פרשת "נצבים" נקראת תמיד בסמוך לראש השנה .זאת ,לאחר חודש שבו אנו עורכים חשבון נפש אישי על מעשנו במשך השנה, חודש שמידי יום נוהגים בו לתקוע בשופר על מנת לעורר אותנו , חודש שבו אומרים סליחות.אך לכל מנהגי החודש ישנה מטרה אחת- להתעורר, לבחון ולברור את המעשים השליליים שנכשלנו בהם במשך השנה, להשליכם לים ,לבקש סליחה על העבר ולפתוח דף חדש בהווה והעתיד ,על מנת להגיע לימי הדין זכים וטהורים.
פרשת נצבים פותחת במילים "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" ומפרטת, שכולם- כולל כולם, מראשי העם ועד חוטבי העצים ושואבי המים, שבאותה תקופה היו האנשים הפשוטים ביותר- יהיו מאוחדים. הפסוק, מציג לנו מציאות הגורמת לשני דברים להכיר בכישלון ולא להתעלם ממנו ולקבל את הכח להתגבר עליו. הפסוק אומר, שהיכולת להיות ניצב, עומד יציב ולא להיכשל במעשים שליליים נובעת "מכולכם"- מעם ישראל מאוחד. האחדות עם החבר מייצרת אחדות גם באדם עצמו.חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שאדם קרוב אצל עצמו ולכן הוא מתעלם מחסרונותיו או לפחות מפחית במחשבתו את הנזק שהם גורמים לו. כאשר אדם, שאינו מיודד עימו , יעיר לו על חסרונותיו ,הוא יחשוב שמטרתו לנגח אותו ולהפחית מערכו. לכן ,יפעיל את כל הכלים העומדים לרשותו על מנת להוכיח שהוא זך וישר ובפועל הוא יישאר עם כישלונותיו. האחדות יוצרת חברות קרובה! כאשר החבר יראה את החסרונות ויעיר לו על כך הוא יראה בו חבר שאכפת לו ממנו ויאמר לו תודה ,יבין שנכשל ויפעל לתקן את מעשיו.
התורה מפרטת את סוגי היהודים השונים כדי להבהיר לנו שהאחדות לא מתבטאת רק בכך שכל אחד סובל את השני לידו ומציאות הזולת לא מפריעה לו ,אלא שכל אחד מבין את הרווח שיש לצד הזולת .גם הראש מבין שללא הרגליים הוא לא יוכל להיות בגובה שמעניק לו את החשיבות בה הוא נמצא.כדאי מאד ,שיחד ניצור חומה בצורה שתתן לנו את הכח לשמור על קשר בריא עם ה' למרות הרוחות החזקות של תרבות העמים שנושבת בנינו.
עד כאן הבנו כיצד אפשר לזהות כשלון ולשנות את העתיד .
אך מה קורה עם העבר?? בבתי הכלא יושבים אנשים רבים שחזרו בתשובה ולא בגלל הכיפות הגדולות שהחלו לחבוש לאחר שנתגלה קלונם רבים, אלא בגלל שמאחורי סורג ובריח נעצרים החיים ויש זמן לשבת ולחשוב על החיים ,יש זמן להבין שהתנהגות העבר נבעה מנפילה וכישלון וסטייה מדרך החיים הנכונה, אך החרטה על מעשה העבר יכולה אולי להפחית שליש על התנהגות טובה מאחורי סורג ובריח אך אינה מוחקת את מעשה העבר והעונש שבא בעקבותיו. חרטת היהודי בכל ימות השנה בכלל ובימי הרחמים והסליחות בפרט מעניקה לו חנינה מוחלטת על ידי בורא העולם. ישנם מצבים ,שלא רק מעשית הוא לא נענש על מעשיו אלא שהעבר הפלילי שלו נמחק לחלוטין ולא נראה נשאר ממנו כל רושם. יותר מכך ,נהפוך הוא, מעשה העבר נשמרים לו כזכות. אם ננסה לתרגם זאת לחיי היום יום שלנו, כאשר אדם פוגע בחבר ומזיק לו, גם אם הוא מתחרט מכל הלב ומבקש סליחה והחבר מוותר על ענישתו ואף אומר שמוחל לו ואין בליבו עליו כלום, בכל זאת ,בדרך כלל ,אצל החבר הפגוע הדבר נשאר צרוב.
הרמב"ם פוסק , שצריך את רצון הבעל לאישור תהליך הגירושין ,אך לפעמים שיש צדק בנתינת הגט והבעל מסרב לגרשה בית הדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני . מה ההיגיון שיעשה בכח כנגד רצונו? מסביר הרמב"ם שהרצון האמיתי של היהודי הוא לקיים רצון ה' וכאן יצרו מונע ממנו לקיימו ,הכפייה מחזירה אותו לרצון האמיתי .
חודש אלול, שבו אנו מכירים בכישלון ומתחרטים על המעשה, אנו בעצם אומרים שמראש לא היינו רוצים להיות שם.
עלינו לזכור ,שהתובנות בכישלון לא אמורות להפיל אותו לייאוש ולהישאר למטה ,אלא לגרום לנו לרצון לברוח משם,הכיצד? על ידי הוספה בעניינים חיוביים וטובים.
שנה טובה ומתוקה!
