חודש: ינואר 2021

מי לא מכיר את הסיטואציה שבה אבא נותן עונש לבנו הקטן. הבן יכול להגיב בשלושה דרכים: א. לקבל את העונש באהבה מתוך מחשבה והבנה שאבא לא רוצה סתם להציק לו, אלא אבא רוצה לעזור לו והוא חסר יכולת 'להבין את הראש' של אבא. ב. לשאול את אבא למה? לא כטענה סתם כך, אלא כדי לדעת איך לתקן את המעשים שעשה ולחזור למוטב.  ג. לשאול למה? לא במטרה לקבל תשובה אלא כטענה מדוע אתה מכאיב ומציק לי?

כשאנו מביטים על מצב העולם בכלל והמצב בארץ בפרט, רואים את מצב הבריאות, הכלכלה והפוליטיקה, האם אנחנו אופטימיים או פסימיים? ואם לא מספיק הקשיים שצפים למול עינינו, ישנם בעלי ענין שמעצימים את הקושי עד שרבים נכנסים לחרדה, ולא מהמציאות שהם חווים אלא מהצבעים השחורים שמציגים להם.

האם אנו מקבלים הדין באהבה ומתמודדים עם המציאות? או שואלים למה כדי  לתקן. או שהשאלה למה נובעת רק מהרצון לחיות חיים ללא אתגרים.

אם נסתכל על העולם ונאיר אותו באור שונה, תהיה לנו אפשרות להרגיש טוב יותר, אנו נתרחק נפשית מנקודות הכאב וגם נגרום לשינוי פיזי במציאות העולם.

ניקח לדוגמא את אבותינו במצרים. השבוע בפרשת וארא אנו ממשיכים עם סיפורי התורה שאירעו לאבות האומה. היסטוריה שמציגה לנו את הקושי הרב ששרר, את החושך שהרגישו בשעבוד הנורא של מצרים, אך התורה גם מציגה לנו את האור שהגיע בלילה אחד והפך את הקערה על פיה.

ישנו הבדל בין גישת האבות לנסיונות שהם עצמם עברו לבין משה רבינו והקשיים שעבר עם העם במצרים. אצל האבות, ראו במוחש שהם היו בעלי מידות. אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – שילוב של שניהם. משה רבינו לעומת זאת היה שייך יותר לחכמה, לשכל (אמנם גם בו פעלו רגשות אהבה ויראה וגם האבות היו קשורים לחכמה). אצל האבות הרגש שלהם אל ה' גרם להם לקבל את כל מעשה ה' באהבה עם הקשיים והניסיונות שעברו בחיים. אך משה, המאמין הגדול, בהיות החכמה והשכל מרכז חייו, שואל לאחר שרואה את פרעה מקשיח עמדות ומקשה על העם "למה הרעות לעם הזה".

משה מלמד אותנו שצריך לקבל בהבנה את השעבוד והקושי ולהמשיך למלא אחר רצון ה' במציאות הקיימת אך יחד עם זאת לדרוש לעבור את התקופה החשוכה הזאת.

כדי לחיות במציאות המורכבת הזאת צריך "וארא" – לראות את המציאות נכון. ראיה נכונה היא הדבר ראשון. אין כמו לקרוא את סיפור האבות – שכידוע הם נקראים אבות של כל עם ישראל לכל הדורות – ולקבל מהם כוחות.

כאשר אנו נמצאים במרכזו של קושי ולא רואים את נקודת המוצא – מצבנו הנפשי מורכב, אנו נפחדים ומיואשים כי לא יודעים לאן העתיד לוקח אותנו. אם נמשיך להביט רק במציאות הקיימת נגיע גם למקומות לא חיוביים.

יעקב, לפני שירד למצרים ידע היטב מה התוכנית האמנותית שמצפה לבניו ובני בניו. אך הוא גם ידע שיהיה סוף טוב לסיפור. הוא ראה והטמיע בילדיו את "אחרי כן יצאו ברכוש גדול". יעקב שתל לבניו "תמונת מסך" ברקע של מצרים, הוא נטע עצי ארז שכשבני ישראל יסבלו, הם יסתכלו על עצי ארזים שאותם הם יסחבו כשהם יצאו ממצרים ויבנו את המשכן.

כאשר אנחנו יודעים שמחר יהיה טוב יותר – לא בגלל אנשי מקצוע שונים שאינם יודעים להגיד לנו איזה זן חדש יתפתח מחר – אלא בגלל שאנו מאמינים בה' שהבטיח גאולה והוא גם יביא אותה. אנחנו צריכים לשאול למה, כדי להבין וללמוד איך להשתפר. כיצד להתרחק מעשיית הרע ונתחבר אל הטוב ואזי נקרב את הטוב האמיתי והנצחי. כל אחד מאיתנו ישנה את עצמו ואזי כל העולם ישתנה ונראה את הטוב מול עיניינו

כמעט שנה אנו מחפשים את הגואל והמושיע מווירוס הקורונה שנחת על העולם ועכשיו חברות התרופות החלו לייצר חיסון שישמש חומת מגן מול הוירוס.

ההבדל הגדול בין הרפואה הקונבנציונלית לרפואה הטבעית עובר במטרות השונות שביניהם. כלומר, בדרך כלל הרפואה הרגילה מטפלת בגוף לאחר שנפגע מוירוסים או חיידקים, זהו טיפול אנטיביוטי שאמור להשמיד את הפולש הזר לגוף לעומת הרפואה הטבעית העושה מאמץ לחזק את האיברים הנתונים לסיכון בטרם נפגעו.

בפרשת השבוע "פרשת שמות" עם ישראל נכנס למציאות חדשה שבו הוא הפך מעם שיש לו אח בבית המלך לעם שהמלך שכח את האח, והפך את אחיו לעבדים בעבודת פרך.

פרעה שם למטרה לפגוע בהתגבשות של עם – כעם ה', כאשר הדבק המחבר אותם – האמונה בבורא עולם, ועשה כל מאמץ לפגוע בדבק המחבר בין העם לה'. הוא פונה למיילדות העבריות ופוקד אליהן "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". באם פרעה רוצה להרוג רק את הזכרים מדוע הוא מדגיש  ש"כל הבת תחיון"?  פרעה רצה לא רק להרוג את גופם אלא גם את נשמתן היהודית.

היאור היה העבודה זרה של מצרים, באותה תקופה החיים היו מסביב לחקלאות ומי שהחיה את החקלאות היה היאור. מדוע המצריים ראו בו עבודה זרה? כי הוא סיפק להם את הפרנסה. את הזכרים רצה להשליך ליאור = העבודה זרה, והנקבות רצה להרוג את נשמתן על ידי הטבעתם בתרבות המצרית. המיילדות התעלמו מדרישת  פרעה ודאגו לשמר את גופן ואת נשמתן.

גם נשות אותו הדור לא נכנעו לדרישות פרעה שניסה למנוע את הילודה על ידי העבודת פרך שהשית על בעליהן, הן עשו כל שביכולתן כדי שהילודה תמשך ואכן כדברי הגמרא "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים".

גם בשעבוד מצרים "הוקדמה רפואה למכה", בסוף הפרשה הקודמת, בסיום ספר בראשית אנו חוגגים את הסיום בנושא פטירת יוסף וקבורתו במצרים, התוכן של סיום הספר מעלה תמיהה האם אנו שמחים עם פטירתו של יוסף? אכן, אנו שמחים עם "הקדמת הרפואה למכה" בקבורתו של יוסף במצרים סמוך לאחיו המשעובדים לפרעה ניתן לעם כוח להתמודד פיזית ונפשית עם גזרות פרעה. כוחות נפשיים מסייעים להתמודדות פיזית, הידיעה שאנחנו לא לבד ושכוחו של יוסף הצדיק לצידנו נותנת לנו  הכוח להתמודד.

גם בתחילת פרשת ויחי, יעקב אבינו, לפני שיורד למצרים, שולח את יהודה להקים שם מקום תורה, יעקב יודע בדיוק שארץ מצרים אינה ארץ ישראל וההתנהגות שם ירודה מאוד ולכן הוא דואג להקדים את הרפואה, הקמת בית התורה שישמור על עם ישראל שלא יפגע מטומאת התרבות המצרית.

כשם שהיאור, שהיה העבודה זרה של מצרים מפני שחשבו שהוא מעניק להם כביכול את הפרנסה ועם ישראל הצליח שלא להתחבר אליו, כך בימינו עלינו לדעת להתנתק מהעבודה זרה של תרבות המערב הרואה בפרנסה כמקור החיים.

יש להתנתק משעבוד מצרים של ימינו, אנו משועבדים לגשמיות העולם וחושבים שהיא עושה לנו את החיים. כל העולם נמצא תחת מתקפת וירוס הקורונה, כולם מחכים לגואל המושיע, החיסון, אך ככל שעוברים הימים צצות שאלות לכמה זמן החיסון יעיל? והאם הוא עמיד מול מוטציות נוספות? וכדו'.

הזמן הקצר שעמד ליצרנים משאיר פתוח את השאלות… כדי לא להיכנס לחשש וחרדה מפני הבאות וכדי לא להתכנס בתוך עצמינו ולהתנתק פיזית ונפשית מהסובבים אותנו, נקדים רפואה למכה, נתחבר למעניק הביטחון  והרפואה – שהעניק לנו את החיסון היעיל – במתן תורה את התורה והמצוות ששומרים על החוסן שלנו ומאז אלפי שנים כאשר אנו מזריקים לעצמינו את החומר החיסוני הזה אנו מרגישים טוב במקום שאנו נמצאים. אנו מרגישים שיש מי שחושב עלינו ויכול לעזור לנו. אלפי השנים שאנו שורדים כעם מול הוירוסים הקשים המנסים להשמידנו כעם מוכיחים, את יעילות ה"חומר החיסוני" הנמצא בתורה והמצוות. בואו לא נתעסק בתאוריות, בואו לא נמשך רק לרגשות הלב השם את הרגש הגשמי במרכז החיים. אלא נפעיל את השכל וההגיון שיחבר אותנו אל הרפואה הגשמית והרוחנית בקרוב.

השבת, נסיים לקרוא בחומש בראשית. בניגוד לסיפורים המופיעים באתרי החדשות – שאולי עושים הרבה רעש ביום עלייתם על המרק מי אתם אפרים ומנשה? ע, אך נדחים לאחור כאשר מגיעות חדשות טריות של יום המחר ומשכיחות את אירועי האתמול – הרי בתורה כל סיפור הוא חדשותי ולכן עלה על הקלף של ספר התורה ואינו נשכח לעולם כי הוא מעביר מסר מהעבר, להווה ולעתיד ומידי שנה הוא מאיר את הזיכרון שלנו.

לידתו של עם ישראל ארעה בעת יציאת מצרים, אך חבלי הלידה החלו כבר כשאברהם אבינו הכיר את בוראו. יוסף הורד למצרים על מנת להכשיר את הקרקע ללידה. להכשיר את משפחת יעקב, כי הרי "עם" נוצר ממשפחות וכאשר המשפחות בריאות העם בריא.

בשבוע שעבר הסתיים מהלך שליווה אותנו מספר פרשיות, התנכרות יוסף לאחיו בעת שבאו לרכוש מזון. יוסף מוגדר בתנ"ך כצדיק לצד נח שנקרא כך . האם  כך מתנהג צדיק? מדוע הוא לא עשה עמם 'סולחה' מיד כשהגיעו למצרים?

שאלה זו מתחזקת, כי גם אם יוסף רצה לנקום בהם, מדוע אחיו בנימין ואביו יעקב היו צריכים להיות באותה התנכרות? והרי לא פגעו בו במאומה?

יוסף אכן היה צדיק, יוסף רצה לראות משפחה שלימה ומלוכדת ובהתנהגותו עם אחיו רצה למחוק לחלוטין את הכתם שנוצר בעקבות מכירתו למצרים. יוסף, כבר בהתחלה מחל לאחיו בלב שלם על שמכרוהו למצרים כי הוא ראה בזה מהלך אלוקי שדרכו הוא נהיה המשנה למלך, שדרכו יכול היה לדאוג לכך שהעולם לא יעבור שואה בעקבות הרעב ואביו ואחיו יקבלו את כבודם הראוי במצרים, כפי שאמר "כי למחיה שלחני". מטרתו הייתה שהם גם יתחרטו חרטה גמורה על מעשיהם ולא יביעו חרטה רק בגלל המציאות החדשה שנוצרה והחשש שיענישו אותם.

ואכן ,המהלכים שיצר הוכיחו שהם חזרו בתשובה בחרטה גמורה על העבר והשלום והאחווה שרר ביניהם. בתחילה האשימם בריגול. "מרגל" חי בשקר ובהכחשה ובזהות בדויה והאחים כל השנים חיו בשקר באמירתם השקרית לאביהם ש"טרוף טורף יוסף"  ומיד בהמשך כאשר שם אותם בבית המעצר שבסופו של יום הם נאלצו להיפרד משמעון ולחזור לביתם ללא אח ולחוש את היום שבו באו לאבא ללא אח – כי אז –  המציאות הציפה לאחים את העבר והם מתוודים על כך ומתחרטים מעומק הלב. כאשר בנימין נאסר בעקבות מציאת הגביע באמתחתו, יהודה לא מוותר על בנימין, למרות שיכל לחשוב שאכן הוא גנב ובא על עונשו, אלא במסירות נפש ובסכנה גדולה עומד מול יוסף ומודיע שאינו זז ללא בנימין. לא מוותרים על אף אח, כזו היא משפחה מאוחדת. שבה קשר, שלום ואחווה אמיתית בין האחים.

עשרים ושתיים שנה קודם לכן, יוסף מקבל פקודת מבצע מאביו "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר"  ואכן, עכשיו, הוא יכול לומר לאביו שהשלום והאחדות הגיעו.

אצל בני יעקב, הקנאה והכבוד נהפכו לכבוד ופרגון, וזאת בניגוד לעבר, כי מאז בריאת העולם, הקנאה בין אחים גרמה לדברים קשים ואף לרצח קין את הבל וכדו'. בפרשתנו, פרשת ויחי, אנו מגלים עליית מדרגה חיובית כאשר בני יוסף מנשה ואפרים הולכים להתברך אצל הסבא יעקב. בכור בניו של יוסף היה מנשה ואך טבעי הוא שהוא ישב מצד ימין, אך יעקב הושיב את אפרים מצד ימין ואת מנשה הבכור מצד שמאל.

יוסף ניסה להסביר לאביו שמנשה הבכור, אך הסבא יעקב עמד על כך שהוא רואה באפרים הצעיר מועדף, למרות שהדברים הללו בעבר יצרו בעיות של קנאה כמו בסיפורי יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו. אך כעת, דור ההמשך – מנשה ואפרים – קיבלו זאת בהבנה ללא כל קנאה. זו הסיבה שיעקב מברכם בברכה שבעתיד כל אב יברך את בניו בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

האיחוד בין אחי  יוסף ככלל והתנהגות בני יוסף בפרט הכשירה את הקרקע לקראת לידת העם – עם בריא ומאוחד. בואו נתנהג כולנו כאפרים ומנשה נראה את טובת הזולת ונדאג לטובתו ולא נתפלג בשם הדאגה לעם כפי שנעשה עכשיו.