פרשת שמות – התחסן רוחנית וגשמית

כמעט שנה אנו מחפשים את הגואל והמושיע מווירוס הקורונה שנחת על העולם ועכשיו חברות התרופות החלו לייצר חיסון שישמש חומת מגן מול הוירוס.

ההבדל הגדול בין הרפואה הקונבנציונלית לרפואה הטבעית עובר במטרות השונות שביניהם. כלומר, בדרך כלל הרפואה הרגילה מטפלת בגוף לאחר שנפגע מוירוסים או חיידקים, זהו טיפול אנטיביוטי שאמור להשמיד את הפולש הזר לגוף לעומת הרפואה הטבעית העושה מאמץ לחזק את האיברים הנתונים לסיכון בטרם נפגעו.

בפרשת השבוע "פרשת שמות" עם ישראל נכנס למציאות חדשה שבו הוא הפך מעם שיש לו אח בבית המלך לעם שהמלך שכח את האח, והפך את אחיו לעבדים בעבודת פרך.

פרעה שם למטרה לפגוע בהתגבשות של עם – כעם ה', כאשר הדבק המחבר אותם – האמונה בבורא עולם, ועשה כל מאמץ לפגוע בדבק המחבר בין העם לה'. הוא פונה למיילדות העבריות ופוקד אליהן "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". באם פרעה רוצה להרוג רק את הזכרים מדוע הוא מדגיש  ש"כל הבת תחיון"?  פרעה רצה לא רק להרוג את גופם אלא גם את נשמתן היהודית.

היאור היה העבודה זרה של מצרים, באותה תקופה החיים היו מסביב לחקלאות ומי שהחיה את החקלאות היה היאור. מדוע המצריים ראו בו עבודה זרה? כי הוא סיפק להם את הפרנסה. את הזכרים רצה להשליך ליאור = העבודה זרה, והנקבות רצה להרוג את נשמתן על ידי הטבעתם בתרבות המצרית. המיילדות התעלמו מדרישת  פרעה ודאגו לשמר את גופן ואת נשמתן.

גם נשות אותו הדור לא נכנעו לדרישות פרעה שניסה למנוע את הילודה על ידי העבודת פרך שהשית על בעליהן, הן עשו כל שביכולתן כדי שהילודה תמשך ואכן כדברי הגמרא "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים".

גם בשעבוד מצרים "הוקדמה רפואה למכה", בסוף הפרשה הקודמת, בסיום ספר בראשית אנו חוגגים את הסיום בנושא פטירת יוסף וקבורתו במצרים, התוכן של סיום הספר מעלה תמיהה האם אנו שמחים עם פטירתו של יוסף? אכן, אנו שמחים עם "הקדמת הרפואה למכה" בקבורתו של יוסף במצרים סמוך לאחיו המשעובדים לפרעה ניתן לעם כוח להתמודד פיזית ונפשית עם גזרות פרעה. כוחות נפשיים מסייעים להתמודדות פיזית, הידיעה שאנחנו לא לבד ושכוחו של יוסף הצדיק לצידנו נותנת לנו  הכוח להתמודד.

גם בתחילת פרשת ויחי, יעקב אבינו, לפני שיורד למצרים, שולח את יהודה להקים שם מקום תורה, יעקב יודע בדיוק שארץ מצרים אינה ארץ ישראל וההתנהגות שם ירודה מאוד ולכן הוא דואג להקדים את הרפואה, הקמת בית התורה שישמור על עם ישראל שלא יפגע מטומאת התרבות המצרית.

כשם שהיאור, שהיה העבודה זרה של מצרים מפני שחשבו שהוא מעניק להם כביכול את הפרנסה ועם ישראל הצליח שלא להתחבר אליו, כך בימינו עלינו לדעת להתנתק מהעבודה זרה של תרבות המערב הרואה בפרנסה כמקור החיים.

יש להתנתק משעבוד מצרים של ימינו, אנו משועבדים לגשמיות העולם וחושבים שהיא עושה לנו את החיים. כל העולם נמצא תחת מתקפת וירוס הקורונה, כולם מחכים לגואל המושיע, החיסון, אך ככל שעוברים הימים צצות שאלות לכמה זמן החיסון יעיל? והאם הוא עמיד מול מוטציות נוספות? וכדו'.

הזמן הקצר שעמד ליצרנים משאיר פתוח את השאלות… כדי לא להיכנס לחשש וחרדה מפני הבאות וכדי לא להתכנס בתוך עצמינו ולהתנתק פיזית ונפשית מהסובבים אותנו, נקדים רפואה למכה, נתחבר למעניק הביטחון  והרפואה – שהעניק לנו את החיסון היעיל – במתן תורה את התורה והמצוות ששומרים על החוסן שלנו ומאז אלפי שנים כאשר אנו מזריקים לעצמינו את החומר החיסוני הזה אנו מרגישים טוב במקום שאנו נמצאים. אנו מרגישים שיש מי שחושב עלינו ויכול לעזור לנו. אלפי השנים שאנו שורדים כעם מול הוירוסים הקשים המנסים להשמידנו כעם מוכיחים, את יעילות ה"חומר החיסוני" הנמצא בתורה והמצוות. בואו לא נתעסק בתאוריות, בואו לא נמשך רק לרגשות הלב השם את הרגש הגשמי במרכז החיים. אלא נפעיל את השכל וההגיון שיחבר אותנו אל הרפואה הגשמית והרוחנית בקרוב.

פרשת ויחי – מי אתם אפרים ומנשה?

השבת, נסיים לקרוא בחומש בראשית. בניגוד לסיפורים המופיעים באתרי החדשות – שאולי עושים הרבה רעש ביום עלייתם על המרק מי אתם אפרים ומנשה? ע, אך נדחים לאחור כאשר מגיעות חדשות טריות של יום המחר ומשכיחות את אירועי האתמול – הרי בתורה כל סיפור הוא חדשותי ולכן עלה על הקלף של ספר התורה ואינו נשכח לעולם כי הוא מעביר מסר מהעבר, להווה ולעתיד ומידי שנה הוא מאיר את הזיכרון שלנו.

לידתו של עם ישראל ארעה בעת יציאת מצרים, אך חבלי הלידה החלו כבר כשאברהם אבינו הכיר את בוראו. יוסף הורד למצרים על מנת להכשיר את הקרקע ללידה. להכשיר את משפחת יעקב, כי הרי "עם" נוצר ממשפחות וכאשר המשפחות בריאות העם בריא.

בשבוע שעבר הסתיים מהלך שליווה אותנו מספר פרשיות, התנכרות יוסף לאחיו בעת שבאו לרכוש מזון. יוסף מוגדר בתנ"ך כצדיק לצד נח שנקרא כך . האם  כך מתנהג צדיק? מדוע הוא לא עשה עמם 'סולחה' מיד כשהגיעו למצרים?

שאלה זו מתחזקת, כי גם אם יוסף רצה לנקום בהם, מדוע אחיו בנימין ואביו יעקב היו צריכים להיות באותה התנכרות? והרי לא פגעו בו במאומה?

יוסף אכן היה צדיק, יוסף רצה לראות משפחה שלימה ומלוכדת ובהתנהגותו עם אחיו רצה למחוק לחלוטין את הכתם שנוצר בעקבות מכירתו למצרים. יוסף, כבר בהתחלה מחל לאחיו בלב שלם על שמכרוהו למצרים כי הוא ראה בזה מהלך אלוקי שדרכו הוא נהיה המשנה למלך, שדרכו יכול היה לדאוג לכך שהעולם לא יעבור שואה בעקבות הרעב ואביו ואחיו יקבלו את כבודם הראוי במצרים, כפי שאמר "כי למחיה שלחני". מטרתו הייתה שהם גם יתחרטו חרטה גמורה על מעשיהם ולא יביעו חרטה רק בגלל המציאות החדשה שנוצרה והחשש שיענישו אותם.

ואכן ,המהלכים שיצר הוכיחו שהם חזרו בתשובה בחרטה גמורה על העבר והשלום והאחווה שרר ביניהם. בתחילה האשימם בריגול. "מרגל" חי בשקר ובהכחשה ובזהות בדויה והאחים כל השנים חיו בשקר באמירתם השקרית לאביהם ש"טרוף טורף יוסף"  ומיד בהמשך כאשר שם אותם בבית המעצר שבסופו של יום הם נאלצו להיפרד משמעון ולחזור לביתם ללא אח ולחוש את היום שבו באו לאבא ללא אח – כי אז –  המציאות הציפה לאחים את העבר והם מתוודים על כך ומתחרטים מעומק הלב. כאשר בנימין נאסר בעקבות מציאת הגביע באמתחתו, יהודה לא מוותר על בנימין, למרות שיכל לחשוב שאכן הוא גנב ובא על עונשו, אלא במסירות נפש ובסכנה גדולה עומד מול יוסף ומודיע שאינו זז ללא בנימין. לא מוותרים על אף אח, כזו היא משפחה מאוחדת. שבה קשר, שלום ואחווה אמיתית בין האחים.

עשרים ושתיים שנה קודם לכן, יוסף מקבל פקודת מבצע מאביו "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר"  ואכן, עכשיו, הוא יכול לומר לאביו שהשלום והאחדות הגיעו.

אצל בני יעקב, הקנאה והכבוד נהפכו לכבוד ופרגון, וזאת בניגוד לעבר, כי מאז בריאת העולם, הקנאה בין אחים גרמה לדברים קשים ואף לרצח קין את הבל וכדו'. בפרשתנו, פרשת ויחי, אנו מגלים עליית מדרגה חיובית כאשר בני יוסף מנשה ואפרים הולכים להתברך אצל הסבא יעקב. בכור בניו של יוסף היה מנשה ואך טבעי הוא שהוא ישב מצד ימין, אך יעקב הושיב את אפרים מצד ימין ואת מנשה הבכור מצד שמאל.

יוסף ניסה להסביר לאביו שמנשה הבכור, אך הסבא יעקב עמד על כך שהוא רואה באפרים הצעיר מועדף, למרות שהדברים הללו בעבר יצרו בעיות של קנאה כמו בסיפורי יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו. אך כעת, דור ההמשך – מנשה ואפרים – קיבלו זאת בהבנה ללא כל קנאה. זו הסיבה שיעקב מברכם בברכה שבעתיד כל אב יברך את בניו בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

האיחוד בין אחי  יוסף ככלל והתנהגות בני יוסף בפרט הכשירה את הקרקע לקראת לידת העם – עם בריא ומאוחד. בואו נתנהג כולנו כאפרים ומנשה נראה את טובת הזולת ונדאג לטובתו ולא נתפלג בשם הדאגה לעם כפי שנעשה עכשיו.

פרשת ויגש – מתאחדים אל מול הקשיים

מי יכול לעצור את זה? את הפירוד הקיים בעם – במיוחד כשנלך בקרוב לבחירות חדשות המעצימות את השיח הפלגני, וגם אם יוצרת חיבור בין פלגים מסוימים, היא אינה משרתת את אחדות העם, אלא את המפלגות המתאחדות.

ומי יכול לעצור את הוירוס? כאשר ישנה חגיגה תקשורתית גדולה על הגעת הגואל המושיע, החיסון המיוחל שמחכים לו כבר כמעט שנה… ולפתע נשמעת שמועה רועשת בעולם על  וירוס מסוג חדש, הגרוע מקודמו והאדם מהרחוב הניזון מכלי התקשורת – רמת החרדה שלו גדלה, העולם מדרדר ואין לאן לברוח. ואם זה אינו מספיק – מגיעים מתקפות הסייבר שמהן אנו לומדים שבעזרת המקלדת אפשר לגרום לנזקים כבדים לתושבי כדור הארץ ולא פחות מנזקי טבע עצומים, כרעידות אדמה וכצונאמי עוצמתי כפי שחווינו לפני מספר שנים במזרח הרחוק וביפן.

האחדות היא התרופה לכל!

ולא רק במימד הרוחני של ה"נחת רוח" שאנו גורמים לאבינו שבשמים שמעניק לנו בזכות מעשה האחדות שלווה ונחת, אלא גם ככוח גשמי להילחם ברע. לדוגמא: הדרך הנכונה ביותר להילחם בהתפשטות הוירוס היא קטיעת שרשרת ההדבקה, הדרך לקטיעה אינה יכולה להתבצע ללא הסכמה של כולם. גורמי האכיפה יכולים לשכנע רק בפגיעה בכיס ולכן אנשים נשמעים בצורה מאוד מוגבלת. אנשים חושבים על עצמם: "לי זה לא יקרה ", או "לי יש הכח להתגבר" ולכן לא נשמרים מלהידבק או להדביק. אך אם היתה הרגשה של אחדות וערבות הדדית ההתנהגות הזהירה היתה עוצרת את שרשרת ההדבקה.

גם במלחמה הפיזית מול האויבים. מלבד רשת הביטחון שנוצר על ידי בורא עולם, כאשר הוא נהנה מהאחדות שלנו, גם פיזית הרצון של האויב לפגוע קיים כאשר הוא מרגיש שיכול לגרום לסדק בבטחוננו ולאט לאט להרחיב אותו. כאשר כולנו מאוחדים, מאמינים בצדקת הדרך ודואגים איש לאחיו, האויב מתייאש. במיוחד שאחדותנו נותנת לנו הכח להכות בו בעת הצורך מבלי לפחד מביקורת פנימית שתחליש את חומת הביטחון אצל אנשי הביטחון.

היום, יום שישי, ערב שבת קודש, הוא עשרה בטבת יום שאנו צמים בו כי בו החל המצור על ירושלים שבסופו חרב היקר לנו מכל, בית מקדשינו, בית ה', שחרב על שנאת חינם, הפילוג הקשה שהיה בעם באותה תקופה.

השבוע, אמר לי יהודי יקר, כי לצערו הוא רואה מלחמת אחים. עניתי לו שאיני יודע היכן הוא מסתכל אך דווקא אני עיינתי בפרשת השבוע "פרשת ויגש" וקראתי על אחוות האחים . ה'סולחה' בין יוסף ואחיו.

לאחר נתק של עשרים שנה בין יוסף לאחיו, לאחר שיוסף גרם להם לא מעט חרדה בפרשה הקודמת כאשר העליל עליהם עלילות, השבוע הוא מגלה את הדמות האמיתית שלו. "אני יוסף אחיכם". כמובן שברגע שיוסף גילה מיהו גרם להם בושה וחרדה גדולה יותר, אך מיד דאג להסביר להם שאין לו כל כעס עליהם והוא ראה בכך חלק ממהלך אלוקי ארוך שמטרתו הייתה שיהיה משנה למלך.

והכל מתחיל בתחילת הפרשה כאשר "ויגש" אליו יהודה, ההתקרבות הגשמית שבין יהודה ליוסף. יוסף ייצג את המלכות במצרים כאשר יהודה מייצג את המלוכה העתידית, שושלת בית דוד שממנה יֵצא המלך הגדול שבו תושלם האחדות של עם ישראל, מלך המשיח. אכן, ההפטרה, שבדרך כלל עוסקת בנושא הדומה לנכתב בפרשה, מדברת במלכות העתידית שבו מלכות יוסף תתאחד עם מלכות יהודה. הקשר שבין יוסף ויהודה גרם את התוודעות יוסף לאחיו והסולחה ביניהם וכן התאחדות יחד עם כל בני המשפחה ברדת יעקב למצרים.

חכמינו זכרונם לברכה מציינים שתקופת טרום הגאולה תהיה דומה לחושך הגדול בטרם עולה השחר והשמש זורחת, למרות שיש חושך גדול חשים כבר את הזריחה ולא עוסקים במישוש החושך. נכון שהמביט החוצה יכול לראות את החושך הגדול, אך אם נכניס הראש לפרשת השבוע נרגיש טוב עם השחר הקרב להפציע.

אין ספק שכל פעולה שמאחדת אותנו כעם  ומחברת אותנו עם ה' – מקרבת את עליית השחר. בואו נתאמץ עוד קצת ונחייך עם האור המאחד במקום לבכות על החושך בעם מפולג ומאויים.  

פרשת מקץ – הנרות שיאירו כל השנה

אנו נמצאים ביום השמיני של חג החנוכה. החנוכיה דולקת בשיא תפארתה עם שמונת נרותיה! אך מה יהיה מחר? האם נצטרך להמתין לשנה נוספת עד שנזכה לאור, כיצד נשמר את אור החנוכיה במשך כל השנה עד שנגיע לשנה הבאה?

התשובה טמונה בסיפור הנרות ולא רק באור הגשמי שהן מפיקות  ויוצרות לנו שמחה. האור הגשמי הוא מוגבל ולכן גם השמחה שיוצר מוגבל בזמן ובעוצמה.

בחג החנוכה יש לנו שמחה מניצחון צבאי ניסי של מעטים מול רבים, גיבורים ביד חלשים וטמאים ביד טהורים וכן שמחה רוחנית על מציאת פח שמן קטן טהור שלא נטמא על ידי היוונים – שהרי מטרתם היתה לטמא את כל השמנים – ואיתו הדליקו את מנורת המקדש כאשר שם נעשה נס נוסף, שמן שתכולתו הייתה אמורה להספיק ליום אחד דלק שמונה ימים, עד לייצור השמן החדש.

הגמרא שואלת "מאי חנוכה"? התשובה מתייחסת רק לנס הגדול של פח השמן שלכן אנו מדליקים חנוכיה מידי שנה בחג ואינה מתייחסת לניצחון המלחמה העצום שהיה. ואילו בתפילת "על הניסים" בימי החנוכה אנו מודים על נס ניצחון המלחמה אך לא מתייחסים לנס פח השמן. מהי הסיבה לכך?

רצון היוונים במלחמתם בעם ישראל הייתה להטמיע את תרבות יוון בעם. הם לא התנגדו שעם ישראל ילמד תורה כחכמה כיתר חכמות העולם וכן לא הפריע להם שיקיים מצוות אך שיתנתק מנותן התורה. לדוגמא, כיום, אילו היו כאן היוונים, לא היו מתנגדים שנדליק נרות, נאכל סופגניות, נחלק דמי חנוכה ואף נשיר את שירי החג, אלא היו רוצים  לנתק אותנו מהמסר הרוחני שמאחורי החג. הם רצו "להשכיחם תורתךָ ולהעבירם מחוקי רצונךָ".

זו הסיבה שאנו מפרידים בין המלחמה הגשמית ביוונים שמטרתה הייתה לנצחם ולסלקם מהארץ לניצחון הרוחני, לנס פך השמן. אין ספק שהניצחון הגשמי והרחקת היוונים מהעם היהודי גרמה לכך שלא הצליחו לבצע את זממם -"להשכיחם תורתך".  אך אין אפשרות להציג את שני הניסים יחד כי הניצחון הגשמי מאבד את ערכו מול  הניצחון הרוחני השומר על עם ישראל לדורי דורות.

גם היום, כאז ,יש מלחמת תרבות, בין התרבות היהודית הרואה את ה' ואת הרוחניות במרכז החיים והרואה את גשמיות העולם כאמצעי להתחבר אל ה', כי יהודי יכול לקיים מצוות רק על ידי אבריו הגשמיים ובזה נגמר תפקידם וממול יש את תרבות יוון שבמשך השנים לובשת צורה ופושטת צורה, אך הרעיון המרכזי הוא שהגוף והחיים הגשמיים, הם מרכז החיים. כל זמן שחיים צריך לחפש כל דרך למלא את הנאות הגוף ולעשות הכל כדי שהגוף יהנה בעולם, הם מסכימים שנתחבר להנאות רוחניות העושות לגוף טוב כהווי של החגים, אך תמיד המבחן יהיה האם הרוח יוצרת הנאה גופנית או לא.

כאז, היו יהודים שהלכו בדרך יוון, וגם היום ישנם יהודים שבוחרים בתרבות היוונית ומה שהיא מייצגת. אך כאז הניצחון היה שהיהודים חזרו לשורשים ולמקורות וגם היום  היהודים יחזרו לשורשים והמקורות, השורשים והמקורות של כל יהודי באשר הוא. כי זה הבית האמיתי של כולנו.

כמה צריך להשקיע ביצירת כלים לניצחון גשמי וכמה צריך להתפלל ולקוות לניצחון ניסי? על כך אנו למדים בתחילת פרשתנו – פרשת מקץ. "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם…" שנתיים ימים לאחר שנפתרו חלומותיהם של שר האופים והמשקים ולאחר בקשת יוסף משר המשקים לדבר עליו טוב לפני פרעה. המדרש אומר שהפניה לפרעה עיכבה את שחרורו מהכלא בשנתיים, כי לא בטח בה' שיצילו. לכאורה ה' רוצה שיהודי יצור כלי וה' ימלא אותו, אם כן, מה חטאו של יוסף? הרבי מסביר שישנם צדיקים כיוסף, הקרובים אל ה', שאינם צריכים ליצור הכלי.

ברור לנו, שאנו לא כיוסף וצריכים ליצור כלי אך אנו צריכים ללמוד מסיפור זה שחייבים לשלב ביטחון בה' מול השתדלות בדרך הטבע ולזכור שהמשקל הגדול צריך להיות בביטחון בה' שנצליח ומאחר והוא רוצה שניצור כלי – אנו יוצרים כלי.

אכן, זה מסר הנרות לכל השנה. הרוחניות מרכז חיינו! הביטחון בה' מרכז חיינו! כל השאר הם כלים שעמם נגיע בעז"ה לתוצאה הרצויה.

וישב – ירידה לצורך עליה

"ירידה לצורך עליה" היא מציאות שמלווה את היהודי בכל ימי חייו. היא מתחילה בירידה של הנשמה היהודית – השוכנת בעולם הרוחני קרוב לה' – אל העולם הגשמי ומתחברת לגוף שלצידה נפש בהמית ויצר הרע שמרחיקים הנשמה מה'. מטרת ירידת הנשמה לעולם היא שהיהודי, עם נפשו האלוקית, יעשה מעשים שיגלו את האהבה והיראה לה' ויעצימו אותה עד לרמה גבוהה יותר טרם ירידתה.

גם בספר בראשית, בסיפור תולדות האבות, אנו רואים את הירידות שהביאו לעליות בחייהם. פרשת השבוע "פרשת וישב" ממשיכה בסיפור חייו הסוערים של יעקב. השבוע חגגנו את חג גאולתו של מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן המוכר גם בשם "בעל התניא", מהממשלה הרוסית, אשר מלמד אותנו בתורתו כיצד לעלות מהירידות, מי הם השחקנים הגורמים לירידות ומה הם הכלים המסייעים להתרומם. גם חג החנוכה שאנו נמצאים עתה בתוכו מביא לנו את סיפור הירידה שהביאה עליה.

הדמות המרכזית בפרשה הוא יוסף שמסכת חייו מזכירה אחד לאחד את סיפורו של כל יהודי. בתחילה, יוסף מאושר סמוך לאביו בארץ ישראל, אביו אהבו במאוד ומרוב חיבתו תפר לו כתונת פסים, הוא שהה עם אביו שעות רבות בעוד אחיו רועים את צאן אביהם. לבד מהאושר הגשמי הוא זכה ללמוד עם אביו וזכה לאושר רוחני.

זה המצב שנשמתו של כל יהודי נמצאת בטרם ירידתה לגוף. הכיצד? היא חיה באושר  תחת כנפי ה' עד שלפתע מגיעה הנפילה. יוסף נלקח מאוהל התורה של יעקב אביו, נמכר לעבד והופך לאסיר בארץ מצרים = "ערוות הארץ", באותה תקופה הייתה זו ארץ של טומאה ופיתויים קשים, המקום הנחות והשפל .

גם הנשמה יורדת לעולם ממקום של יראה וקדושה לעולם שהשקר והחומרנות שולטים בו. היא מתמודדת עם ניסיונות קשים כפי שהתמודד יוסף. אך בסוף הדרך יוסף הפך למושל בכל ארץ מצרים והגיע למעמד גבוה יותר מהיותו אצל אביו. הוא עמד בכבוד בכל הניסיונות ולא רק שזכה למעמד גשמי רם אלא נקרא "יוסף הצדיק".

הנשמה יורדת למיצרי הגוף והעולם הזה. עליה להתגבר על פיתוייו, להנהיג את חיי הגוף בדרכו של ה' וכאשר מתגברת על כל הניסיונות היא תגלה את הכוחות הנעלמים בה ותגיע לדרגה עליונה יותר מטרם ירידתה לגוף.

חג החנוכה מגיע אף הוא מתוך נפילה. היוונים טימאו כל היקר לנו, עת שנכנסו לבית השם, אך דווקא מתוך ירידה זו אנו זוכים להדליק החנוכיה. בבית המקדש רק הכוהנים יכלו להיטיב את הנרות במנורה ובעקבות המאורעות  שיצרו את חג החנוכה כל יהודי יכול להדליק נרות חנוכה ולא רק שבע נרות המסמלות את האור הטבעי – שבע מסמל את ימי בריאת העולם, אלא שמונה נרות – המספר שמעל הטבע.

רבי שניאור זלמן "הרבי הזקן" החל בהפצת פנימיות התורה עד למעצרו על ידי השלטונות באשמה של מרידה במלכות. חמישים ושלושה ימים היה במאסר, זמן שלא יכל להפיץ את תורתו ברבים-הירידה  אך לאחר שהמלכות הכירה בצדקת דרכו ושחררה אותו ב-י"ט בכסלו, התגלתה פנימיות התורה בצורה המובנת להמונים ע"י חכמה בינה ודעת. מאז ניתנה לכל יהודי היכולת ללמוד את פנימיות התורה ולהבינה-העליה .

די להתבונן בהמונים השותים בצמא את תורת החסידות, הלומדים לראות את "הירידה צורך העליה" שגם כאשר נמצאים בתוך הירידה לא שוקעים בה אלא עושים הכל כדי לראות כיצד התמודדות עימה מרימה אותם למקום גבוה יותר.

תורת הנגלה, כגון משנה וגמרא מלמדת אותנו איך לעשות ומה לעשות, תורת החסידות נותנת לנו להסתכל אל 'מאחורי הקלעים' ומלמדת אותנו להכיר את הרווח שאנו יוצרים כאשר אנו מתנהגים לפי רצון השם והנזק שנגרם כשמתעלמים מרצונו. היא מלמדת אותנו על הכלים החבויים בנו. שכל אחד ואחד – ללא יוצא מהכלל – בכוחו לגלות את אותם כוחות ולצאת מהמקום הירוד אל העליה האין סופית.

אז היכן אנחנו עכשיו בעליה או בירידה? גם אם בירידה אל דאגה זה לצורך עליה שתגיע בעזרת השם בקרוב.

וישלח-מהו יסוד וסוד קיומינו?

ה' ברא עולם שיוצרו לא נראה לעיני הנבראים ועבודתנו לאורך כל הדרך לעשות מעשים טובים, למלא אחר ציווי ה', לגלות את מטרת הבריאה ולגלות את הטוב הצפון בעולם. כל אדם בר דעת אינו עושה דברים ללא מטרה ותכלית, וכן בבריאת העולם יש לבורא מטרה ותכלית. למרות שהיוצר נעלם מעינינו הגשמיות אנו לא יכולים להתעלם ממנו וצריכים ללמוד ולהבין מהי המטרה שלשמה נבראנו. יתרה מזאת, גם כשנתבונן בדברים השליליים הסובבים אותנו נדע לדלות מתוכם את החיוב העומד מאחוריהם.

וירוס הקורונה שממאן לעזוב אותנו מייצר גם דברים חיוביים. לדוגמא, קשר ההמונים הדיגיטלי שיישאר עמנו גם בימים טובים יותר, אך גם לוקחת אותנו למקום נוסף, לגלות פעם נוספת כיצד בקלות אפשר להביט על העולם ולא לראות את המציאות האמיתית, כיצד בעלי עניין יכולים להציג בפנינו מצגת מעוותת.

מידי יום הכותרות מציגות את נתוני הקורונה, הציבור אינו יודע לקרוא נתונים ולהבין את המציאות המוצגת. לדוגמא, הכותרות זעקו שהתחלואה מזנקת והיא למעלה מאלף איש ליום אך שכחו להדגיש מה הייתה כמות הבדיקות באותו היום ובעצם שהאחוז המאומתים ירד כי מספר הבדיקות זינק. או שמציגים לנו שאחוז המאומתים ירד אך שוכחים להדגיש לנו שהפרסום הרחב גורם לאנשים רבים ללא תסמינים ללכת להיבדק ולהוריד את אחוז המאומתים בבדיקות למרות שבמציאות ייתכן שמספר הנדבקים עלה.

בעולם הגשמי אנו רואים דברים רבים בעיניים אך אין לנו את היכולת מחוסר ידע לראות טוב ונכון. ישנם מאכלים הערבים לחיך ואנו מאוד נהנים לאכול אותם למרות שהם מזיקים לגוף ,כי אין לנו היכולת לראות את הנזק העתידי שהם יוצרים לגוף.

איך נלחמים כנגד הקורונה מבלי "לשפוך המים עם התינוק", מבלי ליצור סגרים המרסקים את הכלכלה? בינתיים, אין בעולם  תשובה מוחלטת להתמודדות עם הוירוס אלא  ניצחונות זמניים כאשר גל הולך וגל בא. כולם מחכים לחיסון, מיליארדים מושקעים בו ואין איש יודע האם במבחן המציאות הרחב הוא ייתן מענה לטווח ארוך והאם לא יתגלו סוגים חדשים שהחיסון לא יכסה אותם.

בואו ונוציא מהאינטרסול את תוכנית הבריאה ותוכנית הפעלה של העולם ונבין כיצד עלינו להתמודד עם המציאות המורכבת. כתוב בזוהר הקדוש – ה' הסתכל בתורה וברא את העולם. אנחנו נסתכל בתורה ונלמד להנהיג את העולם כראוי.

בפרשתנו, פרשת וישלח,אנו למדים מיעקב אבינו, שכל חייו התמודד עם אתגרים מורכבים, כיצד להתמודד. בפרשה הקודמת יעקב מגיע לחרן ולפניו ישנם שני קשיים מרכזיים. האחד – התמודדות היומיומית מול מעשה המרמה של  לבן, והשני – עשיו אחיו הנמצא בעורף ומחכה לרגע שבו יוכל לנקום ביעקב על גניבת הברכות.

יעקב אינו מפזר את כוחותיו, אינו מתמודד עם כל קשייו בבת אחת, אלא שוכח מעשו ומשקיע את כל כוחותיו מול לבן. לאחר שמנצח ומצליח להקים משפחה לתפארת וצובר ממון רב [שלא על חשבון הזולת], מוצא את הזמן להתמודד מול עשיו ומשקיע שם את כל הכוחות .

יעקב מתכונן לשלשה דברים, מכין דורון על מנת לפייסו, במקביל מתכונן למלחמה על מנת להבהיר לו שכדאי לו לבחור בדרך הפיוס, יחד עם זאת אינו שוכח שהיכולות הפיזיים אינם נותנים פתרון מלא וצריך להתפלל לבקש ולבטוח בה' להצלחת המשימה. אכן זה מה שהיה במקרה של יעקב – לפחות כלפי חוץ – כל העולם ראה את הניצחון של יעקב,  בנשיקה המתוקשרת עם עשיו.

כבימים ההם כן בזמן הזה אנו במלחמה עולמית מול הוירוס, אנו במלחמה מול האומות העומדים עלינו לכלותינו . עלינו להשתמש עם כל הכלים הגשמיים, לפתח חיסונים להכות באויב בבטן הרכה ולזכור שהתפילה היא יסוד קיומי. הוירוס יכול לפתח זנים העמידים מפני החיסונים, האויב יכול לפגע בנו עם הנשק העצום הנמצא ברשותו. תוכנית ההפעלה של העולם בקיום התורה, המצוות ובתפילה לבורא שידאג לנו לעולם מתוקן, תאיר את הטוב הנעלם בעולם ותיפתח לנו העיניים לראות גם את הטוב הצפון במציאות שנראית שלילית.

היא תעניק מענה מושלם לכל החלאים עד להגעה לגאולה בקרוב והטוב המוחלט ישלוט בעולם.

שבוע תולדות – להמשיך את האור

בבריאת העולם ה' הבדיל בין האור לבין החושך כאשר החושך קדם לאור. גם במסגרת הזמן לפי הלוח העברי מידי יום החושך קודם לאור. בואו נתבונן מהו תפקיד החושך בחיינו?

בחיים, יש אנשים המרגישים חשוכים, יש הרואים באנשים שסובבים אותם אנשים חשוכים ויש המרגישים זמנים חשוכים. מהו החושך הזה ומהו לעומתו האור?

השבוע ביום שלישי חל ראש חודש כסלו, ראש חודש מציין את מולד הלבנה מחדש לאחר שנעלמה מאיתנו בסוף החודש. כאשר נצא בליל ראש חודש אל הרחוב שתאורת הרחוב אינה דולקת נמצא עצמנו ברחוב חשוך, אך כאשר נתבונן על מולד הירח ונבין שהרחוב מידי לילה יהיה מואר יותר מאור הלבנה שנולדה מחדש וגדלה מידי יום, נחיה עם החושך שברחוב ונרגיש את אור המחר הנסתר בתוך הירח. נכון שאור הלבנה בהמשך החודש גם יתמעט וחוזר חלילה… אך בגאולה הקרובה כתוב שאור הלבנה יהיה כאור החמה.

בפרשת השבוע "תולדות" אנו למדים על יחס ההורים לבנם עשיו. בעוד שרבקה מנסה לדאוג שיעקב – ממשיך דרך האבות – יקבל את כל הברכות, יצחק אוהב את בנו עשיו ככתוב "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו, כִּי צַיִדבְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". עשיו – בניגוד לישמעאל – היה יהודי לכל דבר אך בגלל התנהגותו השלילית הוגדר "ישראל מומר". יצחק ורבקה שניהם ראו את החושך מול העיניים – את עשיו הרשע – אך יצחק הכיר באור הטמון בעשיו, את שורשו הגבוה ולכן אהבו ורצה לברכו על מנת שהחושך – הרוע – יתבטל על ידי גילוי האור הגדול הטמון בו. גם רבקה ידעה שאכן טמון בו אור גבוה אך ידעה שכל זמן שגופו קיים הוא ימשיך להחשיך על מקורו.

חודש כסלו הוא חודש של אור,בו אנו מרבים באור על ידי הדלקת נרות החנוכה שמצוותה היא דווקא לאחר צאת הכוכבים, לאחר שהשמש שוקעת והחושך מכסה הארץ. בהתבוננות על הנס הגדול שקרה, נראה שגם שם היוונים רצו להחשיך את העם היהודי עם תרבות הגשם של העם היווני ולכן ניסו לפגוע רק ברוחניות והקדושה של עמינו וטימאו את השמן ולא השמידו אותו והוא הנס הגשמי שפח שמן טהור בעצם ציין את האור הרוחני.

בחודש כסלו גם נולדה  חסידות חב"ד, י"ט כסלו הוא היום שבו מייסד חסידות חב"ד  רבי שניאור זלמן יצא ממאסר באשמת הפצת היהדות והחסידות והוא נקבע לראש השנה של החסידות. החסידות גם היא באה להאיר את העולם שהיה חשוך!  בגזירות נוראיות  נגד היהודים, אך גם את האדם שהיה חשוך מחוסר ההבנה לדעת לצעוד בבטחה במסלול המואר של החיים ולא להיות חשוך על ידי היצר הרע היוצר מצג שווא והופך את היוצרות ומציג את העולם הרוחני של היהודי כחושך ואת עולמו הגשמי עם כל הנאותיו כאור.

מידי בוקר אנו מברכים "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ", ה' בורא את שניהם ושניהם אמורים להיות הכלים שעימם נפעל בעולם. נכון שבשלב  הראשון עלינו להיות בצד האור, לבודד את החושך ולהבין מהו אור ומהו חושך. אין זה סוד שבמציאות של עם ישראל היום כל קבוצה טוענת שהקבוצה השנייה חשוכה. אך יש לדעת שמטרת בריאת החושך היא להעצים את האור.

האור נמצא בצד היצר הטוב, האור נמצא בצד הנפש האלוקית, האור מתגלה באהבה רבה ובשפע הרב שה' מעניק לנו בחיים, בבריאות, בפרנסה, בצאצאים בריאים. כמו כן האור מתגלה באהבה הרבה שאנו מעניקים לו על ידי מילוי רצונותיו בקיום התורה והמצוות, בעזרה לבניו האחרים, בנתינה שלנו בדיוק כמו שהוא נותן.

זה עתה הסתיים הכינוס הבינלאומי השנתי של שליחי חב"ד, שליחים שתפקידם להאיר נקודות חשוכות בעולם, לראות כיצחק את בניו של ה', לראות את האור והטוב הצפון בהם ולדאוג לגשמיות והרוחניות שלהם גם בנקודות הנידחות ביותר בעולם. הרבי שלח אותם גם ליהודים ששכחו את יהדותם.

להאיר את העולם עם חנוכיות ענק המציתות את נר ה' נשמת אדם, להאיר בהענקת אהבה בלתי מוגבלת לאחינו. כאשר האור מאיר מתוך החושך, האור הוא הרבה יותר עוצמתי!

שבוע חיי שרה – למלאות את החיים

על אברהם אבינו נאמר "ואברהם זקן בא בימים", המילה זק"ן ראשי תיבות "זה קנה חכמה", אברהם צבר חכמה רבה בחייו אך בנוסף היה "בא בימים". כלומר, לאדם אין שליטה על מספר ימי חייו גם אם נשתדל כל ימינו לאכול מאכלים בריאים ולהתעמל, ביום שבו נסיים את תפקידנו בעולם נעבור לעולם שכולו טוב. אך בא בימים הוא אדם שמגיע עם כל הימים, שלא מבלה ושורף את ימיו, אלא ממלאם במעשים טובים ורצון השם.

חז"ל אומרים שזקני תלמידי חכמים דואגים לחדד כל הזמן את מוחם ע"י לימוד ולכן ככל שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם, לעומת זקני עמי הארץ שלא בורכו בתרבות של לימוד וחידוד – והתוצאות בהתאם.

מהרגע שאדם נולד עד שהוא "מחזיר ציוד", משימתו היא להפוך את העולם מעולם השקר, המעלים על האמת המסתתרת בו, לעולם האמת המתגלה על ידי האדם שעובד לפי הנחיות הבורא  ומשתדל לבצע את מטרות קיום העולם.

העולם נברא באופן שהאדם יכול לפרש בצורה מעוותת את המציאות, כי כך נח לו. בתורה יש מצוות "צער בעלי חיים", שאסור לפגוע בבעלי חיים כדוגמת התעללות בתחרויות מלחמת שוורים וכדומה, אך מטרת כל הבריאה לשרת את האדם שתפקידו לשרת את ה'. בעלי החיים נבראו לשרת את האדם ולכן אין זה צער בעלי חיים שהסוס מושך את העגלה או שהשור מושך את המחרשה, כי זוהי מטרת בריאתם. לשחוט בעלי חיים כשרים ולאוכלם אין זה צער בעלי חיים כי לשם כך הם נולדו, דווקא כאשר יהודי שוחט ואוכל את הבהמה ומכוח המאכל הוא מקבל כוח למלא  את ייעודו, בשר הבהמה נהיה חלק מבשרו והיא עולה למקום חשוב יותר, מבשר בהמה לבשר אדם בחיר הנבראים.

הדוגמא הטובה "לחשוב שקר ולראות אמת" זהו הג'ונגל! שבו אנו רואים בעלי חיים חזקים טורפים בעלי חיים חלשים. על פניו, נראה אי סדר ואי צדק… אך לא כן הדבר. הג'ונגל הוא מקום מסודר שבו כל בעל חיים גומר את חייו בתאריך שנקבע לו והשליח שמבצע זאת הוא הבעל חי שמקבל עוד חיים מבשר שטרם רגע קודם. גם מלך החיות מת יום אחד ורבים נהנים מבשרו.

וכך ההתייחסות שלנו לאומות העולם, לרצונם והתנהגותם. הרבי מליובאוויטש התבטא פעמים רבות שהאו"ם מייצג את עולם השקר. אנו רואים שם איך באופן אוטומטי מרימים את היד כנגד עם ישראל. אך יהודי יכול להחדיר גם לשם את האמת על ידי עמידה זקופה והקראת הכתוב בתנ"ך שבו גם האומות מאמינות שאנו יושבים בארץ ישראל בזכות ולא בחסד.

אנחנו, בני אברהם, מאמינים בני מאמינים ואם נעביר את האמונה שלנו לאומות העולם במיוחד לארצות הברית שהרבי הגדיר אותה מלכות של חסד. אמונה שתתבטא בעמידה תקיפה ולא בגרירת רגליים. עמדה זו אינה שייכת למפלגה זו או אחרת בארץ ישראל, אלא לכל מפלגת העם היהודי. לכן, גם אם על פניו קל יותר לעבוד עם ממשל מסוים. אם נאמין בצדקת דרכינו נוכל לעמוד על דעתנו ואיש לא יכפה אותנו לעשות דברים הפוגעים בנו שאנו לא מאמינים בצדקתם.

פרשת השבוע נקראת "חיי שרה" אך עוסקת בעיקר בפטירתה, היא  נקראת חיי שרה מפני שעקרונות חייה נשמרו לאחר פטירתה. החיים האמיתיים הם חיים נצחיים שיכולים להיות רק בעת שמחוברים לה', ככתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". אנו רואים זאת מיד אחרי פטירתה בחתונת יצחק ורבקה שהמשיכו את דרך האם שרה. עקרונות החיים של אבות האומה היא האמונה בבורא עולם ובמצוותיו, והן יוצרות לנו היום את חיי האמת בעולם השקר.

האיחול האמיתי בגיל השלישי להיות כאברהם אבינו שבא עם עשייה שהייתה חרוטה בליבו ומוחו ובעיקר בנשמתו ולא עם חרטות על מעשים שגרמו לנו לעונג גשמי בזמן עשייתם אך לא הולכים עמם לשום מקום.

וירא – בואו ונלמד מאברהם אבינו היכן להשקיע

                                

כאשר שואלים אדם: "כמה כסף אתה מוכן להשקיע?" התשובה תהיה: "תלוי במה? בהשקעה שבוודאות תניב רווחים – בהחלט אשמח להשקיע". זה אומר שבכל דבר שאדם רואה פוטנציאל לרווח עתידי הוא מוכן להשקיע וככל שהרווח יהיה גדול יותר כך הרצון להשקיע וגובה ההשקעה יגדל.

השבוע, שמחו הורי כיתות א-ד לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. הורים רבים שנשאלו מה כל כך משמח אתכם בחזרת הילדים למסגרת החינוכית? ענו כי סוף כל סוף יוכלו לצאת לעבודה בצורה מסודרת. האם הסיבה העיקרית של שליחת הילדים לבתי הספר הוא שמרטף מסודר?

העמקה בפרשיות השבוע תביא אותנו אל הסיבה העיקרית שאמורה לשמח אותנו לכך ולחשוב כיצד צריכה להראות המסגרת הלימודית.

בתחילת פרשתנו, פרשת וירא, אברהם אבינו מכניס אורחים, גם מיד לאחר מילתו בגיל תשעים ושבע הוא לא יצא לבית החלמה אלא המתין לאורחים. כאשר הגיעו, אברהם דאג לכל מחסורם ואף שיתף במצווה זו את נערו – ישמעאל, שייקח הבקר, זאת כדי לחנכו למצוות כדברי המדרש.

בפרשה הקודמת – לך לך, אברהם נמצא בשיא כוחו! הוא זכה לעושר ולשֵם שה' הבטיח לו וזכה לנצח ארבעה מלכים. לאחר כל מתנות אלו, הוא אומר לה': "לא שווה לי כלום… , ה' אלוקים מה תיתן לי ואני הולך ערירי"? ללא ילדים – אין לי כלום…

הרבי מליובאוויטש מגלה לנו את המסר האדיר שיש בדרישתו של אברהם. כל אדם מתפלל להצלחה בעניינים שיש לו בהם להט וחיות. יש אנשים שפיתוח והרחבת עסקים עומד בראש מעייניהם ויש שחפצים בהפצת אמונתם ותורתם – האידיאלים שלהם – בכל העולם וכדו'. הצלחה להשיג את רצונם גורם להם לחוש עונג רב, כי אז השיגו את הרעיון המרכזי ותכלית חייהם.

אברהם אבינו אומר שללא ילדים אין ערך לשאר הישגיו וכמה גדולים שיהיו, הם רק יהיו חצי מההצלחה. רק כאשר אדם יֵדע שכל הישגיו ימשיכו לשרוד ואף יתפתחו על ידי ילדיו, רק אז יגיע אל פסגת האושר. ומדוע?

כי זו הדרך שמעשיו יונצחו לדורות הבאים ולא רק על ידי הקמת בניינים או אנדרטאות שיותקנו בכיכרות בעקבות תרומתו למען הקהילה או מעזבונו הרב, אלא על ידי גופי הנצחה מהלכים, שהם צאצאיו הממשיכים בדרכו.

אכן, בפרשתנו, משאלת ליבו התקיימה והוא זכה לבן הממשיך דרכו. לידת בן הוא דבר מאוד משמח, אך יש צורך בהשקעה רבה על מנת להגיע לתוצאה הרצויה, לרוות נחת מהתנהגותו. ההשקעה הגדולה בחינוך נעשית בעיקר על ידי הדוגמא האישית. אברהם עומד בהצלחה בעשרה ניסיונות. הוא מנחיל לדורות הבאים את מה שהוא עושה, כי כידוע חינוך הילדים הוא לא שאומרים לילדים מה לעשות אלא בעיקר דוגמה אישית מההורים.

אנו רואים את החינוך הטוב שקיבל יצחק. כיצד אברהם זוכה שבנו יעמוד בניסיון העקדה, כאשר צֻוה להעלות לעולה את יצחק? יצחק, כאברהם, הלך בשמחה למלא את רצון ה' בצורה מוחלטת גם שידע שהוא מוסר את נפשו.

לא לחינם התואר שנשאר מדור המייסדים של העם העברי נקרא "אבותינו" שאותו אנו מזכירים שלוש פעמים בכל יום בתפילות. כי אברהם אבינו הצליח להנחיל לצאצאיו את כל הדברים שהוא האמין בהם.

אכן כמה אנו משקיעים היום בדור העתיד וכמה בקריירה האישית? מה חשוב יותר, התקדמות בעבודה או קידום הילדים? השטח משדר תשובה שהקריירה חשובה יותר, את הילדים אפשר להשאיר במעון או בצהרון עד 5 אחר הצהריים ולאחר מכן משקיעים זמן להאכילם ולהרדימם. וכשההורים מתבגרים הילדים שולחים אותם למעון בית אבות…

השקעה המניבה הטובה ביותר בחיים היא השקעה במשאב שנקרא "דור העתיד", זו הקריירה האמיתית של החיים. למוסדות החינוך אנו שולחים את ילדינו על מנת שיִקנו חכמה ודעת ויִצקו את היסודות לדור הבא על מנת לשמר את דרכו של אברהם שדאג במעשיו לדאוג לעולם מתוקן ומוסרי יותר בדרך המוסר האמיתי – דרך ה'. אך אסור לשכוח שהחינוך מתחיל ונגמר בבית.

הלוואי שנזכה להיות מהמשקיעים. בהצלחה!

לך-לך – מיהו אדם ריאלי?

בפרשה הקודמת קראנו על אודות אנשים חושבים שהחליטו ליצור אחדות, אך בחוסר היכולת שלהם להסתכל על כל המכלול, השאירו את הגורם המאחד המרכזי בחוץ וגרמו לפילוג הגדול עד שנקראו דור הפלגה. בפרשת השבוע -"לֵךְ לְךָ" אנו פוגשים באדם אשר התמסר בצורה עיוורת לעשות רצון הבורא והצליח להיות גורם מאחד והתחיל בהקמת העם המאוחד שקיים עדיין היום. נכון שהישרדות העם עד היום, למרות היותו עם קטן ונרדף, לא הייתה נראית ריאלית אך העבר הוכיח כי עם ישראל חי וקיים. העם שהניח את השכל בצד וראה באמונה, שאינה מתלבשת בגדרי השכל, את מרכז ההוויה שלו.

לאחר המבול, קומץ אנשים – נח ושלושת בניו – התחילו הכול מחדש. ארבע מאות שנה לאחר מכן צאצאי נח פשטו בכל הארץ וחששו ממבול חדש שינבע מקנאה ותחרות של אומות שונות שנוצרו בשנים אלו. כדי להימנע מכך התאספו יחדיו המנהיגים והחליטו לעקור מהשורש את הרוע, להימנע מתחרות שתפַתח קנאה ותחזיר את החמס לאזור. התוכנית הייתה – "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים .. הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" ובזאת רצו לאחד את כולם וליצור ביטחון אישי וכלכלי לכולם.

אך הבורא הגיב בתוקף על רצונם ואמר "ועתה לא יבצר מהם את אשר החלו לעשות", זו אחדות בעייתית! כל אחדות משדרת עוצמה ולכן כמו שהיא חיובית כאשר היא מכוונת למטרות טובות – כך היא שלילית כאשר משתמשים עמה למטרות שליליות. לכן ה' בלבל את שפתם וגרם לפיזורם על פני כל הגלובוס.

מה הייתה המטרה השלילית במעשיהם שזכו לתגובה כל כך קשה?

מטרת בניית העיר והמגדל היתה אחת: להעצים את עצמם "נעשה לנו שם" הם רצו לדאוג רק לעצמם, להנציח את שמם בדברי הימים. פעולתם נועדה למטרת העצמה אישית בלבד. דווקא לאחר המבול עליהם היה להפיק לקחים ולהבין שהמוסר האנושי יכול להביא אותנו לשואה, לא רק יכול להביא אלא הביא. השואה הנוראה באירופה בוצעה על ידי עם "נאור", כאשר בשכלם הקר הגיע למסקנה שהדבר הבריא ביותר לעולם הוא לנקותו מהעם היהודי.

מוסר אנושי בנוי על אינטרסים של מחבריו. מוסר אלוקי רואה את האינטרס הכללי של כלל האנושות.

כאז גם היום. מתאים להקים עיר עם מגדל אך בניגוד לרצונם שהמגדל יהיה גבוה עד השמים כדי להציג את עוצמתם ולהתעלם מהיושב במרומים, אנו מקימים מגדל שבו בתי התפילה והמדרש במטרה להתחבר אל בורא העולם. כפי שהרמב"ם פוסק, שבתי התפילה צריכים להיות במקום הגבוה ביותר בישוב. אכן העיסוק בבניית המגדלים הללו והפעלתם גורמת "לנעשה לנו שם", הם מונצחים בדברי הימים של התורה והיהדות. חיבור עם הבורא גורם לנו להיות אנשים מוסריים לאורך כל הדרך להצעיד את העולם לשלום ושלווה ולא להתנצחות שאינה נגמרת.

אכן, בפרשתנו אנו מגלים את אברהם שעבד שעות נוספות עם שכלו והבין שיש בעל הבית לבירה זו, אך בזכות שכלו הבין שיש דברים שנמצאים מעל יכולת הבנתו. לכן, כשה' פנה אליו שילך מארצו, ממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר הראה לו, הוא מקבל הבטחה שרק ירוויח מכך ואינו מערער או רוטן בדרך כאשר נתקל במציאות הנוגדת את ההבטחה. כאשר מגיע לארץ ישראל ומוצא רעב בארץ והוא נאלץ לרדת למצרים ואף אשתו נלקחה ממנו על ידי פרעה, הוא מאמין שזה נראה ירידה בהבנת שכלו אך במציאות האמיתית זה אמצע תהליך שיביא אותו אל הטוב המוחלט, אכן זה מה שקרה. 

אברהם מגיע למוסר האלוקי ולכן מעניק חסד לכל בפונדק הדרכים שבונה ולא חותר לקידום האינטרסים האישיים שלו ושל משפחתו.

האדם הנאור חשב שהתקדמות המדע נותנת לו יכולת טובה יותר לשלוט על העולם עד שהגיע וירוס קטן והסביר לו שהדרך היחידה לעמוד זקוף היום ולא להרגיש מאויים מכל אדם העומד ממולו נמצא במגדל. במגדלים שמחברים אותנו אל הבורא.

להיות אדם ריאלי, זה להבין שהשכל האנושי שלנו מוגבל והעולם מנוהל עם כוחות שמעל השכל.