פרשת-תזריע מצורע-האם אנו מתוסכלים או מאותגרים?

בימים הללו שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר, עם ישראל נוהג במקצת מנהגי אבלות על המגיפה הקשה שפקדה את עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. מנהגי האבלות אמורים להאיר ולעורר אותנו שלא נכשל ונשמר את אחת המצוות המרכזיות בתורה, מצוות "אהבת ישראל". אך בפועל, למרות שהעולם נמצא עדיין בעיצומה של מגיפה, שגם בארץ הפילה אלפים מבני ישראל, לא נראה שאנו עושים חשבון נפש, נהפוך הוא, בתקופה זו עברנו מספר סבבים של בחירות שהוסיפו דלק למדורת המחלוקת בעם וגם עכשיו הדרך להקמת ממשלה שתנהיג את העם לחוף מבטחים נראית כמעט בלתי אפשרית ולמרות שכל אחד מציג את הערך המוסרי, הערכי והאידאולוגי שבראש מעייניו, ומסביר מדוע אינו יכול לשלב ידיים עם המפלגות שדעותיהן הפוליטיות  זהות, אין זה סוד שהסיבה האמיתית הם יחסי האיבה שנוצרה בין מנהיגי העם שמחלחלת גם אל העם.

התבוננות בסיפור ההגדה, במצוות ספירת העומר ובפרשיות שנקרא השבוע "תזריע ומצורע" תעביר אותנו ממצב של תסכול אל מרחב העשייה המאתגרת, על מנת ליצור שינוי חיובי ברוח העם.

בליל הסדר יושבים לא רק המשפחה הגרעינית, אלא גם ה'ארבעה בנים' החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. למרות שיש מרחק גדול בין החכם לרשע  וכדי למנוע עימות ביניהם היו צריכים לבצע הפרדה אנושית ביניהם על ידי התם ושאינו יודע לשאול. אנו מושיבים אותם זה לצד זה. היכולת של החכם לשבת ליד הרשע מגיעה אחרי שמבצע את דברי בעל ההגדה בקשר לרשע "אף אתה הקהה את שיניו", כלומר: תוריד את השין מהמילה "רשע" ותקבל את המילה "רע". רשע זה תואר שאנו מייחסים לאדם. כל עוד נתייחס אל אדם בתואר רשע, נתרחק ממנו, על מנת שלא להידבק בדרכו, אך כאשר נאמר שיש בו "רע", נראה בגופו את בנו של ה' ואח של כל אחד מאתנו, נדע לכבדו כאדם ורק נוקיע את התנהגותו – נוכל להתקרב אליו, לשבת לידו ובסופו של דבר לעזור לו להשתנות. אך השינוי חייב להתחיל בנו, בהסתכלות שלנו על הזולת.

אך כאן מופיעה הבעיה השנייה, והרי אנו מאמינים שהזולת הוא בן של ה' כמונו, ועל כן, אנו מתייחסים אל השני במאור פנים וכו' אך לא רואים תזוזה בהתנהגותו. כאן אנו מגייסים את ספירת העומר. ביציאת מצרים, עם ישראל התנהג כמצרים מאחר ששנים רבות חי עימם וחיקה את התנהגותם, עד שחכמינו אומרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". ה' הוציא את ישראל כמו שהם וביום שאחרי – התחיל תהליך של שינוי בהתנהגות העם שנמשך ארבעים ותשע יום, עד לאירוע המיוחד של מתן תורה. לאדם שבע מידות שיוצרות את התנהגותו ולמרות שלא ביום אחד נראה המהפך, השינוי מתחיל ביום הראשון. גם כשאיננו רואים את השינוי החיובי אצל השני לאחר שמרעיפים עליו אהבה, אין ספק שמתחיל מיידי תהליך שעם הזמן יתגלה. דוגמא מהחיים הם הכדורים המטפלים בבעיות נוירולוגיות שפעמים רק לאחר מספר שבועות רואים את השפעתם החיובית, אך מיד עם תחילת הטיפול מתחיל השינוי.

היחס החיובי אל הזולת צריך להיות גם בשעה שיש צורך להעניש אותו, יש לחפש הדרך שהעונש יתקן אותו ולא ישבור אותו. גם זאת לומדים מפרשיותינו העוסקות בעונש קשה הנקרא "צרעת" שנגרם בעקבות דברי לשון הרע על הזולת. התורה קובעת שההחלטה הסופית, האם להכריז על כתם העור כצרעת, ולהושיבו  בדד מחוץ למחנה, נקבעת רק על ידי כהן ומדוע? כי כוהנים הם אנשי חסד שיעשו הכול כדי לא לגרום לאדם להיענש. זו צריכה להיות גישה של כל מחנך, הורה או מורה. תעיר לשני ואולי אף תעניש אותו אך תגרום לו להבין שאתה אוהב אותו ורוצה בטובתו ואז גם אם יענישו – יבין הוא שזה דבר שיגרום לו שינוי לטובה.

אז בואו ונרים הכפפה, ניקח לנו אתגר לניסיון איחוד העם, עם חיוך וללא כעס ולא נתייאש, גם אם יעברו ארבעים ותשע יום עד שנראה השינוי.

פרשת -שמיני -ארגז הכלים ליציאה לחירות

זה עתה יצאנו מחג החירות. ימים שאנו חוגגים את יציאת העם מעבדות לחירות. אומנם החג מאחורינו אך החגיגה נמשכת. בכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים והזכרת אירוע זה אמור לגרום לשני דברים: האחד, להבין מי גרם לנס הגדול, שעד אז, לא ניתנה האפשרות לאף אדם לברוח ממצרים ולפתע עם שלם יצא מהשעבוד, מה מטרתו ? והשני, שכאשר אדם נכנס למצב של קושי – ידע להיות אופטימי שגם במציאות מאוד מורכבת שבו אינו רואה פתרון בדרך הטבע, יזכר מי יכול להוציא אותו ומה הוא  צריך לעשות בשביל לצאת לחירות ממצב מורכב.

כאן המקום להבין מהי חירות ומהי עצמאות. מה הכוונה "אדם  חופשי ומשוחרר"?

לא רק היום לעם ישראל קשה לבחור דרך ומנהיגות שתנהיג אותו בדרך הנכונה, כי אם כבר ביציאת מצרים העם התקשה לבחור את הדרך הנכונה שבא הוא צריך ויוכל להתקדם. העם זכה לצאת ממצרים אך נתקל במים שהפרידו בינו לבין המטרה הנכספת. העם נחלק לארבע קבוצות שכל אחת מהן בחרה בדרך שונה על מנת לפתור את המצוקה. האחת – חשבה שהמשך העבדות עדיפה על הלא נודע ורצתה לשוב לחיק פרעה. השניה – חשבה שעדיף לא ליפול לידי פרעה שרדף אחריהם ולבצע התאבדות המונית בקפיצה לים. השלישית – חשבה שיש להלחם בפרעה גם אם לא ננצח אך ננקום בו על הרעה שגרם לנו בשנות השעבוד. והרביעית – אמרה בואו נשתמש  בנשק היהודי שלנו והיא התפילה.

לא אחת מהדרכים הייתה מובילה את העם אל היעד ולכן, ה' נותן הוראה למשה: "דבר אל בני ישראל וייסעו", כלומר, כדי להגיע אל המטרה צריך להתקדם ואין צורך לחשוש מפרעה. כדי להשלים את היציאה ממצרים, להגיע אל העצמאות ואל החופש צריך כלים. על הר סיני קיבלנו את הכלים ושום דרך שבעולם לא תמנע מאיתנו להגיע לשם, אך יש צורך באמונה! אכן, נחשון בן עמינדב הבין שהמים אינם יכולים להפריע. נחשון צעד קדימה לתוך המים וכשהמים הגיעו לצווארו נעשה הנס והים נבקע לשניים.

סיפור הכתות בעם, מלמד אותנו שצריך להתבונן כיצד להגיע לעצמאות ושחרור ולא להיתקע בדעות קדומות האוזקות אותנו וכן להכיר בהזדמנויות שה' מעמיד מולנו וכך לפרוץ קדימה. מאחר וכל חיי האדם בעולם מלאים אתגרים והמטרה להרבות בניצחונות, לכן אין לברוח מקשיים, אלא להתמודד עימם. לא להימשך רק אחרי הרצונות הטבעיים אלא להתעלות מעליהם , לקפוץ למים, על מנת להשיג את הניצחון למלא אחר רצון ה'.

בפרשתנו "פרשת שמיני", מסופר על מיתת בניו היקרים של אהרון, נדב ואביהוא. העילה למיתתם – כיון שהקריבו אש זרה על המזבח. אך ה"אור החיים הקדוש" כותב שהיה להם תשוקה עצומה להדבק בה' ונשמתם יצאה מגופם. גם כאן עומד הרצון העצמי של האדם מול הרצון האלוקי, מול המטרה שלשמה הוריד ה' את הנשמה לעולם הזה. הרצון להידבק בה' הוא טוב, אך אחרי התשוקה הגדולה צריך לראות את רצון השם. החירות האמיתית נמצאת כאשר הנשמה הרוחנית הנמצאת במאסר הגוף הגשמי לא מתנתקת ממנו אלא מגייסת אותו למלא את הצרכים הרוחניים.

במסגרת ארגז הכלים של התורה, לשמר את חירות הנשמה הרוחני בגוף הגשמי, אנו מצווים בפרשה, על איסור אכילת בעלי חיים מסוימים שמקוטלגים כאינם טהורים. חכמי ישראל נותנים הסברים לעומד מאחורי האיסור אך הרמב"ן אומר שכאשר נתבונן בבעלי החיים האסורים נגלה שלכולם יש תכונה משותפת, כולם טורפים. לעומת בעלי חיים המותרים שניזונים מהצומח. האדם הניזון מבעלי החיים מושפע בנפשו מהם ובעוד שבעלי החיים הכשרים שומרים על עדינותו הרי האסורים גורמים לאטימות ליבו ומקשים עליו להיות בחירות, משוחרר, למלא את התפקידים שלשמם הוא כאן. אכילת בעלי חיים טהורים מחזקת את גופו של האדם ולא מקשה עליו לשמר את הרצונות האלוקיים במעשים הגשמיים היום יומיים שהוא מבצע. החירות והעצמאות החשובה ביותר שלנו מתחילה ביכולת שלנו לבצע את המשימות שלנו עלי אדמות ללא הפרעה פנימית של היצר הרע , התגברות על רצון היצר מגלה את העצמאות האמיתית

פרשת צו – כיצד ננהיג ולא נכשל?

השבוע חל יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש. מנהיג, שכולם העריצוהו על דרכו, אישיותו, דאגתו ואהבתו לכל יהודי. מנהיג, שלמרות שיום ולילה הקדיש את זמנו עבור הציבור ברגישות רבה, בכל זאת, מחייתו לא הייתה מכספי ציבור, אלא מפנסיה שקיבל מהצבא האמריקאי בו שירת כמהנדס אוניות. (מקצוע שלמד באוניברסיטת סורבון בצרפת שגם בזמן הלימודים לא לקח חופש מלימוד התורה אלא ראה בלימוד לתואר כמשהו צדדי. אחד מהסטודנטים שלמד עימו סיפר, שתמיד על שולחנו, מעל  לספר הלימוד היו פתוחים ספרי קודש). גם כאשר יהודים רבים עברו לפניו והעניקו לו ספרים פרי עיטם, הוא תמיד העניק דולר בטענה שרוצה לשלם.

לצערנו, אנו נתקלים במנהיגים רבים הנכשלים בעניינים שונים. כבר בפרשה הקודמת התורה מציגה את הקרבנות הבאים לכפר על כשלים רבים וביניהם נפילות של אישי ציבור ואף התורה מציגה מציאות "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא".

כאן ישנה תמיהה גדולה: אנשים פשוטים שאין להם מה להפסיד ומרשים לעצמם לעשות מעשים לא הגונים יש לנו את היכולת ההגיונית להבין את הסיכון שהם לוקחים. אך אישי הציבור הבכירים, שהשקיעו שנים רבות בבניית המעמד האישי שלהם, כיצד הם נכשלים? הרי באותה שניה שמעשיהם השליליים יֵחשפו, יתמוטט כמגדל קלפים כל מעמדם.

אפשר לשאול את שאלה זו באופן הפוך: איך ישנם מנהיגים ישרים שאינם חוטאים? לא נשים את הפוקוס רק על המנהיגים, אלא גם על כל אחד ואחד מאיתנו. איך אפשר לשמור על יושר לכל אורך מסלול החיים כאשר הפיתויים שבדרך לפעמים קשים?

היצר הרע – כאומן במלאכתו, מכיר את הנקודות החלשות שלנו ודרכם הוא יוצר את הסדק שבסופו של יום גורם לפרצה בחומה. החומה אמורה לדאוג שנתנהג בצדק ויושר, לא כזה שחוקק על ידי בשר ודם שפעמים אין בהם לא צדק ולא יושר, אלא רצון של המחוקק לכפות את דעתו על בני המדינה, אלא צדק ויושר שנחקק על ידי בורא עולם שערכיו  מוחלטים.

בחיי האדם יש שתי אפשריות כיצד לראות את החיים, האחת – לחפש כל דרך להעצים את רכושו וכבודו והשנייה להעצים את הזולת. מנהיגי ישראל בעבר ראו את המנהיגות לא כשררה אלא כעבדות, הם  חיפשו כל דרך להעניק לעם, כהורים הדואגים לילדיהם.

מה שגרם להם לנהוג כן נמצא בכותרת פרשתנו, פרשת צַו. גם כמנהיגי ציבור וגם כל אדם שאמור להנהיג את חלקי גופו. צו פירושו ציווי, ה' מעניק לנו מצוות וציוויים שכאשר אנו ממלאים אחריהם ללא פשרות אנו מתחברים באופן ישיר אל ה' ומקבלים את הכוחות להתעלם מפיתויי היצר אשר הטיעונים שלו נשמעים לפעמים מאוד הגיוניים. היצר מעורר בתוכנו רצון גדול להתפלל, אך זה נופל בדיוק בשעה שאנו צריכים ללמוד. הוא מושך אותנו אל הסוגיות העמוקות שבדף הגמרא בדיוק בזמן שאנו צריכים להתבונן בתפילת שמע ישראל. הוא גורם לנו רצון גדול לצאת וללמוד את דף הגמרא בדיוק שהאישה זקוקה לעזרה בטיפול הילדים.

מילוי הציווי האלוקי ללא פשרות מונע מאיתנו ליפול ברשת של היצר, גורם לאיש הציבור להבין שאת השררה קיבל רק בשביל לדאוג לזולת וגם גורם לכל יחיד לשלוט עם כושר המנהיגות שלו על אבריו.

מנהיגי ישראל ראו מול העיניים רק את העם. משה רבנו, לא ייחס כל חשיבות לעצמו, השררה שהייתה לו נועדה רק לגרום לעם למלא אחר הוראותיו על מנת לשמור על עם בריא ולכן אמר "ואנחנו מָה" אנחנו כלום. דוד המלך, שניהל מלחמות וניצח בהם, לא לקח שררה לעצמו אלא אמר "ואנוכי תולעת ולא איש". השררה נבעה מהרצון שלהם שהעם ימלא את רצון ה' בצורה מושלמת.

החיבור שלנו למנהיג שמחובר אל ה' ושאינו נלכד ברשת היצר גורם גם לנו שלא להיכשל, ולזכות לחירות וחופש האמיתי לא רק בחג החירות אלא בכל השנה.

בחג החירות, נאחל למנהיגנו, לצאת מכבלי היצר המשכנע אותם לדאוג לקריירה האישית שלהם, להתאחד עם ציווי המנהיג העליון, מנהיג העולם ולחפש את הדרך לדאוג לקריירה של העם.

פרשת-כי תשא- לקרוא את העבר, לראות את העתיד

לי זה לא יקרה! זו סיבה שאנשים רבים לא נמנעים מלבצע פעולות שיוצרות סיכון, זו הסיבה שאנשים ממשיכים לעשן למרות המחקרים שהעישון מזיק לבריאות, זו הסיבה שאנשים על הכביש מדברים בטלפון נייד ללא דיבורית בזמן נסיעה או נוסעים במהירות מופרזת.

אך מה קורה כאשר דברים מתרחשים וממשיכים להתעלם מהסיבות? כאשר קוראים את היסטוריית העם ומבינים מה קורה שהעם לא מתנהג בדרך ה' – עונש כליה הייתה מעל ראשם ורק התערבות של מנהיגי העם עצרה הכליה והיום, למרות המגפה הנוראה שממשיכה להכות, ממשיכים להתעלם מהסיבה ומחפשים פתרונות שונים .

בשבועיים האחרונים, אנו קוראים פעמיים על התנהגות של עם ישראל, שכמעט והביאה עליהם כליה. ומנגד אנו נתקלים גם בהתנהגות הראויה של המנהיגים שהצליחו להעביר את רוע הגזירה ולהחזיר את העם למסלול.

אנו גם לומדים שוב שמנהיג אמיתי הוא מנהיג המשמש כלב של כולנו ולא רק שמחפש את ידינו להעצים את כוחו.

ההתנהגות הלא ראויה וכפויית הטובה של עם ישראל מול האבא שמעניק לו חיים, בריאות ופרנסה, לא התחילה בדור האחרון. בפרשתנו פרשת "כי תשא" מסופר, שמיד לאחר הניסים הגדולים של יציאת מצריים ומתן תורה, כאשר משה נמצא על ההר, העם בוגד ויוצר את העגל – עבודת האלילים.

ה' מחליט להשמיד את העם הבוגד ומזכיר למנהיג משה, שיעמוד בהבטחתו שיהיה מנהיג   אך על עם חדש – "ואעשה אותך לגוי גדול". משה, כמנהיג העם ממאן לקבל גזירה זו והרי זו פגיעה אנושה בעמו אותו הוא הנהיג! אלא דורש "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אַיִן – מחני נא מספרך אשר כתבת", פירושו הפשוט – משה מוותר על הכל בעד קיום העם, הוא אומר לה', התורה יקרה לי מאוד ואף  נקראת על שמי "תורת משה", אך אינני מעוניין בה באם עם ישראל יפגע. נכון שבסופו של יום ה' אומר למשה "סלחתי כדברך", אך בכל זאת, שמו של משה נמחק מהפרשה הקודמת פרשת תצווה.

המפרשים מסבירים, שקיללת צדיק תמיד מתקיימת ולו חלקית. ולכן, משה אמר "מחני נא מספרך" רק באם יעניש את העם [ובפועל ה' מחל לעם]. בכל זאת, מפרשה קודמת, תצווה, נמחק שמו של משה.

רבי לוי יצחק, אביו של הרבי מליובאוויטש, אומר, שמשה לא הציב תנאי למחיקתו מהתורה אלא- קבע עובדה! מאחר וה' חיבר בין כליון העם והפיכתו למנהיג עם חדש וגדול, הוא לא מוכן להיות הגורם לפגיעה בעם. אני נולדתי להיות מנהיג העם, אני הראש והם הרגליים, בזכותם אני נמצא גבוה, כראש האדם, שהיותו במקום גבוה, נובע מרגליו. אם הם לא קיימים – אני לא מנהיג.

אכן, העם חזר בתשובה בזכות המנהיג והגזירה התבטלה.

גם במגילת אסתר קראנו על הליכת העם כנגד רצון ה' כאשר נענו לקריאת אחשוורוש להשתתף בסעודתו לא בכפיה בעקבות פקודת המלך, אלא נהנו מסעודתו וראו בו המנהיג שלהם, ה' ראה בזאת מרידה במלכות שמים וגזר את עונשם למוות דרך המן ואז קם מרדכי והחזיר את העם בתשובה, החזירם לחיק אביהם והגזירה התבטלה.

מרדכי היהודי – כמשה רבנו, דאג לעם ולכן בסוף המגילה כתוב "ורצוי לרוב אחיו", כיצד נוצרה האופוזיציה אחרי המהפך הגדול שיצר בדעת המלך והצלת העם? הגמרא מספרת שלמרדכי קמו מתנגדים מקרב חבריו בהנהגת הסנהדרין, הם טענו שהמינוי שלו כמשנה למלך הפך אותו לדמות פוליטית ולכן הפחיתו מחשיבותו, אך למרדכי היה חשוב רק דבר אחד "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". הוא התעלם מחבריו והיה מוכן לרדת מגדולתו ולהישאר משנה למלך כי הכיר באחשוורוש כאדם הפכפך ורק כמשנה למלך יוכל לדאוג שלא יהפוך בשנית את עורו.

גם היום אנו זקוקים למנהיגים שיראו אותנו גם על חשבון הקריירה האישית שלהם ויוליכו אותנו בדרך העולה בית ה', והוא הרי חנון המרבה לסלוח, יסיר מאיתנו כל מחלה, מגפה וכל פגע רע. ככל שהימים עוברים ומגלים מוטציות חדשות, מבינים שהחיסונים שיצרו אופטימיות יכולים להיות ביום אחד לא רלוונטיים, אך "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

פרשת תצווה – להוריד את התחפושת

חכמינו זכרונם לברכה אומרים ש"כל הקורא את המגילה למפרע – לא יצא".  הבעל שם טוב מוציא אותנו מהפירוש הפשוט, כל מי שקורא את המגילה ומתייחס אליו רק כאל אירוע ההיסטורי – לא יצא, כי צריך לראות מה אנו לומדים מאירועי המגילה כאן ועכשיו.

דווקא היום, יום הפורים, צריך לקחת קטעים מהמגילה ולראות עד כמה הם מדברים עלינו היום. המגילה מספרת לנו על הגזירה הנוראה של המן הרשע, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. מרדכי קורא את המציאות אך לא מביט בתוצאה בלבד – בהמן שגרם לאחשוורוש לגזור הגזירה הקשה על עמו, אלא מחפש את הסיבה לגזירה הנוראה. זו הסיבה שמרדכי לא ניסה לטפל רק בצורה דיפלומטית מול אחשוורוש.

למרדכי היו קשרים חזקים בבית המלוכה. האישה מספר אחת, המלכה אסתר, היתה מבני העם היהודי. בחצר המלך פעל השר מרדכי שגרם להצלת המלך מניסיון התנקשות שבודאי נתנו לו נקודות זכות בחצר, אך הוא הבין שהמלך  והמן הם רק שליחים לבצע הגזירה וסיבת הגזירה נעוצה בהתנהגות הקלוקלת של העם היהודי באותה תקופה ולכן ניגש בתחילה לחזק את הקשרים עם ה', ולאחר מכן ניגש לטפל בתוצאה, בניסיון לבטל את הגזירה הגשמית.

זו הסיבה שמרדכי לובש שק ואפר ודואג שהעם היושב בשושן ישפר את מעשיו ויחזור בתשובה. מרדכי אוסף את ילדי ישראל יחדיו, כי ידע את השפעת הילדים על הביטחון כפי שכתוב "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז . . לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". גם אסתר הצטרפה לצום שיזם מרדכי, שלשה ימים, בטרם פנתה אל המלך. כידוע, בדרך הטבע הצום פוגע בחיצוניות, אך אסתר ידעה שלא היופי יציל את המצב.

הרבי מליובאוויטש לקח אותנו למנהג התחפושות בחג הפורים כדי לדעת איך להסתכל בחיוב על הסביבה, לחזק את האחדות בעם למרות המציאות המטעה. בפורים אנו רואים ממולנו אנשים בתחפושות שונות, זה לחיה, זה לבעל מקצוע וזה לסתם משהו לא ברור אך לעולם לא יעלה על הדעת לכעוס על אחת  הדמויות העומדות מולנו מפני שהם בסך הכל תחפושות. כך גם בחיים, אנו פוגשים אנשים רבים "מחופשים" , זה מחופש לליצן, זה מחופש לקמצן, זה לגס רוח, זה לחצוף, או סתם לאדם שלא איכפת לו, זו רק תחפושת! עמוק בתוך הלב קיים יהודי חם ואין צורך לכעוס עליו. צריך פשוט לגשת אליו ובעדינות להוריד את התחפושת ולחשוף את הנשמה הטהורה שבתוכו.

הניצחונות של עם ישראל לאורך כל הדרך הייתה כאשר הרימו את עיניהם לשמים והבינו מי השומר עליהם ומי נלחם בעבורם, "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן  שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". כשאדם הנלחם על פרנסתו יודע שתפקידו רק להכשיר הקרקע  לפרנסה ויודע  שה' הוא "הזן ומפרנס לכל" – כל ניסיון להתפרנס שלא ביושר או להתעסק 'עשרים וארבע שבע' בהגדלת ההון בלי להותיר זמן לסיבה האמיתית שבגללה אנו חיים עלי אדמות, או לחשוב שהיכולות האישיות מביאות את הפרנסה, לטווח הארוך כל אלו נוחלות כישלון. העיסוק בפרנסה הוא ליצור כלי שדרכו נקבל את השפע מבורא עולם, כאדם התופר ארנק וממתין שימלאו לו אותו.

כאז – גם היום – אנו מתמודדים עם גזירה, גזירת הקורונה. ישנם סימני שאלה רבים כיצד להתמודד עם המגפה, אך ברור שהאחדות בעם והאחדות עם הבורא תביא את המרפא.

הפרשה פותחת בפסוק "אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ  . . לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", משה רבנו מצווה-מחבר (מלשון צוותא) את העם, דואג לחבר יחדיו את כל הנרות-הנשמות וליצור את החנוכיה המאירה. בימי אחשוורוש, מרדכי היה מנהיג העם היהודי שהדליק את המנורה היהודית ובכך דאג לאחדותם. גם בדורנו, זכינו במנהיג, הרבי מליובאוויטש, שהנחיל לנו דרך ונתן לנו כוחות לחבר את הנרות, להוריד את התחפושת ולראות את החיבור האמיתי בין כל חלקי העם.

כאשר נשתמש עם הכוח לאחד את העם, להתאחד עם ה'. נזכה בעז"ה לשבת יחדיו בבית הכנסת, לשמוע את קריאת המגילה ללא מסכות, נזכה לשבת בסעודת החג "ברוב עם הדרת מלך" בשמחה וללא הגבלה ונזכה לראות את מנורת המקדש הדולקת בתפארתה.

פרשת תרומה – כיצד נמחה את עמלק שכבר איננו?

בכל שנה בראש חודש אדר, השעון עוצר מלכת ולא משנה באיזו מציאות אנו נמצאים ואילו בעיות אנו גוררים איתנו, כי – "משנכנס אדר מרבים בשמחה"! אך בשבת הקרובה נזכיר משהו שמעיק עלינו גם בחודש זה – "עמלק".

השבת אנו מזכירים "את אשר עשה לנו עמלק כאשר יצאנו ממצרים".  בחג הפורים שיחול בעז"ה בשבוע הבא, נמחה את זכר עמלק עם הרעשנים, במחיית המן שהיה מזרעו של עמלק ושרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. נזכור איך לאורך כל ההיסטוריה הארוכה של עמנו, בכל דור ודור קם עמלק, קם המן, ומחפש את רעתנו. עדיין לא יבש הדם ממרחץ הדמים הגדול שביצעה האומה הגרמנית בעם היהודי… וכבר אנו זוכים למנת אנטישמיות גבוהה ברחבי העולם ולא רק מאנשים מהרחוב, אלא גם ממנהיגים ומשטרים.

בכל יום אנו מזכירים את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". מדוע לזכור? הרי אותו עמלק נוצח במלחמה מול משה ויהושע במדבר סיני, בדרך למתן תורה? העם העמלקי, כמו אומות אחרות, התערבב זה בזה ואין אפשרות להצביע עליו. אם כן מדוע נשארה לנו מצוות מחיית עמלק?

אכן, העם העמלקי לא מוכר היום, אך דרכו קיימת ובועטת ועלינו להכיר אותה על מנת לדעת מהי הדרך הנכונה להתמודד איתה.

עמלק פוגש את ישראל בעת שיצאו ממצרים והוא נלחם עימם רק בגלל שהם יהודים, אין לו סכסוך גבולות או מחלוקת כספית עימם ואף לא היה לנו עדיין דת שהיה לו חשש שינסו לכפות עליו. השנאה הייתה כה גדולה, עד, שלמרות שהוא שמע, ככל האומות, על העם שהצליח להתגבר על האומה החזקה ביותר – מצרים – בזכות הניסים שעשה ה' ובכל זכות החליט לצאת למלחמה.

גם המן, שנפגע מחוסר הכבוד שלא קיבל ממרדכי, לא הסתפק בפגיעה במרדכי אלא בהשמדת כל האומה הישראלית. 

נדלג על כל ה'המנים' שהיו בדרך עד למנהיגים ששלטו ברחבי רוסיה ואירופה שרצו למחות כל זכר יהודי. ועד ימינו אנו – שלטון האייטולות באיראן במרחק של אלפי ק"מ מאיתנו ומנסה בכל דרך לייצר נשק גרעיני על מנת למחוק את עם ישראל וזאת על אף שבדרך העם באיראן סובל מכך.

ההיסטוריה היהודית מלמדת, שבעת שהורדנו ראש – דרכו עלינו, וכשהרמנו ראש – ברחו מאיתנו. משה ויהושע נלחמים בעמלק ומנצחים אותו. מרדכי היהודי לא כרע ולא השתחווה ומפלת המן וחבר מרעיו לא איחרה לבוא.

גם ברחבי חבר העמים, עמדו אדמורי חב"ד ובראשם הרבי הקודם "רבי יוסף יצחק" ונלחמו נגד השלטון. למרות הרצון להרוג אותו, בדרך ניסית שוחרר ולבסוף כל היהודים שוחררו מהמשטר הקומוניסטי צורר היהודים.

גם בימינו האנטישמיות מרימה ראש, אך יש לנו דרך להלחם עימה -להרים ראש!

 מי שבראש מעיניו היא השנאה לעם ישראל וכידוע ההלכה היא ש"עשיו שונא ליעקב", והסיבה שהוא מציג למלחמה  היא רק דלת הכניסה למלא אחר רצונו – הוא שייך לעמלק ואותו צריך למחוק, להרים ראש ולמחותו.

מי שיש לו זיכרון בריא יראה שבמלחמת ששת הימים הרמנו ראש ובתוך ששה ימים זכינו לניצחון ניסי עצום, אך לאחר מכן כשהתחלנו להתרפס מול אומות העולם והאויבים,  נחלנו אבדות כבדות שהשאירו לנו צלקות רבות.

עמלק לא קיים רק בדרך התנהגות של אומות העולם אלא גם בהתנהגות שלנו, אין ספק שרפיסות שלנו ומלחמה פנימית בעם מוסיפה דלק לאנטישמיות.

פרשת השבוע "תרומה" תורמת לנו עוד דרך למחיית עמלק. בפרשה כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הכוונה לא רק למקדש הגשמי בירושלים אלא בתוכם = בתוך כל יהודי. הכיצד? על ידי שמוחה את העמלק מליבו, היצר הרע, עמלק הבא לקרר אותו מקיום התורה והמעשים הטובים ומכשיר את הקרקע להיות יהודי גאה בהבטחה האלוקית, בקיום עם ישראל ובבטחה. אם לא נתעלם מההיסטוריה רצופת הניסים שבגללה אנו כאן למרות כל ה"עמלקים", אם נזכור למחות את העמלק הרוחני בתוכנו, המנסה לפגוע ביצר הטוב שלנו ואם נזכור כעם למחות את העמלק המפלג אותנו, נוכל תמיד להרבות בשמחה!

פרשת משפטים – לחסן גם את הרשת החברתית

במסגרת המחלוקת אודות קבלת החיסונים שמענו קריאות של אנשים הטוענים "הגוף שלי ברשותי ואחליט כיצד להתנהג עימו", האם טענה זו יכולה להתקבל על הדעת?

מבלי להיכנס לוויכוח הקיים היום בקשר לנטילת החיסונים, אין ספק ש"גופי ברשותי" אינה טענה רלוונטית משתי סיבות. האחד- המציאות של היום שכל אדם מאומת הוא פצצה מתקתקת שצריך לעשות הכל כדי לנטרלה, טענה זו דומה לטענת הדייר באחד מחדרי האונייה הקודח בדופן חדרו לכיוון הים ומשיב לטענת שאר יושבי האונייה, כי חדרו ברשותו ולכן הוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. צריך אכן לראות מה עושים כדי להימנע ולמנוע ההדבקה.

ישנה סיבה נוספת הדוחה את הטענה הנ"ל – גם באם אין איש הניזוק, חוץ מהמזיק בעצמו, גופו לא ברשותו. ה' העניק לכל יהודי נשמה וגוף כפיקדון לכל החיים ותפקידו לשמֵר את הגוף הפיזי על ידי שמירה על בריאות הגוף ולמלא אחר הוראות "בעל הפיקדון" לשימור הנשמה ואף להביאה למקום טוב יותר על הענקת "חומר משמר" אלו תרי"ג מצוות. הפיקדון לא שלנו הוא ניתן לנו כדי לשמרו וכשומר שפשע אנו ניתן את הדין בבוא העת לאחר מאה ועשרים באם נפגע בפיקדון.

פרשתנו, פרשת משפטים, עוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד בנזקי ממון וגוף. אחד מהנזקים שאנו מחויבים לשלם לניזוק הוא "בושת", בושת היא לא פגיעה פיזית אלא פגיעה נפשית. התורה מדגישה שהתשלום עבור הבושה משתנה בין איש לרעהו. לא דומה אם הנפגע מכובד לאדם שאינו שומר על כבודו, וכן הפוגע – כאשר אדם מכובד פוגע, הפגיעה קשה יותר מאיש פשוט שפוגע.

ישנו ויכוח האם החיסון עוזר, אך אין ויכוח על כך שהמגיפה הנוראה, שנגרמה לתלמידי רבי עקיבא נבעה מזה שלא נהגו כבוד זה בזה. יש לנו חיסון ותרופה למיגור המגפה, התרחקות מרכילות והלבנת פנים. ביוש – הלבנת פנים נחשב לנזק חמור יותר מנזק גופני, חבלה גופנית מעלה צלקת ובדרך כלל הזמן עושה את שלו והיא נעלמת, אך פגיעה בנפשו של האדם על ידי הלבנת פנים משאירה צלקת הנשארת לעד.

אמנם, כשבאים לבדוק כמה צריך לשלם דמי בושה, בודקים מי המבייש והמתבייש. אך בסוף הפרשה הקודמת, יתרו, אנו למדים שכדי לעלות למזבח על מנת להקריב קורבנות, עולים בכבש ולא במדרגות, ולא בגלל חוק הנגישות לנכים, שהרי כל בית המקדש היה מלא במדרגות. רש"י מסביר שטעם הוראת התורה, שלא לעלות במעלות למזבח נבעה "אשר לא תגלה ערוותך עליו" שאדם עולה במדרגות הוא פוסע בפתיחת רגליו בעליה ופוגע בכבוד האבנים הרואות את רגליו, בכבש משופע, צועדים בזהירות ובפסיעות עדינות, התנהגות ששומרת על כבוד המקום. לכאורה, הכוהנים הלכו עם מכנסיים ורגליהם לא היו מגולות וגם האבן איננה כאדם חי המתבייש.

אכן כן, התורה רוצה להעביר מסר חד וברור, מביוש החבר צריך להתרחק אפילו מספק הקטן ביותר, על אף שמעשה הטיפוס במדרגות לא מבייש, כי ישנם מכנסיים והאבן אינה מתביישת, אנו למדים שצריכים לברוח מפעולה שיכולה אולי לבייש ולפגוע ולא לחפש לאחר מכן תירוצים למה הזולת לא היה צריך להתבייש.

פעם, רק ה"צהובונים" היו מלאים רכילות ואנחנו נכשלנו בקריאה של הדברים. כיום, הרשתות החברתיות יצרו מציאות שכל אחד בלחיצת כפתור יכול לבייש את האחר, אנחנו בכל יום מסוגלים לקבל ולהעביר הודעות פוגעניות ומתוך הרגל אנחנו טוענים שזה לא נורא. האמת היא שאין לנו את הכלים לראות כמה צרבנו את נפש הזולת… בואו ונלחם בקורונה גם על ידי התרחקות מלשון הרע ורכילות וגם אם זה עומד לנו על הלשון או במרחק לחיצה מהמקלדת.

מותר לבקר את הזולת בצורה עניינית אך להיזהר שלא למחוק אותו. נשמור על בריאות נפשנו ונדאג לבריאות נפשו של הזולת. נשמר את החוסן הנפשי של הזולת שוודאי יסייע למערכת החיסונית שתגן על הגוף מחדירת המזיקים. אכן חיסון אלטרנטיבי מועיל (לצד החיסון הפיזי).

פרשת יתרו – להתחבר כדי להתנתק

בעבר, כאשר היה לנו אויב משותף, התאחדנו להילחם נגדו, גם שהיה לנו אוהב משותף התאחדנו סביבו. אך לצערנו הרב, יש לנו עתה אויב משותף בצורת וירוס שמזנב בנו ובמקום להתאחד על מנת למגר אותו אנו מתפלגים ומחדדים חר להתחבר כדי להתנתק בות איש אל רעהו. במלחמה כנגד הווירוס עלינו לדאוג לא רק שהניתוח יצליח אלא גם שהחולה ימשיך לחיות! לא מספיק לנסות למגר אותו על ידי ריחוק פיזי ולהרוס לחלוטין את הכלכלה והחינוך. שנים רבות לוקח לבנות כלכלה יציבה ולייצב את הילד על המסלול הנכון לו, כמו עץ שכאשר החל לגדול כפוף מאוד קשה ליישרו. לכן, יש למצוא את הדרך הנכונה, אותה נוכל למצוֹת רק אם כולם יטו כתף. לא רק לחיסון שעדיין לא בטוח יעילותו וככל שעובר הזמן סימני השאלה נצבעים באדום, אלא על מנת ללכת על שביל הזהב.

השבוע, בפרשת "יתרו" נקרא בתורה את "עשרת הדיברות" שקיבלנו בהר סיני, כהכנה וכתנאי לקבלתם. נאמר בתורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". הדגש בלשון יחיד, לאמור – "כאיש אחד בלב אחד". התורה ונותן התורה הם האוהבים המשותפים שלנו ולכן עזבנו את חילוקי הדעות והתחברנו על מנת להשיג את המתנה היקרה, התורה, כנאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". גם היום, מחוסר הכרת החשיבות של התורה, לצערנו, ישנם יהודים שרואים בקיומה המעשי כגורם המכשיל את הטיפול בנגיף, ומצד שני ישנם יהודים שומרי מצוות שמתעלמים ממצוות חשובות בתוכה כמו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" וההלכה ש"פיקוח נפש דוחה שבת". שביל הזהב נמצא אצל רופאים מומחים המכירים את דרכי ההתמודדות בווירוס, היושבים עם רבנים מומחים וקובעים יחדיו כיצד מקיימים את התורה כולה גם בזמן הזה יחד עם המצווה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

רוב עם ישראל הם יהודים מאמינים בה' ובתורתו, לכל עם ישראל יש אהבה פנימית בלב, שבעת מצוקה פורצת החוצה. גם אם ביום יום, בעיקר מסיבות פוליטיות הם נלחמים במצוות על מנת לקושש קולות, מקהלים מסוימים, למפלגתם. אך ברגע האמת, במצוקה האישית שלהם נגלה אותם אומרים תהילים ומבקשים ברכה, מגיעים לכותל להתפלל ומצדיקים עצמם שהכותל לא שייך רק לדתיים… והם צודקים.

כיצד נוכל לתרגם זאת הלכה למעשה? כדי למלא משאלה זו שבודאי תוליך אותנו למנוחה והנחלה, תחילה עלינו להוריד את להבות השנאה שקיימים משני צידי המתרס, מי יותר ומי פחות.

לדוגמא, נחזור לאירוע בעיר בני ברק, שבמהלכם נשרף אוטובוס על ידי פורעים, כאשר התקשורת הכללית האשימה את תושבי העיר – קרי 'החרדים' – וניסו להעמיק את הקרע בין החרדים לשאר תושבי המדינה. החרדים מצידם טענו שהמבצעים אינם  דתיים ובוודאי לא חרדים. אכן, רוב הציבור החרדי שומר חוק, אך בהחלט עליו לעשות חשבון נפש כיצד ישנם נערים המתנהגים בצורה זו.

בתורה ישנה מצווה של "עגלה ערופה". בקצרה, במקרה שנמצא הרוג בשדה מחוץ לעיר, בודקים מהי העיר הקרובה אליו וחשובי העיר צריכים להביא קרבן ולומר בין היתר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", הגמרא כמובן שואלת האם ראשי הציבור נחשדים ברצח? ותשובתה שהאמירה שלא גרמנו בעקיפין לרצח, אולי גרמנו לו לצאת מהעיר ללא ליווי או מזון ולכן נהרג.

התנצחות והטענה שהזולת לא יכול להלין עליי כי גם הוא עובר על ההוראות, כלומר, שלא יבוא אליי בטענות, מדוע אני מקיים הלוויה גדולה והרי גם הוא שותף בהפגנה גדולה… זהו שיח שוטים, כי בשניהם אכן מגבירים את ההדבקה.

תפקידם של אישי הציבור לעשות את חשבון הנפש ולחשוב מה גרם לבני הנוער לפרוק עול, מהי המצוקה הפנימית שלהם, אין לגשת אליהם בתלונות, אלא לטפל בהם מתוך דאגה כנה שתורגש גם אצלם ותגרום להם רצון להאזין לדברים היוצאים מהלב. לגרום להם להוציא מועקות מתוך הלב, להרגיש מה חסר להם ולהעניק חום, אהבה ושייכות למשפחה ולקהילה. להשקיע מחשבה מה אנחנו נוהגים נכון ולא מה הזולת אינו נוהג כשורה והרי גם הם בנים אהובים של ה'.

לאחר שנתחבר לאחד הדברים המרכזיים שקבלנו בתורה "אהבת ישראל" ללא תנאי,  נגיע בעז"ה גם להתנתקות מהווירוס ומכל הדברים השליליים.

פרשת בא – מנהיג אמיתי

בשבועות האחרונים אנו קוראים בפרשה כיצד המנהיג הנבחר, משה רבנו, מוביל מהלכים בהוראת ה' שבסופם בפרשת השבוע "פרשת בֹּא" עם ישראל יוצא ממצרים. בימינו אנו, פורחים מנהיגים חדשים בכל יום הרואים עצמם כגואלי העם. בשבת הקרובה יחול י' בשבט, יום בו לפני שבעים שנה התמנה הרבי מליובאוויטש כנשיאה של תנועת חב"ד וההיסטוריה מלמדת שהוא היה מנהיג שדאג לכל העם היהודי.
זה הזמן להבין פעם נוספת, כיצד צריך להיות מנהיג של עם ישראל ומהם הדרישות ממנו שברור שאינם רק היכולת לגייס כמות גדולה יותר לקלפי ביום הבחירות.

נתחיל במשה רבינו. בפרשת שמות, מסופר על כך שמשה נולד כמנהיג המוסר את נפשו למען העם וככזה כבר בתחילת דרכו דאג ליהודי שנרדף ע"י מצרי ונאלץ לגלות למדיָן. שם גילינו שני דברים שהצביעו על אופי מנהיגותו.  הראשון, הוא רואה במדבר את הסְנֶה, שיח קוצני בוער שאינו אוּכּל, כלומר – בוער ולא מתכלה. באותו מעמד יש התגלות אלוקית למשה המלמדת אותו כיצד להתנהג עם כל יהודי. הכיצד?

האדם משול לעץ "כי האדם עץ השדה". כלומר יש אנשים שמעשיהם הטובים הם כמו פירות האילן, פירותיהם נראים לכל. אך ישנם אנשים הדומים לשיח קוצני, שלא נראים עליהם פירות, צריך למצוא את לבת האש בתוך הסנה, לגלות את אש האמונה הטמונה בכל יהודי שתייצר את אש עשיית המעשים הטובים.

זו הייתה גם דרכו של הרבי, דרך שממשיכה לחיות על שליחיו ההולכים ומתרבים בכל העולם ללבות את אש האמונה הקיימת בכל יהודי, גם ביהודים שאינם מודעים על קיומו ומעשיהם נראים מנוגדים לדרך האמונה.

יהודים רבים שפקדו את הרבי נתקלו כיצד הרבי תירגם זאת הלכה למעשה. אחד מהם, היה שלמה שמיר ששימש כתב עיתון 'הארץ' בניו יורק ובמסגרת זו נפגש עם הרבי. הנה מה שהוא מספר: "עמדתי מולו. עיניו התכולות, זקנו אפור וחיוכו שיכול להמיס את ערמות השלג של ניו יורק.

"הוא דיבר על אמונה. ולא על הצורך באמונה, לא על דרכים להביא יהודים רחוקים לאמונה, אלא על אמונה הקיימת כבר, החיה בטבעיות בליבותיהם של היהודים בזמננו, בעיקר אלה היושבים בארץ ישראל. וכה אמר: "כל אחד מתושבי ישראל מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה, חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה.

"הנה: יהודי יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו, מהו הדבר המחזיק אותו בארץ ישראל? מדוע הוא חי בה? למה יוצא להגן עליה? כי מבלי שידע על כך, הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל".

משה רבנו היה רועה צאן במדבר. המדרש מספר: "כשהיה משה רבנו רועה צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: "לו הייתי יודע שרצת מפני שאתה צמא… בטח עייף אתה… הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים להנהיג צאנו של בשר ודם, חייך אתה תרעה צאני ישראל".

אנו רואים כאן מסר מיוחד, שהמנהיג לא מסתכל רק מה צאן מרעיתו עושה ובוחן בעיניו האם המעשה הוא חיובי או שלילי אלא גם מדוע הוא עושה, הגדי עשה מעשה חמור, הוא ברח, אך משה מחבק אותו כאשר מבין את הסיבה לבריחה.

מועמדי מנהיגות יקרים! (וכל יהודי אמור להיות כזה) בואו ותאמצו את דרכם של מנהיגי הדורות, החל מהמנהיג המנהיג הראשון – משה רבינו – שהוציא אותנו מהמֵצָרִים שלנו, ועד למנהיג עם ישראל בדורנו שאנו נחשפים לאלפי סיפורים כיצד הוא יִקר כל יהודי באשר הוא. ראו מהי הדרך הנכונה לעזור לעם היושב בציון, ראו מהי הדרך הנכונה שהעם היושב בציון צריך ללכת בה כדי לאחד ולשמר אותנו, משה רבינו הוביל אותנו לגאולה ממצרים, הרבי ראה את מרכז עשייתו להוליך אותנו לגאולה העתידה, באהבת ישראל נביא את הגואל.

פרשת וארא – אבא, למה?

מי לא מכיר את הסיטואציה שבה אבא נותן עונש לבנו הקטן. הבן יכול להגיב בשלושה דרכים: א. לקבל את העונש באהבה מתוך מחשבה והבנה שאבא לא רוצה סתם להציק לו, אלא אבא רוצה לעזור לו והוא חסר יכולת 'להבין את הראש' של אבא. ב. לשאול את אבא למה? לא כטענה סתם כך, אלא כדי לדעת איך לתקן את המעשים שעשה ולחזור למוטב.  ג. לשאול למה? לא במטרה לקבל תשובה אלא כטענה מדוע אתה מכאיב ומציק לי?

כשאנו מביטים על מצב העולם בכלל והמצב בארץ בפרט, רואים את מצב הבריאות, הכלכלה והפוליטיקה, האם אנחנו אופטימיים או פסימיים? ואם לא מספיק הקשיים שצפים למול עינינו, ישנם בעלי ענין שמעצימים את הקושי עד שרבים נכנסים לחרדה, ולא מהמציאות שהם חווים אלא מהצבעים השחורים שמציגים להם.

האם אנו מקבלים הדין באהבה ומתמודדים עם המציאות? או שואלים למה כדי  לתקן. או שהשאלה למה נובעת רק מהרצון לחיות חיים ללא אתגרים.

אם נסתכל על העולם ונאיר אותו באור שונה, תהיה לנו אפשרות להרגיש טוב יותר, אנו נתרחק נפשית מנקודות הכאב וגם נגרום לשינוי פיזי במציאות העולם.

ניקח לדוגמא את אבותינו במצרים. השבוע בפרשת וארא אנו ממשיכים עם סיפורי התורה שאירעו לאבות האומה. היסטוריה שמציגה לנו את הקושי הרב ששרר, את החושך שהרגישו בשעבוד הנורא של מצרים, אך התורה גם מציגה לנו את האור שהגיע בלילה אחד והפך את הקערה על פיה.

ישנו הבדל בין גישת האבות לנסיונות שהם עצמם עברו לבין משה רבינו והקשיים שעבר עם העם במצרים. אצל האבות, ראו במוחש שהם היו בעלי מידות. אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – שילוב של שניהם. משה רבינו לעומת זאת היה שייך יותר לחכמה, לשכל (אמנם גם בו פעלו רגשות אהבה ויראה וגם האבות היו קשורים לחכמה). אצל האבות הרגש שלהם אל ה' גרם להם לקבל את כל מעשה ה' באהבה עם הקשיים והניסיונות שעברו בחיים. אך משה, המאמין הגדול, בהיות החכמה והשכל מרכז חייו, שואל לאחר שרואה את פרעה מקשיח עמדות ומקשה על העם "למה הרעות לעם הזה".

משה מלמד אותנו שצריך לקבל בהבנה את השעבוד והקושי ולהמשיך למלא אחר רצון ה' במציאות הקיימת אך יחד עם זאת לדרוש לעבור את התקופה החשוכה הזאת.

כדי לחיות במציאות המורכבת הזאת צריך "וארא" – לראות את המציאות נכון. ראיה נכונה היא הדבר ראשון. אין כמו לקרוא את סיפור האבות – שכידוע הם נקראים אבות של כל עם ישראל לכל הדורות – ולקבל מהם כוחות.

כאשר אנו נמצאים במרכזו של קושי ולא רואים את נקודת המוצא – מצבנו הנפשי מורכב, אנו נפחדים ומיואשים כי לא יודעים לאן העתיד לוקח אותנו. אם נמשיך להביט רק במציאות הקיימת נגיע גם למקומות לא חיוביים.

יעקב, לפני שירד למצרים ידע היטב מה התוכנית האמנותית שמצפה לבניו ובני בניו. אך הוא גם ידע שיהיה סוף טוב לסיפור. הוא ראה והטמיע בילדיו את "אחרי כן יצאו ברכוש גדול". יעקב שתל לבניו "תמונת מסך" ברקע של מצרים, הוא נטע עצי ארז שכשבני ישראל יסבלו, הם יסתכלו על עצי ארזים שאותם הם יסחבו כשהם יצאו ממצרים ויבנו את המשכן.

כאשר אנחנו יודעים שמחר יהיה טוב יותר – לא בגלל אנשי מקצוע שונים שאינם יודעים להגיד לנו איזה זן חדש יתפתח מחר – אלא בגלל שאנו מאמינים בה' שהבטיח גאולה והוא גם יביא אותה. אנחנו צריכים לשאול למה, כדי להבין וללמוד איך להשתפר. כיצד להתרחק מעשיית הרע ונתחבר אל הטוב ואזי נקרב את הטוב האמיתי והנצחי. כל אחד מאיתנו ישנה את עצמו ואזי כל העולם ישתנה ונראה את הטוב מול עיניינו