בשבועות האחרונים אנו מביטים על בעיות הביטחון של אחינו בני ישראל הנמצאים בצרה ברחבי אוקראינה. והנה, בבית שלנו, שוטף אותנו גל טרור. לצערנו, המדיה אינה בודקת כיצד לחזק את מורל העם אלא דואגת לפרסם כל פיסת מידע שתעניק לה פרסום. כאשר אחרי כל פירסום, מספר נפגעי החרדה עולה ותחושת הביטחון האישי יורדת.
אחד מהפרטים שנכתבו בדו"ח שהפיקו המרגלים כשחזרו מארץ ישראל לחיזוק טענתם היה – שיושבי הארץ הם גיבורים שיושבים במבצרים ואין אפשרות לכבוש אותה. אך כל אחד יודע שאדם חזק לא בונה מבצרים, אלא דווקא אדם חלש המחפש כל דרך להתמגן. בעבר, ברוב המושבים בארץ, לא היו גדרות וחומות מסביב לבתים, כי הם הרגישו בטוחים. רק כשהביטחון התערער, החלו בהקמת גדרות ובניית חומות.
בינתיים, מתגובות אנשי השלטון אנו קצת מתבלבלים… מציעים לנו להסתובב עם נשק, אך אין זה מגביר הביטחון אלא מגלה את החולשה, את חוסר היכולת לגרום לאויב שלא יפגע בנו. כדאי לנו – במקום להתלונן, לבקר את מקבלי ההחלטות ולקוות שהמצב בשטח ישתנה. אך בינתיים, כיצד אנו יכולים להגביר את הביטחון האישי שלנו?
כרגיל, העבר שלנו מלמד אותנו כיצד להתמודד בהווה. עם ישראל היה משועבד שנים לפרעה, מלך שמלך על כל העולם, מובא שעבד בודד לא היה יכול לברוח ממצרים, כל שכן שלא עם שלם. לפתע משה רבנו, מקבל הוראה לפנות לעם ולבשר להם על הגאולה ולצוות עליהם להקריב קרבן.
הכבש, היה באותו זמן, עבודת אלילים של מצרים. ההוראה להקריב כבש, לא הייתה הוראה להקרבה בחדרי חדרים, רחוק מעיני המצרים, אלא בגלוי. העם קיבל הוראה להחזיק את הכבש בביתו ארבעה ימים ובימים אלו המצרים באו לשאול, מה לכבש בביתכם? וקיבלו מענה שזה כבש להקרבת קרבן.
מאין היה לעם האומץ לקחת את העבודה זרה של מצרים ולהקריבה? האם לא חששו מתגובת מצרים? התשובה לכך נוגעת באחת מיסודות האמונה. האמונה והביטחון בה' ובמשה עבדו הוציאו מהם את החרדה מפרעה. ביטחון שהצדיק את עצמו ביציאה המהירה של כל העם ממצרים וברגע אחד נהפכו מעבדים לבני חורין.
כאז גם היום, האמונה והביטחון בה', שהעניק לנו את ארץ ישראל ואשר שומר עלינו בה, כפי שנאמר "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מראשית שנה ועד אחרית שנה", היא תיצור את הביטחון. אם נרגיש בטוחים ומאמינים בצדקת דרכנו, העומדים עלינו לכלותינו ירגישו במסר, יבינו ש"טוב" לא יצא להם מהניסיון להשמיד ולהרחיק אותנו ואז ימנעו מלפגוע בנו.
פרשת השבוע, פרשת מצורע, עוסקת התורה בנגעים שפקדו אדם. הרמב"ם מסביר שנגעי הצרעת אינם מחלה טבעית אלא מחלה ניסית שהיא תמרור אזהרה לאדם שהולך רכיל, מדבר לשון הרע ופוגע בסביבתו. הפצע שלשון הרע יוצר הוא פצע כה חמור שהוא משאיר תמיד צלקת ולפעמים צלקת עמוקה, לשון הרע גורם להלבנת פנים, שאין אפשרות לרפא לחלוטין את הפגיעה הנפשית שהיא יוצרת.
על פניו, צרעת נראית כמחלה קשה אך מטרתה היא חיובית – לגמול את האדם מהרוע. בעוצמה רבה אנו רואים הטוב הטמון ברע בנגעי הבתים שבעקבות הנגעים נאלצו להרוס אותם וגילו בחורבות אוצרות גדולים שללא ההרס וחורבן הבית לא היו מגיעים אילהם.
דוד המלך, שהיה המלך אך חייו היו מאוד מורכבים אומר "מ(ה)אין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. גם שנמצאים במצבים קשים – אַיִן – יש עם מי לדבר. אחד הדברים המתסכלים והמפחידים הם כאשר אין מה לעשות ואין עם מי לדבר, אומר דוד המלך – תמיד יש עם מי לדבר, יש ממי לבקש שיצור את השינוי, רק צריך לדבר אל ה', להתפלל ולבקש.
