וארא – אילו משקפיים אתם מרכיבים?

לא פעם כשאדם הולך בדרך ונתקל במכשול הוא נשאל על ידי הסובבים אותו:" אתה לא רואה לאן אתה הולך?" שאלת חיינו האם אנחנו רואים לאן פנינו מועדות? נולדנו "לעשות חיים", האם אנו צועדים בדרך לעשיית החיים?

כאשר הלכתי לביקורת שגרתית אצל רופא עיניים, האחות בדקה את הראיה וציינה שהראיה בעין "שש-שש". הגבתי: "מה החכמה, אני עם משקפיים…" האחות ענתה: "החכמה היא להתאים משקפיים טובות!"

אכן, בחיים עלינו להתאים משקפיים טובות כדי לראות ברור  ועדיף להרכיב אותם בתחילת החיים ולא להפיק הלקחים לקראת "החזרת הציוד" בסמוך למאה ועשרים של כל אחד.

כדי לראות ברור צריך גם אור טוב. השבוע, חל יום פטירתו של מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי. השם "שני-אור" המרמז על דרכו ותורתו להבאת אור לחיינו. גם בשם פרשת השבוע וארא נרמז שמו ודרכו של הרבי, וארא – מלשון גילוי – האור אינו מחדש דבר הוא מגלה לזולת דברים הקיימים.  

הרבי ייסד את חסידות חב"ד שנקראת בשם, חכמה בינה ודעת, כי הוא הוריד את לימוד החסידות וההכרה במטלות ובמטרות שאדם צריך לשאוף בחיים, לרמה שכל אחד יוכל להבינה בשכלו. שתהיה מוארת אצלו לרמה שהוא התחבר לתכני הלימוד עד למעשה – הביצוע.  החכמה מביאה לאדם רעיון שכלי, הבינה גורמת לו לפתחן בשכלו ולהבינו על בוריו ומשם הוא ממשיך אל הדעת – התקשרות לחומר הנרכש הגורם לו לבצעו הלכה למעשה.

פרשתנו, ממשיכה לעסוק בשעבוד הקשה של עם ישראל במצרים, אך גם בניצני השבירה של פרעה בעת קבלת עשרת המכות. הרבי הזקן מבהיר שסיפורי התורה לא מיועדים רק להיסטוריונים אלא להתאמת חיי היום יום שלנו על ידי הכרת הקשיים הזהים – כאז כן היום – ולימוד היכולת להתגבר אליהם. 

והשבוע, אנו מאירים עם החב"ד שלנו על המהלך שמוביל המנהיג – משה רבנו – שניסה בכל דרך שלא ליטול על עצמו את המשימה מתוך מחשבה שאחיו, אהרון, טוב ממנו. אך בסופו של דבר, מתוך הכרה וביטול לרצון בורא עולם הנהיג את העם ביד רמה. את ה"התמחות" כמנהיג הוא עשה כאשר היה רועה את צאן חותנו יתרו במדיין, כאשר ראה את אחד הכבשים מתרחק מהעדר הוא לא זרק עליו אבנים במטרה להחזירו למסלול אלא הלך לבדוק מה פשר פרישתו וגילה שהלך לחפש מים חיים מפני הצמא והחזיר אותו בידיו אל העדר. משה לאורך כל הדרך רואה מטרה אחת, דאגה לעם. 

דווקא היום, כאשר אנו נאלצים ללכת לסבב שלישי של בחירות בתוך שנה, שאינם נובעים ממנהיגים הדואגים  לעם אלא מנבחרים המחפשים לשפר את העמדות האישיות. כל אחד צריך לעצור ולשאול עצמו איך אני יכול להתנהג כמשה? איך אוכל להוציא את עצמי ואת סביבתי מהמֵצרים שבהם אנו נמצאים כיצד אוכל לראות את הזולת במרכז ולדאוג לעולם מואר ומתוקן יותר? 

אין ספק שבחיים צריך לראות כיצד להעשיר את הנפש ולא להתעסק רק בניפוח הכיסים. מייסד הרשת הקמאונית הענקית "וולמארט" היה מר סם וולטן. בגיל 27 הקים את החנות הראשונה והיום מתנהלות תחתיו כ-3,000 סניפים רק ברחבי ארצות הברית, משפחתו היא אחת המשפחות העשירות בתבל. אין ספק שהיתה לו הצלחה מסחררת, אך אי אפשר להתעלם מהמילים שאמר טרם מותו. בגיל 74 הוא חלה במחלה קשה, ידידיו ובני משפחתו עמדו לצידו בימיו האחרונים, ובכוחותיו האחרונים הוא אמר: "פישלתי, טעיתי, נכשלתי". אמנם הקדשתי את חיי לעסקים והייתה לי הצלחה רבה, אבל היה לזה מחיר קשה. לא חוויתי חיי משפחה, בקושי ראיתי את אשתי וילדיי וגם לנכדיי לא מצאתי רגע רגוע להושיבם על ברכי ולחבקם…

בשיחת הסיכום של חייו הוא הסתכל במשקפיים הנכונות שבהם קלט מה העיקר ומה הוא הטפל וחש כי היו לו כיסים עשירים אך… נפש ענייה.

בואו נלמד ממר סם מה לא לעשות, בואו ונלמד ממשה כיצד להתנהג ונרכיב את משקפי הראיה שהעניק לנו הרבי הזקן, תורה המלמדת את דרך החיים, היוצרת חיים ואושר שנשאר במלא עוצמתו גם לפני "שמחזירים ציוד" והולכים לעולם שכולו טוב.

שמות – איך הופכים עינוי להנאה?

נתקלתם בילדים שמבקשים מהם ליטול חלק במטלות הבית ותמיד הם אומרים "אבל למה אני?" לעומתם ישנם ילדים השותפים במטלות הבית ושואלים: "מה עוד יש לעשות, במה עוד אפשר לעזור?"

פתחנו השבוע בספר שמות, הממשיך לסקור את קורות עם ישראל במצרים. אך בתקופה שונה וחדשה. לא עוד עם שלצידו עומד האח, המשנה למלך, המכלכל אותו ומגן עליו, אלא עם הנרדף על ידי פרעה ועמו, עם המתענה בעבודת פרך. 

כיצד אנו מתמודדים עם עבודה שאנו מרגישים שהיא מתישה אותנו? התבוננות בתהליכים שארעו לעם ישראל מאז המפגש של אברהם אבינו עם ה', בברית בין הבתרים, המופיע באמצע ספר בראשית, ששם נאמר: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם 400 שנה" ועד יציאתם הפיזית ממצרים – כל זאת יתנו לנו מענה.

אחת השאלות הקשות שמפרשי התורה מתייחסים אליהם, היא: היכן 400 שנות השעבוד שהובטחו לאברהם? והרי עם ישראל היה פיזית במצרים רק 210 שנים? אכן המפרשים מסבירים ש-400 שנה מתחיל מלידת יצחק. אך, חכמינו אומרים שהשעבוד הקשה במצרים היה רק מאז לידת מרים, כ-86 שנים. כולנו קראנו על השנים היפות של יעקב ובניו במצרים, היכן ההבטחה האלוקית  של העבודה והעינוי 400 שנה?

המענה לתמיהה זו, כפי שמציגה הרבי מליובאוויטש, תכשיר לנו את הדרך לעבור לעבודה יצרנית, היוצרת חיים ומשמחת את בעליה ולא בעבודת כפיה השורפת את הזמן המוקצב בחיים ומתישה את בעליה.

אכן, ה' גזר על בני ישראל עבודה עם מאמץ, אך הייתה להם האפשרות להחליט באיזה סוג עבודה הם בוחרים, בעבודה ועמל בקיום תורה ומצוות או בחופש מהתורה והמצוות ובעבודת כפיה של פרעה. האבות עמלו בלימוד תורה וקיימו הכתוב בה בטרם ניתנה בסיני, יעקב הכין תשתית לשנים יפות במצרים על ידי ששלח את יהודה להקים ישיבה במצרים על מנת לעמול בתורה. השעבוד הקשה החל רק לאחר שכל השבטים הלכו לעולמם ודור ההמשך ויתר על לימוד התורה, התמקד בחיי החומר "וזכה" לעול פרעה הקשה.

בניגוד ליציאת מצרים ששם היינו זקוקים לה' שיוציא אותנו, כי לא היה לנו את הכוח לצאת. היום, לאחר מתן תורה, יש לכל אחד מאיתנו, אם רק ירצה, את הכלים והכוח להפסיק לעבוד בפרך, "עבודת פרך" היא עבודה שאין לה קצבה, אין לה סוף.

אדם החי בשביל לעבוד, עובד בפרך ומשקיע את כל חייו ב"עשיית כסף", כל ראשו בכל זמנו מונח בהגדלת ההון העצמי שלו, הוא שוכח בשביל מה הוא חי, עבודה שאין לה סוף.

ה"חפץ חיים" החזיק חנות שכל היום הייתה פתוחה עד לצבירת הפדיון היומי לו היה זקוק למחייתו. אך כיום אנשים בוחרים דירה, לא רק לפי הצרכים שלהם, אלא גם לפי הדירות שהחברים מחזיקים ואז, פעמים מחירי הדירה גורמים להם לקחת משכנתא שמשעבדת אותם לעבודה ללא הפסקה. 

אדם העובד בשביל לחיות, יודע לשים גבול לזמן הפיזי ולזמן שחושב על העבודה.

היציאה מהשעבוד מתבטאת היום בראיית מציאות הבריאה, כדברי דוד המלך בספר תהילים "פותח את ידיך ומשביע לכל חי" הוא עובד בצורה מוגבלת כדי ליצור את הכלי שדרכו יקבל את פרנסתו ואת שאר היום הוא מקדיש ליצירת החיים הרוחניים בהקדשת זמן לתפילה, לשיעורי תורה ולעזרה פיזית לזולת. 

ביציאת מצרים יצאנו מהעבדות הפיזית לבני אדם, הרואים רק את טובתם ומשתמשים בנו ככלי להשיג את מטרתם, אך נשארנו עבדים לה', הרואה את טובתנו ומעניק לנו עבודה על מנת שנחבור אל הכוח האין סופי שבו, עבודה על מנת שיעניק לנו שכר לא מוגבל, גם אם משקיעים עמל רב אנחנו נהנים בכל רגע למלא רצון למי שהעניק לנו החיים ומחייה אותנו בכל רגע.

יש ילדים שאינם רואים את הרווח במילוי רצון ההורים ולכן מרגישים עבדות מכל מטלה שההורים מבקשים, אך ישנם ילדים שנהנים למלא רצון ההורים שהביאו אותם לעולם ודואגים למחייתם.

אז בואו ונדאג שלא נעבוד בפרך ונהנה בכל רגע לעמול בעת מילוי רצון ה'.

ויחי – איך מתמגנים מפגיעת הזולת?

האם פעם חשבתם מיהו הילד שהכי הרבה נפגע מחבריו לכיתה? כמובן…הילד שהכי פגיע! אם לא הבנתם מה כתוב כאן – המשיכו לקרוא…

העולם מלא בפוגעים ונפגעים. זה קורה בין בני זוג, אחים או חברים. הפגיעה משאירה משקעים רבים אצל הנפגע ופעמים אף משקעים שעוצרים את מהלך החיים, מחשבות שלא נגמרות על מה ולמה.

והנה, נסגר מעגל שנמשך על פני מספר פרשות – "מערכת היחסים שבין יוסף לאחיו". תחילה, בחלומות יוסף, בהם ראה שאביו ואחיו משתחווים לו, דבר שהכעיס והקפיץ אותם, גרם להם ל"חפש" את יוסף ולבסוף לזורקו לבור ולמכור אותו לעבד לישמעאלים. האחים הנפגעים נהפכו לפוגעים. הגלגל מתהפך ויוסף נעשה משנה למלך ובשלב מסוים הוא כביכול נהפך לפוגע, כאשר אביו ואחיו נזקקו למזון בעקבות הרעב הקשה שהיה גם בארץ כנען.

לבסוף, יוסף מגלה כי הוא אחיהם ומוחל להם על מעשיהם ואף מקנה להם מקום מגורים ומחיה. האחים לא האמינו למראה עיניהם, היתכן לגמול לחייבים טובות? והם חששו שהכל כדי לרצות האבא, כדי לא לגרום לו עגמת נפש ולאחר הסתלקותו מהעולם הכל יתהפך…

ואכן, בפרשתינו פרשת ויחי, לאחר פטירת האבא, יעקב, האחים נכנסים ללחץ וחוששים מנקמת האח וכאן מגיע המסר הגדול מיוסף: לא רק שהוא מוחל להם על התנהגותם הלא ראוייה אלא אף מסביר להם, שהכל מאת השם ושמעשיהם היה חלק ממהלך שהביא אותו למקום החשוב שבו הוא נמצא עתה. כלומר, לא רק שלא נורא מה שהם עשו אלא ביקש: "אל תקחו ללב, הרי בסוף יצא מזה משהו טוב".

סליחה ומחילה אינו כלי שאנו צריכים להפעילו רק בערב יום כיפור כאשר אנו מבקשים את מחילת החברים על הפגיעה בהם במשך השנה כולה על מנת להגיע לגמר חתימה טובה אצל בורא עולם, כי אם כלי שאנו זקוקים להשתמש בו במשך השנה כולה.

בסיפור המופיע בספר הזוהר אנו למדים על העוצמה החזקה העומדת מאחורי המחילה. רבי אבא צעד במבואות לוד, בדרך ראה נחש ארסי המתקרב לאדם ששכב על גזע עץ. לפתע אחד הענפים מהאילן נשבר, נפל על הנחש והרגו. האיש התעורר וקם על רגליו. גזע העץ, עליו שכב רגע קודם, נסחף לעבר התהום…  רבי אבא התעניין מה הם זכויותיו המיוחדות שבעקבותיהם נעשו לו שני ניסים ברצף? ענה האיש:"אני משתדל בכל יום להתפייס עם כל מי שעשה לי רע, איני הולך לישון לפני שאני מוחל בלב שלם ומקבל על עצמי לגמול טובה למי שעשה לי רעה".

בואו לא נסתפק רק ברכישת הערכה רבה ליוסף שגמל לאחיו טוב מול מעשיהם שפגעו בו, בואו לא נסתפק בהערכה לאותו יהודי שפגש רבי אבא ושלא היה הולך לישון בטרם מחל לכל הפוגעים בו, אלא ניישם זאת בחיי היום יום שלנו.

אכן, כיצד אפשר להבליג למי שפגע בי, במיוחד בטרם תיקן את מעשיו? נכון שצריך להשתדל ולהתאמץ כדי להתנהג בצורה כזאת אך לא צריך להיות יוסף הצדיק בשביל להצליח.

הסיפור הבא יעזור לנו לאמץ את אומנות המחילה. יהודי בטרם הליכתו לישון אומר את קריאת שמע על המיטה ובהקדמה אומר "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי" וכו'. החסיד, רבי מנחם מנדל פוטרפס היה בוכה מידי ערב כשאמר מילים אלו. כשנשאל לפשר הדבר ענה: הקטע "הריני מוחל" מלמד אותי שאני בעל גאווה גדול, כך שכל דבר שאומרים לי פוגע בי כי אני ראוי ליחס מועדף ולכן אני נאלץ למחול בערב. "הריני" שפירושו "אני בעל המציאות החשובה" – נדרש למחול למי שפגע בי, אך אם אני מרגיש עצמי מגומד בעולם, מידת הענווה והצניעות שולטים בי אני פחות מפריע לאנשים, פחות אנשים מנסים לפגוע ואני פחות פגיע ומי שלא נפגע לא צריך למחול.

אכן, ילדים שמסוגלים לא להיפגע מהחברים גורמים לכך שהחברים לא ישקיעו מאמץ לפגוע בהם. מבוגרים שמסוגלים למחול, משאירים לעצמם שטח פנוי רגוע, הם אינם דרוכים כל הזמן מחשש שייפָגעו ואינם מחכים בפינה לפוגעים.

בואו ונדאג ש"הריני מוחל" לא יהיה רק משאלת לב. ונגיע לשלווה עם הסובבים אותנו.