חודש: אוגוסט 2020

האם בזמן הזה אנו אופטימיים או פסימיים? והשאלה אינה רק אילו טיפוסים אנחנו, אלא  גם מה משדרת אלינו המציאות העכשווית, החריגה. אמנם עברנו את תשעה באב ואף חגגנו את ט"ו באב אך עדיין יש בידינו לשפוך תחינה רק מול שריד מקדשנו, הכותל המערבי. הר הבית שומם במובן הייעודי שלו, ועדיין"שועלים" ממשיכים לשוטט בו…

בימים שהקורונה שולטת ברחוב, כולנו בלא נודע השולט עלינו. המכה הגדולה אותה חטפנו בגל הראשון הייתה במסיבות הפורים שסימלי החג "עד דלא ידע" וכן המסכות, הפכו לפתע לחלק משגרת חיינו עד היום. לא ידוע כיצד והיכן נתפלל בחגים, לא ידוע כיצד תיפתח שנת הלימודים וגם לא ידוע באיזו מציאות ביטחונית נהיה כאשר אזורינו הוא כהר געש שהלבה שוכנת בתוכו ולא ידוע מתי וכיצד תתפרץ.

כשרוצים להציג אדם שאין לו מה לאכול – אומרים ש"המקרר שלו ריק", על שולחנו יכול להיות היום שפע של אוכל, אך המקרר הריק מערער בו את ביטחון של יום המחר וגורם לו  להרגיש רעב למרות האוכל של היום. איננו זקוקים לפסיכולוגים שיסבירו לנו שהצורך הבסיסי של האדם הוא הביטחון במזון, מגורים ובביטחון פיננסי. בפרשה הקודמת כאשר משה רבנו ממשיך לסקור את חיי העם במדבר הוא מדבר על העינוי והרגשת הרעב שהייתה במדבר בזמן ירידת המן, למרות שבכל יום ירד המן מהשמים לכל אחד מבני הבית וכל טעם שרצו היה בו, אך זה שלא יכלו לאכסן אותו, וכל יום לא ידעו מה יאכלו למחרת גרם להם תחושת רעב.

כיום, אצל אנשים רבים אכן יש מקרר מלא אך הם חוששים מהמחר, שיפוטרו מהעבודה בעקבות קשיים שיגרמו למעביד וישארו ללא פרנסה עם משכנתא מעיקה והתחייבויות נוספות שלא נגמרות. כיצד אם כן אנחנו יכולים להרגיש טוב בעולם בתקופה של חוסר וודאות?

פרשת השבוע, פרשת ראה, תוכל להחזיר לנו את החיוך מתחת למסכה – אם רק נרצה.

ראיה ושמיעה הם שני כלים שאדם מקבל בהם מידע מהעולם הגדול. אך יש הבדל גדול ביניהם. כאשר האדם שמע דבר מה אפשר ביתר קלות לערער אצלו את הדבר ולשכנעו שלא שמע, שדמיין וכדו'. אך כאשר אדם רואה משהו אין כמעט אפשרות לשכנע אותו שלא ראה. השמיעה תופסת דבר בחיצוניותו אך ראיה גורמת לאדם להבין הרבה פעמים מעבר למה שראה.  

בפרשה כתוב שה' נותן לנו ברכה וקללה, הברכה היא אכן מתנה טובה אך הקללה היא דבר שלילי, אם כן איזו מתנה קבלנו כאן?

הכח לראות נותן לנו את היכולת להבין את הברכה שבקללה. כל הנבראים, למעט האדם, כולם מתוכנתים. הם ממלאים את משימתם בצורה מושלמת כי אין להם את היכולת להתנהג אחרת, אין להם את הבחירה החופשית.

האדם קיבל כלי מיוחד שנותן לו את הכח להעצים את עצמו – כח הבחירה. המטרה הסופית של ה' היא "החיים והמוות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". ללא הרע והקללה, האדם היה כמו כל יצורי עולם. בריאת הקללה לא נבעה מהרצון לתת לה נחלה בעולם אלא רק לשמש ככלי שיגרום לאדם להלחם בה ולנצחה, הרע והקללה אינם כלי שמטרתו להרחיק את האדם מה' אלא כלי שמטרתו לקרב את האדם יותר לה' על ידי המאמץ הגדול שהוא משקיע כדי למנוע מהרע להרחיקו .

קשר האהבה מתחזק כאשר ישנם קשיים המאיימים להרחיק איש מרעהו ומתגברים עליהם.

כאשר נפנים בשכלנו כראיה המוחשית שה' רוצה להעניק לנו רק טוב ובדרך אל הטוב נלחמים ברע ומנצחים אותו, כאשר נפנים בראיה שהרעיון שעמד מאחורי ה"מן" שירד במדבר קיים גם היום, ייתכן שלא בטוח נדע איך למלא את המקרר ללא פרנסה מסודרת, לא בטוח שנדע איך להתמודד עם הקורונה אך נבטח ונהיה בטוחים שה' ידאג לכל מחסורינו.

נעשה מאמץ למצות את הטוב הקיים היום ולא לדאוג מיום המחר,  נעשה מאמץ לנטרל את הרע שבנו, נדאג שיום המחר יהיה טוב יותר ונזכה להבטחה הכתובה בפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה" 

בשבתות שלפני תשעה באב קוראים בהפטרות  נבואת החורבן ולאחר תשעה באב שבע הפטרות  נבואות נחמה. בעוד שבנבואת החורבן יכולנו להרגיש שהתנהגותנו גרמה להרחיקנו מהאבא ובחשש שאין דרך חזרה, הרגשה שמביאה ליאוש וחוסר רצון לחפש דרך חזרה. הנחמה מבהירה שהאבא אוהב אותנו מאוד, רוצה בקרבתנו ורק עלינו להושיט ידינו אליו. הכיצד? על ידי שינוי יסודי בהתנהגות שלנו.

קרש הקפיצה נמצא דווקא ביום הקשה, תשעה באב. יום שאנו משקיעים מחשבה רבה על סיבת הריחוק והשאלה הגדולה: כיצד מצליחים להגיע בהתנהגותנו למציאות מתוקנת? אנחנו מודעים לכך שבגלל שנאת חינם חרבה ירושלים, אך מהיכן מגייסים את כוחות הנפש לשנות כיוון של 180 מעלות ולהגיע לאהבת חינם שתבנה את ירושלים?

בפרק ל"ב של ספר התניא, ספר תורת הנפש, מוסבר כיצד להכיל את הזולת, כיצד אהבת הזולת לא תהיה משאלת לב בלבד מתוך ההבנה של הרווח הגדול לכולם מכך, אלא תורגש בלב ממש. המציאות היא שבפן הפיזי, בגוף, אנו שונים ונפרדים אחד מהשני, אך בנפש אנו גוף אחד רוחני גדול המתחלק לגופים רבים. אם אדם מרגיש שגופו עיקר ונפשו טפלה אכן הוא מרגיש ההבדל שבינו לזולתו, הרגשה שגורמת פעמים רבות לריחוק ואף לתחרות ושנאה. אך אם הוא שם את נפשו במרכז ואת גופו רק כמסייע לצרכי הנפש אזי מתפתחים רגשי אהבה ואחדות עם הזולת.

כותרת פרשת השבוע "עקב" מסייעת בידינו להגיע למקום המיוחל. אך קודם לכן נחזור מעט לפרשה הקודמת, הפרשה הראשונה משבעת שבתות הנחמה שבה התורה מדגישה פעמיים "אין עוד מלבדו". דהיינו, המציאות היחידה הקיימת בעולם היא מציאות הבורא והשאר היא מציאות מדומה. גם אם נבין זאת בשכלנו מתבקשת השאלה:

אם אנחנו כלום, מה עניין בקיום המצוות ואיזה ערך יש ליצור שאין לו משמעות עצמית לבצע דברים? אם נאמין בכך שאכן אנו כלום נאבד את כל רצוננו לעשות דברים שהרי אין להם משמעות, אך אם יש משמעות למעשינו ונרגיש את עצמנו מציאות – נתכחש לנאמר בפרשה שאין עוד מלבדו… 

שאלה זו נשאלת גם בקריאת שמע שאנו אומרים בכל יום בפסוק ראשון "שמע ישראל… ה' אחד" שמשמעותו שה' יחיד בעולמו וכל הבריאה היא חלק בלתי נפרד ממנו. לכאורה, זו אמירה שאמורה ליצור הרגשה של ביטול מוחלט לה',  אנו חלק בלתי נפרד מהמציאות של הבורא.

ומיד בפרשה הבאה אנו מדברים על יצירת רגש של אהבה לה' "ואהבת את ה' אלוקיך .." לאהבה זקוקים לשניים!

היכן נמצאת האמת? אכן אנו צריכים למצוא את השילוב. אכן, אנו צריכים להרגיש את עצמנו כעקב של הרגל, כאדם נמוך, עניו ושפל מול האחד היחיד – הבורא. אך אנו צריכים גם להיות מודעים לרצון ה' להיות מלך ומאחר ו"אין מלך ללא עם " – נתן לנו ה' את היכולת להיות מנהיגים על מנת לבצע את פקודות המלך – ה'.

אנו צריכים להרגיש להיות מנהיגים בעלי השפעה אך לזכור שמול עינינו ישנה רק מטרה אחת מילוי רצון המלך – ה' 

בדרך זו אפשר לנטרל קושי הקיים היום במערכות ניהול גדולות, שכל אחד אמור למלא תפקיד על מנת ליישם את מטרות החברה ביצירת פרויקטים, אך כל אחד גם רוצה שירגישו בנוכחותו בחברה וברגע שמרגיש שדבריו לא מקבלים מספיק ביטוי הוא מסוגל לעבוד לנטרל הפרוייקט כנגד מטרת החברה. הדעה הרווחת שעבודת המנכ"ל לדאוג לאגו של כל מנהל על מנת לגרום להם לסייע בפיתוח הפרויקט ולא לבלום אותו. 

היהדות מציגה דרך הפוכה לחלוטין לשימור הפרויקט והיא עבודה על ביטול רצון האגו של המנהלים שיגרום לכך שכל אחד יתרום את חלקו ככל יכולתו בלי להיפגע באם מישהו אחר יקבל את הקרדיט.

זהו "עקב תשמעון", כאשר תרגישו בביטול וענווה כעקב – יהיה לכם היכולת לשמוע ולבצע את רצון השם.

הענווה והשיפלות המחוברת אל ההתנשאות שמטרתה לאחד את יכולות המנהיגות שלנו לשמוע לרצון ה' ולבצעו תַקנה לזולת מקום בתוכנו, ותתקן את סיבות החורבן. שמיעת רצון הבורא והחזרת אהבת חינם תגרום לנו לזכות ולהינחם בקרוב בבנין המחודש.

יצאנו משלושת השבועות ותשעת הימים וכעת נכנסים לימים טובים יותר. איך נדאג שימים טובים אלו לא יישארו רק מעל דפי הספרים  או יצאו מפיות הנואמים אלא יחדרו למציאות היומיומית?

בפרשתנו, פרשת ואתחנן, משה ממשיך בדברי תוכחה  במטרה להביא את העם למקום טוב יותר.  

גם אם היום אנו לא לוקחים צד בשריפה המפלגת את העם במחאות בעד ונגד מנהיגי המדינה אשר אין ספק שלא אידיאולוגיה ודאגה לציבור מניעה את גלגלי המחאה אלא רצון לערוף ראש או לשמר ראש… ובינתיים אישי הציבור חוגגים – ואנו מודאגים.

לכן, חומר הבעירה משתנה מיום ליום, הצדדים מחפשים בכל יום את החומר הטוב ביותר להבערת הלב של המפגינים כדי שהם יבעירו את השטח.

ה"בעל שם טוב" לימד  זכות על אנשים שעשו עסקים ובדרך לא התנהגו כראוי מול הלקוחות. הוא הסביר שהתנהגותם נובעת מהצורך לחתן את בנותיהם בכבוד ולהעניק לחתנים את היכולת ללמוד לאחר החתונה על ידי החזקתם מספר שנים על שולחנם כפי שהיה מקובל באותה תקופה.

הסיבה ללימוד הזכות נבעה מהרצון להציף אצלם את הטוב הטמון בתוכם מתחת למעשים השלילים. כפי שמצינו שאמירת לשון הרע פוגעת בשלושה: במי שמוציא לשון הרע,  במי ששומע ובמי  שמדברים עליו. והנה, עולה תמיהה: השומע נענש בגלל שיכול היה לאטום את אוזניו ולהימנע מהשמיעה, אך מדוע נפגע האדם שעליו מדברים ?

דיבור – הוא כלי שה' הטביע בטבע הבריאה, לגלות דברים לזולת. כשאומרים לשון הרע על אדם, על הרע שנמצא בו, גם אם היה בו בהעלם עתה על ידי הדיבור הוא מתגלה ופוגע בו.

כאשר מתעלמים מהרע הקיים אצל האדם ומדברים על הטוב, הדיבור   מגלה את החיוב  של הזולת  וגורם לו להתחבר לטוב שבו  ולהתמודד ולגדוע את הרע שהיה בו.

כאשר אנו רואים חיסרון אצל הזולת, ישנן שתי דרכים להתייחס אליהם. האחת: לפרסם לכל העולם את התנהגות הקלוקלת שלו אך זה מוכיח שתוכחת הזולת אינה נובעת מהכאב האישי על התנהגות הלקויה שלו והרצון לראות אותו בוחר ללכת בדרך הישר, אלא רצון לפגוע בו ולבייש אותו. לפעמים, לצערנו, יש רצון שימשיך לא להתנהג כיאה על מנת שתהיה האפשרות להמשיך ולנגח אותו. והתגובה שלו תהיה בהתאם, כלומר, הוא לא ינסה לבדוק האם הלה צודק בדברי התוכחה אלא יחפש כל דרך להצדיק את מעשיו.

הדרך השנייה: להצטער על התנהגות לקויה של החבר ולחפש כל דרך לגרום לו להשתנות, למצוא את הזמן להעיר לזולת כדי שירגיש שכל רצונו הכּן הוא לראות אותו מתנהג כהלכה. דרך זו תגרום לו לעצור ולחשוב שהדרך אכן אינה ראויה ואז יתקן את מעשיו.

צריך להיזהר ולא להתבלבל
. אפשר וחשוב מאוד ללמד זכות על הזולת! אך על עצמו  אינו יכול ללמד זכות  כי אם יכול ויש לו הזכות לתקן את מעשיו.

הגיע הזמן למהפך הגדול, אכן לצאת מתשעה באב אל ט"ו באב, מהמקום הנמוך ביותר למקום הגבוה ביותר, שעליו נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו'" מהמקום הנמוך של התנהגות ירודה אל המקום הגבוה של התנהגות לתפארת.

מנורת המקדש היא סמל המהפך. בית המקדש לא נוצר על מנת שאנו נאיר אותו, נהפוך הוא, הוא אמור להאיר את כל העולם על ידי מנורת המקדש כפי שהרמב"ם מציירו, שגביעי המנורה היו עם הפתח למטה. יש משמעות מאוד גדולה לצורה שהגביעים מונחים. כאשר הגביעים כלפי מעלה אנו מייצבים את עצמנו במרכז החיים ומצפים מאחרים שיעניקו לנו מכל הבא ליד, שימלאו לנו הגביע, אך כאשר הגביע כלפי מטה המשמעות היא שאנו שמים את הסביבה במרכז ובכך מעניקים לה מהכוחות והיכולות שלנו. שופכים את תכולת הגביע שלנו לאחרים.

 בבית המקדש – פתחי החלונות היו צרים מבפנים ורחבים מבחוץ וזאת כדי שמנורת המקדש תאיר את העולם.

אנו מצפים למהפך הגדול שיבולע המוות לנצח, בגאולה של כל עם ישראל, בגאולה של כל העולם מהמוות, המחלה והרוע. 

האם אנו מנצחים או מנוצחים? האם הפסד גורם לנו לדיכאון והניצחון מגביר אצלנו את השמחה? דבר ראשון עלינו לבדוק את מי ניצחנו או למה הפסדנו ומה התוצאות לטווח הארוך מהניצחון או ההפסד? וכן מי כדאי שינצח ומי כדאי שיפסיד?

לפעמים ניצחון הוא הפסד ולפעמים הפסד הוא ניצחון. כאשר אדם מנהל מערכה משפטית מול הזולת שמטרתו מלחמה על כבוד ושררה הריקה מכל תוכן, הפסד במערכה זו גורמת לו רווח – ניצחון על יצרו הרע שלא הצליח לפגוע בחבר. אם היה מנצח החבר במשפט היה מפסיד מול יצרו הרע המנסה בכל דרך להכשילו, המגיע עם פרצופים שונים ודוחף אותו לנצח במשפט על מנת שיפסיד בהלבנת החבר שזו נפילה חמורה, "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא".

בשבוע שעבר קראנו בתורה על נדרים. אדם יכול לאסור על עצמו דברים שהתורה לא אסרה, אלא שהדבר מתנגש עם דברי חכמי ארץ ישראל בתלמוד הירושלמי שאדם לא יאסור על עצמו דברים שהתורה מתירה אותם, שאם אוסר על עצמו מאכל כלשהו – בעתיד, יבוא המאכל בטענות אליו "למה לא רוממת אותי?", אם היית אוכל אותי ועושה מעשים טובים בכח האכילה היית מרומם אותי…

כשעומדים מול אויב, יש אפשרות אחת לנצחו, להשמידו או לשבות אותו ולגייסו לצידך ובמקרה זה אין יותר מציאות של אויב והאופציה השנייה לייצר מנגנוני הגנה שלא להיפגע ממנו, ובמקרה זה האויב נשאר אויב.

באם יש לנו את הכוח להתגבר על רצונותינו השליליים שנובעים מהיצר אנחנו יכולים לנצחו ולהמשיך להשתמש בכל הכלים הגשמיים הקיימים בעולם שלא נאסרו, אך אם אין בכוחנו לנצח ואנחנו יכולים להיכשל עלינו ליצור מנגנוני הגנה שהנדר הוא אחד מהם.

אין ספק שנכון יותר לנצח את האויב ולא להסתפק במנגנוני הגנה ממולו.

בפרשת השבוע "דברים", משה רבנו בטרם מותו מוכיח את עם ישראל על שורת כשלים שהיו להם במהלך המסעות במדבר, מטרת משה הייתה שננצח את היצר המכשיל ולכן חיפש להעיר לעם בצורה שיקבלו בשמחה את התוכחה, כביקורת בונה ולא מתוך רצון להכאיב ולהציק. לכן הוא נקט בשלוש דרכים: 

דרך אחת: משה הוכיחם אישית. המוכיח צריך להיות אדם ישר דרך. האנשים בדרך כלל בוחנים את המבקר ולא את הביקורת. אדם רק פותח פיו והמקהלה מזמזמת "תראו מי מדבר"… לכן דווקא משה, שהיה ישר בצורה קיצונית, כפי שגם אמר לאנשי קורח שאף קנה חמור על חשבונו כשהלך למצרים להנהיג את העם.

דרך שניה: חשוב מאוד לדעת מתי להעיר, ישנם זמנים שההערה תתקבל באהבה וישנם זמנים שתתקבל כהתרסה. וגם זאת אנו למדים ממשה, שמצא לנכון להעיר לעם ישראל רק בסוף 40 השנה, מדוע לא העיר להם במשך כל השנים? רש"י מפרש שכל השנים הם היו מתוסכלים. הם רצו להיכנס לארץ אך נגזר עליהם למות במדבר. הערה בזמן זה הייתה גוררת תגובה "מה הוא רוצה מאתנו האם הוא בא לשפוך מלח על הפצעים?". אך לאחר שניצחו את כל העמים והגיעו אל סף הכניסה לארץ מצא את העיתוי הנכון.

דרך שלישית: מופיע בתורת הרבי מליובאוויטש שאדם מוכן לקבל ביקורת  כשמזהה שהזולת רוצה בטובתו. גם זאת אנו למדים מתוכחת משה.  רש"י מסביר שהמקומות המובאים בפרשה ששם חנו בני ישראל לא היו שמות של מקומות פיזיים אלא שימשו רמז לחטאם. משה לא הוכיחם בגלוי על מנת לשמור על כבודם.

יותר מאלפיים שנה אנו אבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש ומציינים זאת בצום תשעה באב. אנחנו זקוקים לניצחון אסטרטגי שבו נזכה להכרית את הרוע מהעולם, להנחיל אהבת חינם בעם ישראל ולזכות לבניין המקדש השלישי. ובינתיים, נתקלים בניצחונות שיוצרים הפסדים, כאשר קבוצות בעם נלחמות זו בזו, ייתכן שיהיו קבוצות שיחגגו ניצחונות אך אנו כעם ישראל נישאר עם ההפסד, אנו זקוקים לניצחון שכל העם ינצח, ינצח את הרע הפנימי שלו ויחבור לטוב הפנימי הקיים אצל כל יהודי.

האם אנו עושים מה שנוח לנו או מה שטוב לנו? אם נתבונן בוירוס הקורונה ועל השלכותיו. כפי שנראה כעת, הוירוס לא הולך לשום מקום. המחקרים המבלבלים גורמים לכל אחד מאיתנו להיצמד למחקר הקרוב לליבו. ובינתיים, הוירוס מכה בנו, בבריאותנו, בכלכלה שלנו וגם בביטחון האישי שלנו. ואנו, במקום להבין שיש מישהו הדוחף אותנו לעבור לסדר יום חדש שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה, אנו נאחזים מנסים להיאחז בהרגלים הישנים שלנו.

אנו נמצאים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז שבו הובקעה חומת ירושלים לבין ט' באב – יום שריפת בית מקדשינו. אנו בוכים על החורבן וממשיכים את החיים בגלות, במקום להתבונן על הגורם לחורבן שיביא לנו את הבנין.

בהלכות שבת ישנה הלכה, שאדם העושה בשבת פעולה שמקלקלת – פטור, כי אינה נחשבת כמלאכה. אך אם בזכות הקלקול נבנה משהו חדש, הרי הקלקול הוא חלק מהתיקון והוא עבר על איסור מלאכה בשבת. לצופה מהצד לא מספיק לראות את הקלקול אלא צריך להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר ולראות בתיקון שמגיע בזכותו. ניקח לדוגמא קבלן של פרויקט "פינוי בינוי" השמח בעת הרס הבית הישן שמכשיר את הקרקע לבניית בית חדש. כך יש להתבונן בחורבן והנסיבות שגרמו לו ולהפיק את הלקחים שיכשירו את הקרקע לבניין החדש והמפואר יותר.

כאשר מורה מקבל תלמיד עם קשיי למידה והתנהגות, יתכן שהדבר יעיב על שמחתו בגלל ה'תיק הכבד' שנפל בחלקו. לאידך, יכול המורה לשמוח על האתגר שקיבל ועל האמון שהמנהל נתן בו. אם הוא ישקיע מאמצים – על אף העליות, הירידות והמשברים שיתלוו אליהם – בסופה של עבודה הוא יגיע לסיפוק עצום על הצלחתו להעלות את התלמיד אל דרך המלך.

בפרשת השבוע 'מסעי' שאותה נקרא ביחד עם פרשת 'מטות'. התורה מספרת על מסעי בני ישראל במדבר בדרך לארץ ישראל, אך בהתבוננות נוספת היא עוסקת גם במסע האישי של יהודי מאז לידתו ועד חזרתו לעולם שכולו טוב. על יציאת העם ממצרים ומסעותיו לאורך כל הגלות בדרך לגאולה הקרובה שתביא את כל עם ישראל לארץ ישראל. ה' מעניק לנו הרבה אתגרים, אך יחד עם זה מאמין בנו ונותן לנו כוח להתמודד עמם – אם רק נרצה. 

בתקופה  זו אנו במעיין נסיעה באוניה  הטובעת ובמקום שכל קברניטיה יעשו הכול להצילה הם עסוקים במריבות על חלוקת התפקידים של אנשי צוות אוניה. חייבים לעצור ולטפל בווירוס מהמקום שטוב לנו

חכמי האמת של תורת האמת – שאינם עסוקים במחקרים שהיום נכתבים ומחר המציאות הופכת אותם – הבהירו לנו את האמת מאחורי החורבן, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", כל אדם חכם יכול להמשיך את האמירה הזאת שעל ידי תיקון החטאים נחזור לארצנו. מפני שנאת חינם חרב בית המקדש וכל חכם מבין שעל ידי אהבת חינם יבנה בית המקדש.

נכון שהפתרונות האלו דורשים מאיתנו משהו קשה, לצאת מאזור הנוחות שלנו, להתנתק קצת מהנאות החיים, להקריב את חיי הגשם לטובת חיי הרוח, להקריב את רצונותינו למען רצונות של הזולת אך שם הוא המקום הטוב לנו באמת. כמה נורות אדומות צריך להדליק לנו כדי שנתעורר? 

האדם מורכב מנשמה וגוף והשכל הוא חלק ממנו אך לצידו ישנם מערכות שעוזרות לו לתפקד. מחשבה, דיבור ומעשה הם לבושי השכל שעימם הוא מתפקד . אם עברנו על הטור והבנו את הכתוב בו, אם הדברים הכתובים בטור הובנו  והם לא יעברו לדיבור ומעשה- כנראה שלא הובנו .אם נעשה דברים ללא מחשבה מוקדמת אנחנו גם בבעיה ,אם כן כיצד עלינו לתפקד בצורה תקינה ?

ככל שאדם מתבגר הוא משלים עם דברים שאינו יכול להנות מהם יותר, דברים גשמיים, יחד עם זאת הוא מבין יותר שיש לו יכולת להנות מדברים רוחניים. אנחנו עם מתבגר שצריך מתוך בחירה להנות מסדר היום החדש/ישן, הליכה בדרכו של ה' באמת ובשמחה ולא מתוך כפיה ומחוסר ברירה כדי לשרוד. כשנרגיש טוב עם מה שטוב לנו באמת  , נרגיש שזה אזור הנוחות שלנו.

פינחס ,בן אלעזר, בן אהרון הכהן, הורס גשר ומציל את עם ישראל מנפילה לתהום. בלעם הרשע ברדיפתו  אחר כבוד, ממון ושנאה לישראל, עשה מאמץ לקללם בעבור בצע כסף, כפי שקראנו בפרשה הקודמת, ובעל כורחו נאלץ לברכם. הוא  לא  ויתר על רצונו לפגוע בעם בכך שנתן לבלק עצה רעה במטרה להכשיל ולשרוף את הגשרים אל ה'.ייחודיותו של עם ישראל, כפי שבלעם עצמו התפעל ואמר :"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" -זו השמירה על הקדושה והצניעות המשפחתית. בלעם גילה שלא רק שכל משפחה שוכנת באוהל נפרד אלא שפתחיהם לא יהיו אחד מול השני על מנת לשמור על צניעות הפרט.

בלעם שאף לערער את ייחודיות זו ע"י העצה שנתן ואכן הצליח להכשיל את ישראל שהתבוללו עם בנות מואב ועל ידי הסרת המחיצה בין ישראל לעמים, הורמה במקביל מחיצה בין ישראל לה' וכתוצאה מכך באה מגיפה קשה. בפרשתנו, פרשת פינחס מסופר על "מעשה פינחס" שהרג שניים ממובילי החיבור הפסול בין העמים וכך עצר את נישואי התערובת. הוא החזיר את המחיצה בין ישראל לעמים והוריד את המחיצה בין ישראל לאבינו שבשמים. 

בדרך כלל, כשילד אינו צועד בדרך החינוכית שהוריו העניקו לו הוא עושה זאת לא מתוך אידיאולוגיה שונה אלא מתוך חוסר כוח ללכת במסלול, גם אם כלפי חוץ הוא מקרין הנאה בדרכו החדשה, בתוכו הוא יודע שהדרך הנכונה נמצאת אצל ההורים. יתכן שהוא אומר לעצמו: "אני בגיל שכדאי להנות מהחיים, כשאתבגר – אחזור לדרך שההורים צועדים בה". כל זה יכול להמשיך כל זמן שההורים ימשיכו לכבד אותו ולתת לו פינה בבית – כבנם. אך ברגע שההורים "ישברו את הכלים" וייסרו אותו על הדרך הקלוקלת בה הוא צועד, יש סיכוי סביר שהוא יחפש כל דרך להצדיק את התנהגותו  ויפסיק להרגיש לא טוב בדרך  שבחר.

אם כן, יש לשמור קשר טוב עם הבן, קשר שישמש גשר מחבר שאם לא כן הבן ירגיש בבטחה על הגשר אל דרכו החדשה.

כפי שהדברים במערכת יחסים בין הורים וילדים כך הוא בקשר עם הבורא. כאשר חינכנו את ילדינו לשמור את רצון ה', ללכת בדרכיו, גם עם ביום מהימים יש ילד שהתעייף ויָרד מהדרך – ניזהר שלא לייסרו ולהרחיקו ולגרום לו להצדיק את דרכו החדשה, אלא להיפך, נשמור עימו על קשר בריא, נלך עימו על גשר בריא, ונעניק לו את כל האפשרויות שיהיה לו נוח ביום מהימים לחזור לדרך ה'.

גם כעם,  אבות אבותינו , של כל העם הלכו בדרך אבות האומה . במשך הדורות, לחלק מהאנשים נוצרו קשיים שגרמו להם לא לבצע  את כל רצונות ה', ובודאי שתפקידנו הוא לא לשבור את הכלים מול האנשים החושבים ומתנהגים אחרת אלא למצוא את הגשר המחבר.

השבוע חל יום שבעה עשר בתמוז, יום בו עם ישראל צם ומתחילה תקופת "שלושת השבועות" המסתיימים ביום תשעה באב – יום הצום על חורבן בתי המקדש. מטרת הצום – לעצור ו"לעשות חושבים "מדוע חרבו בתי המקדש, שהיוו את הגשר והקשר בין האדם ועולמו הגשמי אל הבורא ועולמו הרוחני, כפי שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

בתי המקדש חרבו משתי סיבות: האחת- כיון שהתנתקו מהתורה -,הכלי שמחבר אותנו עם ה'. והשני -מפני שנאת חינם ששררה בעם. אין דבר יותר חזק מזה, כדי לעורר אותנו היום מהמציאות שבהחלט אפשר לומר שבימים האחרונים יותר ויותר אנשים אינם אומרים ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא מרגישים שאיבדו שליטה. 

אנו, כיהודים, יודעים מה צריך לעשות, לחבר את הגשר בין איש לרעהו, לחבר את הגשר אל הבורא ולהתפלל "רפאינו ה' ונרפא". כשם שבגשמיות – החום גורם לחוסר תיאבון, כך ברוחניות – החום לתאוות עולם הזה גורם לחוסר תיאבון רוחני. בשניהם אנו צריכים להוריד את החום השלילי ולקבל תיאבון חיובי.

כאשר נפיל את המסך בינינו לבין אבינו שבשמים אזי תיבנה החומה בינינו לבין וירוס הקורונה ולכל תחלואי העולם הזה ונזכה לבנות בקרוב את חומות בית המקדש.

בדרך כלל כשבונים גשר הוא נועד לקירוב וחיבור אך יש לפעמים הגשר מלבה אש, לדוגמא כשהגשר מחבר בין שני אויבים מושבעים.

מעת לידת האדם מתחילים לבנות גשרים, ליצור חיבורים גם בין דברים שלפעמים עמק קיים ביניהם. אך לפני שמחברים את הקורות העליונות צריך לדאוג שהיסודות שמשני צדדיו, שאותם הוא אמור לחבר, יהיו חזקים.

החיבור הראשון והבריא צריך להיות בין הנשמה שירדה ממרום לגוף הגשמי שנוצר במשך תשעה חודשים ברחם האם. נשמה שירידתה למטה אמורה ליצור מציאות הדומה לבאר מים חיים שהמעבר בשכבות השונות של האדמה מסננים את המים והופכים אותם למים זכים וטהורים. הנשמה השוכנת בגוף מתגברת על המכשולים, כאשר בדרך היא עוברת סינון רוחני ההופך אותה לזכה וטהורה יותר. הגשר שמעביר את הנשמה מעל התהום הגשמי אל פסגת ההר הרוחני, זה התורה והמצוות.

לפני שאנו מנסים לפשר בין ניצים ולבנות גשר חיובי שיחבר ביניהם עלינו לחזק אצל כל אחד מהם את ההבנה שהוא זקוק לשני, לחזק אצל כל אחד את ההבנה שההליכה המשותפת תגרום רווח לשני הצדדים וכל צד יושיט כתף על מנת לבנות את הבסיס שעליו המפשר ייבנה את קורות החיבור.

בויכוח, חייבים להבין את הגורם למריבה ולא מספיק להתבונן כיצד היא מתבטאת בשטח. לדוגמא, פעמים רבות, לאחר פטירת ההורים, ישנו ויכוח סוער בין הילדים ומתעצם כאשר הנכדים מעורבים בו. התבוננות שטחית מראה כביכול שהויכוח נובע מהתנהגות שאינה מכובדת בין קרובי המשפחה שיצרה את העימות ואף אפשר לאסוף אמירות פוגעות שיצרו את האש, אך בהתבוננות מעמיקה מגלים ש"הירושה" היא הגורם לויכוח ולכן הפתרון נמצא ביכולת לגרום לכך שתהיה חלוקה שוויונית ובכך נוציא את האש וחומר התבערה. זו בניית תשתית ליצירת קשר מחודש.  

לא פעם אנו שומעים ויכוח בין ילדים מתבגרים להורים מבוגרים. הילדים טוענים: "אתם מהדור הקודם ואינכם מבינים את הצרכים שלנו…". לפני מאות שנים, רבי ישראל בעל שם טוב התעסק בגישור מיוחד. בנערותו שימש כעוזר מלמד, בתקופת גזירות ת"ח ת"ט שבהם נהרסו קהילות רבות ונשארו משפחות שמצבם הגשמי היה כה מר שכל היום התעסקו בהישרדות הגשמית ולא נותר להם זמן לחנך ולהתחבר לילדיהם. הבעל שם טוב ישב עם הילדים ודיבר עמם רבות על מצוות כיבוד הורים ועל האהבה הגדולה שההורים רוחשים להם וזאת על מנת ליצור גשר שיקרב את הדור הצעיר לדור הקשיש.

זוג צעיר מגיע לברית הנישואין וכדי לשמר את הקשר החיובי ביניהם לאורך כל החיים, צריך להכניס את המגשר שיצור את החיבור החיובי הקבוע ושידאג שהאש הקיימת אצל בני הזוג תגרום לאור חום ואהבה ולא לשריפה. התנהגות לפי הוראות היצרן תסלול ותשמר קשר חיובי. מיהו היצרן? ה', התנהגות על פי תורה ומצוות יוצרת את הגשר המשמר את הזוגיות הבריאה. כמובן שיש צורך לפני ההחלטה להתחתן לוודא שיש מכנה משותף רחב שעליו יבנה הבית. אם כל אחד יגיע עם אינטרסים אישיים צרים, הגשר רק יעצים אש.

פרשת השבוע "בלק" באה כהמשך לפרשה הקודמת "חוקת" בה מסופר שסיחון שהיווה את חומת המגן של מדיין נפל בידי ישראל ובלק חיפש כל דרך אפשרית להתמודד מול עם ישראל. בלק רצה שבלעם יקלל את העם ויפגע בגשר של עם ישראל עם ה' אך בלעם לא רק שלא הצליח לשרוף את הגשר אלא ברך את העם בדברים החיוביים שלהם ובכך העצים את הקשר החזק שיש לעם עם ה'.

בשבוע שעבר חל יום פטירתו של הרבי והשבוע חל יום הצלת הרבי הקודם של חב"ד רבי יוסף יצחק מעונש מוות על בגידה באמא רוסיה. שני מנהיגים אלו שימשו לגשר של העם עם ה' מעל התהום, הרבי הקודם בנה הגשר מעל הרצון העז של המשטר הסובייטי – למחוק כל סממן יהודי מעם ישראל והרבי נלחם כנגד העולם החופשי שהמותרות שבו ניסו להטביע את היהודי בחומריות העולם והרבי העלה את העם על הגשר אל ה'.

בואו כולנו! נעלה על הגשר המעלה אותנו לעולם שכולו טוב ונשאיר את הקשיים והצרות בתהום שמתחת לגשר.

השבוע חל יום פטירתו העשרים ושש של הרבי מליובאוויטש. הצבא הגדול שהקים בעולם ממשיך להלחם עד היום ובמלא העוצמה ,אך בניגוד למלחמות שהתורה מציינת בפרשיות האחרונות שנלחמו נגד אנשים או מעשים  זו מלחמה בעד, בעד השלום בעד הטוב מלחמה שמטרתה שכל  יהודי בעולם  יגיע אל הטוב האמיתי והמוחלט. המלחמה ארוכה עם הרבה מכשולים עם הרבה יהודים טובים שאינם מודעים שזה הטוב האמיתי עבורם, שרועים בשדות זרים במטרה להתענג מהטוב ובזאת מגיעים רק לתענוג גשמי נפסד.  מנהיג, שאומנם לא נמצא עמנו בגשמיות אך כוחו ורוחו מלווים אותנו בכל רגע, כפי שהתבטאו מנהיגי חב"ד לדורותיהם ואמרו ,שלימוד תורתו והליכה בדרכו מקשרות אותנו אליו ומעניקה לנו מכוחותיו. ההתפתחות האדירה של צבא הרבי ,למרות הקשיים הרבים ,מוכיחה עד כמה אנו מקבלים מימנו כוחות.

כל המנהיגים  הרבניים  והפוליטיים  שזכו לשוחח  עם הרבי ביחידות יצאו בהתפעלות עצומה שהכול בו. זה הזמן להבין פעם נוספת מיהו מנהיג אמיתי ומה תפקידו האמיתי.

 בשבוע שעבר למדנו ממשה רבנו שמנהיג מרגיש דאגה לכל בני עמו    ללא יוצא מהכלל- וגם הסוררים הם חלק בלתי נפרד מעמו כפי שלמדנו בהתנהגותו מול דתן ואבירם הלוחמים הגדולים נגדו עוד ממצרים- כאשר משה שומע שה' החליט להענישם  בעונש מיתה על התנהגותם , משה קם  כדברי הפסוק "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" במקום לשמוח שממחר ירד מכשול מדרכו ,דתן ואבירם, הוא הולך לקראתם עם הגלימה המפוארת שלו על מנת שיראו אותו ויחזרו בתשובה ,אמנם זה לא קרה, אך משה הוכיח פעם נוספת שכל העם בני ה' ,גם הם בניו וכשם שאבא מחפש כל דרך להחזיר למוטב את בנו שסרח כי אצלו הוא בנו הטוב, כן המנהיג  משה לא מוותר על אף יהודי, הוא מאמין באור הנמצא בחושך ומחפש כל דרך לגלות אותו.

מנהיג צריך להיות רועה נאמן כפי שנקרא משה "רעיה מאמנא" שאינו מחכה לאנשים  שיגיעו לבקש את עזרתו אלא הוא יורד אל העם ומחפש לעזור כרועה הנאמן הדואג לצאנו.

משה לא זכה להכניס את העם לארץ כפי שכתוב בפרשת השבוע "חוקת",  כי בעת  הכאת הסלע כאשר היה צריך לדאוג למים לעם, הוא כינה את העם "המורים"ו- "סרבנים" ,הוא איבד את האמון בהם .מנהיג אמיתי חייב להאמין בעם כפי שהעם חייב להאמין בו.משה, אכן פיזית, לא הכניס העם, אך המשיך להיות המנהיג של העם הנותן כוחות למנהגי כל הדורות לשרתם.

אנו נמצאים בתקופה מורכבת בו  רואים את וירוס הקורנה ממשיך להכות בעולם ללא רחם ואינו מבדיל בין דם לדם.לצערנו, ישנם אנשים המתעלמים מהדרישות והאזהרות שחוזרות ונישנות ואומרים:"  לי זה לא יקרה" ואנו שואלים לאן פנינו מועדות???

כאן צריכים לפנות למשה רבנו , ובכל דור ודור למנהיגי הדור האמיתיים שכל עיסוקם לראות את האנשים ולרעות את העם לחוף מבטחים.  הרבי, כל ימיו, דאג בדרכי נועם ודרכי שלום להחזיר את העם האובד לחוף המבטחים לקרבו להחזירו לאבינו שבשמים .

וזה ייתן מענה למגפה הקיימת וכפי שהרבי הסביר  לאחר הכאת הסלע העם פגע במשה ואהרון ,בעקבות כך פרצה מגיפה וגרמה למוות  על ידי הכשת הנחשים, ה' העניק את התרופה גם על ידי נחש שניתלה על התורן וכאשר האדם שהוכש והיה בסכנת חיים היה מביט עליו- היה מבריא! וכפי שחז"ל מסבירים שהנחש אינו ממית ואינו מחיה ,אלא, ההבטה אל הנחש היא הבטה אל אבינו שבשמים. הרבי, שנלחם כל ימיו לעניין זה וחייליו הממשיכים את מלחמתו למנוע את המגיפה הרוחנית בעם שריחקה את עם ישראל מאבא שבשמים  וגרמה ליהודים רבים לאבד את יהדותם על ידי נישואי תערובת וכדו', הרבי נלחם את מלחמת השלום לגלות בכל אחד את הקשר הפנימי לאבינו שבשמים ולקרבו אליו. 

הבה ונביט אל הנחש הנחושת  ,אל אבינו שבשמים ונתחבר אליו,כי אז נוכל להתנתק מארס הנחש ומהמגיפה שפוגעת קשות בבריאות הגשמית והכלכלית של העם .

בואו נתחבר לרצונו ומעשיו של הרבי והוא יחבר אותנו לאבינו שבשמים שיציל אותנו מכל פגע רע.

מחלוקת נשמע כמעשה האמור להיות מחוץ לתחום, במיוחד כשנקרא השבוע את "פרשת קורח". בה מסופר על מחלוקת שגבתה קורבנות רבים ולא רק מאנשים חסרי מעש אשר ממלאים את זמנם בחרחורי ריב ולשון הרע אלא גם מאנשים בכירים מנהיגי השבטים.

בפרקי אבות נאמר שכל מחלוקת שהיא לשם שמים מתקיימת – כמחלוקת הלל ושמאי בהלכה, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים סופה בטלה – כמחלוקת קורח ועדתו.

בימים אלו שמביטים לתוך מצגי החדשות אנו רואים את המחלוקות הרבות המתרחשות בעולם. מחלוקת חריפה התפרצה בעקבות הריגת אזרח אמריקאי כהה עור, התפרצות זעם והפגנות שלא נשארה רק בארצות הברית אלא חדרה לתוך אירופה. בינם לבין מחלוקת קורח ועדתו יש דמיון.

קורח בא בטענה נקודתית כנגד משה ואהרון – קיפוח, נטילת כל תפקידי המנהיגות למשפחתם הקרובה והשארת קורח מחוץ לסבב המינויים למרות שלדעתו אליצפן שנבחר כנשיא הוא אחיין צעיר ממנו. קורח לא רצה להבין שמשה אינו המחליט אלא רק מבצע את רצון השם. אך החמור יותר שטענתו השכלית לקיפוח לא יצרה רק שתדלנות לקבלת תפקיד מנהיגותי אלא פיתוח שנאה אישית כנגד משה ואהרון. במתק שפתיו הוא הצליח לגייס אנשים נוספים למרד כנגד משה. אוסף של מקופחים שהתאגדו, כמו אלדד ומידד שלהם היה חשבון ארוך עם משה, ומתי? כבר בארץ מצרים. כאשר מאתיים חמישים בכורות הרגישו מקופחים על כך שנטלו מהם את תפקיד העבודה במשכן והעבירו אותו לשבט לוי. המכנה המשותף היה שנאה למשה רבינו. גם היום בעולם הרחב מתעוררים אנשים שמרגישים קיפוח בנושאים שונים וחוברים יחדיו להצית את אש השנאה והמחלוקת (בלי קשר לעצם טענתם שיכולה להיות מוצדקת).

רבי יונתן אייבשיץ מסביר מהי מחלוקת לשם שמיים? כאשר ישנם חילוקי דעות אך אינם מייצרים שנאה אישית בין המתווכחים אזי אהבה והאחווה נשארת ביניהם. מחלוקת שאינה לשם שמים סוחפת לחילוקי הדעות ארס ושנאה. כלומר, חילוקי דעות הנשארים במוח ואינם משפיעים על הקירבה הקיימת ברגש הלב – היא מחלוקת לשם שמים, מחלוקת הסוחפת את רגש הלב למחלוקת שבמוח – היא מחלוקת שלא לשם שמים.

חילוקי דעות שבאים לא מתוך רצון לפסול את דעת השני אלא מתוך אמונה של הצלחה להגיע לחקר האמת גורמת לכל אחד מהצדדים להשקיע הרבה יותר זמן ומשאבים להגיע לחקר האמת ומפתחת את הידע ויש בה מן החיוב.

בעוד רבי עובדיה מברטנורא ממפרשי המשנה מסביר: מחלוקת שהיא לשם שמים "סופה להתקיים" כי בעלי המחלוקת יאריכו ימים. מחלוקת שאינה לשם שמים "אין סופה להתקיים" כי סופם של בעלי המחלוקת יהיה כקורח ועדתו שמתו וכשאין בעלי מחלוקת אין מחלוקת!

הרבי מליובאוויטש לוקח אותנו למקום אחר ומוצא גם כאן ברכה. הרבי מסביר שכוונת המילים "שלא לשֵם שמים" שהמילה "שֵׁם" מסמל את הבריאה הגשמית שנראית כישות עצמאית בדוגמת "שם" שאינו מורה על מהות האדם והוא משמש רק ככלי תקשורת עם נושא השם. המילה "שָׁמַיִם" מסמלת את המציאות האלוקית שאינה נותנת מקום למציאות נפרדת ממנה. עד מתן תורה אכן הורגש ש"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" שבין הגשמיות לרוחניות יש מחלוקת, אך במתן תורה קיבלנו את הכלי להחדיר לעצמים הגשמיים את הקדושה האלוקית שמטרתה הסופית – שהישות הגשמית, תוּאר ברוחניות ואז האדם, בחיר הנבראים, ירגיש שאינו מציאות עצמאית אלא חלק בלתי נפרד מהבורא המחיה אותו בכל רגע.

כוונת קורח ועדתו הייתה להנציח את המחלוקת בין הבריאה הגשמית למציאות הרוחנית כדי להנציח אצלם את הישות עצמית שלהם. מלמדת המשנה, כדברי שמואל הנביא, שלעתיד "לא ידח ממנו נידח" כולם יחזרו אל מקור חוצבם וירגישו את האמת. היום ה' נתן לנו את האפשרות שלא להרגיש את האור האלוקי, גם קורח יפסיק לחפש את הישות העצמית שלו, ירגיש את האור המחיה אותו וידאג לביטול המחלוקת – החלוקה – בין שמים לארץ.

אז גם היום אפשר לאתגר ולהעצים איש את רעהו על ידי הצגת דעות מנוגדות, באם כמובן נאמין בהם ונמשיך לאהוב את האח שיש לו דעה שונה משלי.

כולנו עושים כל מאמץ שבתי הספר וגני הילדים יתפקדו למרות הכל. האם מעשה זה נובע מהרצון לדאוג לכך שהמשק לא יפגע ולסייע להורים ללכת בביטחה לעבודה בכל מחיר ולדעת שיש מי ששומר על ילדיהם או מהרצון לדאוג לילדים שלא יחסר להם הידע לקראת החיים, שלא יפספסו חומר לימודי בתקופה זו?

המשאב היקר ביותר שיש לנו בעולם הם הילדים. אלו הילדים שכבר במתן תורה בעת שנבחרנו לעם נדרשו להיות הערבים שידאגו שאכן נשמר את המשאב היקר – התורה. הילדים יוצרים את החיבור לדור הבא בשרשרת הדורות. החיבור נובע משילוב של ביולוגיה, יהודים בגופם, וידע רוחני תורני המשמר אותם בתוך המסגרת הביולוגיות היהודית, הגורם להם להתחתן רק עם בני זוג יהודים ומונע מהם להתבולל, לנתק ולהתנתק מהשרשרת. כאשר אנו מעניקים לילדים בגיל הרך את יסודות החיים היהודיים הם סופגים זאת לתוך מוחם וליבם, דרך חיים זו מאירה את חייהם ולאחר שמתבגרים הם מוסיפים עוד טבעת לשרשרת החיים על ידי הולדת ילדים שלהם הם מעניקים את הרוח היהודית שקיבלו מהוריהם. 

למרות החשיבות הרבה של יציקת רוחניות בתוך כל יהודי, ישנו גם הרצון האלוקי שיהודי יחיה בתוך המציאות הגשמית על אף שהיא גוזלת ממנו זמן רב על חשבון חייו הרוחניים ואף פעמים מקשה עליהם וכאן נכנסים הילדים בפרשת השבוע.

המרגלים שיצאו לרגל את הארץ חיפשו את חסרונותיה על מנת לגרום לכך שהעם יישאר במדבר. ואכן, הם ראו דברים שהצליחו לפרשם בצורה שלילית. הם רצו משהו טוב אך טעו בכך שהחליטו בעצמם כיצד צריך להראות הטוב. במקום להבין מה' מה רצונותיו מאיתנו, כיצד והיכן הוא רוצה לראות את עבודתנו.

המרגלים רצו לשכנע את העם להישאר במדבר ובין היתר טענו ש"טפינו יהיה לבז", ייקחו אותם במלחמה, ה' משיב להם "טפכם אשר אמרתם לבז יהיה… הם ירשו אותה". אתם, אכן לא תזכו להיכנס לארץ ותמותו במדבר אך ילדיכם יזכו לרשת את הארץ ולגור איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

לצד הפירוש הפשוט של הפסוק ישנו פירוש פנימי. חכמינו אומרים על תינוק שהוא "מפזר יותר ממה שהוא אוכל" כלומר: הוא מנצל רק חלק קטן מהמזון שמניחים לפניו, הריצפה זוכה בחלק גדול מהפירורים… תינוק במשמעות הרוחנית נחשב אדם שקטן בדעת, המזון הרוחני אלו התורה והמצוות שמזינות את נפש האדם.

המרגלים טענו שבמדבר לא יהיה צורך בעבודה גשמית כי הכל התקבל משמים. מים מבאר מרים, מזון ירד משמים = המן, וענני הכבוד ישרו הדרך ודאגו לבגדים מגוהצים ונקיים. כל הכוחות ינוצלו לספיגה של המזון הרוחני, התורה והמצוות.

רצון ה' היה שלארץ ישראל יכנסו בני הדור הצעיר שאינם דור דעה כאבותם, הם אמורים להתייגע על מנת להשיג את פרנסתם, אך דווקא במקום הזה הם יעשו מאמץ כדי לקיים את התורה והמצוות ואת זה ה' מייקר יותר בגלל ההתמודדות.

גם הפירוש הפשוט משולב כאן: ה' מאוד מחבב את לימוד צעירי הצאן – הפעוטות. אמנם הידע שלהם קטן אך הם עושים זאת מתוך אהבה תמימה לה' וה' מחזיר להם אהבה.

עלינו להתייחס לילדינו כפי שמתייחס החקלאי לנטיעות הצעירות. מצד אחד להתנהג עימם בעדינות ומאידך לתת להם את התמיכות הנכונות, את החומרים הלימודיים הנכונים ושילמדו עם שכל ישר. כל ויתור לילד הצעיר יפגע בו כשיגדל, כי כאשר ניישר עימו קו על התנהגות לא נכונה הוא לא יראה זאת כויתור חד פעמי בגלל היותו צעיר אלא כנורמת התנהגות תקינה.

הילדים לא רק ממלאים את החלל הפנוי שנוצר בעת פטירת ההורים לעולם האמת, אלא גם דואגים להורים בעולם האמת, הכיצד? בכך שהם הולכים בדרך ישרה ועושים מעשים חיוביים לעילוי נשמתם. הנצחת ההורים לא נעשית רק על ידי ששם משפחתם או שמותם הפרטיים ממשיכים להתנוסס על בני משפחתם אלא על ידי הדברים הרוחניים שממלאים את החלל.

אם כן, ודאי שעושים מאמץ לפתוח את בתי הספר! המטרה העיקרית צריכה להיות דאגה לשתיל הקטן שיצמח לעץ עושה פירות, טבעת נוספת שמצטרפת אל החיים האין סופיים.