חודש: אוגוסט 2021

תחילת פרשתינו מדברת על אלו הראויים לצאת לשדה הקרב ואלו שפחות. אפשר לתהות האם נושא זה בפרשה שייך רק לחיילים שבינינו, אולי גם למנהיגים ומקבלי ההחלטות הצבאיות, אבל האם ה'עמך' יכולים לדלג על קטע זה ולעבור לנושאים הבאים בפרשה?

הפרשה פותחת במילים "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ", אכן הפרשה שייכת לכולנו כי כל אחד הוא חייל. התורה "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" היא ירושה השייכת לכל קהילת יעקב ובה נמצאים הוראות לחיים וגם כאן, מעבר להוראה למנהיגות הצבא אודות המלחמה מול האויבים הגשמיים ישנה הוראה לכל יהודי. בירידת הנשמה היהודית לעולם, היא היוצאת למלחמת החיים כדי לכבוש את העולם, לשנות את מציאותו של העולם שהעלים את האור האלוקי המחיֶה אותו.  לגרום על ידי המעשים טובים שציונו לאור חיובי.

אומרת לנו התורה שברגע שיהודי יחליט לצאת למלחמה כדי לכבוש העולם ולחברו לה' הוא יצליח להיות מעל האויב ולנצחו כי כוח ה' הוא כוח 'שובר שוויון'. אין כאן שני צדדים שווים הלוחמים זה עם זה אלא הוא מקבל סיוע להיות מעל האויב אם רק ירצה. גם בכל מלחמה רגילה בין אויבים יש סיכוי גדול שהצד שמאמין שינצח יצבור כוח הרבה יותר גדול מהצד שלא מאמין בכוחו לנצח.

גם בפרשה הקודמת אנו מקבלים דרך וכוח לנצח, לדאוג להתנהג על פי רצון ה' ולמלא את העולם והאדם באור חיובי. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך – ובערת הרע מקרבך – ובערת הרע מישראל". ה' סומך על היכולת השיפוטית של האדם ולכן השופט של כל אדם ואדם הוא השכל שלו האמור לבדוק את המציאות ולראות האם היא טובה או מזיקה. אם היא טובה – הוא ישאיר את שעריו פתוחים ואם יסיק שהיא רעה – ייתן פקודה לסגור אותם. שערי האדם הם העיניים הרואות, האוזן השומעת, הפה האוכל והאף המריח. אם מתקרב אל אחד השערים הללו דבר המזיק, השופט- השכל, נותן את ההוראה לסגירת השערים. ה' נתן לנו האחריות להיות השופטים של עצמנו וזה מחייב אותנו לעמוד במשימה.

כפי שכתבנו בעבר, שופט נבחר לא רק על ידי יכולות ניתוח טובות של מקרים העומדים לפתחו אלא על ההצלחה לעבור את מבחני הבקיאות  בחוקים השונים, ידיעת החוק וההבנה לסיבה שהמחוקק קבע את החוק.  גורם לו להבין היכן הצדק והיושר נמצא והוא חותר להגיע למשפט צדק.

זו הסיבה שבכל עת, עלינו להבין את המערכת, ללמוד מה טוב לנו באמת ומה גורם לנו להימשך לדברים שהם נגד רצון ה'.

אנו עומדים מול אתגרים לא פשוטים. הקורונה מרימה ראש ואסונות טבע פוגעים בנו, החזאים מאיימים עלינו בשיטפונות והמעצמה הגדולה ארצות הברית מאבדת את עוצמתה בשיטור העולמי. כיצד מחזירים את הביטחון? איך מנצחים במלחמה?

תשובתו של הרבי בשנות השבעים למנהל "אל-על" בצפון אמריקה, מר דוד שיין, יכולה לתת לנו נקודת מבט ייחודית כיצד לנהוג. במפגש אישי עם הרבי, דיבר מר שיין על הנושא המרכזי שהעיק עליו בנושא הביטחון של מטוסי אל על. כיצד מתמודדים עם פרצות האבטחה והסכנות? הרבי ענה, שכדי שטיסות אל על יהיו בטוחות יותר, החברה צריכה לשמור שבת והרבי הסביר "אם מטוסי אל על לא יחוגו בשמים בשבת, משמים ישמרו על המטוסים בימי חול".

ה' רוצה את המעשים הטובים הקטנים שלנו, לעשות את רצונו ולכבוש את העולם. אל לו לאדם לחשוב שהוא רק בורג קטן ואין משמעות לעשייה שלו מול כל העולם. אלא להיפך, כל מעשה קטן משפיע ומקרב אותנו אל הניצחון בכיבוש העולם. בהשלטת וניצחון הטוב על הרע. כפי שמופיע ברמב"ם "לעולם יראה אדם את העולם כולו חציו זכאי וחציו זכאי, עשה מצוה אחת – הכריע את כל העולם לכף זכות".

אם נשפוט נכון ונילחם נכון על הצדק והטוב, נגיע לשלום וביטחון בכל החזיתות של חיינו.

השבוע נתקלתי בנכדתי בת הארבע, שהרימה יד על בני משפחתה ולאחר שהסבירו לה שהתנהגותה נובעת מהשתלטות היצר הרע על מעשיה  וכדאי מאד שתדאג לכך שהיצר הטוב ינצח. בפעם הבאה שלא הצליחה להתאפק והרימה יד -היא התנצלה שזה לא היא אלא היצר הרע…

סיפורה של הילדה הוא סיפור של כל אחד מאיתנו. הסיבה שהילד הקטן אינו מתאפק נובע מחוסר הידע שיש לו ,לנזק השלילי שנוצר מהתנהגותו , וגם המבוגר בגיל יכול להיות קטן בידע שגורם לו  להמשך אחר תאוות גופו ורצון יצרו למרות שהמעשה אינו מיטיב עימו .

חודש אלול הוא חודש שעלינו לעשות חשבון הנפש , אנו חייבים לצבור מידע שיציג לנו באמת מה טוב לנו וכיצד נשיג את הטוב או לפחות נשמר אותו. בעל חברה, שרוצה לדעת מה מצבה הפיננסי של החברה ,צריך שאנשי מקצוע יאספו את כל הנתונים, כי לפעמים החברה לא מפסיקה לעבוד, ישנו פדיון ענק אך מתברר שההוצאות הרבות אוכלות את כל הפדיון ולפעמים לא רק שאין רווח אלא שההוצאות גדולות מההכנסות.

כיצד אנו צריכים להרגיש לאחר שגילינו שאנו נמצאים במינוס, שהמאזניים נוטות לחובות ולא לזכויות? כיצד אנו צריכים להרגיש בימים שלפני ראש השנה ויום כיפור, כימים שממלאים אותנו בחרדה ,שכל באי עולם עומדים בימים אלו למשפט על מעשיהם ?או בשמחה ,שניתן לנו חודש להתבונן ולתקן את מעשינו ולהגיע זכים וטהורים לתוך ימי הדין? כמופיע בפרשה הקודמת "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". הקללה , לפחד מאימת העונש אם לא נתנהג כראוי , או ברכה,שנשמח  על הכלים שה' נתן לנו על מנת להיות קרובים אליו.

סיפורה של עיר מקלט המופיע בפרשה שלנו,  "פרשת שופטים" ,הוא סיפור של כל יהודי בחודש אלול ולא בכדי, אחד מראשי התיבות של חודש אלול  "אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ" פסוק העוסק בעיר מקלט.

יהודי שהרג את רעהו בין בשגגה ובין במזיד  ,בני משפחת הנרצח ,גואלי הדם, יש להם הרשות להרוג את הרוצח ,אך אם הוא בורח לעיר מקלט ,שם יהיה מוגן מגואלי הדם. לאחר מכן בית הדין היה דן הרוצח ובודק אם שגג או הזיד. אם שגג -חוזר לעיר המקלט המגנה עליו ואם הזיד- היה מקבל את עונשו על ידי בית הדין.

בימינו ערי המקלט אינן קיימות אלא,כיום, ערי המקלט לובשים צורה אחרת . בימינו, אדם יכול ,על ידי התנהגותו, להרוג את נפשו במובן הרוחני, המצוות הם חבל החיים של הנשמה וברגע שיהודי גודע את החבלים הללו הוא מנתק את נימיי החיות.

הדרך להינצל מהעונש הוא על ידי בריחה לעיר מקלט,אל לימוד התורה שמצילין האדם וגורמים לו לחזור בתשובה ולהחזיר את החיות הרוחנית למקומה. בימינו ,למרות שבית המקדש חרב ואין ערי מקלט יש אפשרות לחזור בתשובה גם על עברות חמורות שבזמן הסנהדרין התשובה לא יכלה לבטל את עונש בית הדין. המטרה העיקרית של העונש היא לנקות את האדם מהחטאים שהכתימו אותו. כאשר האדם נידון בבית הדין ,הדיין,הבא לגזור הדין, אינו יודע מה בליבו ולכן הוא מתייחס רק למעשיו.

אך כאשר בטלו עונשי בית דין של מטה ונשארו עונשים המענישים מלמעלה, ה' קורא את הלב ויהודי החוזר בתשובה שלימה הוא יכול לגרום למחיקת החטא בצורה מושלמת.

כשם שהתורה היא עיר מקלט המצילה את האדם מחטא, כך חודש אלול הוא חודש שאפשר לברוח אליו מהחטאים שנכשלנו בהם במשך השנה . לכן,ישנם יהודים שבחודש זה ממעטים בעיסקיהם הגשמיים ומרבים בעסקים הרוחניים.

אצל יהודי, תשובה אינה חרטה ,כמו אנשים ההולכים על מסלולים שנראים לא טובים ומחפשים מסלול אחר, אלא תשובה מלשון שיבה . כל יהודי ,אני אתה ואת ,אינו מחפש  מסלול חדש אלא שב אל המסלול האמיתי שלו שממנו יצא בעת לידתו "כחלק אלוקה ממעל".

אז כדי שזה יקרה בקלות, בואו נלמד בחודש זה ונרגיש כמה טוב לנו לצעוד במסלול שה' הציב לנו.

אנו כבר בגל הרביעי של וירוס הקורונה, כאשר גלי הוירוס ממשיכים להכות בעולם כולו ונראה שהגואל שכולם בנו עליו – החיסון – מספק בעיקר את הסחורה לחברות שפיתחו אותו אבל המחוסנים נותרו פגיעים. אנו נמצאים באמצע קמפיין ענק של החיסון השלישי שאולי ייתן הגנה נוספת, אך היום ברור לנו שהוא לא הגואל.

אנחנו משקיעים סכומי עתק לטיפול בביטחון. בביטחון הרפואי, הכלכלי והצבאי. פעמים רבות אנו מצליחים לגרד את התוצאות בלבד… לדוגמא, בביטחון הצבאי מצליחים לשים יד על המבַצעים, אך לא מצליחים לשנות את דעת ראש הנחש, את מקבלי ההחלטות את נותני הפקודות. אם כן – מהי הדרך להצלחת הטיפול בראש הנחש?

השבת "פרשת ראה" היא שבת בה אנו מברכים את חודש אלול. החודש האחרון של השנה, החודש של חשבון הנפש היהודי, עריכת מאזן של העשייה בשנה החולפת, במטרה לתקן את הטעון תיקון. גם בפרשה זו "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה – ובחרת בחיים" אנו למדים שהחיים והמוות, הטוב והרע תלוי בנו, בהתנהגות שלנו.

אחד ממנהגי ישראל בחודש זה הוא לבדוק את התפילין והמזוזות. מהו הדבר המייחד את מצות המזוזה על פני מצוות אחרות? מצווה שבפועל, רוב עם ישראל דואג לקיימה על ידי קביעתה בפתח הבית. למרות שכל מצווה שיהודי מקיים מעניקה לו שכר, ישנן מצוות שהתורה מציינת את שכרן ואחד מהם היא מצוות המזוזה. מידי יום אנו מזכירים בעת קריאת שמע את הכתוב בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען יאריכון ימיך על האדמה".

במזוזה, מעבר לשכר על מעשה המצווה, ישנה סגולה מיוחדת. הגמרא בתלמוד הירושלמי  מספרת על 'ארטבן' הפרסי הגוי שהעניק לרבי יהודה מתנה, רבי יהודה חיפש מתנה ייחודית להשיב לו, מתנה שיעריך אותה, על אף שלא חסר לו מאומה  והחליט להעניק לו בתמורה מזוזה. והשאלה שנשאלת והרי מזוזה זו היא מצווה שיהודי מחוייב לקיימה ולגוי אין כל ערך בה!?…  ומקרה נוסף – המשנה מונה מספר כלים שיש להם בית קיבול ובניהם מקל שיש בו בית קיבול  למזוזה שבו הונח קלף המזוזה שאנשים הלכו עימו מתוך מחשבה שהמזוזה הקבועה מגינה עליהם. גם כאן ישנה תמיהה האם יש ערך למזוזה כאשר קובעים אותה על מקל ההליכה?

אכן, מעבר למעשה של קיום מצוות מזוזה, יש למזוזה עצמה סגולה מיוחדת ששומרת. כפי שאמר רבי לארטבן – מזוזה גם שאתה ישן שומרת עליך. כפי שנכתב על ידי ה'טור', אחד מפוסקי ההלכה, שעל ידי קביעת מזוזה בפתח הבית, הבית נשמר על ידי ה'. מלך בשר ודם ישן מבפנים ועבדיו שומרים עליו מבחוץ ,  עם ישראל-עבדיו ,ישנים מבפנים וה'-המלך  שומר בחוץ על ידי המזוזות.

שמירה הנגרמת על ידי המזוזה אינה השכר של המצווה, המזוזה עצמה עשויה לשמירה. כדברי הזוהר "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" לא רק בזמן שנמצאים בבית המזוזה שומרת אלא גם שנמצאים בחוץ.

מדרש תנחומא אומר, שעם ישראל הוא ככבשה בין שבעים זאבים שהרועה מצילה מידם. אין זה סוד שהרבה יותר משבעים זאבים חושבים כל הזמן כיצד "לטרוף" אותנו. עלינו לנקוט בפעולות כך שהרועה – ה' יצילנו מידם, שירפא אותנו מהוירוס המכה בנו. במזוזה יש את רכיב ההגנה ועכשיו הזמן שכל אחד יבצע עבודות תחזוקה במזוזות, יבדוק האם הם תקינות וכשרות, יבדוק האם בכל פתחי הבית יש מזוזות והאם הם הונחו נכון, שאם לא כן – גם אם המזוזה מהודרת ביותר לא קיימו את מצוות המזוזה. 

כדברי התורה, אנו יכולים לבחור בחיים, יכולים לנקוט בפעולות שישמרו את החיים על ידי ביצוע המטלות של נותן החיים. בואו נבחר בטוב וליתר ביטחון נדאג גם לביטחון של ידידינו, על ידי עידוד בדיקת מזוזות ,המשמשות כסגולה בדוקה לביטחון.

ונזכה לשנה טובה ומתוקה שה' ימלא כל משאלות לבנו, ליבו של כל יהודי ויהודי לטובה.

אדם שנשאל כזו שאלה יש סיכוי שהוא יפגע מעצם השאלה, כי כיצד בכלל אפשר לדמות ביניהם? הרי בן אדם ברמה אחרת מהבהמה… כל עיסוק הבהמה בחייה הגשמיים וגם השכל שיש לה שייך רק לצורך היכולת לשרוד בחיים הגשמיים ואילו האדם יש לו שכל להבין ולנתח דברים נעלים יותר.

חכמינו זכרונם לברכה אומרים "מוֹתר האדם מהבהמה אַיִן… לבד הנשמה הטהורה". כן, אדם צריך להתבונן במה שונה מטרת בריאתו מהבהמה, והשוני אינו שייך לחיי הגשם אלא לנשמת היהודי שהצטרפה לגופו הגשמי על מנת לחבר את הגוף הגשמי לבורא העולם.

זו נקודה חשובה למחשבה בימים טרופים אלו. במרוץ החיים, שהכל הולך חלק וגם אם יש תקלות וקשיים פה ושם ומוצאים את הכלים הגשמיים להתגבר עליהם יכולה להיות מחשבה מוטעית  "שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיִל הזה". הכישורים והיכולות האישיים שלי או הכישורים והיכולות של העם שאני שייך אליו הצליחו לגרום שהחיים יזרמו ללא תקלות.

אך מידי פעם אנו נתקלים בתקלות המשנות את חיי האנושות ושאנשי המדע – למרות המחשבה והכספים הרבים שהם משקיעים – אינם מצליחים להחזיר את המציאות לקדמותה.

וירוס הקורונה הוא אחד מהם. מאחר ואנו חיים בעולם שהוא כפר גלובלי ואין אפשרות להחזיר אותו לאחור גם אם מצליחים למגר תחלואה בשיטות שונות במדינה מסוימת, התחלואה חוזרת באחת מדלתות הכניסה לארץ. גם אם מייצרים חיסון יעיל לזן מסוים ישנן מוטציות חדשות העמידות לחיסונים.

אנחנו חייבים להיכנס יותר לעומק ולמצוא את הדרך הותיקה שהוכיחה עצמה להתמודדות עם מזיקים אלו.

ככל שהמדע מגלה דברים חדשים בעולם, שלא נתגלו מאז הבריאה ועד היום, כך אנו מבינים ששום דבר לא נוצר מעצמו, שום דבר לא קרה במקרה אלא ביד מכוונת ולכן גם בואו של הקורונה לא קרה במקרה ועלינו לחפש את דרך כלי הבריאה הרגילים להתמודד עם הוירוס, שבינתיים מתעתע בנו, ובמקביל לנקוט בצעדים שיחזקו הקשר שלנו לבורא וירחיקו את הכלים המזיקים, אשר מנתקים אותנו מאיתו.

ישנו פסוק "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". עם ישראל, בני יעקב, מחוברים אל ה' על ידי 'חבל' המורכב מתרי"ג נימים, תרי"ג מצוות, שהם מוליכי החיים והשפע. קיום התורה והמצוות מעניקים לנו שפע חיובי.

לצד קיום התורה שמביאה ברכה, אנו זקוקים גם לתפילה. התפילה מופיעה כבר בתחילת הפרשה הקודמת, פרשת ואתחנן, כתחינה ובקשה של משה מה' שישנה את המציאות שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ. "ואתחנן" – גם מלשון מתנת חינם. משה אינו מחפש לאסוף את הזכויות הרבות שלו ובהשפעתם לבקש את בקשותיו, אלא מבקש זאת כמתנת חינם, כאדם שאינו בר זכויות.

בפרשתנו פרשת עקב, התורה מצווה על התפילה. נאמר "ולעבדו בכל לבבכם". בעקבות פסוק זה נאמר בגמרא "איזוהי עבודה שבלב – זוהי תפילה". התפילות שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום נועדו לא רק לבקש מה' סיוע בזמני מצוקה אלא כשמו כן הוא תופל – מחבר, התפילה מקשרת ומקרבת את היהודי לבוראו.

לתפילה ישנה יכולת השפעה חזקה יותר ממעשים טובים. חזקיהו המלך חלה במחלה קשה ועמד להסתלק מהעולם, ישעיהו הנביא אמר לו שאין כל דרך להחזיר את הגלגל אחורה כי הגזירה כבר נחתמה, אך חזקיהו לא ויתר והחליט להתעלם מדברי הנביא, הוא עמד בצמוד לקיר והחל לזעוק מעומק לבו. תפילתו התקבלה והוא זכה לעוד חמש עשרה שנות חיים.

אין ספק שהקירבה לה' תמנע מאיתנו את המחלות, כמובן שה' רוצה שנתנהג בהתאם לחוקי הטבע הנהוגים בעולם ולכן ננקוט בצעדים הגשמיים שיעצרו את המחלה, אך הניסיון מלמד אותנו, שאם לא נטפל במקור- לא נוכל לעצור את התוצאה.

נסכם את תחילת פרשתנו, משה אומר לבני ישראל שכדאי לשמור את המצוות כי אז יתברכו בשפע רב ויחיו חיים בריאים בגוף ונפש.  הבה ונתפלל שנצליח לעמוד בדרישות, נתפלל שה' יעניק לנו בריאות איתנה ללא גלים נוספים של וירוסים מאיימים.

                          

השבוע חווינו במעבר קיצוני, לא רק במזג האוויר, אלא גם במצב הרוח הנגזר מההיסטוריה היהודית. ביום ראשון הגענו לשיא הצער והיגון על האסונות שפקדו את עמנו בתאריך זה ובראשם חורבן שני בתי המקדש שעד היום אנו צופים בחורבנם. אמנם, שועלים לא מסתובבים בהר הבית, אך לעת עתה, לצערנו, זרים שולטים בו ומנסים בכל כוחם להנציח את החורבן.

ביום תשעה באב הצער לא נמצא רק עמוק בלב, אלא גם בצעדים שאנו נוקטים, היוצרים עינוי: איסור אכילה, שתייה, שמיעת מוסיקה ועוד ומיד לאחר צאת הכוכבים ובמיוחד למחרת היום פורצת השמחה להיכלנו!

השבת , פרשת ואתחנן, אנו מגיעים לשיא השמחה, יום ט"ו באב כפי שאמרו חכמינו ז"ל – "שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".

בימי בין המצרים התאבלנו והצטערנו על החורבן. מה גורם לנו ביום שאחרי לשמוח? הרי בית המקדש עדיין לא נבנה?

יהודי צריך להיות בכל רגע נתון בשני מצבים, מצד אחד צריך להיות בשאיפה להגיע לפסגת הטוב, לשאוף להגיע לגאולה הפרטית שלו שתוציא אותו מהאזיקים שיצרו הרע מצמיד לו, שתוריד את המסך המעלים מאיתנו לראות בגלוי את האבא, ה' המחיה אותנו והמעניק לנו כל טוב בכל רגע. הסתכלות על כל הטוב העתידי שאינו קיים היום תגרום לו צער על כך  שהמציאות הוורודה הזו עדיין לא הבשילה, אך מצד שני לראות לאלו הישגים הגענו ולהתבונן בתחנות שיקדמו אותנו להשגת היעד.

הכרת ההישגים משמחת אותנו, מדרבנת אותנו ונותנת לנו כוח לעמול כדי להגיע ליעד הנכסף.

ישנו כלל שידיעת המחלה הינה חצי תרופה. בימים שהזכרנו את החורבן, עסקנו בהכרת המחלה שגרמה לנזקים חמורים בגוף ובנפש. התבוננות בחורבן גרמה לנו להבין ששנאת חינם היא מחלה ממארת הפוגעת בכל חלקה טובה שפגעה גם בליבנו, בבית המקדש שהעניק לנו את החיות הרוחנית מתוך השכינה ששרתה בו. בימים הללו למדנו את התרופה למחלה – "אהבת חינם"!

לאחר תשעה באב אנו שמחים, כי מתבוננים באירועים שגרמו לכך שט"ו באב משמש כחג מיוחד. הרבי מליובאוויטש מסביר שחוט השני העובר בכל האירועים, היא התרופה למחלה, היא אהבת חינם. ביום זה הותרו השבטים להינשא זה עם זה לאחר ששבט בנימין הוחרם וכמעט נכחד מהעולם. ביום זה תרמו עצים להקרבת הקרבנות בעבור כל יהודי שיזדקק לכך. חכמי המשנה דאגו ביום זה למעוכבי השידוכים שימצאו את בחיר ליבם.

כדי שלאהבה תהיה חג נצחית היא  צריכה להיות "אהבת חינם", אהבה ללא תנאים מוקדמים. אהבה  התלויה בדבר, אין לה קיום נצחי וברגע שהסיבה תתבטל – תבוטל האהבה. אנחנו אוהבים את ה' רק בגלל שהוא אבא שלנו, אנו יצירי כפיו וגם אחים אוהבים רק בגלל שהם אחים.

כשם שמעשים רעים פוגעים באהבה, כך מעשים טובים מקרבים את האהבה. מקומנו האמיתי נמצא באהבה.

הסיפור הבא יכול להמחיש זאת. היה זוג שהאהבה ביניהם התפוגגה אט אט והבעל החליט שכדאי שאשתו תפרוש כנפיים ל"עולם שכולו טוב" שלא תפריע לו בחיים. הוא פנה אל הרב "שיברך אותה בברכה שתעלה אותה אל עולם האמת", הרב קיבל את בקשתו אך הציב תנאי להצלחה. חודש ימים הוא חייב להעניק לה כל טוב, הקשר היה כה רעוע ביניהם שבכל תנאי היה מוכן לעמוד  ולכן  מידי יום חזר מוקדם מעבודתו, עזר בטיפול הילדים ונקיון הבית וכו'. האשה, בתחילה חשבה שמשהו אצל בעלה לא תקין, אך כשהדבר נמשך הבינה שהחליט לקחת אחריות ולהחזיר את החיים הטובים לבית. בשל כך, החליטה שגם עליה להיות שותפה במאמץ ודאגה לקבל אותו בארוחה טובה מידי יום. עבר חודש והרב מצלצל ומזכיר לו שאם עמד בתנאים אפשר למלא את בקשתו. הוא ביקש מהרב לחכות עוד שבועיים…

שלום בית בנוי על ערכים. דווקא עכשיו, לקראת שבת ט"ו באב, נתחבר אל הערכים שלנו, של כולנו, הדבק שאמור לחבר בינינו ואזי נוכל להמשיך לשמוח ולהגיע לריפוי הסופי של מחלת העם. אנו מכירים הדרך הנכונה שתביא את הרפואה השלימה ותגרום לחיבורים הטובים, עד לחיבור השלם עם ה' בבנין בית המקדש בקרוב.

"משנכנס אב ממעטים בשמחה". אכן, זו ההלכה 'היבשה' האומרת – שבגלל הצרות שאירעו לעם ישראל בתקופה זו של השנה, בהם חרבו שני בתי המקדש – אנו אבלים על כך עד ימינו.  הגישה החסידית המאירה, אינה מתעלמת מההלכה שצריכים לקיימה ככתבה וכלשונה, אך דואגת שנעשה דברים שבעקבותיהם נוכל לשמוח באופן המותר, כי את אבלות של "אב" אפשר למעט על ידי שמחה של מצווה.

הדרך הטובה יותר היא לנהוג בעניינים שיבטלו לחלוטין את הסיבות לחורבן ותכשיר את הקרקע לבנין. אם כן, כיצד נגיע למציאות הזו שאנו מידי שבוע חושבים, מדברים וכותבים על כך? כיצד נבטל את החורבן שנבע משנאת חינם בהענקת אהבת חינם ללא הגבלה?

כאשר אנו רוצים להכיר בגדלותו של האדם לאחר מאה ועשרים, אנו מתבוננים מה הוא הוריש? אילו בנים השאיר? וכן להביט מיהם האנשים המלווים אותו למנוחת עולמים? ולהתבונן בדרך אותה סלל לבאים אחריו.

בפרשה הקודמת, שפתחה את תשעת ימי חודש אב, קראנו על פטירתו של אהרון הכהן, המוגדר על פי חכמי ישראל בפרקי אבות – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התורה מספרת לנו שכל בית ישראל, אנשים, נשים וטף, בכו על פטירתו,  מפני שאהרון השקיע מאמצים רבים לשמר את השלום בתוך עם ישראל.

הרבי מסביר שאהרון ראה שיהודי שונא את רעהו הוא הבין שזה אינו נובע בגלל מידתו הרעה, פגם מהותי באותו יהודי, אלא רק כלי שלילי שעימו הוא מנסה להגן על כבודו. שנאה היא מידה מגונה שלצערנו, אנשים רבים נכשלים בה עתה, לצערנו כלי תקשורת ופוליטיקאים מלבים את אש השנאה לקידום עסקיהם… אך, אהרון הכהן הבין שהשנאה היא כלי להתגוננות מול החבר הפוגע בכבודו, לכן אהרון חיפש כל דרך להחזיר לאותו שונא את כבודו ולהעלים את השנאה ממנו. דוגמה ידועה על מידתו המיוחדת של אהרון שכאשר ראה שני ידידים, שאין פניהם כתמול שלשום, שכל אחד מהם הרגיש פגוע מהשני, הוא יצר מציאות שכל אחד ירגיש שהשני מחפש את הדרך להחזיר את הידידות למקומה האמיתי על ידי שהיה מציג לכל אחד בנפרד כמה חברו מצטער על שקרה ומחפש כל דרך להגיע לחברותם הקודמת הטובה. התוצאה לא איחרה לבןא – השנאה נעלמה! האהבה והידידות חזרו.

בתחילת פרשתנו פרשת דברים, משה מלמד אותנו כיצד להעיר לזולת בלי ליצור שנאה. בדרך כלל כשאדם רואה חיסרון אצל החבר ומעיר לו על כך, הוא יכול לחטוף קיטון של רותחים, כי בטבע האדם שאינו רואה את הדאגה של החבר הבא לעזור לו לתקן את מעשיו, אלא מרגיש שבא לגלות את קלקולו ברבים ולכן התגובה הראשונה היא כפירה פנימית בטענות הזולת.

משה מלמד אותנו מספר תנאים שצריכים להיות כדי להוקיר את המבקר על הערותיו. כאשר אדם מעיר לנו, אנו בוחנים אותו ולא את הביקורת, ומחפשים בכל דרך למצוא חיסרון במבקר כדי להתעלם מהביקורת. צריך להיות נקי מכל רבב כמשה, שאף לצרכי העם השתמש ברכושו הפרטי ולא נהנה על חשבון הציבור כפי שאמר, שגם את החמור שנשא אותו להנהיג את העם קנה על חשבונו.

ביקורת צריכה לבוא בזמן הנכון ולא לגרום להרגשה של זריית מלח על הפצעים, כשם שמשה, נמנע מלהוכיח את בני ישראל כל עוד הם חוו את קשיי המדבר. רק בכניסה לארץ, כאשר ניצחו את העמים שבדרך – הוכיחם.  דבר נוסף, דברי תוכחה יש לאמרם ברמז, כפי שמשה רבנו הזכיר דברים שרמזו לחטאים, כגון -"די זהב" שרמז על ריבוי הזהב שגרם להם  לחטא העגל.

בימים אלו, ימי בין המצרים, לא נחקה את מעשה אחינו שיצרו את החורבן, אלא נחקה את מעשה אהרון שיצר אהבת חינם ואם יש צורך בתוכחה – נעשה זאת כמשה שגרם לשינוי החיובי מתוך אהבה. אלו הדרכים הנכונות ליצור שינוי משנאת חינם לאהבת חינם.

שנזכה לראות את בנין בית המקדש בתפארתו במהרה בימינו – אמן.