חודש: נובמבר 2021

מחייו של אברהם אנו למדים רבות. אברהם אבינו במשך ימי חייו עובר עשרה ניסיונות בהם ה' בוחן את רמת המסירות שלו לדרך ה'. הראשון שבהם מופיע בתחילת הפרשה הקודמת בו הוא מצווה – "לֶךְ־לְךָ" תעזוב את פינת הנוחות ותלך אל הלא נודע. אכן, בדרכו, הוא נאלץ לעזוב את הארץ המובטחת, ארץ ישראל, וזאת בעקבות הרעב. לקראת סוף פרשתנו, "פרשת וירא", מופיע הניסיון האחרון. 

בשני ניסיונות אלו מופיע צמד המילים "לֶךְ־לְךָ",בניגוד למקומות האחרים שמופיע הציווי של הליכה. מדוע בשני הניסיונות הללו הניסיון הראשון והניסיון האחרון מוסיפה התורה את המילה לֶךָ? מה הכוונה לֶךָ?

מהלך חייהם של עם ישראל דומה למהלך חייו של אברהם אבינו. אברהם יצא מחרן לדרך הנמשכת עד היום על ידי עם ישראל ותגיע ליעדה בקרוב ממש בעת ביאת משיח צדקנו. כפי שלמדנו בעבר, דרכו של אברהם הייתה מלאה בעליות ומורדות. כשנתבונן לעומק, נראה דרך, המכילה ירידות ועליות ובסוף הדרך אנו נמצאים למעלה. גם בדרכו של העם, למרות הירידות הקיימות בדרכה בסופה נגיע לאחדות המיוחלת. כפי שחכמינו אומרים, שמי שלא רצה להיגאל ממצרים והעדיף להישאר משועבד לפרעה – נשאר. אך בגאולה העתידה, כולנו נצא ממאסר הגוף, נגיע אל העליה השלימה ואל הגאולה השלימה.

אצל היהודים במיוחד, אנו רואים את ההליכה הלא נגמרת… כיצד אנשים מחפשים עצמם ולא נרגעים כל עוד שלא מצליחים להרגיע את נשמתם ולהגיע אל הדרך שבה הנשמה מרגישה שממלאה את ייעודה. לא פעם יוצאים למסע מסביב לעולם כדי למצוא מרגוע לנפש. מסע שמגיעים בו למנוחה ולנחלה כאשר נוחתים באחד מבתי חב"ד ולצד הטיפוח החומרי במזון טוב זוכים גם במזון לנשמה המרגיעה את הצמא.

"לֶךְ־לְךָ" הכוונה לך אל עצמך, לך תגלה את כל הכוחות הטמונים בך, תגלה את היכולות שלך. הניסיונות שאברהם עבר ובניו ממשיכים להתמודד עמם, באים במטרה לגלות את הכוחות הטמירים שיש לכל אחד אשר מוטבעים בכל יהודי.

גילוי הכוחות אינו במטרה שיטפחו לך על השכם, אלא בשביל לדעת מה הדרישות מכל אחד  והרי הדרישות נגזרות מהיכולות. חשוב שאדם ידע היכן הוא צריך להיות ולהוביל ולא היכן הוא רוצה להיות.

את "לך-לך" חייבים להעביר גם לילדים ולא לתת להם להישאר במקום שנוח להם. בהחלט, לפעמים צריך להתמודד עם הילדים שאינם מעוניינים להתמודד… לפעמים צריך ליישר אותם על מנת להחזירם לדרך הישרה. "חנוך לנער על פי דרכו" כשמיישרים צריכים להיזהר שלא לשבור, אך חייבים להשקיע מאמץ שגם אצל הילד יהיה "לך-לך", שיימצֶה את היכולות שלו. ככל שהשקעה תהיה בגיל צעיר יותר כך ההצלחה תהיה ברוכה ומרובה בגיל מאוחר יותר.

מקורות חייו של אברהם אנו למדים כיצד לא להתרגש מהטענה הנפוצה שבעולם הרוב קובע. הרי עם ישראל הם מיעוט בעולם "אתם המעט מכל העמים" כיצד אפשר להתעלם מהדרישות של אומות העולם לוותר על שיטחי ארץ ישראל שהוענקו לאבותינו. הרי הם הרוב…? כיצד אפשר להתעלם מהנשק והתחמושת הסובבים אותנו ולהיתפס בהבטחה הכתובה בתורה?

אכן, יש יהודים רבים, החיים בארץ והדורשים לוותר כי אין לנו דרך אחרת.גילוי האטום נותן לנו את המענה. בעבר היה ברור שהכמות מעניקה כוח וככל שהכמות גדולה יותר כך הכח חזק יותר. לאחר גילוי האטום מתברר שאין צורך בכמות הגדולה אלא בגילוי האיכות הנמצאת בכמות. דווקא על ידי חלוקת החלקיקים הקטנים מגיעים לאנרגיה עצומה.

יחזקאל הנביא כותב "אחד היה אברהם" – אברהם מצד אחד של העולם וכנגדו כל העולם. אך דווקא עליו כיחיד כתוב "וירש את הארץ". אברהם מצליח ליצור שינוי אמיתי בעולם, ה"לך-לך" של אברהם אבינו ביקע את החלקיק, אברהם גילה את הכוחות העצומים שהיו חבויים בו ולכן הצליח לגבור על הכמות העצומה שעמדה מולו.

כך גם היום, אם נעצים ונגלה את הכוחות העצומים שה' העניק לנו, נגרום שלא נסמוך רק על הפצצות הגרעיניות שאנו מחזיקים, אלא על העצומה הרוחנית שתגרום לכל יהודי להאמין בצדקת דרכו וכן לגרום לאומות להשלים עם כך.

"התמודדות"- זו מילת מפתח בחייו של כל נברא בכלל ושל האדם בפרט. זהו קושי שהאדם צריך להתמודד עמו. בהתמודדות ישנם שני מרכיבים עיקריים, האחד – היכולת לפעול ולהתגבר על הקושי, והשני – ליצור יכולת לחיות לצד הקושי. נניח שאדם חולה במחלה קשה, מצד אחד – הצוות הרפואי מחפש מרפא גשמי לגופו אך במקביל נותן לו סעד נפשי לחיות לצד המציאות הקשה שנכפתה עליו.

כיום, העולם מתמודד עם הקורונה בשני המישורים. הוא מחפש כלים להתגבר על הקושי ובמקביל לומד לחיות לצד הקושי. בפועל, בשני המקרים לא טוב לנו… אנו מרגישים רע ממה שנפל עלינו.

הרבי מליובאוויטש, שדאג ודואג ללא הרף להאיר את העולם באור חיובי אמר: "הקושי אינו מהווה מכשול, להיפך, תכלית הקשיים היא לגרום לאדם לגלות את עצמו, להכיר את עוצמת הכוחות הטמונים בו ולהביא את יכולותיו לשיא".

אחת מדוגמאות החיים היא תחרויות בכלל וספורט בפרט. לדוגמא, משחק כדוררגל, באם קבוצה מתחרה בקבוצה חלשה שאינה מערימה עליה כל קושי, היא אינה נהנית כמו לנצח קבוצה חזקה, שצריך להשקיע מאמץ עצום בעת המשחק ואף רגעים מסויימים לראות את הכישלון מול העיניים. הקושי שיוצרת הקבוצה המתחרה, גורם להשקיע מאמץ גדול כדי לגלות את היכולות החבויים בשחקני הקבוצה. הניצחון מוכיח שאכן ישנן עוצמות ואנו רואים לאן הקושי הרים אותנו.

בפרשתנו, פרשת לך-לך, מתחילה התהוות של העם העברי עם האב הראשון שלנו, אברהם. התורה מספרת לנו על ההתמודדויות של אברהם. בציווי הראשון שאברהם מקבל מהבורא אותו הכיר בכוחות עצמו כאשר התבונן על פלאי הבריאה. הוא מצוּוה ב"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", לצד ציווי זה, מקבל אברהם גם הבטחה, שלמרות שהדרך ממעטת את הילודה, הממון ואת שמו המתהלך לפניו, תהיה לו ברכה עצומה, שיזכה בדברים אלו ואף ילך מחיל אל חיל.

בהמשך הפרשה, נקרא, שאכן אברהם שמע לציווי ה', עזב את משפחתו בחרן ועלה לארץ ישראל. והנה, בקושי שהה בארץ ונחתה עליה רעב קשה שגרם לו לרדת עם שָרַי אשתו למצרים. ירידה זו לא הספיקה ואשתו נלקחה לבית-פרעה, מלך מצרים.

משמעות המילים "לך לך " – הליכה והתקדמות. הפרשה נושאת שם זה כי תוכנה עוסק בהליכה והתקדמות של אברהם, אך בפועל זה נראה אחרת. היכן ההבטחה "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך"?

כשנבין כיצד אברהם הצליח לעבור את הירידה בשלום – נבין גם כיצד אנחנו יכולים להתמודד בשלום.

אברהם, אבי האומה, הבין בשכלו, שאין שום דבר שנעשה ללא מטרה ולכן כל אדם יש לו מטלות ומטרות בעולם הזה. את המטרות לא קובע המוצר אלא היוצר. כלל האנושות קיבלה את שבע מצוות בני נח, שאותם עליהם ליישם בעולם והעם היהודי קיבל את תרי"ג המצוות. אברהם לא ראה כל מטרה אחרת בחיים והבין שהכול מנווט מלמעלה. נכון שהאדם קיבל את הבחירה החופשית, האם למלא את המטלות או לא, אך ה' מוביל מהלך חיובי, שגם הנפילות שאנו מרגישים בדרך מובילות לעלייה.

הנסיונות שאברהם עבר בכלל, דומות לאבא שרוצה לחזק את האהבה לבנו והוא לעיתים מסתתר ממנו על מנת שיחפש אותו. הירידה למצרים בעקבות הרעב, אכן נראית ירידה! אך בסופו של דבר גרמה לאברהם לצאת ברכוש גדול, כפי שעם ישראל מקבל הכוחות מהאבות, כי הרי גם הירידה הגדולה למצרים גרמה להם ליציאה ברכוש גדול.

ודאי שצריך לעשות כל מאמץ בהתמודדות שלנו כיחידים וכעם, להתגבר על הקשיים בדרכים הטבעיות ולהרבות בתפילה שהמצב הגשמי ישתנה, אך יש לזכור! שאנו, "הקטנים", רואים מִקטע צר מאוד של העולם במקום ובזמן ומהאנושות כולה שאנו חלק ממנה.

אל לנו להישאב אל הקושי והצער, אלא, להביט על האבות, על הקשיים שעברו ואל המקום שהגיעו לאחר מכן, כך נצליח לחיות טוב לצד הקושי, מתוך האמונה שזה בוודאי ייקח אותנו למקום טוב יותר.

הגמרא במסכת סוטה כותבת על הקשיים הרבים שיהיו בטרם יפצע האור לעולם בגאולה וכולם תואמים למציאות העכשווית. בואו נרגיש את המציאות שמעבר לחושך ולא נשקע בחושך. זו התמודדות בריאה.

ישנם כמה סוגי 'התחלות חדשות'. יש התחלה שמנסה למחוק את העבר, ויש התחלה שלוקחת את העבר אל מקום טוב יותר מכפי שהוא היה. לדוגמא: זוג שמתחתן בנישואין שניים הרבה פעמים מעוניין למחוק את העבר הקשה שחווה ולהתחיל חיים חדשים. אך ישנה התחלה, כמו תחילת קריאת התורה בפרשת 'בראשית' שמתרחשת תיכף עם סיום קריאת הפרשה האחרונה בתורה.

ההתחלה החדשה שמגיעה אחרי החגים, מגיעה אחרי יום כיפור בה החלטנו לשפר את התנהגותנו הכללית, התחלה זו ביכולתה לשאת עימה את העבר החשוך לעתיד הוורוד. אם בעבר היו רגעים שהיינו רוצים לשכוח יש בכוחם של רגעים אלו להעצים גם את העתיד.

חודש תשרי נחלק לשנים. הימים הנוראים – הכוללים את ראש השנה ויום הכיפור הנקראים ימי הדין, בימים אלו אנו עושים מאמץ לטהר את מעשינו על מנת לצאת נקיים בדין. ולאחריהם ימי השמחה סוכות ושמחת תורה.

במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר תקיעת השופר המסמלת את סיום עבודת התפילה של יום הכיפורים – נהוג לאחל "חג שמח" ולצאת בריקוד של שמחה. הרבי מליובאוויטש גם בגילו המבוגר היה אחרי יום הצום עולה על כיסא ומוחא כפיים בחוזקה כשברקע החסידים מנגנים את 'שירת הניצחון' המוכר כ'מארש נפוליון' שמסמל תנועה של ניצחון, עוונותינו נמחלו וניצחנו בדין.

במוצאי יום כיפור אנו מתחברים אל ה' מתוך אהבה גדולה. הגמרא במסכת יומא אומרת שאדם החוזר בתשובה לא מיראת העונש שיקבל על העברות שנכשל בהם, אלא מתוך אהבה רבה לה', מתוך הכרה באבא האוהב שעושה הכל לטובתו, תשובה כזו לא רק שמשכיחה במשפט את העוונות, אלא "זדונות נעשים לו כזכויות" ומעבירה את העבירות לצד של המצוות.

הדבר נובע מכך שהעבירות גורמות לאדם לעצור ולראות כמה הם הרחיקו אותו מהאבא האהוב ולגרום לו לעשות הכל על מנת להתקרב אליו. הריחוק שנוצר גורם לתשוקה גדולה להתקרב לה'. לכן העבירות יכולות לעבור אל הצד של הזכויות.

זו הסיבה שימי חג הסוכות ושמחת תורה הם שיא השמחה בחגי ישראל. אוהב ישראל הגדול הרבי מברדיצ'וב פגש פעם את גביר העיירה, שהיה מלא בממון וגם בעבירות לרוב ואמר לו: "אני מקנא בך", הלה התפלא מאוד שהרי הוא הכיר את הרבי כאדם ישר ואמר "במה הרבי יכול לקנא בי"? ענה לו הרבי, אם תחזור בתשובה מאהבה רבה כל החובות הרבות שרכשת יהפכו לזכויות ואז זכויותיך יהיו רבות מהזכויות שלי…

מעגל השנה אינם רק 365 ימי שנת חמה או 354 ימי שנת לבנה, אלא הם ששת ימי חול כאשר יום השביעי הוא יום שבת, שנים עשר חודשים שבהם יש את ימי החולין וימי החגים. ימים אפורים וימי חג ומועד שמוציאים אותנו מאווירה האפורה ונותנים צבע לימים ולחיים. כל  זאת אנו מכירים ולומדים מהתורה שאותה קיבלנו כמתנה. נכון שזו מתנה יקרה שצריך לעמול רבות כדי לשמר אותה אך היא טעם החיים שלנו!

אכן, סוג זה של התחלה, תחילת השנה יחד עם התחלת התורה נושאים איתם את העבר, למרות שהאדם אינו שולט על העבר ואינו יכול לשנותו, הוא בהחלט יכול לגרום לכך שגם הדברים השליליים שהיו בעבר ישפיעו לטובה. התורה מלמדת אותנו איך לחבר בהצלחה התחלה החדשה עם העשיה הישנה.

האדם מורכב מגוף ונשמה. יש אנשים שנמשכים יותר אל עולם הרוח, שמתענגים יותר בהתעסקות בענייני שכל ויש אנשים שנמשכים יותר אל עולם הגשם, כמו ארוחת גורמה, טיול וכדו'. עד עכשיו במחצית הראשונה של החודש, החגים שחגגנו היו קשורים בעיקר לרוח שלנו, להתקרבות אל ה' על ידי תשובה. במחצית השנייה, ישנם חגים שהמוטיב המוביל בהם היא השמחה הגשמית. השמחה באכילה, שתיה וריקוד ברגליים. כזה הוא החג האחרון בחודש – שמחת תורה, שלמרות שמחתנו עם סיום לימוד התורה, אנו מבטאים זאת לא בלימוד העיוני עם ספר פתוח, אלא בריקוד על גבי הקרקע עם ספר תורה סגור.

היכן יותר נכון לחיות ולהשקיע, להגיע להגשמה עצמית. בעולם הגשם או עולם הרוח?

בהיסטוריה, אנו נתקלים בשבט יששכר שעסקו בעיקר בלימוד תורה ומולם שבט זבולון שעסק במסחר, "זבולון לחוף ימים ישכון". הם שיתפו פעולה זה עם זה. יששכר למד גם לזכות זבולון וזבולון פרנס את שבט יששכר.

גם בתקופת דוד המלך היו יושבי האוהל לומדי התורה ומולם היו אנשי החיל שיצאו למלחמה. אנשי החיל שמרו פיזית על העם ולומדי התורה דאגו על ידי לימודם לשמירה על יוצאי המלחמה. יושבי האוהל היו יחידה עורפית שתמכה בלוחמים על ידי חיזוק הקשר עם ה' ודאגו ל"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". בעבר טענו שתומכי הלחימה העורפיים הם ג'ובניקים, אך היום, שמכירים יותר את היחידות המיוחדות, העורפיות, שתורמות תרומה מכרעת לניצחון בקרב, כיחידות הסייבר וכיחידות בחיל האוויר המפעילות כטב"מים, ביכולתנו להבין יותר את הקשר בין לימוד התורה לניצחון בקרב.

בפרשתנו "האזינו" אנו למדים על החשיבות הרבה של חיבור הגשם לרוח – בזמן ובמינון הנכון.

בפרשתינו פרשת שירת "האזינו" מתחיל משה רבנו במילים "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ". הנביא ישעיהו הופך את הסדר "שמעו שמים והאזיני ארץ" ונבאר:  האזנה היא ממקור קרוב, שמיעה היא ממקום רחוק יותר. הספרי מפרש שמשה היה קרוב לשמים, קרוב יותר לרוחניות לכן התבטא בהאזנה הקרובה לשמים ואילו ישעיה היה קרוב לארץ ולכן התבטא בהאזנה לארץ.

סיפור התורה, אינו רק סיפור של שירת משה שהייתה לפני כניסת עם ישראל לארץ אלא משמשת גם הוראת דרך בחיי האדם. שמים רומזים לעיסוק בלימוד התורה הנתפסת בשכלו של האדם, שהוא הכוח העליון ביותר של האדם כדוגמת השמיים. הארץ רומזת למצוות  שאותם מקיימים בכוחות העשייה שלנו .כפי שאנו יודעים, כי ככל שנשכיל להבין את הסיבות שבעקבותיהם נצטווינו לקיים מצווה מסוימת אך לא נבצע בפועל עם אברינו הגשמיים במציאות הגשמית של העולם – לא קיימנו את המצווה.

אכן, בחיים תחילה על היהודי להיות קרוב לדרכו של משה, קרוב לשמיים, להתעסק בעיקר בלימוד התורה עד שירגיש שתכלית חייו בזמן הזה הוא לימוד התורה, ההבנה וההשגה בשכלו הגורמת לו רצון להתקרב אל ה' מתוך ההבנה בגדלותו של ה' והאהבה הגדולה להתקרב אליו.

לאחר שאדם הטעין את מצבריו הרוחניים, מגיע הזמן להתבונן מהי תכלית הירידה של הנשמה לגוף? אם בשביל להיות דבוק עם ה', הרי מספיק היה להשאיר את הנשמה בעולמות הרוחניים ולא להורידה לעולם הגשמי. אלא, המטרה להיות רחוק מהשמיים וקרוב לארץ. המטרה בירידה לעולם הזה היא לקיים את המצוות בגשמיות העולם על מנת לגרום לעולם הגשמי, שבטבעו לא רואים את רצון ה', לבצע מעשים התואמים את רצונו. לא רק כאשר אדם בונה בית כנסת, ישיבה או מבנים שכולם יודעים שקיומם לצורך ביצוע רצונו, אלא בכל בית ובית שחיים בו אנשים שמול עיניהם ישנה מטרה מרכזית לזכך את ביתם ועולמם הגשמי על ידי מילוי המשימות הגשמיות שה' העניק לנו.

אכן אנו צריכים להשקיע מאמץ בעולמינו הרוחני שיקרב אותנו אל ה' וייתן לנו כוחות לרדת לעולם הגשמי ולהשקיע מאמץ בהתעסקות במצוות המעשיות שה' העניק לנו, על מנת לקרב את ה' לעולמנו הגשמי.

פרשת "נצבים" נקראת תמיד בסמוך לראש השנה .זאת ,לאחר חודש  שבו אנו עורכים חשבון נפש אישי על מעשנו במשך השנה, חודש שמידי יום נוהגים בו לתקוע בשופר על מנת לעורר אותנו , חודש שבו אומרים סליחות.אך לכל מנהגי החודש ישנה מטרה אחת- להתעורר, לבחון ולברור את המעשים  השליליים שנכשלנו בהם במשך השנה, להשליכם לים ,לבקש סליחה על העבר ולפתוח דף חדש בהווה והעתיד ,על מנת להגיע לימי הדין זכים וטהורים.

פרשת נצבים פותחת במילים "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" ומפרטת, שכולם- כולל כולם, מראשי העם ועד חוטבי העצים ושואבי המים, שבאותה תקופה היו האנשים הפשוטים ביותר- יהיו מאוחדים. הפסוק, מציג לנו מציאות הגורמת לשני דברים להכיר בכישלון ולא להתעלם ממנו ולקבל את הכח להתגבר עליו.  הפסוק אומר, שהיכולת להיות ניצב, עומד יציב ולא להיכשל במעשים שליליים נובעת "מכולכם"- מעם ישראל מאוחד. האחדות עם החבר מייצרת אחדות גם באדם עצמו.חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שאדם קרוב אצל עצמו ולכן הוא מתעלם מחסרונותיו או לפחות מפחית במחשבתו את הנזק שהם גורמים לו.  כאשר אדם, שאינו מיודד עימו , יעיר לו על חסרונותיו ,הוא יחשוב שמטרתו לנגח אותו ולהפחית מערכו. לכן ,יפעיל את כל הכלים העומדים לרשותו על מנת להוכיח שהוא זך וישר ובפועל הוא יישאר עם כישלונותיו. האחדות יוצרת חברות קרובה! כאשר החבר יראה את החסרונות ויעיר לו על כך הוא יראה בו חבר שאכפת לו ממנו ויאמר לו תודה ,יבין שנכשל ויפעל לתקן את מעשיו.

התורה מפרטת את סוגי היהודים השונים כדי להבהיר לנו שהאחדות לא מתבטאת רק בכך שכל אחד סובל את השני לידו ומציאות הזולת לא מפריעה לו ,אלא שכל אחד מבין את הרווח שיש לצד הזולת  .גם הראש מבין שללא הרגליים הוא לא יוכל להיות בגובה שמעניק לו את החשיבות בה הוא נמצא.כדאי מאד ,שיחד ניצור חומה בצורה שתתן לנו את הכח לשמור על קשר בריא עם ה' למרות הרוחות החזקות של תרבות העמים שנושבת בנינו.

עד כאן הבנו כיצד אפשר לזהות כשלון ולשנות את העתיד .

אך מה קורה עם העבר?? בבתי הכלא יושבים אנשים רבים שחזרו בתשובה ולא בגלל הכיפות הגדולות שהחלו לחבוש לאחר שנתגלה קלונם רבים, אלא בגלל שמאחורי סורג ובריח נעצרים החיים ויש זמן לשבת ולחשוב על החיים ,יש זמן להבין שהתנהגות העבר נבעה מנפילה וכישלון וסטייה מדרך החיים הנכונה, אך החרטה על מעשה העבר יכולה אולי להפחית שליש על התנהגות טובה מאחורי סורג ובריח אך אינה מוחקת את מעשה העבר והעונש שבא בעקבותיו. חרטת היהודי בכל ימות השנה בכלל ובימי הרחמים והסליחות בפרט מעניקה לו חנינה מוחלטת על ידי בורא העולם. ישנם מצבים ,שלא רק מעשית הוא לא נענש על מעשיו אלא שהעבר הפלילי שלו נמחק לחלוטין ולא נראה נשאר ממנו כל רושם. יותר מכך ,נהפוך הוא,  מעשה העבר נשמרים לו כזכות.  אם ננסה לתרגם זאת לחיי היום יום שלנו, כאשר אדם פוגע בחבר ומזיק לו, גם אם הוא מתחרט מכל הלב ומבקש סליחה והחבר מוותר על ענישתו ואף אומר שמוחל לו ואין בליבו עליו כלום, בכל זאת ,בדרך כלל ,אצל החבר הפגוע הדבר נשאר צרוב.

הרמב"ם פוסק , שצריך את רצון הבעל לאישור תהליך הגירושין ,אך לפעמים שיש צדק בנתינת הגט והבעל מסרב לגרשה בית הדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני . מה ההיגיון  שיעשה בכח כנגד רצונו? מסביר הרמב"ם שהרצון האמיתי של היהודי הוא לקיים רצון ה' וכאן יצרו מונע ממנו לקיימו ,הכפייה מחזירה אותו לרצון האמיתי .

חודש אלול, שבו אנו מכירים בכישלון ומתחרטים על המעשה, אנו בעצם אומרים שמראש לא היינו רוצים להיות שם.

עלינו לזכור ,שהתובנות בכישלון לא אמורות להפיל אותו לייאוש ולהישאר למטה ,אלא לגרום לנו לרצון לברוח משם,הכיצד? על ידי הוספה בעניינים חיוביים וטובים.

שנה טובה ומתוקה!

האם שלמות אישית שלנו יכולה להיות גם כאשר הזולת שלצידך אינו שלם? בפרשתנו פרשת "כי תבוא" העוסקת בתחילתה בכניסת עם ישראל לארצו, אנו רואים דעה מעניינת בנושא הביכורים. המצווה להביא – מהפירות המובחרים שגדלו על עצי ארץ ישראל – לבית המקדש, חלה רק לאחר ארבע עשרה שנה מתחילת כיבוש ארץ ישראל, לאחר שכל עם ישראל ישב על אדמתו. על אף שרבים שכנו תחת גפנם ותאנתם שנים רבות קודם לכן, כי את הביכורים אפשר להביא רק בשמחה במצב של שלום והשלמות של כל היחיד בארץ תלויה בשלמות הכללית של כל העם, בישיבה של כל העם בשלום בארץ ישראל.

בהמשך הפרשה, בעת הכניסה לארץ, נצטווה העם לקחת אבנים כדי להקריב עליהם קרבנות לה' ונדרשו שלא להשתמש בברזל לסטט את האבנים. גם בבית המקדש יש איסור להניף ברזל. כי מטרת הקורבנות לחבר בין ה' לעמו, כמו-כן בית המקדש הוקם כדי  להביא שלום וחיים ואילו הברזל מקצר ימי האדם ומשמש למלחמה.

גם בפרשה הקודמת פרשת "כי תצא" העוסקת במלחמת הרשות, ישנה הלכה שחתן בשנתו הראשונה לאחר חתונתו, לא יוצא למלחמה ואף לא יוצא לסייע ללוחמים ביחידות עורפיות. מה עומד מאחורי ציווי זה? אם המטרה שחתן לא יהיה בסיכון, מדוע שלא לסייע לניצחון המלחמה בעורף?

עמנו עוסק רבות במלחמה ושלום, אך אין ספק שאיננו רואים בשניהם את מטרת החיים. המטרה של יהודי, כסבו יעקב – לחיות בשלום. מולנו, חלק גדול מאויבינו, שואבים את מורשתם מעשיו הרשע ורואים במלחמה את מטרת חיים.

בהסתכלות הקבלית, יעקב שייך לעולם התיקון, עולם שמידות הנבראים החיים בו יוצרים דרך התנהגות ייחודית של כל פרט ונותנים מקום לדרכו והתנהגותו של הזולת. דוגמא מהאבות אברהם ויצחק: "אברהם-איש החסד" מייצג את מידת החסד, אך במקרה הצורך נתן מקום למידת הגבורה, כאשר ה' ביקש ממנו להעלות את יצחק בנו לעולה, מעשה שעל פניו אינו שייך לאיש חסד אלא לאיש שמידת הגבורה בוערת בו. מצד שני, יצחק, השייך למידת הגבורה "פחד יצחק" נותן מקום לחסד בעת הצורך. גם במחלוקות בית שמאי ובית הלל אנו רואים נתינת מקום למידה הנוגדת את טבעם. הלל, השייך לחסד – מיקל ושמאי, השייך למידת הגבורה – מחמיר,  אך אנו מוצאים מספר מחלוקות ששמאי מיקל והלל הוא מחמיר. מי שיוצר את האיזון והיכולת לקבל את התנהגות השונה היא "מידת התפארת" המחברת ויוצרת את השלום. אצל עשיו ישנם רק שתי מידות, שני קטבים שכל אחד מעצים את עצמו ולא נותן לשני מקום. מי ששייך למידת החסד, כל כולו עסוק בנתינה ואינו יכול לסבול את הגבורה המגבילה וכן להיפך.

כשזוג צועד אל החופה, כדי לשמר את בנין עדי עד, עליו להילחם על השלום וליצור את השלמות. החופה מקבלת אנשים רק מעולם התיקון, אמנם שני עולמות נפגשים, שתי מידות שונות המייצגות רצונות נפשיים שונים, אך יכולת ההכלה של בן הזוג, ההבנה שיוצרים תחת החופה, את השלם, מביא אותם אל אהבה, אחווה, שלום ורעות. אם  ח"ו עוברים לעולם התוהו, שכל אחד מעצים את עצמו, דעתו ומידותיו, מגיעים מהר מאוד לפרשת דרכים, לפירוד ח"ו. חלק מהסיבה שבימינו ישנם רווקים ורווקות רבים, כי יתכן ואינם מסוגלים לתת מקום לשונה ולראות את תרומת השונה היוצר את השלמות בתוך הבית.

זו הסיבה שהחתן בשנתו הראשונה מתרחק מאש מלחמה – גם אם המלחמה מוצדקת. כי הוא בונה את השלום האישי עם אשתו, שנה שלימה מייצגת את כל השינויים הקיימים בעולם ומציבה לבני הזוג אתגרים. הם לומדים לבנות ולשמר את ההרמוניה ביניהם ולכן אין שום מקום למלחמה וגם לא בסיוע עקיף למלחמה מהעורף. רק לאחר ייצוב התא המשפחתי אפשר לצאת להילחם על מנת לשמר את השלום. אך גם אז צריך לנקוט בפעולות שישמרו את הקשר האמיתי, שיחזקו האהבה האמיתית.

גם את הקשר עם ה' צריך לטפח למרות הקשיים שבדרך וללמוד במי צריכים להלחם ואת מי צריכים לאהוב על מנת שנגיע למנוחה והנחלה ונוכל להעניק ביכורים בבנין בית המקדש בקרוב ממש.