חודש: מאי 2020

האם נצחנו זה הנעלם הגדול עכשיו. עד עכשיו דאגנו להדק אתת החגורה על מנת למנוע את המשך ההדבקה והיום מנסים לבדוק האם כבר אפשר לחזור למסלול. אז דבר ראשון, בואו ונדאג שננצח בכל מצב ובתנאי שלא נפסיד… הדבר תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.

השבוע נקרא בפרשת 'אמור' על מצוות ספירת העומר, מצווה שמקיימים אותה בימים אלו, בהם אנו סופרים חמישים ימים, מחג הפסח עד לחג השבועות. חובתנו הפיזית לספור את הימים אך ישנה גם חובה רוחנית – לבדוק את התנהגותנו. ע"פ תורת הקבלה, ישנם באדם שבע מידות שהן כלים להתנהגות. בכל שבוע מספירת העומר, אנו 'מתקנים' מידה אחת מתוך השבע. השבוע היינו צריכים לתקן את מידת הנצח, שבה אמורים ליצור את הניצחון ולשמור על הנצחיות של המהלך אותו אנו רוצים להשיג. הדבר תלוי בנחישות ובעקביות שלנו.

עלינו לבדוק האם הנחישות באה מהאגו שלנו, כלומר, מהרצון לקדם מטרותינו האישיות בכל מחיר וגם אם בדרך דורכים על הזולת? "נצחנות" יכולה להיות התנהגות מגונה ומטרתנו היא להעביר אותה אל העבר השני, אל הטוב והקדושה, ב"נצחנות" לעשות את רצון ה', להביט במטרות ולראות איך לנצח.

חשוב להביא פרנסה הביתה ולכן לא נחפש כיצד לנצח את המעביד שלפעמים מוריד לנו קצת את הראש ולהפסיד את מקום העבודה, אלא נשמר העבודה גם במחיר הורדת הראש. חשוב לשמור על שלום בית ולכן לא לנצח את בן הזוג ולבסוף להגיע לפירוק הבית אלא להפעיל את ה"נצחנות" כדי לשמור על הבית, להתגבר בנחישות על הקשיים. כדי להישאר זוג לנצח.

בואו ונתבונן בתאריכים ההיסטוריים הסובבים אותנו עכשיו ונראה איך מנצחים. איך מנצחים ומרוויחים? היום חל י"ד באייר, פסח שני, ביום זה ניתנה אפשרות לכל מי שנמנע ממנו מלהקריב קרבן בערב חג הפסח – עקב היותו טמא או שהיה בדרך רחוקה – לתקן את מה שהפסיד ולהביא קרבן. המסר הנלמד מכאן הוא שתמיד אפשר לנצח! גם אם דבר נראה אבוד. כשם שהאנשים שנמנע מהם להקריב הקרבן דרשו ונלחמו לבסוף ניצחו ובזכותם קבלנו מצווה נוספת בתורה, פסח שני. כאן עלינו לדעת שיש לנו את "מידת הנצח" ואין מקרה אבוד. אין ספק – בשביל לנצח צריך להתאמץ.

הניצחון שייך גם למטרה שאנו מציבים מול עינינו וגורם לנו פעמים רבות להרגיש במקום שאנו רוצים להיות. גם אם לפעמים פיזית אנחנו עדיין לא שם. דוגמא חיה לעניין היה רבי שמעון בר יוחאי, כל עם ישראל כמעט ללא יוצא מהכלל, חוגג את יום ההילולא שלו שיחול ביום שלישי הקרוב. ישנו סיפור שאחד מתלמידי האר"י ז"ל הקדוש שהיה חי כל ימיו בצער על הגלות וחורבן בית המקדש והיה אומר מידי יום "נַחֵם", תפילה הנוהגים לאמרה ביום תשעה באב. באחת השנים הגיע התלמיד ביום ההילולא של רבי שמעון למירון ואמר על קברו "נחם". רבי שמעון הקפיד עליו מאד ותוך חודש בנו נפטר והיה צריך לנחמה. הסיבה לקפידה נבעה מהמקום שרבי שמעון הרגיש שלא נחרב בית המקדש. נכון שפיזית הוא נחרב ונכון שרבי שמעון ובנו גלו 13 שנה כאשר הסתתרו מאנשי רומי שרצו להורגם, גזירה שנבעה מחורבן הבית. אך רבי שמעון הוא זה שאמר "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני ה' שבכל מקום שגלו שכינה עימהם: גלו מצרים – שכינה עימהם, גלו לבבל – שכינה עימהם". ה' מלווה כל יהודי לכל מקום ועוזר לו, כמובן לכל מי שרוצה לעזור לעצמו… רבי שמעון  חש את השכינה עימו כפי שהייתה בבית המקדש ולכן למרות החורבן הפיזי בית המקדש הרוחני היה חי וקיים ממש בתוכו. הוא חי בבנין ולא בחורבן.

ניצחון ונצחיות הולכים ביחד. בעז"ה לאחר שננצח את הקורונה עלינו לנצח גם במסרים שקיבלנו ממנה על מנת שהניצחון יהיה נצחי. נבין שלא הפסדנו בתקופה זו, אלא למדנו על משפחתיות (בתוך המשפחה הגרעינית), ענווה (לא הכול אנו יודעים), צניעות (גם באירוע עם עשרה אנשים יש שמחה), אהבת הארץ (ממשיכים לחיות גם בלי בילוי בחו"ל) ועוד.

יהודים יקרים! הבה נזכור ש: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".  

כאשר נמצאים בתוך קושי מסוים, מלמדים אותנו להביט אל העתיד הוורוד, כך נוכל להרים את הראש מעל פני המים וימנע מאיתנו לטבוע בקשיים. כעת, בתקופת הקורונה, ככל שעוברים הימים אנו מתבוננים במציאות העומדת מול עינינו. ניתן לשמוע מומחים רבים שמנסים להעריך מה יקרה למשק באם הוא לא יחזור למסלולו ומצד שני מה תהיה התחלואה מהקורונה באם המשק כן יחזור למסלול.

כעת זה הזמן לא לראות רק את האופטימיות העתידית, לא להיות רק בעמדת המתנה למחר טוב יותר, אלא לנצל את היום, את ההווה, ולראות איך ליהנות ממנו וכיצד בתנאים הקיימים עושים את רצון הבורא.

אולי זה הזמן להתחיל לחשוב אחרת על משמעות החיים. כתוב: "כל הקונה עבד – קנה אדון לעצמו". העסקת עובד אינה דבר של מה בכך, וניתן בהחלט לפעמים לחשוב שהמעסיק בעצמו עובד אצל העובד שלו. כיהודים, אנו צריכים להתבונן באיזה תקן גויסנו לעולם הזה. האם כ'בוסים' של העולם הבודקים בכל רגע כיצד העולם משרת את הרצונות האישיים שלנו, או אולי כעובדים האמור לספק סחורה למעביד. או שאולי בכלל אנחנו בעצם 'חיילים', כפי שהתורה קוראת לעם ישראל בעת יציאת מצרים "צבאות ה'". 

בימים אלו שכל עם ישראל כואב את היגון של משפחות השכול – כאב שמלווה את המשפחות כל השנה – כאשר לצד הכאב על האובדן, מציפים את מעשי הגבורה של הקדושים שבזמן המלחמה לא ראו את עצמם, אלא את הרצון להגן על עמם, גם במחיר חייהם. ניתן ללמוד מהם כיצד צריך להתנהג. כפי שהם מסרו את נפשם על קידוש השם, ללא שאלות לָמה ולְמה, אלא ביצעו פקודות. אולי בסוף הקרב בתחקיר הם יוכלו לדעת ולהבין את מהלך הלחימה באופן טוב יותר. 

כך גם כל יהודי הוא חייל של ה', בעת שבועת האמונים למרגלות הר סיני נשבענו כולנו "נעשה ונשמע", תחילה נבצע הפקודה ולאחר מכן ננסה להבין למה.

מצד אחד אנו בנים טובים של ה' – "בנים אתם לה' אלוקיכם". ומצד שני אנו עבדים ממושמעים -"כי לי בני ישראל עבדים". עובדים נאמנים שמובטח להם השכר העתידי על עבודתם כמו שכתוב בפרקי אבות: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". 

המציאות הקיימת מוטטה לחלוטין את הרגשת ה'אני'. אני הבעלים, אני שולט על המציאות, אני חכם, אני יכול, אני מנהל עסק יציב, אני עובד מסור ומוברג בעמדת מפתח בחברה וכן הלאה… כולם מצאו את עצמם בלילה אחד בתוך צונאמי פיננסי שלקח מאות אלפי עובדים לחופשה מאולצת, כאשר חלק לא קטן מהם ימצא את עצמו מפוטר בסוף החופשה. 

באם פעם רק החקלאי, לאחר שהשקיע מאות אלפים בעיבוד הקרקע מצא עצמו מתפלל לבורא שיברך את הקרקע שלו בגשם והאדמה תיתן את יבולה. ואילו האנשים שבעיר קצת שכחו מי שולח להם את הברכה בעסקיהם. כיום, אין אדם שפתח בבוקר את העיניים כשהוא בריא ולא אמר לעצמו "ברוך השם אני בריא", "ברוך השם יש לי עבודה". "ברוך השם אני נושם בכוחות עצמי". בימים אלו גילינו שעל אף היותנו הייצור החשוב והחכם בעולם, אולי אפילו עובדים בכירים ואולי מנכ"לים מכובדים, אך יש בעל הבית שקובע את ההנחיות. 

הנושא הכלכלי עומד במרכז חיינו כי הוא אמצעי חשוב בחיינו, אך צריך להסתכל עליו בפרופורציה הנכונה. סיפור קצר ימחיש לנו זאת: לפני שלוש עשרה שנים, תייר שטייל בתאילנד איבד את מחשבו האישי במונית בעיר הבירה בנגקוק. כל פרנסתו והמידע העסקי שלו היתה בדיסק הקשיח של המחשב האבוד. הנסיונות למצוא את המונית בעיר הסואנת והזרה היתה חסרת תועלת. הוא כעס על כל העולם והרגיש שעולמו חרב עליו. לא רק זאת, אלא שבעקבות המקרה הוא הגיע עם משפחתו באיחור לשדה התעופה, וגילה לתדהמתו שהם איחרו את הטיסה והם אף אינם זכאים לכרטיסים חלופיים – הכעס והדכדוך השתלטו עליו. לאחר שעתיים, כשנודע לו שהמטוס אותו הפסיד התרסק בשעת הנחיתה, התהפכו היוצרות. לפתע המחשב האובד עם המידע היקר שמאוחסן בתוכו – לא רק שהפך לחסר חשיבות אלא הפך למציל שהציל את חייו. רק אז הוא הפנים את גודל וערך הבריאות והחיים. 

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". פרשת השבוע "אחרי מות" עוסקת בפטירתם של בני אהרון, שנבעה מתשוקתם לדבוק בה' על ידי התנתקות מהעולם. הם רצו לעזוב את העולם הגשמי ולהתדבק בקדושה, אך רצון ה' הוא שנתחבר אליו דווקא כשאנחנו כאן, בעולם המעשה. 

אז במקום להתעצב על מה שהפסדנו, בואו ונחשוב מה אנו יכולים להרוויח וכיצד. לי יש פתרון – "נעשה ונשמע"!

אינני מתכוון להפנות למאמרים מדעיים שחקרו העניין, כי גם בימים אלו אין וודאות גמורה כיצד הנגיף הנוכחי התפרץ ובודאי לא ידוע עדיין בכלים הטבעיים שלנו כיצד הוא יעלם וכיצד למגרו, מה שחשוב כרגע זה לגרום לכך שלא ימשיך לתקוף .

בתקופה זו, בימי ספירת העומר, לפני למעלה מאלפיים שנה, הייתה מגפה. עד היום נוהגים מנהגי אבלות על האסון הנורא, מותם של עשרים וארבע אלף מתלמידי רבי עקיבא. אין אנו חוקרים רק ממה מתו אלא מדוע מתו, מה היתה הסיבה למגיפה? יתכן והכרת הגורם יסייע בידינו למצוא המרפא. אם לרופאים מותר להתעסק רבות בניסוי ותהייה אף שאין ביטחון שישיגו המטרה. אנו בטוחים שאם נתקן את הגורם למגיפת העבר נשיג משהו חיובי שאולי יגרום לעצירתה היום.

הסיבה למגיפה הנוראה נבעה מחוסר הכבוד שנהגו איש עם רעהו. הפלא הגדול כיצד תלמידיו של רב גדול שהטמיע אצל כולם ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שאהבת ישראל הייתה מרכז חייו, כיצד נכשל עימם בדבר כה מהותי?

לכל אחד מתלמידי רבי עקיבא הייתה דרך משלו בהבנת דברי רבו וכאשר הבחין שחברו מבין בצורה שונה ממנו, ניסה מתוך כפייה, בכל דרך להוכיח שדרך הבנתו היא הנכונה והחבר טועה תוך פגיעה בכבודו של החבר. העונש החמור היה על כך שלא נהגו כבוד זה בזה.

התנהגות כל אחד מול סביבתו קשורה באופן ישיר למידותיו. אכן, בתקופה זו שבין פסח לחג השבועות, בעת ספירת העומר, אנו אמורים לתקן את מידותינו. בפסח – עם ישראל הוצא ממצרים מתוך רצון ה' לגאול אותם אך התנהגותם באותה תקופה לא הייתה שונה מהמצרים עצמם וכדי לזכות ולקבל את התורה לאחר ארבעים ותשע יום, היה עליהם ליצור שינוי אישי שנבנה באופן הדרגתי, כל יום והשינוי שלו .

כל שנה, ובכל השנה עלינו להשקיע מחשבה כיצד לשפר את התנהגותנו, לשמר את מצוות אהבת ישראל על מנת ליצור עם בריא יותר. והשנה, בעקבות המציאות…יש להשקיע מאמץ גדול יותר כי ראינו קשר ישיר בין מגיפה להנהגות לא הולמות בין איש לרעהו.

המידה הראשונה שצריכים לתקן היא – חסד. מידת החסד = אהבה ונתינה. יש אהבה שמגיעה מהאגו ויש אהבה הנובעת מהנשמה. אהבה אגואיסטית היא "אהבה התלויה בדבר", אהבה שלילית שיכולה להיגמר ברצח, כאהבת הדייג לדגים. אצל הפוליטיקאים אנו רואים זאת בצורה קיצונית, כשיש אינטרס משותף הם מרעיפים דברי הלל ושבח על השותף לדרך אך ברגע שהוא חושב בצורה שונה מרעיפים עליו קיטונות של רעל. חסד בריא, אהבה בריאה, היא אהבה שהאגו הונח בצד והנתינה והפרגון מגיעים ממקום נקי ללא מטרת רווח.

כאשר ניצור שינוי חיובי בהתנהגותנו ונגיע למתן תורה, נגלה  כי  תנאי מרכזי בקבלתה היא הערבות ההדדית של כל אחד מהעם לקיומה. גם היום אנו נדרשים לערבות הדדית בשביל לשמר את  ההבראה הגשמית על ידי שמירת ההוראות. כך אנו חושבים לא רק עלינו אלא גם על אותם אנשים שסטטיסטית המחלה מסכנת אותם יותר.

השבוע אנו קוראים שתי פרשות "תזריע ומצורע". הפרשות פותחת לנו עוד צוהר למטרת הבידוד. התורה דנה בנגעים שהופיעו בבתים, בבגדים ועל עור האדם. הרמב"ם כותב שנגעים אלו הם על טבעיים, לא כתובים בספרי הרפואה ונבעו בגלל לשון הרע. מאחר והמטרה הייתה שימנעו מלדבר רע ולא הענשה על הדיבור. לכן בתחילה אות האזהרה היה בבתים וכאשר לא חל שינוי בהתנהגות עברה האזהרה גם אל הבגדים וכאשר התראה זו לא הרתיעה – הנגע היה מופיע בעור הבשר ובעקבותיו נאלץ הנגוע לשהות לבדו מחוץ למחנה. בדרך זו נמנע ממנו לדבר לשון הרע.

צרעת היא מהדברים שקל לראות את בה את היד האלוקית ולשנות כיוון כדרכם של יהודים, אך אפשר גם לחפש את המהלך הטבעי ולחפש דרך להילחם בנגע במקום בסיבות שגרמו אותו.

אז גם אם אי אפשר להתקרב אחד לשני פיזית בואו ונדאג אחד לשני, נתקרב נפשית איש לרעהו ונזכה לראות כיצד "יבולע המוות לנצח" בגאולה הקרובה. 

"באהבת ישראל נביא את הגואל".

האם העולם איבד שליטה? האם וירוס קטן בלתי נראה השתלט עליו? עד היום, היינו עובדי אלילים המאמינים בכסף שיעזור לנו בעת מצוקה, מאמינים ברפואה שתעזור לנו להתרפא בעת מחלה, מאמינים ביכולת הצבאית שתעמוד לצידנו בעת מלחמה… ולפתע… הכל קרס.

הביטחון האישי נעלם. אנו חוששים מהרוח הנושבת מחוץ לבתינו, מתנתקים מהאנושות המאיימת ומתחברים בתקווה אל הבדידות שתשמור עלינו. מתנתקים מ"בתי מקדש מעט", בתי הכנסת, שעמם שמרנו על הקשר עם ה'.

הקושי גדל כשאנו יודעים שהתפרצות המגיפה בקהילות רבות נגרמה בשמחת הפורים, בחג המאחד והמחבר, גם בליל הסדר הקרוב, החג המסמל את חירות העם היהודי, החג המשפחתי ביותר שבו משפחות יושבות מידי שנה יחדיו וחוגגות את החג – נאלץ כנראה לשבת מבודדים מסביב לשולחן הסדר כבודדים או עם המשפחה המצומצמת.

נוכל להיזכר בעם ישראל, טרם יציאתו ממצרים, כאשר ה' נגף במצרים ונתן הוראה שעם ישראל יסמן את ביתו במריחת דם על המשקוף ושתי מזוזות הדלת, ואת העם ציוה: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר".

בנקודות רבות בחיים, קורה שאדם נכנס לתוכנית הבראה ובזמן ביצוע התוכנית נאלץ לנקוט בפעולות כואבות כמו: אדם שצריך להשיל שומנים מיותרים הנושא על גופו נאלץ להתמודד עם דיאטה חריפה, בזמן הדיאטה הוא מרגיש סבל רב, במיוחד אדם שלא התנסה בזאת. או כאשר בונים תוכנית הבראה לעסק כושל, זה כואב –  מפטרים אנשים, מצמצמים משכורות וכדו' או כאשר אדם נאלץ לעבור ניתוח מורכב, זה כואב ואף יותר מהזמן הקשה טרום הניתוח. בכל המקרים הללו הידיעה של האדם, שמחר יהיה טוב יותר – נותן לו הכח לעבור ביתר קלות את התקופה הקשה.

אין ספק, שגם בתקופתינו, אנו נמצאים באמצעו של ניתוח קשה ומורכב. הקושי שלנו להתמודד עימו נובע מחוסר היכולת שלנו להבין את מטרת הניתוח וכאן נכנסת האמונה היהודית! שעל אף שאנו חסרי ידע על מטרת הניתוח ולאלו תוצאות נגיע – אנו מאמינים בה' שיביא אותנו בסוף הזמן הקשה אל חוף מבטחים. בדרך, עלינו לנקוט בכל הצעדים שנתבקשנו על מנת להילחם בכלים שלנו נגד האויב הנעלם עד שנגיע אל המנוחה והנחלה.

חשוב מאוד להדגיש, כשאנו בבידוד לא נרגיש בודדים, חשוב לזכור שמטרת הבידוד היא לשמר את האחדות, לגרום לעצירת התפשטות הוירוס ולדאוג ליום המחר בו נוכל לחזור ולהיות יחדיו בכל המובנים.

הרבי מליובאוויטש, האיש אשר יותר מכל אדם אהב ודאג לכל יהודי, לא רק בדיבור אלא בעיקר בדאגה הפיזית. הרבי כתב במכתב כללי ששלח לכבוד חג הפסח, שיש דבר מיוחד המחבר בין פורים לפסח. למרות השוני הגדול ביניהם, שניהם נזכרים ונשמרים לדורי דורות. בפסח  נכתב "והיה היום הזה לזיכרון וגו' לדורותיכם" ובפורים נכתב "והימים הללו נזכרים ונעשים בכל דור ודור". מטרת הזיכרון בתורה אינה רק נוסטלגית אלא מעשית לימינו.

במגילת אסתר מצינו שעל אף שבגלות אנו מפוזרים ומפורדים בין העמים וכל יהודי מבודד,  בכל זאת הם "עם אחד" כי "דתיהם שונות מכל עם". גם במצוות הפורים כל אחד צריך לשמוע בעצמו את המגילה, לשלוח בעצמו משלוח מנות, לתת מתנות לאביונים ולהשתתף בעצמו בסעודת החג, אך בסופו של דבר מטרת המצוות הללו הם כדי לאחד את כולם.

גם בפסח מצד אחד ישנה מצווה של לקיחת קרבן פסח אישית משפחתית: "ויקחו להם איש שֶׂה לבית אבות שֶׂה לבית", אך בסופו של דבר המצווה מאחדת את כולם כי על כל עדת ישראל מוטלת המצווה.

אכן, יתכן ואת ליל הסדר הקרוב נערוך מבודדים, אך אם רק נרצה לא נרגיש בודדים. אם רק נרצה נרגיש שהעניקו לנו זמן איכות, לא רק עם בני הבית הקרובים ביותר אלינו אלא עם מי שאמר והיה העולם. כמו פורים ופסח, גם היום, החיבור הנכון אליו גורם לנו חיבור אמיתי ונצחי עם כל חלקי העם בכל מצב שהם נמצאים.

הבה נתפלל יחדיו לביטול הגזרה תיכף ומיד ממש.

כשנשלוט ברוחנו, נשלוט גם בחרותנו.

אנו נמצאים בקונפליקט עצום בין המציאות שאמור לייצר לוח השנה העברי למציאות האמיתית. בלוח השנה העברי אנו יוצאים מהחודש השמח ביותר בשנה ונכנסים לחודש שבמרכזו חג החירות, המסמל את הניסים הגדולים שאירעו לעם ישראל והביאו אותו משעבוד מוחלט לחירות מוחלטת בלילה אחד.

רבי ישעיה אומר "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרן בין האומות" כי אם תהיה צרה במקום אחד – העם במקומות האחרים ישרוד. אך בימינו, הוירוס אינו מפספס שום מדינה בעולם וצועד בבטחה ממדינה למדינה.

אין איש בעולם שיכול לומר איך זה יגמר ומתי, אך בהחלט אנו העם היהודי יכולים להסתכל השבוע פעם נוספת בהוראות התורה השייכות לשבוע ולתקופה ולקבל מסר שמעניק מעט אור בחושך הגדול. 

מי שיוצא מביתו, מריח את ריח הפריחה המשכר המבשר את בא האביב. פרשת השבוע "פרשת ויקרא" היא הפרשה הראשונה שאנו קוראים השנה בחודש ניסן – הוא חודש האביב.

אתמול חל ראש חודש ניסן. עם ישראל מחשב את השנה לפי חודשי הלבנה, שאגב הלבנה מעניקה לנו משהו מאוד אופטימי, למרות שהיא בכל חודש נעלמת אנו רואים כיצד היא מתחדשת. המציאות של עם ישראל במסעו הארוך  דומה ללבנה, הכיצד? שהרי למרות הקשיים והחושך שהעם מרגיש הוא פורח מחדש.

אך המעניין שחג הפסח לא נחוג רק לפי חודשי הלבנה אלא ישנה מצווה לחוג אותו בחודש האביב השייך לשנת החמה. לכן אחת ממצוות התורה היא מצוות עיבור השנה. לשנת ירח חסר אחת עשרה יום בשנה על מנת להתאים לשנת החמה ולכן פעם בשלוש שנים לערך מוסיפים חודש כדי שהפסח לא יטייל בעונות השנה כפי שקורה בלוח השנה המוסלמי.

מדוע אכן אנו מצמידים את חג הפסח לעונת האביב שבו עם ישראל יצא ממצרים?

רש"י מסביר "ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים". קביעת חודש האביב באה להראות את החסד הגדול שה' עושה עמנו, שלא רק הוציא אותנו ממצרים אלא דאג שגם ההליכה תהיה נעימה.

הרבי מליובאוויטש במכתבו כתב לאחד מרבני תוניס, שהאביב היא תקופה שכוחות הטבע שהיו רדומים בימי החורף מגיעים לשיא פריחתם. כאשר בימי החורף מביטים בשלכת של העצים או בצמחיה כולה שעומדת מלכת נראה כאילו נפסקה חיותם, חודש האביב מגלה שהחורף היה צבירת כוחות רעננים לקראת הקיץ הפורח.

הרבי מסביר את מוסר ההשכל שעלינו להפיק, שישנן תקופות בחיים שלא נראה בה יצירה, צמיחה וגידול, אך קרוב לודאי שטעות בידינו וזו תקופה שאמורה להעצים אותנו.

חג הפסח הוא חג שעם ישראל יצא לחירות מגלות של עבודת פרך. תקופת האביב מלמדת אותנו שלא להישאר עם משקעי העבר, לא להיות אנשים המשוחררים פיזית  ומשועבדים נפשית, כפי שלצערנו קרה לאחר השואה לאנשים רבים. תקופת האביב מלמדת אותנו להבין שתקופת השעבוד הייתה ההכנה לחירות ולקבלת התורה. זה היה כור הברזל שגרם לעם לצאת מהאגו האישי ולעמוד מול הר סיני ולהכריז "נעשה ונשמע". זאת, כאשר כל רצונותיהם האישיים של האומות האחרות היו יקרים יותר מרצון ה'. תורה זו שומרת עלינו כעם עד ימים אלו.

כשאנו מרגישים שהעולם נעצר מלכת, האדם החברתי נכנס לבידוד עמוק. דווקא עכשיו, בואו ונראה לא ממי אנו מתנתקים אלא למי אנו יכולים להתחבר. בכל השנה אנו מודעים לצורך המשפחתי, להקשיב לילדים ואף ללמוד עימם, אך תמיד אנו מעדיפים את הדחוף על החשוב. כעת, יש לנו את כל הזמן שבעולם להשקיע בילדים, אסור לנו למתוח העצבים במציאות שנכפתה עלינו ולהיות עם הילדים בתוך ארבע קירות ולהשתגע, אלא צריך לבנות סדר יום שבו נרגיש כיצד הוירוס גורם לנו לעשות דברים חיוביים. גם אז מוצאים זמן איכות, לשבת לשיחה רגועה עם בן/בת הזוג בלי למהר לשום מקום. ובל נשכח את החשוב מכל – "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

עם מצווה זו נתפלל שבמהרה נראה את הטוב שיצא מכל החושך הזה. נזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.

אין ספק שאנו נמצאים בתוך אירוע מורכב ומתגלגל. השאלה האם אנו יודעים לנהל את האירוע – איני מתכוון עתה כיצד ראשי המדינה מנהלים אותו – אלא כיצד אנחנו היחידים חיים בתוכו, האם אנו מנהלים אותו או שהוא מנהל אותנו? האם האירוע משתלט על סדר היום שלנו ועל מחשבתנו או שאנו תוחמים זמן מסויים שבה מתמודדים עימו ובשאר העת – ממשיכים למלא את שיגרת היום? 

לדוגמא, פגשתי חבר ושאלתיו: "מדוע לא באת לשמחה שהיתה בשבת (טרם החמרת הוראות משרד הבריאות) והוא ענה: "איך יכולתי כאשר הקשבתי לערוצים השונים בטלפון הנייד וראיתי שהמצב כל כך קשה ואין איש רואה אור בקצה המנהרה…".

אכן, האירוע השתלט עליו. אני, ביום שישי אחר הצהריים, ישבתי ברכב ושמעתי את שירי השבת, נהניתי, התעלמתי מהמציאות השוררת בחוץ. בשבת כשאנו מנותקים מהמדיה ולא מחוברים לעקומה העולה של החולים והמבודדים, אפשר בהחלט להתבודד מהאווירה המתוחה המוקרנת מעל כל מסך ולהתחבר לשביתה עם בורא העולם, ככה נרגעים! כפי שכתוב "ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש". 

האם בשבת אנו טומנים את הראש בחול או  שמתעלים מעל החול, כאשר אז, רואים את המציאות בצורה שנותנת להמשיך לתפקד כראוי.

אין איש בר דעת שיכול להתעלם מהמציאות שהנבראים קיבלו את המפתחות לנהל את העולם, אך כאשר העולם אינו מתפקד כפי שצריך הם צריכים לתת לנותן המפתחות שיראה מה היא הדרך לתקן התקלה.

כשלפתע וירוס אחד יוצר רעידת אדמה עולמית הגורמת לקריסה בריאותית ואין את הרופא "הקוסם" שמוציא את הקוסמות שלו, את החיסון, שיבריא האנשים ויחזיר את העולם למצבו הקודם. אין כלכלן בעולם או מעצמות כלכליות של אתמול שיכולות לעצור את הסחף. עסקים שנוהלו בהצלחה רבה ביום אחד נשטפו וירדו לטמיון ויקח זמן רב לשקם אותם אחרי שהבריאות תשוב לעולם זה הזמן לתת את המפתחות לבורא עולם.

אז מה צריך לעשות?

הרבי מליובאוויטש ענה – בזמן מלחמת המפרץ, כאשר כולם רעדו מסדאם חוסיין ומטילי הסקאדים שיחריבו את הארץ ופארק הירקון תוכנן להפוך לבית קברות ענק – ליהודי שסיפר שאשתו חוששת לחזור לארץ, כי אם היא יראה מה' אין לה מה לפחד לחזור כי ה' מגן על הארץ, ארץ ישראל זה המקום הבטוח ביותר!

אכן, מי שמאמין בה' והרי אין יהודי שלא טמונה בליבו האמונה, הוא יכול שלא להיות מודאג. אמנם צריך לדאוג, דהיינו למלא אחר הוראות הרופאים שקיבלו את התפקיד של הדאגה הרפואית לבני האדם.

השבוע, בפרשת "ויקהל-פקודי" כמו בשבוע שעבר, מוזכרת בתורה המצווה החשובה שהיא אחת מעשרת הדיברות שניתנו למשה בהר סיני, מצוות "שמירת שבת".

אנו מכירים את ימי השבוע המורכבים מששה ימי עבודה ומיום מנוחה. ישנם אנשים שרואים את ששת ימי העבודה כמטרת החיים לאכול ולנוח כדי שיהיה כוח לעבוד, לעבוד כדי לצבור נכסים וכסף והשבת היא יום שבו שוברים שגרה, נחים על מנת לקבל כוח לעבוד שוב בשבוע הבא וחוזר חלילה… אך אצל היהודי השבת היא מרוממת אותו.

במשך השבוע אדם אוכל נח ועובד כדי למלא אחר רצון ה' השבת מעלה אותו למקור רוחני גבוה, שאגב מתבטא גם בהרגשה הגשמית, בכל השבוע אדם מרוכז בטרדות החיים ובשבת הוא מגיע לבידוד החיובי שנותן לו היכולת להתעלות מעל המציאות ולהנות מנופש השבת.

אין ספק שההרגשה המרוממת בשבת גם בימים האפורים שאנו נמצאים בהם עתה אינה נובעת מהטמנת הראש בחול אלא בידיעה שזה המקום שאליו נגיע אם רק נמלא כראוי את המטלות שלנו בימי החול שהפקיד בידינו והוא שיצר את כל המציאות המורכבת.

הבידוד הנדרש כדי למנוע את ההתדבקות ולעצור את המגפה, גורמת לנו להבין שאם לא יהיו כולם שותפים למאמץ לא תיפטר הבעיה. גם במימד הרוחני אנו זקוקים לשותפות מלאה של כל העם על מנת לגרום לשינוי בהחלטת בורא העולם.

בואו! נוסיף במעשים טובים, בין אדם למקום ולחברו ונבודד הדברים הרעים בעולמנו. נדאג לבריאות ולכלכלה ולא נהיה מודאגים.