.

העשייה, המבוקרת רק על ידי השכל, מושפעת מהרצון הפנימי של האדם אליו הוא שואף להגיע. טבע האדם שהוא קרוב אצל עצמו ולכן מסיט את ההיגיון לצרכיו. האמונה מציבה את התמרור אליו צריך להגיע. השכל אמור להניע אותנו לשם, אל המטרה.

זו הבעיה בויכוח המתמשך עם מערכת המשפט, האם השופטים פוסקים בהיגיון ובהכרת דרך האמת שלהם? פסיקתם יכולה להיות מושפעת מהדרך שהם מאמינים בה. או האם פסקי הדין יהיו בהתאם למשפט העברי, תפקיד השופט לבדוק למה דומה המקרה שמול עיניו ולפי זה לפסוק הדין. במקרה זה משיכתו האישית של השופט לא תשפיע על הפסק.

התורה היא סיפור החיים שלנו, בה מסופר למה נוצרנו ומהי הדרך שנלך ונצעד למטרה ומהם הכלים שיפנו מהדרך את המכשולים להגעה ליעד. יתרו המלומד הגדול, האמין בדרך התורה וראה את עם ישראל צועד בדרך זו ולכן בא אל המדבר ודבק בעם ישראל.

באחת העיירות, הגיע מברק לבית הדואר עבור אחד התושבים . מאחר והוא לא ידע קרוא וכתוב,  ביקש שיקריאו לו את הכתוב במברק . כאשר שמע את הכתוב –התעלף מיד! אך המקריא נשאר אדיש. במכתב זה היה כתוב, שבצער רב מבשרים לו על על פטירת אביו . מאחר והמקריא לא הכיר את האבא, זה כלל לא ריגש אותו ,אך כבן זה מאוד נגע…

 סיפור דומה, נוסף, על נער בר מצווה שנכנס עם סבו לרבי מליובאוויטש. בשיחה שהתפתחה ,הרבי הסביר לו שיהודי צריך להרגיש בחיים כשחקן ולא כצופה. לצופה הקבוצה נוגעת כל זמן שהיא לא מאכזבת אותו ,אבל כאשר ינחל אכזבה ייפרד ממנה לשלום. לעומת זאת, שחקן ירגיש שהניצחון בנפשו ויעשה הכל כדי לנצח.יהודי הוא שחקן שנשלח למגרש –לעולם הזה .המשחק ,בעולם, הוא ביצוע המשימות שה' ציווה לנו והעניק לנו כוחות לנצח את היריב שנקרא יצר הרע , המונע מאיתנו לקיים המצוות ,על ידי שמנסה למשוך אותנו למשימות גשמיות ,הנוגדות את ציווי ה'. ה' נתן לכל אחד שליחות אישית, שאם רק ירצה -יצליח לשחק טוב על המגרש ולנצח. שאתה שחקן אתה נוגע וזה נוגע לך, שאתה צופה אתה לא נוגע…

בסוף הפרשה הקודמת ,התורה מורה לישראל "צא הלחם בעמלק" ואכן, התורה מספרת לנו על ניצחון ישראל במלחמה עם עמלק. המטרה העיקרית של עמלק "אשר קרך בדרך"הכוונה, לקרר את היהודי ולגרום לו להרגיש שאינו נוגע.

לדוגמא: יהודי מתרגש מהנס הגדול, שעם שלם ,יוצא בלילה אחד מעבדות ,של מנהיג העולם באותה תקופה,פרעה  ובא עמלק ומקרר אותו באומרו:" מה אתה מתרגש ?הרי ה' הוא כל יכול ! זה קטן עליו…"

עבודת הפרסומאי שאמור לדאוג להגדלת המכירות של לקוחותיו , צריך לדאוג   שפרסום שלטי חוצות ,מודעות מעל דפי העיתון ובנארים באתרים יגעו בלקוחות  וימשכו אותם לרכוש את המוצר.

גם בבית הספר משתדלים להעביר את חומרי הלמידה בצורה חווייתית ש"יגעו בילדים", שיגרמו להם רצון להתחבר אל החומר וללמוד אותו.

כדי "לגעת" צריך  את הלב שיתרגש ובכך זה ינגע לו , אך בתחילה חייבים את השכל, את הידע שיגרום ללב להתרגש.

 הכותרת של פרשת השבוע אינה ברורה . בפרשתנו "יתרו", מסופר על המתנה הגדולה ביותר שה' העניק לעם ישראל ,התורה, אשר ניתנה בהר סיני. כיצד אפשר לשים כותרת של דבר משני, לכאורה, סיפור הגעת יתרו חותן משה ?  במיוחד ,שאחד מפרושי התואר של יתרו, כהן מדיין,הוא כומר לעבודה זרה ,שהתמחה בכל העבודה זרה שהיה אז בעולם.

בזוהר מוסבר, שאכן יתרו היה דמות מרכזית  ומכרעת בקבלת התורה. רק לאחר שבא יתרו והודה במציאות וגדלות ה' ניתנה תורה. כפי שאמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹקִים" .יתרו היה כביכול בצד השני של המתרס, מומחה בכל האלילים הזרים והמעבר שלו להאמין בה' הכשיר הקרקע לקבלת התורה.מה שגרם לו לגעת בה' ובתורה נבע דווקא מהידע הרחב שלו לאחר שהעמיק במחשבתו בעקבות ניסי יציאת מצרים וניצחון עמלק ולמרות ששנים האמין שהאמת נמצאת באלילים , שיכלו הביאו לאמת המוחלטת.

השבוע נקרא על התרגשות הרבה שהייתה לכל עם ישראל בעת קבלת התורה . כל דבר חדש מאוד מרגש ומאוד נוגע אך במשך הזמן שמתרגלים אליו התרגשות והמשיכה אליו יורדת . כיצד משמרים את ההתרגשות לאורך זמן, כיצד ממשיכים לנגוע בתורה לאחר כל כך הרבה שנים?

 זה הזמן לראות איך לגרום שהתורה תיגע בנו .נרגיש שהיא מדברת אלינו  כאן ועכשיו ולא רק סיפור מעניין מהחיים שנגע בנו לפני כמה אלפי שנים.

כאשר נבין בשכלנו שה' אבינו הגדול בורא העולם ומנהיגו העניק לנו את התורה ככלי לחבור אליו.נבין שבכל רגע הוא מעניק לנו חיים, נבין שבכל רגע הוא מעניק לנו התורה כמתנה חדשה ואז היא תגע בלבנו ותשפיע על מעשינו.

אנו יודעים שבורא העולם, לא רק שברא את כל העולם אלא שולט על כל המתרחש בו. כדי להבין, עד כמה שאפשר, מהי המטרה במעשים מסוימים של ה' בעולם, חייבים לראות את  התמונה כולה.

השבוע נחשפתי לסרטון, בו נראה נער יורד מאוטובוס ביום מושלג,  רץ מאחורי אוטובוס על מנת לחצות את הכביש, לפתע הנער מחליק ונחבל.  מראהו היה מעורר רחמים, אך שניה לאחר מכן עלה חיוך על שפתיי. רכב שנסע במהירות גבוהה חלף על פני האוטובוס, אילולא הנער לא היה מחליק ונעצר הוא לא היה עמנו היום…

אנו נפגשים במקרים כגון אלו פעמים רבות גם בחיינו האישיים. הנפילות גורמות לנו לייאוש כשאנו רואים את הרגע העכשווי, אך אם מתבוננים עד סוף 'הסרטון' אנו מביאים אילו רווחים הפקנו מהקשיים ומהנפילות.

פעמים, המשך התמונה נמצא בהמשך חיינו ופעמים בדור הבא. אדם נהנה לראות תמונה מושלמת. בהרבה עבודות ישנה עבודת צוות כאשר כל קבוצה מייצרת חלק אחר מהמוצר המוגמר ובראשם יש את ראש הצוות, המרכז את כל העבודה ויודע לגרום לכולם לראות כיצד בזכותם מגיעים למוצר מוגמר. יש דברים שאנו שותפים בעבודת תיקון העולם שלוקחת דורות. פעמים שחקלאי זורע גרעין של תמר ולא מצפה לזכות לאכול מיבולו מאחר שלוקח שנים רבות עד שהעץ נותן פרי. לפעמים אנו שותפים בעבודה 'שחורה' אך  אנו היינו חלק חשוב בהצלחת המוצר כולו.

בפרשת השבוע, פרשת 'בשלח' אנו לומדים לראות את כל הסרט ולא להיתקע בחלקו הראשון. אנו עוברים השבוע לחלק השני של הסרט כאשר עם ישראל, בניסים גדולים, זוכה לצאת ממצרים. אך מי שגרם לעם לראות החלק השני של הסרט ולצאת ממצרים היה מנהיג הדור, משה רבנו, שהעם העריץ אותו ולכן למרות שבדרך הטבע איש לא יכול היה לברוח ממצרים, העם נמשך אחרי מנהיגותו של משה וצעד אחריו, אל הלא נודע, למדבר. צעידה שנמשכה ארבעים שנה, לאחר שבדרך זכו לקבל את התורה ובסוף המסע הגיעו אל המנוחה והנחלה – לארץ ישראל.

כאז, גם בדורות האחרונים, אנו נתקלים במנהיגים שנותנים לראות את כל התמונה, או לפחות להרגיש, שהקושי שלנו הוא חלק מהתמונה, שבסופה גם אם לא נזכה לחיות בה בחיים הגשמיים, נגיע אל האור והטוב.

השבוע חל יום פטירתו של מנהיג הדור הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון, שראה את כל התמונה ונלחם בחירוף נפש כנגד המשטר הקומוניסטי העריץ, יחד עם צבא מעריצים שמסר את נפשו לבצע משימות שישַמרו את העם היהודי בחבר העמים. נכון שחלקם נפלו בקרב הגשמי ולא זכו לראות את האור, את הפריחה הגדולה של היהדות במדינות חבר העמים לשעבר, אור מאיר, הנמשך מהגחלת שהרבי נלחם שלא תכבה ואכן הצליח. אך ברוחם ונשמתם הם חלק בלתי נפרד מהאור.

גם הרבי של דורנו, הרבי מליובאוויטש, הצליח לעודד יהודים רבים תוך כדי השואה האיומה ולאחר מכן הצליח להרים את הדור שלאחר השואה שלא ייפול בייאוש של החורבן האיוֹם שאֵרע, הוא לא ניסה להסביר מדוע זה התרחש אך הצליח להקים "צבא של אור" המאיר את כל יהודי העולם בכל הפינות הנידחות ביותר. 

ביציאת מצרים, ברגע אחד עם ישראל יצא מעבדות לחירות וגם בגאולה העתידה בעזרת ה'. עם ישראל יגאל ברגע אחד, למרות ש"החושך יכסה ארץ". אינני זוכר בדורנו תקופה בה העולם היה אובד עצות תקופה כה ארוכה כהיום. אם עד עכשיו ניסו להתמודד עם הקורונה, לעצור את ההתפרצות ולמגרה, נראה שעכשיו מנסים, עד כמה שאפשר, להוריד את הראש ולראות כיצד היא חולפת…

כבמצרים, גם היום, ברגע אחד הכול יחלוף  ונזכה לצאת מ'עבדות', מהמציאות המכתיבה לנו את החיים, למציאות שבה נראה את האור הגדול של החיים ואנו חייבים להיות שותפים במשחק. כמשה, כן הרבי מליובאוויטש, נותן לנו הכוח לראות את כל הסרט, גם כשאנו נמצאים בחלקו הראשון והחשוך, נדע שדווקא כאן, הפעולות שמאירות את החושך יביאו אותנו לבקיעת השחר והאור האמיתי שבחיים, שאין אחריו חושך – בגאולה הקרובה.

מבולבלים?  תעמיקו בלימוד גלות וגאולת מצרים ותעתיקו אותה לחיינו העכשוויים..