חודש: מאי 2022

שלמה המלך בספר משלי כותב "שבע יפול צדיק וקם". ישנם אנשים, הבוכים מהנפילות הרבות שלהם – שבע יפול צדיק. וישנם אנשים השמחים מהתאוששות המרובה לה הם זוכים – וקם.

כמו בנפילה גשמית, עוצמת הפגיעה נקבעת על ידי שני דברים עיקריים, גובה הנפילה והמצע עליו נופלים, ככל שהנפילה ממקום גבוה יותר, עוצמת הפגיעה תהיה קשה יותר, וככל שהמצע יהיה רך יותר, עוצמת המכה תהיה קלה יותר.

כבגשמיות כך ברוחניות. כדברי שלמה המלך בספר משלי אין אדם שלא נופל וגם צדיקים גמורים נכשלים ונופלים. הכישלון הראשון ארע לאדם חווה, לאדם יציר כפיו של ה' שנכשל באכילה מעץ הדעת. בהמשך אנו נתקלים בעוד כישלון מתוקשר, כישלון של אישה צדיקה, מרים הנביאה, אחות משה ואהרון שעשתה כל מאמץ לעזור לאחיה, למשה, אך נכשלה בלשון הרע.

היכן אנו נמצאים בזמן נפילה?

חיי האדם מלאים בהתרוממויות ונפילות נפשיות, חלקם נוצרים בעקבות המציאות הפיזית שמשתנה וחלקם תלויים בהסתכלות של האדם, במקום שהוא לוקח את המחשבות שלו. לדוגמא: אדם מתעורר בבוקר לעוד יום עבודה, הוא סוקר במחשבתו את ההולך לקרות עימו היום, הוא יכול להתמקד במטלות שירוממו אותו ויקום עם אור בעיניים ויכול לחשוב על המטלות המורכבות, המחכות לו היום המלוות בחשש שלא יוכל לעמוד בהם והוא ייעצב אל ליבו.

אדם סיים יום עבודה, השקיע מאמץ רב, ועבר אותו בהצלחה ולאחריו מרגיש משוחרר. למחרת בבוקר הוא מתעורר ליום חדש, הכל מתחיל מחדש. יש אדם שרואה נכון ומבין שאתמול הצליח לעלות מדרגה והיום אינו מתחיל מחדש אלא ממשיך להשקיע כדי לעלות למדרגה נוספת ויש אדם שמרגיש שהכל מתחיל מחדש. כל יום צריך להתרומם מנפילה שנוחתת עליו בבוקר עם המטלות החדשות.

הנפילה הראשונה של האדם מתחילה בלידתו. לפני הלידה, הייתה הנשמה שוכנת מתחת לכסא הכבוד, במקום רוחני, שבו אפשר רק להתרומם ולא ליפול, היא יורדת לעולם הזה הגשמי והשפל שבו המלחמה היום יומית היא כיצד להתרומם ולא ליפול יותר.

גם כעם, אנו חווים עליות ומורדות לכל אורך הדרך, לפעמים נפילות קשות, כתקופת הגלות בת אלפי השנים האחרונות, מאז חרב בית המקדש. כיצד אנו אמורים להתייחס לכל הנפילות הללו?

לנפילה יש מטרה, "ירידה צורך עליה". כולנו זוכרים את הרכבים של שנות ה-80-90 שכשלא היו מצליחים להניע , היו מחפשים ירידה ותוך כדי דרדור ופיתוח המהירות להתניע אותו…? בזכות אותה ירידה, הצלחנו לאחר מכן לעלות בעליה. כשם שהנשמה יורדת לעולם במטרה לצבור זכויות במלחמה הרוחנית היום יומית מול הקשיים שמערים לה היצר הרע, ירידה זו גורמת לה, לאחר הניצחון והעלייה, להגיע למקום רוחני גבוה יותר מלפני הירידה. כך אדם שנופל – לא צריך לבכות על הנפילה אלא לראות כיצד היא לוקחת אותו למקום טוב יותר.

אחת הדוגמאות המוכרות לנו משלום בית: זוג מנהל חיים סבירים, הקשר האישי סביר ולפתע הזוגיות עולה על סרטון ועימה ההרגשה שהכל נגמר… ואז נכנס יועץ הנישואין שמלמד את הזוג כיצד הכישלון יחשל אותם ויחזק את האהבה ביניהם שתהיה במקום הרבה יותר גבוה מלפני הנפילה.

השבוע, חל חג, המסמל יותר מכל, את היכולת לקום מנפילה. יכולת, הגורמת לכך שגם הנפילה רכה יותר והוא "פסח שני". חג שנותן הזדמנות – למי  שלא הקריב את קרבן הפסח במועדו, מכל סיבה – לתקן בהקרבת הקרבן בפסח שני.

כיוון המחשבה שהתורה מעניקה בחיים לא תמיד תעצור פיזית את הנפילה, אך בהחלט יכולה לשנות את הראיה שלנו שתמנע מאיתנו את החבטה הנפשית המלווה את הנפילה הפיזית. החבטה שמונעת מאתנו לנסות ולהתרומם.

הפרשה שלנו "פרשת בחקותי" מבהירה לנו מה עלינו לעשות, כדי שלא יהיו לנו נפילות גשמיות, שנקבל שפע שישמור על הבריאות, הפרנסה והביטחון שלנו? "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו". אם תחזיקו בה', על ידי קיום התורה והמצוות, ה' ישמור אתכם=אותנו, מנפילות גשמיות.

אז בואו! לא נתרגש מנפילות, אך בהחלט נתרגש כאשר נצליח להתרומם מהם.

"דברים שרואים מפה לא רואים משם" זו תגובה שאנו שומעים מרבים מהמנהיגים הפוליטיים כאשר הם סופגים ביקורת שלאחר שנבחרו שכחו את כל ההבטחות לבוחר ואף אימצו פעמים רבות את דרך המתחרים שאותה ביקרו קשות בעת מסע הבחירות.

אכן, גם במסע הארוך שלנו, מיציאת מצרים למתן תורה ומחג הפסח לחג השבועות, מסע שבו אנו משתדלים להפוך את הבהמה שבנו = הנפש הבהמית, את המידות ליותר עדינות,  להיות יותר מושפעים מהשכל ופחות להגיב רק מהרגש, לתקן את התקשורת שלנו עם החברה, עם האנשים הסובבים אותנו ובקיצור-להיות בני אדם. בתקופה זו אנו לומדים את "פרקי אבות", האמרות הכתובות במשניות נותנים לנו את הכלים להיות יותר בן אדם.

עלינו לאמץ את השיטה ההפוכה מהפוליטיקאים. בעוד אלו מנסים להגן על עצמם מביקורת, בטענה, שהמבקר לא רואה נכון את המציאות מהמקום בו הוא נמצא אנו נשתמש בטרם נמתח ביקורת על הזולת, נלך לשם, נשהה שם ונחוש את מקומו של הזולת, כפי שמופיע בפרקי אבות "אל תדון את חבריך עד שתגיע למקומו".

ייתכן שהאדם אותו אנו מבקרים נמצא בקרבת אנשים שמושכים אותו למעשים לא ראויים וייתכן שבמקומו הרוחני, יצרו הרע בוער כתנור ומושכו להתנהגות שלילית.  עוצמת הניצחון תלויה בעוצמת ההתנגדות, כפי שעוצמת הכישלון תלויה בעוצמת הקושי. אין לבחון את האדם רק במבחן התוצאה, אלא גם את המציאות שבדרך.

לדוגמא, לא מספיק להביט על הציון שקיבל הילד בבית הספר, אלא יש לראות מהם היכולות שה' חנן אותו ואיזו תמיכה לימודית הוא מקבל בבית. כשניתן את הציון בתעודה אנו צריכים לשכלל את הדברים הללו ולתת הערה מכבדת לתלמיד שקיבל ציון נמוך אך השקיע מאמצים רבים להגיע להישג שהגיע.

גם שבאים לתת ייעוץ לשני צריך להיות במקומו ולא להישאר במקום ובמחשבה של היועץ. מספרים על הרבי מהר"ש, מאדמור"י חב"ד, שבעת קבלת אנשים ליעוץ אישי והיה שומע את הקשיים, בגדיו היו מתמלאים בזיעה… רב שנכח במקום שאל את הרבי לפשר הדבר, והוא ענה: כדי לתת עצה הוגנת צריך להתלבש בבגדי האדם שבא להתייעץ (להרגיש מה שהוא מרגיש). במשך שעה קיבלתי כעשרים וחמישה אנשים וכל פעם צריך לצאת מהאדם הקודם ולהכנס לאדם הבא, האם אפשר ללבוש ולפשוט חמישים  פעם בגדים ולא להזיע?…

יש דרך נוספת להעיר לשני באור שישפיע עליו: אילו נפנה אליו באופן ישיר ונעיר לו, הוא יחפש את הדרך להצטדק ולא לתקן, אך אם נתוודה בפניו על מעשים שכביכול עשינו , מעשים שהעומד לפנינו נכשל בהם יש סיכוי סביר יותר שהדבר יגרום לו להרהר אחר מעשיו ולרצות לתקן את הדרך.

בפרשה שלנו, "פרשת בהר", התורה מזכירה שה' דיבר אל משה בהר סיני. גם משניות פרקי אבות פותחות בתזכורת שמשה קיבל תורה מסיני. להר סיני ולמשה רבנו היו תכונות משותפות שגרמו לכך שהתורה ניתנה דווקא בהר סיני ודווקא על ידי משה. הכיצד?

הר סיני הוא ההר הנמוך ביותר וגם על משה נאמר והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. משה הרגיש נמוך, כפי שהר סיני היה נמוך ובכל זאת היה גם הר. כך משה היה עניו אך הכיר את הכוחות שקיבל והנהיג את העם ביד רמה.

אכן בדורנו, מנהיג הדור הרבי מליובאוויטש אשר הנהיג את תנועת חב"ד ללא פשרות  ומצד שני ראה כל יהודי בגובה העיניים וכל אדם שפנה אליו הרבי – "הגיע למקומו" ולא בכְדי כל כך הרבה יהודים הושפעו מהרבי.

בשעת קריאת טור זה, נהיה כבר אחרי שני ימי הזיכרון, יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל וכן לאחר יום העצמאות. אך נהיה גם לפני… לפני ימי הזיכרון הבאים… ולפני ימי הזיכרון של אלפי משפחות שאינם זקוקים ליום שיזכיר להם, כי ליבם פצוע כל השנה…

בלוח השנה העברי ישנם ימים רבים שאנו מציינים, חגים ומועדים משמחים לצד ימי צום, עצב וכאב. פסח חוגגים – זכר ליציאת מצרים. שבועות – חג מתן תורה ולהבדיל בתשעה באב – צמים על חורבן הבית. המטרה לא רק לשמוח מההיסטוריה המשמחת או להתעצב על היסטוריה כאובה, אלא לראות אילו פעולות עלינו לעשות היום כדי לשמר את החירות אחר יציאת מצרים , כדי לשמר את הכלי היקר שקיבלנו במתן תורה, שעימו אנו נשמר את העולם וכשמתבוננים בחורבן, המטרה היא לוודא אילו פעולות צריך לעשות היום כדי להמשיך ולתקן את הסיבות שגרמו לחורבן ושיקדמו את הבניין.

בשבוע הקודם הארנו בזרקור את מאורעות השואה. ככל שאנו מתרחקים מהשואה, משתנות גם מטרות ימי הזיכרון. אם בעבר, כאשר ציבור גדול שהיה בתוכנו חווה את מאורעות השואה והיה זקוק ליום שיזדהו  עימו ולחפש את הדרך שיובילו אותו לחיים טובים יותר, הרי בימינו מטרת הזיכרון לחפש כל דרך שתמנע מאיתנו להגיע פעם נוספת לשם.

גם ימי הזיכרון לאנשים שמסרו את עצמם על קידוש השם בהגנתם על הארץ אם כחיילים בשדה הקרב ואם כתושבים שנצחו בגלל יהדותם . המלחמות הותירו אלמנות ויתומים רבים וצריכים לתת להם את התמיכה בהמשך החיים. גם היום, כל יתום, אלמנה, או הורים שכולים נמצאים בכאב הפרטי שלהם וצריך להתבונן כיצד  עוצרים את מרחץ הדמים או לפחות עושים את כל התלוי בנו שמחר בבוקר לא יצטרפו אנשים נוספים לשכול.

בימים רגילים, ציבור רחב, רואה את חייו הפרטיים כערך עליון ושכל חייו הוא עומד לשמר אותם. עד שמגיע יום הזיכרון שמזכיר לנו שיש ערכים חשובים מהחיים, שאנשים מוכנים למסור את נפשם עבורם.

הגמרא מספרת, על רב יוסף, בנו של התנא רבי יהושע בן לוי, שחלה במחלה קשה מאוד עד כדי "מוות קליני", מצב שבו נמצא האדם חציו בעולם אחר. לאחר זמן הוא התעורר ואביו שאלו: "מה ראית למעלה"? ענה הבן, שראה עולם הפוך. מי שמקבל כבוד ויקר בעולם הזה – נדחק לפינה בעולם הבא ומי שהוא נחבא אל הכלים בעולם הזה זוכה למעלה לקרבה. וכן שמע דבר נוסף – "הרוגי המלכות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם".

הרוגי מלכות היו יהודים שנהרגו בגלל היותם יהודים ושלא הסכימו להמיר את דתם. גם אם הם היו אנשים פשוטים, נשמר להם בעולם האמת מקום מכובד יותר מתלמידי החכמים הגדולים.

בפרשתינו פרשת אמור אנו למדים על מצוות קידוש ה', "ונקדשתי בתוך בני ישראל"  מצווה שבה היהודי מראה את הנאמנות המוחלטת שלו לה'. שבו היהודי מוסר את נפשו על מנת שלא להפרד מה' אלוקי ישראל.

החיילים שנפלו על הגנת הארץ לא ראו בחיים הגשמיים כערך עליון ולא ראו את עצמם. הם נפלו על הגנת הארץ הטובה שה' ברוב טובו העניק לנו ונתן לנו את הכוחות לשמר אותה. הם נפלו על מנת להגן על האחים שבעורף. קידוש ה' פירושו, להראות לכל עולם כיצד מתבטאת האהבה הגדולה שלנו לה' בשטח ולא על ידי דיבורים אלא במעשים. כפי שאדם אוהב מישהו באמת הוא מוכן לעשות הכול בפועל על מנת שיהיה לו טוב.

בימים הללו, יותר מבכל השנה, נראה כיצד לשמר את הארץ ואת ביטחון היהודים הדרים בה, כדי שדם אחינו בני ישראל שחרפו את נפשם לא יהיה לשווא, כדי שאומות העולם לא יחפשו את השואה הבאה…

הדרך להשיג מטרה זו עוברת באחדות העם שיוכל להביע בגאון מול כל העולם שמציאות עם ישראל בארץ ישראל אינו בחסד של אומה זו או אחרת אלא בזכות! כדי לחגוג עצמאות מוחלטת צריך להתחבר יחדיו לרצונו של מעניק העצמאות, ה' בורא העולם.

לאחרונה, מוזיקאי מכובד ומוערך בחברה הישראלית, דיבר בצורה לא מכובדת על עדות מכובדות בחברה הישראלית. התגובה לא איחרה לבוא. רבים הביעו כעס רב על דבריו עד שבאה הודעת משפחתו על המחלה שהוא סובל ממנה בתקופה האחרונה שגרמה לו לדבר בצורה זו – הכעס הפך לרחמנות.

סיפור זה הוא סיפור החיים שלנו, סיפור שמלמד אותנו כיצד להתייחס להתנהגות שלילית הנראית אצל הזולת, האם לפתח כעס כנגדו או תחילה לנסות להבין מה המניעים שגרמו לו להתנהג כך.

לאחר חג הפסח, מידי שנה, נוהג עם ישראל לקרוא, מידי בשבת, פרק ממסכת אבות. בניגוד לכל ששת סדרי המשנה העוסקות בהלכות, משניות אבות מתייחסות אל ההליכות, אל שיפור ההתנהגות, על תיקון מידותיו של האדם. בפרק הראשון, אותו נקרא השבת, כתוב "הווי דן את כל האדם לכף זכות".

ישנו דיון רחב כיצד לפרש את דברי המשנה. לדעת הרמב"ם, רק אדם צדיק, אם נראה שעשה מעשה רע, ננסה לדון אותו לכף זכות. הרבי מליובאוויטש, כדרכו, לוקח את האדם למקום טוב יותר. הוא אומר, שהמשנה אכן מתכוונת גם לפירוש הפשוט שכל אדם, גם עם התנהגותו היומיומית  שלילית. הכיצד?

לדון לכף זכות, זה לא להתעלם מהמציאות העומדת לנגד עינינו, התנהגות שלילית, אלא להבין שממול עומד אדם שעל כפות המאזניים, כף אחת – מקבלת את ההזנה שלה מהיצר הטוב וברצונה לעשות דברים טובים וממול – כף המוזנת מהיצר הרע והמושכת לדברים שליליים. זו המציאות שאכן רואים אצל אדם זה, אך כאשר דנים אותו לכף זכות על ידי יחס נכון גורמים לו להתחבר ליצר הטוב ולראות מול עינינו את הטוב שבו. נגרום לו לראות היכן נמצא הטוב והיכן הרע ולהעביר את המשקל לכף הטוב שבמאזניים.

כאשר תנתח את הזולת כפי שאתה מנתח את עצמך תוכל להגיע ליעד, כי באופן טבעי, אדם יודע להבליט את זכויותיו ולהצניע את חובותיו. תוכל לגלות את הטוב הפנימי של הזולת ולהבין, שאכן, רק סיבות צדדיות העמידו אותו במקום שנמצא ואף לעזור לו לחזור למקומו האמיתי. 

על המשיח נאמר, שהיה ביכולתו לחרוץ דין על פי הריח – "לא במראה עיניו ולא במשמע אוזניו" כריח הנכנס עמוק לתוך גוף האדם, כדוגמת אדם שמתעלף, נותנים לו להריח ריח חריף המעיר אותו מעלפונו. כן המשיח,ידע להגיע למקום האמיתי שהאדם נמצא.  ואנחנו לא נביט על ההתנהגות החיצונית של האדם, אלא נדע להגיע אל הנסיבות שגרמו לו להגיע לשם. דהיינו הוא טוב בעצם ורק סיבות צדדיות גרמו לו להיכשל.

מהיכן נקבל את הכוח להתעלם מהרוע שנמצא ממול? כיצד נוכל להביט בעין ימין על הזולת ולחפש את הזכויות שלו בתוך הר של חובות? אחת המצוות המרכזיות בתורה נמצאת בפרשה השבוע, פרשת קדושים. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" שרבי עקיבא אומר עליה, שהיא כלל גדול בתורה והלל הזקן, אומר שהיא כל התורה כולה. ונשאלת השאלה, כיצד זה אפשרי? כיצד אפשר לאהוב את השני כפי שהאדם אוהב את עצמו? אכן הרמב"ן, ממפרשי התורה, מפרש, שאין הדרישה בקטע הרגשי, אלא ברמה המעשית. תתנהג עם השני כפי שאתה מצפה שיתנהגו עמך.

המילה "ואהבת" – גורמת לנו להבין שצריכה להיות השפעה רגשית. באופן טבעי השכל היה אמור תמיד לפתח את רגש הלב אך המעבר בין פקודות המוח לריגשי הלב עובר במיצר הגרון ופעמים רבות עוצר אותו מלהמשיך אל הלב או ממתן את התלהבות הלב.

התבוננות עמוקה יותר במהות היהודי תפתח את האהבה, וזאת, כאשר נבין שברוחניות כולנו אחים, כפי שכתוב "בני בכורי ישראל". רבי חיים ויטל, תלמידו של האר"י ז"ל, מסביר שכל נשמה היא חלק  מגוף אחד שלם, שכל אחד מחובר לשני וכל אחד זקוק לשני. הכרה זו תביא אותנו לאהוב את השני כמונו ולחפש כל דרך ללמד זכות על השני.הבה נזכור: "באהבת ישראל נביא הגואל"!

בשבועות האחרונים אנו מביטים על בעיות הביטחון של אחינו בני ישראל הנמצאים בצרה ברחבי אוקראינה. והנה, בבית שלנו, שוטף אותנו גל טרור. לצערנו, המדיה אינה בודקת כיצד לחזק את מורל העם אלא דואגת לפרסם כל פיסת מידע שתעניק לה פרסום. כאשר אחרי כל פירסום, מספר נפגעי החרדה עולה ותחושת הביטחון האישי יורדת.

אחד מהפרטים שנכתבו בדו"ח שהפיקו המרגלים כשחזרו מארץ ישראל לחיזוק טענתם היה – שיושבי הארץ הם גיבורים שיושבים במבצרים ואין אפשרות לכבוש אותה. אך כל אחד יודע שאדם חזק לא בונה מבצרים, אלא דווקא אדם חלש המחפש כל דרך להתמגן. בעבר, ברוב המושבים בארץ, לא היו גדרות וחומות מסביב לבתים, כי הם הרגישו בטוחים. רק כשהביטחון התערער, החלו בהקמת גדרות ובניית חומות. 

בינתיים, מתגובות אנשי השלטון אנו קצת מתבלבלים… מציעים לנו להסתובב עם נשק, אך אין זה מגביר הביטחון אלא מגלה את החולשה, את חוסר היכולת לגרום לאויב שלא יפגע בנו. כדאי לנו – במקום להתלונן, לבקר את מקבלי ההחלטות ולקוות שהמצב בשטח ישתנה. אך בינתיים, כיצד אנו יכולים להגביר את הביטחון האישי שלנו?

כרגיל, העבר שלנו מלמד אותנו כיצד להתמודד בהווה. עם ישראל היה משועבד שנים לפרעה, מלך שמלך על כל העולם, מובא שעבד בודד לא היה יכול לברוח ממצרים, כל שכן שלא עם שלם. לפתע משה רבנו, מקבל הוראה לפנות לעם ולבשר להם על הגאולה ולצוות עליהם להקריב קרבן.

הכבש, היה באותו זמן, עבודת אלילים של מצרים. ההוראה להקריב כבש, לא הייתה הוראה להקרבה בחדרי חדרים, רחוק מעיני המצרים, אלא בגלוי. העם קיבל הוראה להחזיק את הכבש בביתו ארבעה ימים ובימים אלו המצרים באו לשאול, מה לכבש בביתכם? וקיבלו מענה שזה כבש להקרבת קרבן.

מאין היה לעם האומץ לקחת את העבודה זרה של מצרים ולהקריבה? האם לא חששו מתגובת מצרים? התשובה לכך נוגעת באחת מיסודות האמונה. האמונה והביטחון בה' ובמשה עבדו הוציאו מהם את החרדה מפרעה. ביטחון שהצדיק את עצמו ביציאה המהירה של כל העם ממצרים וברגע אחד נהפכו מעבדים לבני חורין.

כאז גם היום, האמונה והביטחון בה', שהעניק לנו את ארץ ישראל ואשר שומר עלינו בה, כפי שנאמר "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית שנה ועד אחרית שנה", היא תיצור את הביטחון. אם נרגיש בטוחים ומאמינים בצדקת דרכנו, העומדים עלינו לכלותינו ירגישו במסר, יבינו ש"טוב" לא יצא להם מהניסיון להשמיד ולהרחיק אותנו ואז ימנעו מלפגוע בנו.

פרשת השבוע, פרשת מצורע, עוסקת התורה בנגעים שפקדו אדם. הרמב"ם מסביר שנגעי הצרעת אינם מחלה טבעית אלא מחלה ניסית שהיא תמרור אזהרה לאדם שהולך רכיל, מדבר לשון הרע ופוגע בסביבתו. הפצע שלשון הרע יוצר הוא פצע כה חמור שהוא משאיר תמיד צלקת ולפעמים צלקת עמוקה, לשון הרע גורם להלבנת פנים, שאין אפשרות לרפא לחלוטין את הפגיעה הנפשית שהיא יוצרת.

על פניו, צרעת נראית כמחלה קשה אך מטרתה היא חיובית – לגמול את האדם מהרוע. בעוצמה רבה אנו רואים הטוב הטמון ברע בנגעי הבתים שבעקבות הנגעים נאלצו להרוס אותם וגילו בחורבות אוצרות גדולים שללא ההרס וחורבן הבית לא היו מגיעים אילהם.

דוד המלך, שהיה המלך אך חייו היו מאוד מורכבים אומר "מ(ה)אין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. גם שנמצאים במצבים קשים – אַיִן –  יש עם מי לדבר. אחד הדברים המתסכלים והמפחידים הם כאשר אין מה לעשות ואין עם מי לדבר, אומר דוד המלך – תמיד יש עם מי לדבר, יש ממי לבקש שיצור את השינוי, רק צריך לדבר אל ה', להתפלל ולבקש.