חודש: יולי 2022

הרמב"ם מונה את מידת הכעס כמידה שצריך לברוח ממנה בכל מחיר. " ראוי אדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר". מה כל כך רע בכעס שצריך למחוק אותו לחלוטין ממידותינו?

התורה מספרת שהכעס מביא לשכחה. בפרשה שלנו, פרשת מטות, מסופר על הלוחמים שחזרו מהקרב כנגד מדיין, עטורי ניצחון עם שלל רב. חלק מהשלל היו נשות מדיין. משה אינו יכול להבליג והוא כועס: "כיצד השארתם את הנשים, הרי הם גרמו למכשול ולקורבנות רבים שהחטיאו את העם בעצת בלעם"? התורה ממשיכה ומספרת, שאנשי המלחמה שאלו את משה שאלות הלכתיות בנושא הכשרת כלים ומשה טעה בפסיקה. טעות משה נבעה משום שהוא כעס.

בעוד שני מקומות אנו נתקלים שמשה כעס ושכח. האחד – עם בני אהרון, שגם שם טעה בסברה הלכתית. השני – כאשר כעס על עם ישראל שדרשו ממנו מים ובטעות הכה על הסלע במקום לדבר אליו. גם בגמרא יש התייחסות לנזק שנוצר מכעס. הגמרא במסכת נדרים אומרת "כל הכועס – כל מיני גהינום שולטים בו". אחד ממפרשי הגמרא, רבנו אשר, מסביר, שהכוונה לגהינום גשמי, לפגיעה במערכת העיכול הגורמת לצער רב.

אכן גם הפסיכולוגיה בת זמנינו מסבירה, שאדם רגוע, אבריו פועלים בצוותא וכל איבר מקבל הדרוש לו, אך כאשר אדם בכעס או במתח, הגוף נכנס למצב מלחמה, הדופק עולה,לחץ הדם משתנה, המוח יכול לטעות והמערכת העצבית משפיעה על המעיים שיכולים לגרום לכאבי בטן חזקים.

אך מה לעשות, בסיטואציות מסוימות לפעמים קשה מאוד שלא לכעוס…

אנשים שנכשלו בכעס, פנו לרבי מליובאוויטש בבקשה שידריך אותם מה לעשות כדי לא לכעוס. הרבי ענה, שכמו בכל דבר, גם כאן הפיתרון אינו ב"זבנג וגמרנו" אלא בתהליך צעד אחר צעד. אדם כועס הוא כמו אש, ככל שתיקח ותרחיק את חומר הבעירה האש תלך ותפחת עד שתעלם.

הדיבור הוא חומר הבעירה של הכעס. כאשר מרגישים התפרצות של כעס, אסור לתת לפה להביא את 'חומר הבעירה'. כדאי לשתוק! כאשר כועסים על השני ומבטאים זאת במילים, הכעס מתעצם. ואם השני מגיב בדיבור – עוצמת האש גדלה. כאשר לא מגיבים, גם הכעס שלנו נחלש ובכך, גם אנו לא מעצימים את הכעס של הזולת.

ישנה דרך נוספת למגר הכעס. כעס מגיע גם מאגו ולכן, אם קרה וכעסנו על השני, צריך לעשות משהו שקשה לנו – ניגש לבקש ממנו סליחה. בפעם הבאה לפני שנכעס, נזכר בדבר שאנו רוצים לברוח ממנו, בקשת הסליחה – כך נתרחק מהכעס.

צריך לראות על מי אנו כועסים ולמה. כאשר חברת שליחויות מעבירה שובר לתשלום קנס, האם אנחנו נכעס על השליח? ודאי שלא. אותו דבר כשהזולת פוגע בנו, הוא שליח של ההשגחה העליונה להעניש אותנו. כמובן שהמעשים שלנו הם הגורמים לנו להיענש, ולכן – אין לכעוס עליו אלא לפשפש במעשינו.

אכן, הכעס הוא מזיק ולא פשוט לברוח ממנו. עוד דרך  שיכולה לעזור לנו להימנע מהכעס נובע מהסתכלות חיובית – לימוד זכות על מעשה הזולת. ישנו סיפור נפלא מ'הבעל שם טוב':

פעם ישב הבעש"ט עם תלמידיו ומצב רוחו לא היה כימים ימימה. לפתע נכנס איש כפרי פשוט בשם ר' דוד והבעש"ט התמלא שמחה וקרב אותו אליו. כאשר שאלו התלמידים לפשר הדבר הוא ענה, שיהודי זה, הפרנסה קשה עליו, אך הוא אסף פרוטה לפרוטה וקנה אתרוג מהודר. כאשר חזר לביתו מהדרך המייגעת ואשתו קשת היום ומרת הנפש גילתה שבמקום לחפש דרך לשמח את המשפחה עם מאכל ובגדים, הוא שמח עם האתרוג ומנציח את הדוחק בבית. היא לקחה האתרוג ופסלה אותו…

האיש לא כעס אלא אמר "כנראה את צודקת – כנראה שלא ראוי לאדם פשוט כמוני אתרוג כה מהודר…"

בואו ננסה לשמור על הפה שלנו, להסתכל באופן חיובי על השני ונחיה בהרמוניה עם גופנו, משפחתנו וכל הסובבים אותנו.

את חיינו מלווים שרשרת משימות, שהעמידה בהם גורמת לנו לחיות חיים מאושרים. מי שאמור לעזור לנו ללכת בדרך אל האושר ומונע מאיתנו להיכשל, הם המנהיגים, מורי הדרך, החל ממשה רבנו ועד מנהיגי דורנו.

מנהיג יהודי הוא אינו מנהיג שיוצר את הצרכים של העם, אלא מנהיג שדבוק בצרכים, דבוק בדרך ה' ומוצא את הדרך לגרום גם לצאן מרעיתו לדבוק בהם.

בעוד שאנו יכולים להביט רק על מסלול קטן של חיינו, הרי המנהיג יודע להסתכל על כל החיים ויודע מה טוב בשבילנו  היום ומה טוב גם בשביל יום המחר.

בפרשה שעברה, נתקלנו במנהיג רע, בלעם , שחיפש בכל דרך לפגוע בנו, אך בעל כורחו הסיק שעם ישראל קרוב אל ה' והוא עם מבורך. למרות שנדרש על ידי בלק לקלל את ישראל ואף הובטח לו שכר מכובד בצידו – דבר שמאוד אהב – לא רק שהוא נמנע מלקללם אלא הוכרח על ידי ה' לברכם.

שנאתו לעם ישראל הייתה נטועה עמוק בליבו ולכן נתן לבלק עצה כיצד להרחיק את העם מה' ע"י קירבה לבנות מואב והכשלתם בעבודה זרה, דבר שאכן גרם למגיפה בעם. עד שנתגלה מנהיג מיוחד, פנחס שמו, שנקט בפעילות על מנת לעצור את המגיפה, שיכולה היתה לעלות לו בחייו. הוא הרג את נשיא שבט בנימין וביתו של אחד ממלכי מדיין שפגעו בקדושת העם. הוא ביצע את הפעולה ללא התייעצות עם משה, שגם אילו היה מתייעץ עימו לא היה מקבל אור ירוק לבצע הפעולה, אלא "קפץ למים" כדי להציל את העם.

למרות התוצאה החיובית של עצירת המגיפה נמתחה ביקורת קשה על פנחס מכל חלקי העם בטענה שמעשיו לא נבעו מאהבתו הגדולה לעם ישראל אלא מהירושה שירש מסבו – יתרו – התאווה לראות דם.  יתרו פיטם עגלים, לא מתוך רצון שיהיו שבעים ויתענגו מהאוכל אלא כדי לשחוט אותם לעבודה זרה. אולם התורה עצמה יוצאת להגנתו, התורה מייחסת אותו לסבו השני , אהרון הכהן.  התורה מצביעה על כך שמידת  החסד המיוחדת של סבו – אהרון הכהן – הם שהובילו אותו למעשה זה, למעשה החסד.

המסירות המוחלטת של פנחס לשמירה על כבוד העם נבעה מהדביקות המוחלטת שלו בה' ודאגה למילוי רצונותיו.

ממעשיו אנו למדים שחסד לא קונים רק בחיבוק. חסד אפשר לקנות לפעמים עם סכין. אנשי הרפואה צועדים עם החלוקים הלבנים המסמלים אהבה וחסד אך לפעמים כדי להגיע לתוצאה המיוחלת הם יוצאים עם סכין מלאה דם, סכין שרגע קודם ניתחו עימו את החולה על מנת לגמול עימו חסד ולהציל את חייו.

מכך אנו למדים שמנהיג טוב זה לא תמיד המנהיג המחייך, אלא מנהיג הגורם לעמו לחייך! פעמים שהוא גורם בתחילה לעם להזיע אך בסוף לאחר שמשיגים את התוצאה המיוחלת, חיוך רחב עולה על פניהם. כמחנך טוב, המסמן את המטרה הסופית – חיוך על פני התלמידים – אך בדרך משית עליהם מטלות מפרכות שעימם מגיעים אל המנוחה והנחלה ואל התעודות הנכספות שעמם אפשר לחיות חיים מאושרים עם עבודה מכובדת.

אנו צופים בכאב על מנהיגים פוליטיים המוכנים למסור את עמם על מנת לשמור על הכסא, כסא שגם הוא ישמר לטווח קצר בלבד. שאינם מסוגלים להביט בהיסטוריה של העם על מנת להבין לאן אמורים להצעידו.

הרבי מליובאוויטש עלה לכס נשיאות חב"ד לאחר השואה האיומה הוא ראה עם שבור ומרוסק. אך בהסתכלות בריאה הנהיג והוציא את העם מדכדוך ופחד לגאווה יהודית בכל מקום בעולם.

בואו ונפתח העיניים, עם כניסתנו ל"ימי בין המצרים" – שלושת השבועות שבהם החל חורבן בית המקדש. נבין שמחלוקות ופירוד יוצרות רק חורבן. נבין שאם נרפד כסא על אי בודד לא נגיע לשום כבוד ממנו.

שנזכה למנהיגות יהודית, שתצעיד את כל עם ישראל ללא יוצא מהכלל, אל הבניין הנכסף – בנין בית המקדש בקרוב.

בימים אלו, עם ישראל בארץ ישראל, נכנס לעוד סיבוב (לא בריא) של מערכת בחירות שבה נבחרי הציבור, שופכים -כביכול לטובת הציבור – את כספי הציבור כמים. בעוד שהם מחדדים את החסרונות של המתחרים ומעצימים את הפילוג בעם.

זה הזמן לדבר על מנהיגות העם. כיצד צריך להיראות מנהיג יהודי. במיוחד בשבת הזו שמחברת שניים ממנהיגי הדורות האחרונים, הרבי מליובאוויטש שיום פטירתו חל בשבת שעברה וחמיו רבי יוסף יצחק הרבי הקודם של חסידות חב"ד שביום שני הקרוב יחול יום הצלתו מגיא צלמוות .

הרבי הקודם, שמסר את נפשו ממש למען השמירה על התחייה היהודית ברחבי ברית המועצות (לשעבר)   כאשר השלטון הקומוניסטי ניסה למחוק כל סממן דתי וכל הדרכים היו כשרות להשיג את מטרתם כאשר רבים נרצחים ונעלמים במרתפי הכלא. הרבי הקודם – שהפריע להם בדרך – כאשר הקים רשת מחתרתית מסועפת לשמירה על התחייה היהודית, שרבים מחסידיו-חייליו לא חזרו מהקרב. השלטון שם לב, שטיפול בחסידיו לא משיג את המטרה, כי תמיד נזרעים גרעינים חדשים שמפריחים את השממה הרוחנית ובעקבות כך סימנו את הראש, והרבי נעצר ונידון למוות ביריה. לאחר שרשרת ניסית ביום י"ב תמוז – שיחול בשבוע הקרוב – יצא לחירות בדרך ניסית.

התבוננות בפרשיות השבוע האחרונות, מחדדות לנו את הקווים לדמותו של מנהיג יהודי. מנהיג יהודי רואה בתפקידו אחריות. המנהיג הגדול משה רבנו, לא רצה כלל ליטול את מושכות המנהיגות והציג את החסרונות שלו לעומת אחיו אהרון, אך ברגע שה' דרש ממנו ליטול את תפקיד ההנהגה, הוא ראה רק את הצרכים של העם מול עיניו. לצערנו, המציאות של היום מזכירה לנו את מאמר חז"ל ש"פני הדור כפני הכלב". הכלב הולך לפני הכרכרה ועל פניו נראה שהוא המוביל, אך ברגע האמת כאשר מגיעים לצומת דרכים, הכלב מסתובב אחורה ובודק לאן הכרכרה פונה.

גם היום 'המנהיגים' לא בודקים מהם הצרכים האמיתיים של העם, אלא כל העת מזמינים סקרים על מנת לראות מה העם רוצה. הם לא מובילים אלא מובלים.

כאשר העם היה במדבר, המנהיגים דאגו לו לכל צרכיו. מרים – לבאר המים , אהרון – לענני הכבוד שהגנו על העם  ומשה – למזון,  ל'מן'. לאחר פטירת מרים ואהרון, נעלמו הבאר והעננים עד שבזכותו של משה שדאג לעם בגשמיות וברוחניות חזרו הבאר והעננים.

ממשה אנו למדים, שמנהיג תפקידו, לעבוד אצל הציבור. מנהיג בא תמיד לתת ולא לקחת. הוא לעולם לא יאמר "זה לא התפקיד שלי" כי כל דבר שייטיב לעם שייך לתפקידו.

דבר מיוחד אנו מוצאים בין מנהיגי ישראל למנהיגי אומות העולם. בלק נכנס לחרדה כאשר מלך סיחון, שהיה לו עמו ברית הגנה – כשל. חומת המגן של בלק התמוטטה, החרדה השפיעה גם על העם. לעומתו, משה  רבינו במלחמה מול עוג, הוא חשב שלעוג יש זכויות, החרדה לא נודעה לעם וגם לא השפיעה עליו. חז"ל אומרים "רשעים ברשות ליבם" הלב גרם לחרדת בלק והוא לא הצליח להתגבר עליו. אך אצל משה, השכל גבר על הלב, והוא לא נכנס לחרדה.

הרבי הקודם של חב"ד לא ראה את עצמו הוא עשה הכל למען העם ובשנים הקשות בברית המועצות לשעבר הוא הקים צבא מתוך ידיעה שהוא מוסר את נפשו באופן ממשי, לא היו ברוסיה פעילי זכויות אדם וקמפיינים אינטרנטיים שיכלו למנוע את הריגתו. בזכותו ובזכות החיילים שלו, הקים הרבי מליובאוויטש לתחייה בשנים האחרונות את הקהילות היהודיות ברחבי ברית המועצות.

הרבי שבתחילה לא רצה ליטול את כתר המנהיגות במשך שנה שלימה מאז פטירת חמיו, רק לאחר כשנה קיבל את התפקיד ומאז, לא הקדיש זמן לחייו הפרטיים כלל, למעט הזמן לכבד את אשתו הרבנית חיה מושקא שהייתה שותפה לחייו הציבוריים.

אלו היו מנהיגים.

אנו תפילה שהמנהיגים בארץ יחקו  ולו במעט את מנהיגותו של משה, יזנחו את האגו הפרטי שלהם ויעשו אך ורק למען העם היושב בציון.

הם לא יפסידו בכך העם יוקיר להם תודה.

להשקיע  במשאבים החשובים ביותר

שביתת מורים התקיימה בדרישה לשיפור תנאי העסקתם ומשכורתם. ישנם מגזרים שלא היו שותפים בשביתה מאחר והם מדמים את המורים לאנשי כוחות הביטחון שאינם שובתים. זה הזמן לנסות להבין את תפקיד המורה בישראל. האם הוא עוד בעל תפקיד כעובדי הייצור והשירותים? או שהוא ממלא תפקיד ייחודי יותר?

במילים אחרות, האם הוא רק איש הוראה או גם איש חינוך?

איש הוראה אמור רק להעביר חומר שייקלט במוחו של התלמיד, הוא יכול להיות מורה ביסודי, בתיכון, או כמרצה באוניברסיטה המשקיע רק בהעברת החומר לסטודנטים. איש החינוך אמור לעצב גם את מידותיו של התלמיד, להכין אותו לחיים, ללמדו מה טפל ומה עיקר, היכן צריך וכדאי להשקיע מאמצים רבים יותר וכדו'.

במיוחד בימינו אנו, שמנסים לנצל כל רגע בעבודה, אם ניקח לדוגמא את תחום הלוגיסטיקה. בעבר, אפסנאי היה צריך לדעת לנהוג על המלגזה ולאפסן סחורה בתוך המחסנים. היום, הוא גם דואג שהסחורה תשהה במחסן מינימום זמן, לשם כך הוא דואג שחומר הגלם יגיע בסמוך לייצור ושסחורה מוגמרת תצא בהקדם אל היעד. כי מקום פלוס זמן = כסף.

הרבי מליובאוויטש שולל בתכלית כל סוג של שביתה במוסדות חינוך, מכיוון שהזמן הוא 'אבידה שאינה חוזרת', ובפרט שעות החינוך של ילדים, השקולות כנגד ימים רבים בבגרותו של האדם. במיוחד שבכך הורסים את השקפת עולמם של החניכים, בראותם שמחנכיהם עושים עוול לעשרות או מאות תלמידים בגלל תביעה כספית או אחרת ממישהו אחר, ומכך ילמדו כיצד לנהוג בעצמם…

כל איש כלכלה מוצלח משקיע כסף רב כשרואה את העתיד הוורוד שיגיע בזכות ההשקעה וכדי שהעסק שלו יתרומם ולא יפול. הילדים הם המשאב היקר ביותר שיש לנו, כאשר נשקיע בהם בצעירותם נרוויח פעמיים, גם נזכה לכח אדם איכותי, שיכניס להם ולמדינה כסף וגם נמנע ממנו ליפול לפשע שיכול לגרום להוצאות רבות למדינה. צריך לדאוג למחנכים שיראו בחינוך שליחות שדרכה נשמר את הדור הבא ולא כעוד עבודה שדרכה אפשר להביא אוכל הביתה. בהתאם לכך לראות את כדאיות ההשקעה ולהעניק שכר שישמר את המורים האיכותיים במערכת.

קשה היה לשמוע את תלונות ההורים על השביתה, שבעיקר הפריע להם שהם מפסידים ימי עבודה, עקב שירות השמרטף שהם צריכים לעשות ולא נשמעה צעקה רבתי על ימי הלימודים שהילדים מפסידים…

שמה של פרשת השבוע, פרשת חוקת, קשורה לנושא החינוך, חוקה מלשון חוק. מצוות, שהשכל האנושי לא היה חושב עליהם בטרם צווינו וגם לאחר הציווי השכל האנושי לא מבינם על בוריים. גם בחינוך, בתחילה צריך לגרום לילדים למלא אחרי הרגלי התנהגות, גם באם הם אינם מבינים מה עומד מאחוריהם, לחנכם במצוות ובמעשים טובים ורק לאחר מכן אפשר לתת להם להבין למה  חשוב להישמע להוראת המצוות וכמה טוב נפיק בהליכה באורחות התורה.

השבת יחול יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש, המחנך הגדול של דורנו, שהיה ועדיין מורה דרך לרבים. אחד הסיפורים החוזרים על עצמם מאנשים רבים שנפגשו עימו לשיחות אישיות, כל אחד הרגיש את האכפתיות והדאגה לכל יהודי באשר הוא. הרב יונתן זקס ז"ל, רבה הראשי לשעבר של אנגליה, כאשר היה סטודנט לפילוסופיה, התמלא בשאלות והחליט לעבור בין גדולי ישראל לקבל מענה. הוא ביקר אצל הרבי והציג שורה של שאלות. הרבי התעלם מהשאלות שלו אך ענה לו תשובה שמחקה את השאלות… תשובה שבה ראה דאגה כנה לעם. רק הוא הרגיש שהגיע למנהיג אמיתי.

מחנך צריך לתבוע מהתלמידים למלא אחר מטלות ולפעמים מטלות קשות. הדרך הטובה ביותר לגרום להם לדבוק בדרישותיו  כאשר הם רואים את הדוגמא האישית. הרבי לא הפסיק לתבוע מכל מי שנפגש איתו להיות מנהיג בעצמו ולהעניק משלו לזולת, אך לפני שתבע מאחרים הוא בעצמו ביצע את הדברים ולא נח לרגע.

את התוצאה אנו רואים היום בעולם כולו כאשר שליחיו לא נחים לרגע, גם היום עשרים ושמונה  שנה לאחר הסתלקותו – מנהיגותו כובשת עולם וגורמת לעשרות אלפי אנשים לראות ולדאוג לזולת בכל מקום בעולם.

אז בואו נשמר את המשאב היקר ביותר, הילדים שלנו, ובכך נדאג לדור הבא.

האמונה, היא כמו פנס שמאיר את הדרך לכל אדם. לא פעם אנו נתקלים באדם, שאומר: "אינני מסוגל / אינני יכול…" בכיתת הלימוד אפשר לשמוע זאת בתדירות גבוהה יותר. אך, כאשר האדם מתמלא באמונה שהוא מסוגל וכאשר הסובבים מרעיפים עליו אמונה ביכולותיו, הוא מקבל כוחות מיוחדים לבצע את המשימה. אך אם לאדם ישנה הרגשה שהוא אינו מסוגל, או כאשר הסובבים מעניקים לו הרגשה שאינו יכול, הוא מתייאש לפעמים עוד לפני שמנסה לגלות את היכולות שלו.

לא רק האמונה של האדם או חבריו ביכולותיו גורמת לו להשקיע בעצמו על מנת לגלות יכולותיו, אלא גם אמונתו בבורא, מסייעת לו להיות במקום טוב יותר.

הרבי מליובאוויטש עונה לאדם שסבל מבעיות בריאות וטען שיוכל לשמוח רק לאחר שיוטב מצבו הבריאותי. אך הרבי במענו כתב שהאמת היא הפוכה, שצריך להקדים את השמחה והשמחה תמהר את ההטבה בבריאות. הרבי "הצמח צדק" (ממנהיגי חב"ד בדורות הקודמים) אמר: "חשוב טוב יהיה טוב". האמונה והמחשבה של היהודי בבורא שיוציאו מצרה לרווחה, מחולי לבריאות, זה עצמו ימהר את הישועה. זה גורם לבורא לסייע מלמעלה.

נערך ניסוי כדי להסיק עד כמה האמונה בהצלחה מעניקה כוחות להצליח. לקחו  שלוש כיתות מקבוצת תלמידים ברמות שונות וחילקום בין שלושה מורים ואמרו להם שהילדים עברו אבחון וסווגו לשלוש קבוצות: חלשים, בינוניים ומחוננים. לאחר חודשיים, נערך מבחן על החומר שנלמד וראו איזה פלא, הכיתה שבה למדו הילדים כחלשים קיבלה ציון נמוך, הקבוצה של הילדים הבינונים קיבלה ציון בינוני והקבוצה שבה למדו הילדים כמחוננים קיבלה ציון גבוה.

למורה של הקבוצה שהוצגה כחלשה לא היתה מוטיבציה להשקיע בתלמידים כי לא האמין ביכולותיהם להצליח. המורה של הקבוצה בה הילדים הוצגו כמחוננים, האמין ביכולת שלהם להתקדם ולכן השקיע בהם מאמץ רב על מנת שיצליחו.

עד כמה אמונה יכולה להשפיע על הרצון להשקיע, להתאמץ ולהגיע ליכולות. אנו למדים מיהודי בשם רבי יקותיאל, מהעיר לעפלי ברוסיה הלבנה. הוא היה דמות נערצת בקרב החסידים, כליל המעלות, בעל ידע רחב בגדלות ה' ובעל מידות חיוביות. גדלותו האמיתית נמצאת בסיפור חייו. הוא לא נולד עם כפית כסף בפה, אלא היה אדם פשוט שמכר מלח לפרנסתו. ידיעותיו בתורה ובחסידות היו מעטות והיכולות שלו להשכיל שאפו לאפס.

מה ששינה את חייו היה כאשר חסיד צעיר, חזר מחצר הרבי ובדרכו התאכסן בעיירה, שם חזר על דברי התורה ששמע מהרבי. החסידים נהנו מאוד מהיכולת של הצעיר להעביר את הדברים בחיות רבה, אך רבי יקותיאל לא הבין מאומה. המקרה גרם לו לדכדוך… כשהתעשת, קרא לצעיר וביקש ממנו שישאר ללמד אותו עד שיקלוט את החומר והוא יפצה אותו כלכלית. הוא ישב עמו מספר שבועות ולא הייתה כל תזוזה ביכולת הקליטה שלו. בצר לו, נסע אל הרבי וביקש את ברכתו. הרבי ענה לו "אין דבר העומד בפני הרצון, כאשר רוצים באמת – גם החושים מתרחבים". הרבי הזרים לו אמונה ביכולתיו. ואכן, לאחר השקעה מרובה מוחו נפתח ונהיה כאחד מגדולי החכמים.

בפרשת השבוע – פרשת קורח, העם מגיע לשפל נוסף באיבוד האמונה. לאחר שבפרשה הקודמת איבדו את האמונה ביכולת לכבוש את ארץ ישראל. מחלוקת קורח ועדתו מערערת את האמונה בסמכות המנהיג.

כרגיל, אנו מחפשים את הקטע החיובי מתוך הנפילה. קורח רצה להפריד בין הכוהנים שעבודתם רוחנית לבין העם שעסוק בחיי הגשם, רצה להפריד בין קודש לחול, הפריע לו עבודת הכהנים כפי שנחשפנו לה בפרשת בהעלותך – בה הכהן הגדול מיטיב את נרות המנורה ואת נשמות העם – "נר ה' נשמת אדם" ומעלה את היהודים למקום רוחני יותר והתוצאה בעקבות ערעורו על הכהונה היתה שדווקא התחזק מעמד הכהונה. עם ישראל העניק מתנות כהונה לכהנים וזכה להשפעתם מאור הקדושה שקירבם וגרם להם להקדיש חלק מהיום למקדש ע"י לימוד התורה.

כשם שכישלון קורח חיזק את האמונה במשה – כך בכל הדורות, האמונה במנהיג הדור, הכהן הגדול של הדור, שתגרום לנו להכיר את דרכו וללכת בה, תגרום לנו להעצים את עצמנו בהליכה בדרך האמת.

בעשרות השנים האחרונות מתפתח טיפול C.B.T. שאמור ליצור שינוי רגשי אצל אדם שישפיע על התנהגותו. הטיפול אינו מנסה לדחוק את התוצאה על ידי התמקדות בה, אלא להגיע אל הסיבה ולשנות אותה. הסיבה בדרך כלל היא הפרשנות שמפרשים את האירועים שאנו חווים. כאשר אדם נתקל בנחש ארסי צבעוני ויפה, התגובה תהיה לפי הפרשנות שלו. המבוגר מזהה את הסכנה ומפתח פחד המרחיק אותו מהנחש ואילו ילד קטן מזהה כאן צעצוע צבעוני ונחמד ומנסה להתקרב אליו ולשחק עימו.

התנהגות האדם מתחילה עם טבע מידותיו, אך בהחלט מושפעת מהסביבה בה חיים. אם חיים בבית שבה מידת החסכנות מובילה, יש סיכוי שנפתח את המידה הזו אצלנו, גם אם לא נולדנו עם מידה זו, לעומת זאת, בית של חסד ישפיע רבות על בני הבית ויפתח את רגש ליבם ואת ידם בעת הצורך לזולת.

הפרשנות בכל דבר, תביא אותנו להרגשה והתנהגות בחיינו. כאשר אדם נולד עם תכונות פסימיות, הוא בדרך כלל רואה מול עיניו את הרע שעומד להתפתח, הוא מתמלא בחרדה וייתכן ומתנהג בצורה שמזיקה לו. כאשר יצליח לשנות את הפרשנות, תשתנה ראיית הדברים שתביא לשינוי בהרגשה ובהתנהגות.

בפרשת השבוע "שלח" נקרא על השבר הגדול שגרם לשינוי מהותי בתוכנית של עם ישראל. המרגלים נשלחו לרַגל בארץ ישראל ולהביא מידע שיכשיר הקרקע לכיבוש מהיר. אך דברי המרגלים הוציאו דיבה על הארץ וגרמו לעונש קשה ביותר, עונש שהשאיר את כל העם במדבר במשך ארבעים שנה, עד שמתו כל האנשים שהיו מעל גיל עשרים, בעת חטא המרגלים.

כיצד המרגלים הביאו אותנו לתוצאה כה קשה? הרי הם היו ראשי בני ישראל… תורת החסידות מסבירה, שבמדבר חיו את חיי הרוח, לא היה צריך לרדוף אחר הפרנסה כי הכל ניתן ללא תמורה ובדרך ניסית, לחם – המן שירד משמים, מים – מבארה של מרים ועמוד הענן שפילס את הדרך. בארץ ישראל יצטרכו להתעסק עם חיי הגשם, כריצה אחר הפרנסה. העיסוקים הגשמיים יגזלו זמן יקר ויפגעו בעיסוקים הרוחניים שכה יקרים.

החשש הזה גרם להם להגיע להבנה נוספת שבמדבר כוחו של ה' היה בניסים, אך בארץ ישראל הגשמית ,ה' מגביל את הפעולה לדרכי הטבע שבה,כלומר, מי שבטבע חזק-מנצח.

החשש שלהם מהכניסה לארץ גרם להם לתת פרשנות מוטעית למה שהם ראו. הם פירשו שערים בצורות מראה על עוצמה, ניתן לשער שאדם חזק לא בונה ביצורים אלא מאמין שבכוחו ינצח. רק מי שחושש מחוזקו של היריב, מנסה להגן על עצמו בכוח הביצורים. וכן, ראו לוויות רבות והסיקו שזו "ארץ אוכלת יושביה", אך הסיבה האמיתית הייתה שהם היו טרודים בלוויות כדי שלא ישימו ליבם למרגלים התרים את הארץ.

הם לא השקיעו מחשבה שיכלה להוציאם מהחרדה אליה נכנסו, פרשנות שיהושע וכלב שקעו בה, כפי שאמרו "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת", פירוש הפסוק – אם ה' רוצה שנכנס לארץ ושנתנהג בה כיאה, הוא בוודאי ייתן לנו את הכלים להתמודד עם הקשיים של העולם החומרי. הם לא הבינו שצריך להתבונן מה ה' רוצה מאיתנו ולא מה אנו חושבים שטוב לנו. אילו היו מפרשים נכון את רצון ה' הרוצה שנשקיע גם בעבודה גשמית בארץ ישראל, שתגזול מעט מהעבודה הרוחנית שהייתה במדבר, הם היו מוצאים את הדרך לפרש נכון את מה שראו חבריהם כלב ויהושע. לא היו מפחדים מעם חזק וגם היו מוצאים פרשנות שונה ללוויות.

בשבוע שעבר למדנו שאהרון הכהן בהטבת הנרות הצליח לחבר את גופו של היהודי אל נשמתו ולגרום גם לגוף להרגיש כנשמתו, להימשך תמיד למעלה לעולם הרוחני, כאש שטבעה תמיד להמשך למעלה.

כאשר תהיה לנו חרדת קודש מה', שאינה נובעת מפחד, אלא מיראת כבוד שתגרום לנו ללכת בדרכיו בשמחה – נזכה שלא נהיה נפגעי חרדה, כי נמצא את הפרשנות הנכונה של המציאות.

חגגנו את חג מתן תורה. התורה היא כלי יקר שהוענק על ידי ה' לבני ישראל, אך הנתינה  הותנתה בערבות על שמירת הכתוב בה. עם ישראל הציע ערֵבים שונים: תלמידי חכמים, פנסיונרים, אך הם נפסלו, עד שבאה ההצעה האחרונה: "בנינו ערבים בעדנו" – דור ההמשך ייטול אחריות על שמירת התורה הצעה זו היא היחידה שהתקבלה על ידי נותן התורה.

אך כיצד אנו מכשירים את הבנים שיהיו ערבים טובים וישמרו כראוי על התורה והמצוות?

כדי לגרום שהערבים יהיו טובים, שהם יאמצו את לימוד התורה וקיום המצוות כפי שההורים מצפים מהם, אנו, ההורים, צריכים לגרום להם לייקר את התורה, אך לפני זה עלינו לייקר את הילדים. בכל תקשורת בין אישית, לפני  שמעבירים חומר, יש לבצע פעולה, שתבנה גשר שעליו יהיה יכולת להעביר את החומרים שיגרמו ללב לרגש מחייב.

לא פעם, שהילדים לא צועדים בדרך ההורים, הם מתמלאים בכעס על כפיות הטובה של הילדים. אם ננסה להיכנס לליבו של הילד נגלה שההורים היו שותפים שלא במתכוון בדרך שהבן בחר.

בשכונת קראון הייטס ברובע ברוקלין, מקום מושבו של הרבי מליובאוויטש, היה ילד בן 18 שעזב את הבית מפני שלא הסתדר עם הוריו ושכר דירה ברובע מנהטן. פעם בחודש צלצל ונתן סימן חיים. אימו דאגה לו במאוד ונכנסה אל הרבי לקבל מזור למצוקתה. הרבי הורה לה להשקיע בשולחן השבת.

האם לא הבינה את הקשר שבין שני העניינים, אך ביצעה את בקשתו. היא התחילה לשאול כל ילד איזה מאכל אהוב עליו ובשבת השתדלה למלא את מבוקשם, לצד האוכל היא השקיעה פתק קטן עליו כתבה לילד "אני אוהבת אותך". גם האבא הגיע עירני לשולחן בניגוד לשבתות הקודמות בהם עייפות כל השבוע נחתה עליו כבר בתחילת הסעודה וכן מצא את הזמן לתת לכל ילד יחס מיוחד בסעודה. כך עברו ארבע שבתות שבהם הסעודה הפכה לחוויה משפחתית נפלאה שילדי הבית ציפו לה ולא כבעבר שהילדים חיכו לאכול וללכת מהשולחן.

באחד מימות השבוע הטלפון מצלצל ואחד הילדים עונה, מאחורי הקו היה האח הגדול  שהתעניין כרגיל בשלום המשפחה. האח ענה: "קרה נס… אבא ואמא החלו לאהוב אותנו! . . שולחן השבת דומה לשולחן בחתונה… האח לא האמין, הוא הכיר בית שונה לגמרי, בו ברגע הוא החליט שבשבת הבאה הוא מגיע לראות את השינוי בעיניים… לא עבר זמן רב עד שהוא חזר להתגורר חזרה בבית משפחתו.

פעמים רבות, הילדים נוטשים את ההורים ואת דרכם, כאשר הם אינם בוחרים בדרכם של ההורים האמורה להעניק חום ואהבה לילדיהם.

לאהוב, זה להעניק. זו הסיבה שכל כך הרבה ילדים זקוקים לטיפול רגשי, כי ההורים העסוקים בפיתוח הקריירה לא השכילו להבין שאת ההשקעה הגדולה בחיים צריך להשקיע בילדים ובניית קריירה אמיתית היא לגרום לילדים להמשיך בדרך ההורים. זו השקעה  לטווח ארוך הנמשכת גם אחרי מאה ועשרים. הגמרא מתבטאת על יעקב אבינו: "יעקב אבינו לא מת", מיד עולה השאלה: הרי בניו התעסקו בקבורתו? מסבירה הגמרא: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". הכוונה: כל עוד ממשיכים בדרכו של יעקב, זה בעצם החיים של יעקב שנמשכים גם לאחרי מותו. הקריירה הרגילה נגמרת כשנגמרים החיים עלי אדמות ולפעמים אין אפילו את הילדים שינציחו את ההורים על ידי אמירת קדיש במשך שנה, כי הם היו עסוקים בקריירה הזמנית.

אהבה לא קונים בכסף, גם לא בהרבה כסף. אהבה קונים בזמן איכות שמשקיעים באהוב, בהקשבה, במסירות וכדו', זה יכול להיות אהבה לילדים וזה נכון גם לגבי אהבה בין בני זוג.

רק לאחר ששמרנו על קשר בריא עם הילדים יש לנו את היכולת לגרום לכך שבעזרת השם הם ילמדו ממעשינו ויקשיבו לדברינו ויהיו ערבים טובים לתורה.

בפרשת השבוע "בהעלותך" אנו קוראים על מנורת המקדש, בעלת שבעת הקנים שאהרון  דאג להדליקה. עם ישראל דומה למנורה. אמנם, יש שוני בהתנהגות בין חלקי העם, אך כולם מתאחדים במנורה אחת. מי שמצליח להאיר את כולם הוא אהרון הכהן עליו נאמר "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – הוא מעניק אהבה לכולם ללא יוצא מהכלל ואז יש לו את היכולת 'לקרבן לתורה' ועל ידיהם נשמרת התורה.

בואו ונשמור על הכלי היקר שגורם לנו לשלום פנימי, לשלום בין האחים ולשלום בעולם כולו. ככתוב "ה' עוז לעמו ייתן – אין עוז אלא תורה – ה' יברך את עמו בשלום".

מהם הקריטריונים לבדיקת ערכו של יהודי . האם כמות הידע הלימודי?  האם ייחוס משפחתי ?האם יכולת הנהגה  ציבורית ?  האם התנהגות או דעות אמורים להשפיע על יהדותו ? האם ישנם אנשים שהם יותר יהודים ואנשים שהם פחות יהודים ? האם נכון להשתמש בביטויים קשים על יהודים שעושים מעשים קשים הפוגעים בעם ?

כפי שהדגשנו מספר פעמים, כדי לקבל את התורה היה צורך שכל עם ישראל יתאחד וכהכנה למתן תורה אנו קוראים בפרשת במדבר ובתחילת פרשת נשא -הנקראת השנה בערב חג השבועות, חג מתן תורה -על המפקד הגדול של העם,כאשר, העומדים בראשם ,לא היו סטודנטים שהיו זקוקים להשלמת הכנסה אלא לא פחות ולא יותר, המנהיג הגדול "משה רבנו" עם שאר אישי הציבור הבכירים ,נשיאי השבטים. מה היה מטרת המפקד?

על פי רוב, אנו מחלקים ציונים על אנשים שאנו פוגשים בהם:  חכם או טיפש .עניו או שחצן. עדין או גס רוח וכדו'…והנה ,במפקד ,אנו סופרים את כל העם ,אך לכולם אנו נותנים את המספר אחד. כי מעבר לערך הקיים אצל כל אדם בנפרד, המפקד אמור לאחד את הדבר המשותף בכולם שהיותם יהודים= היותם בנים שווים לפני ה'. אם כן,נראה שיש אפשרות לייצא אחדות אמיתית. במפקד, ה' מראה לנו את בחירתו בנו , זוהי בחירה שאינה קשורה למעלה שלנו, אלא לרצון ה' לבחור בנו ולכן הערך הסגולי של היחיד אינו משמעותי כאן . משה, המנהיג הגדול, שווה אחד ,בדיוק כמו ,אחרון העם, שבקושי יודע שהוא יהודי.

אומר המדרש, שהתנאי לקבלת התורה, ש -שש מאות אלף ,יעמדו יחדיו מול ההר ובאם חסר יהודי אחד, לא הייתה ניתנת התורה במעמד הר סיני.

"אחדות" היא כלי משמעותי ,שגרם להצלחות גם לאנשים שלא צעדו בדרך האמת, כמו ירבעם בן נבט, שמצליח לאחד העם לעבודה זרה. אך הכל  זמני ! כדי לבנות בית, אנו משתמשים בחומרים המחברים בין חלקי הבית ומאחדים אותם, אך אנו יודעים שהכל זמני ,ככל שהחומרים יהיו טובים יותר, הבית ישרוד יותר, אבל,בכל זאת… בסוף נגיע לפינוי בינוי.

גופים פוליטיים, המתאחדים למטרה מסוימת, מתחילים מיד בספירה לאחור ,לימים שהאחדות תתפורר כי הבסיס הוא רעוע .לאט לאט מתגלה ניגוד האינטרסים שבין הקבוצות שמפרקות את האחדות. עם ישראל, החונה מול הר סיני, לאחר המפקד הוא עם שלא דבר חיצוני מאחד אותו אלא זו המציאות האמיתית שלו ולפעמים סיבות חיצוניות מנסות לערער את האחדות ופעמים ,כלפי חוץ נראים סדקים ואף נפערים פתחים גדולים, אך הכל זה זמני! הכל זה מחלוקת חיצונית והאמת הפנימית מתפרצת החוצה ומתגלה לעיניי כל .

בינתיים,שהאמת עדיין לא התפרצה החוצה ויש עוד חילוקי דעות , כדאי לאמץ את דרכו של הרבי. בשנות השבעים ,ניהל הרבי מאבקים תקיפים בענייני שלמות העם והארץ, והרבה לבקר פוליטיקאים שונים בכנסת. אחד מהם היה השר יוסף בורג, יו"ר תנועת המפד"ל. ואולם למרות הביקורת החריפה, בורג המשיך לעמוד בקשר רציף עם הרבי, לבקר ב-770 ולנהל קשרי מכתבים.

פעם שאלו אותו למה ממשיך את הקשר? הוא ענה: "הרבי מבקר את הדעות שלי ולא אותי…" עלינו לדעת ,שהקשר שלנו ,אינו נובע מהיכולות שלנו ולכן ננסה להדמות לאחים ממשפחה נורמאלית, שגם כשלא מסכימים זה עם זה- חיים בשלום זה לצד זה.

למעט מיקרים שההלכה כותבת שיש להתרחק ולהחרים אנשים ומעשים.  בדרך כלל אנו צריכים לקרב השני בדרכי נועם למצוא מסילות ללבבו .

בהלכה נאמר שדבר במניין- לא בטל. דבר שאנו סופרים אותו- מתגלה חשיבותו, לא רק לעצמו גם כלפי חוץ . לפני מתן תורה, לעם ישראל לא הייתה אפשרות לשנות את המציאות הגשמית ולהחדיר בה קדושה,רק לאחר מתן תורה ביכולתנו לקחת עצמים גשמיים ולקדשם.כגון, אנו לוקחים את עור הבהמה ומייצרים ממנו קלף לספרי תורה ,מזוזות ומייצרים ממנו בתי תפילין. מעור בהמה פשוטה הם נהפכים לתשמישי קדושה שצריכים לשמור על קדושתם. יש חשיבות גדולה בציבור, אך בסופו של דבר הכל מתחיל מהפרטים. בואו ונתחיל את ההדברות והחיבור עם האנשים שאנו מ"תחככים" עמם.

נטע איגר – נער ישראלי, שהשתתף בתחרות בינלאומית בכימיה – ניצח את ההפסד! שלש שנים שהוא השקיע מאמץ על מנת להגיע אל הפסגה ולזכות בתחרות ואכן עבר שני מבחנים בהצלחה, אך המבחן השלישי המכריע התקיים בשבת והוא, הלוחם הצעיר, הצליח לנצח לשמֵר את השבת הנצחית של עם הנצח, זכה  מדליית הניצחון של השבת הנשמרת לנצח! והפסיד בניצחון לטווח קצר שגם אם יתן גאווה למספר שנים – סופה להישכח

בכל חיי האדם, מאז לידתו, מתנהל מאבק עיקש בין שני עולמות, המנסים לגייס את האדם למטרות שלהם. הנשמה האלוקית – שעליה מורכב היצר הטוב, הרוצה שאדם יתנהג בהתאם לרצון הבורא ועל ידי כך ידאג לעולם מתוקן יותר והנפש הבהמית – המגובה  ביצר הרע שבאה להסיט את האדם אל הנאות החומריות בלי התחשבות בנזק שייווצר לו  מהתעלמות  מרצון השם.

מהרגע שהתינוק נולד, הוריו אמורים לחנכו לבחור בחיים ובטוב ולהתגבר על המכשולים שהיצר הרע מעמיד בדרכו. בגיל מבוגר יותר נשלח הילד למערכות החינוך שאמורות להובילו לערכים היהודיים.

קל מאוד למעוד בדרך, כי הרצונות הגשמיים, הרבה יותר מוחשיים מהדרישות והרצונות הרוחניים. המקרה שאירע במפעל שטראוס ששטף אותנו לפני מספר שבועות, מלמד אותנו שאדם יכול לגרום לכך שמוחו ישלוט על ליבו, שההבנה השכלית של הנזק לטווח ארוך יצליחו לעצור את הדחף של ההנאה לטווח הקצר.

אדם שאהבת חייו הוא "השוקולד" הטעים. הוא מחזיק את החפיסה בידו, חושי הטעם והריח עובדים, הפה מייצר רוק הגורם לתאבון ומה שחסר הוא למלא את תאוותו לשוקולד ולהכניסו לפיו. אך לפתע, השכל מדליק נורה אדומה, שיש חשש שאכילת השוקולד תגרום למחלה קשה בעתיד ואז… ברגע אחד… הגוף דוחה את האכילה.

כך גם בימים הללו כשאנו צועדים לקראת קבלת התורה מחדש, עלינו לנצח במקום הנכון, לחשוב בריא, לחשוב מהם המעשים שישמרו לטווח ארוך על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו.

תנאי מרכזי לקבלת התורה היה "אחדות העם" כפי שאומר הכתוב: "ויחן שם ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד".

כיצד אנו מנצחים במלחמה על שמירת האהבה והאחדות בין חלקי העם לאורך כל הדרך?

רבי עקיבא נותן את המענה: "ואהבת לרעך כמוך". התנאי שתוכל לאהוב את השני ללא תנאים עובר באהבה עצמית . כאן עולה השאלה,  איזה  חלק בעצמי  עלי לאהוב?

האני – העצם של היהודי – היא נפשו האלוקית. כשאדם מביט במשקפי הנפש האלוקית, הוא חושב מה ה' רוצה ממנו, הוא יודע שה' רוצה שנעניק לשני וגם אם השני לא צועד עימי כתף לכתף ואף מתנהג לא כראוי, יש לו נפש אלוקית כמוני ולכן אני צריך לאהוב אותו, כאשר  אינו הולך בדרך הראויה, אל לנו לשונאו אלא לרחם עליו.

אם אנחנו נותנים לנפש הבהמית לנהל אותנו, ראשית – זה לא אנחנו ושנית – הנפש הבהמית רואה רק ערכים גשמיים .מה שהיא רוצה, צריכה ומרגישה וזה יכול להתנגש עם הזולת שכביכול תופס לנו את המסגרת.

פרשת השבוע "פרשת במדבר" הראשונה בחומש הרביעי, הנקרא גם "ספר הפקודים", למרות שבספר זה מסופרים אירועים מרכזיים בחיי העם, כחטא המרגלים, מחלוקת קורח ועדתו והגורל שעימו חילקו את שטחי ארץ ישראל לשבטי ישראל.

ציווי ה' למשה לספור את העם יחד עם נשיאי השבטים היה בעל משמעות מיוחדת. הספירה גורמת לכך שכל אחד חשוב. בספירה אין הבדל בין משה רבנו לאיש פשוט מהשורה, אלא כולם נספרים בשווה,  כל אחד נספר כיחידה  אחת.

תלמיד האר"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, אומר שעם ישראל דומה לגוף האדם, כמו שבגוף כל איבר תורם תרומה מכרעת לחיי הגוף, כך כל יהודי נושא בתפקיד חשוב לכלל העם. כל אחד אוהב את השני כי הוא מרגיש את התרומה של השני לחייו. כפי שמסכם זאת רבי שמעון בר יוחאי "אילו היה עם ישראל חסר יהודי אחד במתן תורה לא הייתה השכינה נגלית". לכולם ברור שבאחדות כולם מרווחים אך לא כולם יודעים כיצד לממש זאת.

 בחיים נשתדל תמיד, שהנפש האלוקית תנצח וניתן בשמחה לנפש הבהמית להפסיד…