חודש: אפריל 2021

אהבת ישראל היא מצווה מאוד מרכזית שניתנה לנו בהר סיני. מעבר לחשיבותה כמצווה, כפי שרבי עקיבא אומר שהיא "כלל גדול בתורה". הרי כבר יעקב אבינו מסביר לבניו את הכוח הרב הטמון באחדות האחים בעת שמברך אותם בטרם מותו. כל אחד בנפרד דומה לקש שבקלות אפשר לשוברו אך כאשר כולם התאחדו – אין כוח בעולם שיוכל לכופפם. אין ויכוח שכוחנו באחדותנו, אך מה עושים שאמירה זו לא תישאר רק כסיסמא אלא תחלחל לשטח?

כל בר דעת, מבין עד כמה חשובה האחדות כדי להתמודד מול כל האיומים הקיומיים העומדים על עמנו. האחדות משמשת כגורם הרתעה, כחומת מגן בצורה, אך כאשר אנו טומנים את הראש בתוך האגו האישי שלנו, החומה נסדקת והתוצאות נראות בשטח כאיומים לפגוע בנו וחלקם אף יורדים למעשה לצערנו.

האם עלינו לבכות על המצב או לשנותו? בכי נוצר בדרך כלל במקרה שאנו לא יכולים לשנות המציאות, לכן איננו צריכים לבכות על הפילוג כי ביכולתנו לקיים את המצווה המופיעה בפרשת השבוע קדושים, "ואהבת לרעך כמוך". הבעל שם טוב קבע את מצוות אהבת ישראל כיסוד שיטת החסידות ולא בגלל שהיא חשובה יותר מאהבת ה' אלא כיון שהיא משלימה ומעצימה אותה.

פעם ישבה קבוצת חסידים בהתוועדות, ברגע מסוים אחד החסידים החל לבכות, לקח את כוס המשקה בידו והתפלל לה'  שיזכה אותו ברגש לאהבת ה'. במסיבה השתתף הרבי השני של חסידות חב"ד (לפני היותו רבי) ואמר שהוא מתפלל שיהיה לו רגש חם לאהבת ישראל. החסידים החלו בויכוח מה נעלה יותר אהבת ה' או אהבת ישראל? לבסוף החליטו לפנות לרבי הזקן, רבי שניאור זלמן מחבר ספר התניא קדישא והוא ענה להם ששתי האהבות חקוקות בנשמה של כל יהודי, אך הכתוב אומר: "אהבתי אתכם אמר ה'" ומכך אנו למדים שאהבת ישראל חשובה יותר מפני שצריך לאהוב את מי שהאהוב אוהב.

האחדות נראית עכשיו כאופק שכל העת אנו מנסים להתקרב ולהגיע אליו, אך תמיד נשארים רחוקים ממנו… אם כן, איך יוצרים שינוי?

הדבורה והזבוב יכולים לסייע בידינו לראות כיצד אפשר לנצח במערכה אם רק נרצה. בזמן הפריחה בעונת האביב ישנה פעילות רבה של הדבורים והזבובים, אך כל אחד מהם רואה מציאות שונה ממנה הוא נהנה. הדבורה נהנית למצוץ את הצוף העסיסי מהפרחים ואילו הזבוב נהנה לשהות במשטחי הזבל. אנשים יכולים להנות מהפריחה – כדבורה או יכולים להתלונן בעת שמביטים על על שטחי הזבל – כזבוב. האמת שגם מהדבורה עצמה אפשר ליהנות  כאשר הדבורה עוברת לידינו, בדרכה למצוץ צוף מפרח נוסף שיביא לנו עוד מתיקות ואפשר להתחלחל מהמחשבה שלדבורה ישנו עוקץ שיכול לצער אותנו.

כשם שהדבורה רואה את הצוף רואה שהכול דבש! כך עלינו לראות את הטוב, העיניים מתבוננות לכיוון שהלב מושך אותם ולכן יכולים שני אנשים ללכת באותו מסלול וכל אחד מהם מתמקד בעצמים אחרים הקיימים מסביב למסלול. מצוות אהבת ישראל מחייבת אותנו לשים לב לטוב שנמצא אצל השני.

"כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם" דברי שלמה המלך במשלי מלמדים אותנו כיצד לגרום לזולת לראות הטוב שבאחר. כשם שהאדם מחייך למים המים מחייכים אליו… כך שאנו נגשים אל השני במאור פנים אנו גורמים לו למשוך את תשומת הלב לדברים הטובים המשותפים בינינו.

בואו ונהיה בני אדם! הבהמה נמשכת אחרי רצונות ליבה, רצונות השייכים לכאן ועכשיו, אך לאדם יש את הנשמה האמורה לחבור לשכל ולדעת לראות את הטוב העתידי.

כותרות פרשיות השבוע "אחרי מות-קדושים" מלמדות שלא משנה כיצד נתנהג בדרך החיים, בסוף כולנו נגיע לאחרי מות, אך בכוחנו גם להגיע לקדושים, כלומר למות כאדם הנושא את מעשיו הטובים בחייו אל מעבר לחיים הגשמיים ולא כבהמה שאין עמה כל מטען שמועבר אל העתיד, כי היא חיה את ההווה ואינה שייכת לעתיד. הסתכלות על כאן ועכשיו מחזקת את האגו האישי ומונעת את הפרגון והאחדות שהיא סוד ויסוד קיומנו, רק הבטה נכונה אל עבר העתיד תסייע בידינו לאהוב כל יהודי ובכך לעמוד בחומה בצורה מול הבאים עלינו לכלותינו.

בימים הללו שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר, עם ישראל נוהג במקצת מנהגי אבלות על המגיפה הקשה שפקדה את עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. מנהגי האבלות אמורים להאיר ולעורר אותנו שלא נכשל ונשמר את אחת המצוות המרכזיות בתורה, מצוות "אהבת ישראל". אך בפועל, למרות שהעולם נמצא עדיין בעיצומה של מגיפה, שגם בארץ הפילה אלפים מבני ישראל, לא נראה שאנו עושים חשבון נפש, נהפוך הוא, בתקופה זו עברנו מספר סבבים של בחירות שהוסיפו דלק למדורת המחלוקת בעם וגם עכשיו הדרך להקמת ממשלה שתנהיג את העם לחוף מבטחים נראית כמעט בלתי אפשרית ולמרות שכל אחד מציג את הערך המוסרי, הערכי והאידאולוגי שבראש מעייניו, ומסביר מדוע אינו יכול לשלב ידיים עם המפלגות שדעותיהן הפוליטיות  זהות, אין זה סוד שהסיבה האמיתית הם יחסי האיבה שנוצרה בין מנהיגי העם שמחלחלת גם אל העם.

התבוננות בסיפור ההגדה, במצוות ספירת העומר ובפרשיות שנקרא השבוע "תזריע ומצורע" תעביר אותנו ממצב של תסכול אל מרחב העשייה המאתגרת, על מנת ליצור שינוי חיובי ברוח העם.

בליל הסדר יושבים לא רק המשפחה הגרעינית, אלא גם ה'ארבעה בנים' החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. למרות שיש מרחק גדול בין החכם לרשע  וכדי למנוע עימות ביניהם היו צריכים לבצע הפרדה אנושית ביניהם על ידי התם ושאינו יודע לשאול. אנו מושיבים אותם זה לצד זה. היכולת של החכם לשבת ליד הרשע מגיעה אחרי שמבצע את דברי בעל ההגדה בקשר לרשע "אף אתה הקהה את שיניו", כלומר: תוריד את השין מהמילה "רשע" ותקבל את המילה "רע". רשע זה תואר שאנו מייחסים לאדם. כל עוד נתייחס אל אדם בתואר רשע, נתרחק ממנו, על מנת שלא להידבק בדרכו, אך כאשר נאמר שיש בו "רע", נראה בגופו את בנו של ה' ואח של כל אחד מאתנו, נדע לכבדו כאדם ורק נוקיע את התנהגותו – נוכל להתקרב אליו, לשבת לידו ובסופו של דבר לעזור לו להשתנות. אך השינוי חייב להתחיל בנו, בהסתכלות שלנו על הזולת.

אך כאן מופיעה הבעיה השנייה, והרי אנו מאמינים שהזולת הוא בן של ה' כמונו, ועל כן, אנו מתייחסים אל השני במאור פנים וכו' אך לא רואים תזוזה בהתנהגותו. כאן אנו מגייסים את ספירת העומר. ביציאת מצרים, עם ישראל התנהג כמצרים מאחר ששנים רבות חי עימם וחיקה את התנהגותם, עד שחכמינו אומרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". ה' הוציא את ישראל כמו שהם וביום שאחרי – התחיל תהליך של שינוי בהתנהגות העם שנמשך ארבעים ותשע יום, עד לאירוע המיוחד של מתן תורה. לאדם שבע מידות שיוצרות את התנהגותו ולמרות שלא ביום אחד נראה המהפך, השינוי מתחיל ביום הראשון. גם כשאיננו רואים את השינוי החיובי אצל השני לאחר שמרעיפים עליו אהבה, אין ספק שמתחיל מיידי תהליך שעם הזמן יתגלה. דוגמא מהחיים הם הכדורים המטפלים בבעיות נוירולוגיות שפעמים רק לאחר מספר שבועות רואים את השפעתם החיובית, אך מיד עם תחילת הטיפול מתחיל השינוי.

היחס החיובי אל הזולת צריך להיות גם בשעה שיש צורך להעניש אותו, יש לחפש הדרך שהעונש יתקן אותו ולא ישבור אותו. גם זאת לומדים מפרשיותינו העוסקות בעונש קשה הנקרא "צרעת" שנגרם בעקבות דברי לשון הרע על הזולת. התורה קובעת שההחלטה הסופית, האם להכריז על כתם העור כצרעת, ולהושיבו  בדד מחוץ למחנה, נקבעת רק על ידי כהן ומדוע? כי כוהנים הם אנשי חסד שיעשו הכול כדי לא לגרום לאדם להיענש. זו צריכה להיות גישה של כל מחנך, הורה או מורה. תעיר לשני ואולי אף תעניש אותו אך תגרום לו להבין שאתה אוהב אותו ורוצה בטובתו ואז גם אם יענישו – יבין הוא שזה דבר שיגרום לו שינוי לטובה.

אז בואו ונרים הכפפה, ניקח לנו אתגר לניסיון איחוד העם, עם חיוך וללא כעס ולא נתייאש, גם אם יעברו ארבעים ותשע יום עד שנראה השינוי.

זה עתה יצאנו מחג החירות. ימים שאנו חוגגים את יציאת העם מעבדות לחירות. אומנם החג מאחורינו אך החגיגה נמשכת. בכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים והזכרת אירוע זה אמור לגרום לשני דברים: האחד, להבין מי גרם לנס הגדול, שעד אז, לא ניתנה האפשרות לאף אדם לברוח ממצרים ולפתע עם שלם יצא מהשעבוד, מה מטרתו ? והשני, שכאשר אדם נכנס למצב של קושי – ידע להיות אופטימי שגם במציאות מאוד מורכבת שבו אינו רואה פתרון בדרך הטבע, יזכר מי יכול להוציא אותו ומה הוא  צריך לעשות בשביל לצאת לחירות ממצב מורכב.

כאן המקום להבין מהי חירות ומהי עצמאות. מה הכוונה "אדם  חופשי ומשוחרר"?

לא רק היום לעם ישראל קשה לבחור דרך ומנהיגות שתנהיג אותו בדרך הנכונה, כי אם כבר ביציאת מצרים העם התקשה לבחור את הדרך הנכונה שבא הוא צריך ויוכל להתקדם. העם זכה לצאת ממצרים אך נתקל במים שהפרידו בינו לבין המטרה הנכספת. העם נחלק לארבע קבוצות שכל אחת מהן בחרה בדרך שונה על מנת לפתור את המצוקה. האחת – חשבה שהמשך העבדות עדיפה על הלא נודע ורצתה לשוב לחיק פרעה. השניה – חשבה שעדיף לא ליפול לידי פרעה שרדף אחריהם ולבצע התאבדות המונית בקפיצה לים. השלישית – חשבה שיש להלחם בפרעה גם אם לא ננצח אך ננקום בו על הרעה שגרם לנו בשנות השעבוד. והרביעית – אמרה בואו נשתמש  בנשק היהודי שלנו והיא התפילה.

לא אחת מהדרכים הייתה מובילה את העם אל היעד ולכן, ה' נותן הוראה למשה: "דבר אל בני ישראל וייסעו", כלומר, כדי להגיע אל המטרה צריך להתקדם ואין צורך לחשוש מפרעה. כדי להשלים את היציאה ממצרים, להגיע אל העצמאות ואל החופש צריך כלים. על הר סיני קיבלנו את הכלים ושום דרך שבעולם לא תמנע מאיתנו להגיע לשם, אך יש צורך באמונה! אכן, נחשון בן עמינדב הבין שהמים אינם יכולים להפריע. נחשון צעד קדימה לתוך המים וכשהמים הגיעו לצווארו נעשה הנס והים נבקע לשניים.

סיפור הכתות בעם, מלמד אותנו שצריך להתבונן כיצד להגיע לעצמאות ושחרור ולא להיתקע בדעות קדומות האוזקות אותנו וכן להכיר בהזדמנויות שה' מעמיד מולנו וכך לפרוץ קדימה. מאחר וכל חיי האדם בעולם מלאים אתגרים והמטרה להרבות בניצחונות, לכן אין לברוח מקשיים, אלא להתמודד עימם. לא להימשך רק אחרי הרצונות הטבעיים אלא להתעלות מעליהם , לקפוץ למים, על מנת להשיג את הניצחון למלא אחר רצון ה'.

בפרשתנו "פרשת שמיני", מסופר על מיתת בניו היקרים של אהרון, נדב ואביהוא. העילה למיתתם – כיון שהקריבו אש זרה על המזבח. אך ה"אור החיים הקדוש" כותב שהיה להם תשוקה עצומה להדבק בה' ונשמתם יצאה מגופם. גם כאן עומד הרצון העצמי של האדם מול הרצון האלוקי, מול המטרה שלשמה הוריד ה' את הנשמה לעולם הזה. הרצון להידבק בה' הוא טוב, אך אחרי התשוקה הגדולה צריך לראות את רצון השם. החירות האמיתית נמצאת כאשר הנשמה הרוחנית הנמצאת במאסר הגוף הגשמי לא מתנתקת ממנו אלא מגייסת אותו למלא את הצרכים הרוחניים.

במסגרת ארגז הכלים של התורה, לשמר את חירות הנשמה הרוחני בגוף הגשמי, אנו מצווים בפרשה, על איסור אכילת בעלי חיים מסוימים שמקוטלגים כאינם טהורים. חכמי ישראל נותנים הסברים לעומד מאחורי האיסור אך הרמב"ן אומר שכאשר נתבונן בבעלי החיים האסורים נגלה שלכולם יש תכונה משותפת, כולם טורפים. לעומת בעלי חיים המותרים שניזונים מהצומח. האדם הניזון מבעלי החיים מושפע בנפשו מהם ובעוד שבעלי החיים הכשרים שומרים על עדינותו הרי האסורים גורמים לאטימות ליבו ומקשים עליו להיות בחירות, משוחרר, למלא את התפקידים שלשמם הוא כאן. אכילת בעלי חיים טהורים מחזקת את גופו של האדם ולא מקשה עליו לשמר את הרצונות האלוקיים במעשים הגשמיים היום יומיים שהוא מבצע. החירות והעצמאות החשובה ביותר שלנו מתחילה ביכולת שלנו לבצע את המשימות שלנו עלי אדמות ללא הפרעה פנימית של היצר הרע , התגברות על רצון היצר מגלה את העצמאות האמיתית