פרשת תצווה – להוריד את התחפושת

חכמינו זכרונם לברכה אומרים ש"כל הקורא את המגילה למפרע – לא יצא".  הבעל שם טוב מוציא אותנו מהפירוש הפשוט, כל מי שקורא את המגילה ומתייחס אליו רק כאל אירוע ההיסטורי – לא יצא, כי צריך לראות מה אנו לומדים מאירועי המגילה כאן ועכשיו.

דווקא היום, יום הפורים, צריך לקחת קטעים מהמגילה ולראות עד כמה הם מדברים עלינו היום. המגילה מספרת לנו על הגזירה הנוראה של המן הרשע, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. מרדכי קורא את המציאות אך לא מביט בתוצאה בלבד – בהמן שגרם לאחשוורוש לגזור הגזירה הקשה על עמו, אלא מחפש את הסיבה לגזירה הנוראה. זו הסיבה שמרדכי לא ניסה לטפל רק בצורה דיפלומטית מול אחשוורוש.

למרדכי היו קשרים חזקים בבית המלוכה. האישה מספר אחת, המלכה אסתר, היתה מבני העם היהודי. בחצר המלך פעל השר מרדכי שגרם להצלת המלך מניסיון התנקשות שבודאי נתנו לו נקודות זכות בחצר, אך הוא הבין שהמלך  והמן הם רק שליחים לבצע הגזירה וסיבת הגזירה נעוצה בהתנהגות הקלוקלת של העם היהודי באותה תקופה ולכן ניגש בתחילה לחזק את הקשרים עם ה', ולאחר מכן ניגש לטפל בתוצאה, בניסיון לבטל את הגזירה הגשמית.

זו הסיבה שמרדכי לובש שק ואפר ודואג שהעם היושב בשושן ישפר את מעשיו ויחזור בתשובה. מרדכי אוסף את ילדי ישראל יחדיו, כי ידע את השפעת הילדים על הביטחון כפי שכתוב "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז . . לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". גם אסתר הצטרפה לצום שיזם מרדכי, שלשה ימים, בטרם פנתה אל המלך. כידוע, בדרך הטבע הצום פוגע בחיצוניות, אך אסתר ידעה שלא היופי יציל את המצב.

הרבי מליובאוויטש לקח אותנו למנהג התחפושות בחג הפורים כדי לדעת איך להסתכל בחיוב על הסביבה, לחזק את האחדות בעם למרות המציאות המטעה. בפורים אנו רואים ממולנו אנשים בתחפושות שונות, זה לחיה, זה לבעל מקצוע וזה לסתם משהו לא ברור אך לעולם לא יעלה על הדעת לכעוס על אחת  הדמויות העומדות מולנו מפני שהם בסך הכל תחפושות. כך גם בחיים, אנו פוגשים אנשים רבים "מחופשים" , זה מחופש לליצן, זה מחופש לקמצן, זה לגס רוח, זה לחצוף, או סתם לאדם שלא איכפת לו, זו רק תחפושת! עמוק בתוך הלב קיים יהודי חם ואין צורך לכעוס עליו. צריך פשוט לגשת אליו ובעדינות להוריד את התחפושת ולחשוף את הנשמה הטהורה שבתוכו.

הניצחונות של עם ישראל לאורך כל הדרך הייתה כאשר הרימו את עיניהם לשמים והבינו מי השומר עליהם ומי נלחם בעבורם, "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן  שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". כשאדם הנלחם על פרנסתו יודע שתפקידו רק להכשיר הקרקע  לפרנסה ויודע  שה' הוא "הזן ומפרנס לכל" – כל ניסיון להתפרנס שלא ביושר או להתעסק 'עשרים וארבע שבע' בהגדלת ההון בלי להותיר זמן לסיבה האמיתית שבגללה אנו חיים עלי אדמות, או לחשוב שהיכולות האישיות מביאות את הפרנסה, לטווח הארוך כל אלו נוחלות כישלון. העיסוק בפרנסה הוא ליצור כלי שדרכו נקבל את השפע מבורא עולם, כאדם התופר ארנק וממתין שימלאו לו אותו.

כאז – גם היום – אנו מתמודדים עם גזירה, גזירת הקורונה. ישנם סימני שאלה רבים כיצד להתמודד עם המגפה, אך ברור שהאחדות בעם והאחדות עם הבורא תביא את המרפא.

הפרשה פותחת בפסוק "אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ  . . לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", משה רבנו מצווה-מחבר (מלשון צוותא) את העם, דואג לחבר יחדיו את כל הנרות-הנשמות וליצור את החנוכיה המאירה. בימי אחשוורוש, מרדכי היה מנהיג העם היהודי שהדליק את המנורה היהודית ובכך דאג לאחדותם. גם בדורנו, זכינו במנהיג, הרבי מליובאוויטש, שהנחיל לנו דרך ונתן לנו כוחות לחבר את הנרות, להוריד את התחפושת ולראות את החיבור האמיתי בין כל חלקי העם.

כאשר נשתמש עם הכוח לאחד את העם, להתאחד עם ה'. נזכה בעז"ה לשבת יחדיו בבית הכנסת, לשמוע את קריאת המגילה ללא מסכות, נזכה לשבת בסעודת החג "ברוב עם הדרת מלך" בשמחה וללא הגבלה ונזכה לראות את מנורת המקדש הדולקת בתפארתה.

פרשת תרומה – כיצד נמחה את עמלק שכבר איננו?

בכל שנה בראש חודש אדר, השעון עוצר מלכת ולא משנה באיזו מציאות אנו נמצאים ואילו בעיות אנו גוררים איתנו, כי – "משנכנס אדר מרבים בשמחה"! אך בשבת הקרובה נזכיר משהו שמעיק עלינו גם בחודש זה – "עמלק".

השבת אנו מזכירים "את אשר עשה לנו עמלק כאשר יצאנו ממצרים".  בחג הפורים שיחול בעז"ה בשבוע הבא, נמחה את זכר עמלק עם הרעשנים, במחיית המן שהיה מזרעו של עמלק ושרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. נזכור איך לאורך כל ההיסטוריה הארוכה של עמנו, בכל דור ודור קם עמלק, קם המן, ומחפש את רעתנו. עדיין לא יבש הדם ממרחץ הדמים הגדול שביצעה האומה הגרמנית בעם היהודי… וכבר אנו זוכים למנת אנטישמיות גבוהה ברחבי העולם ולא רק מאנשים מהרחוב, אלא גם ממנהיגים ומשטרים.

בכל יום אנו מזכירים את מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". מדוע לזכור? הרי אותו עמלק נוצח במלחמה מול משה ויהושע במדבר סיני, בדרך למתן תורה? העם העמלקי, כמו אומות אחרות, התערבב זה בזה ואין אפשרות להצביע עליו. אם כן מדוע נשארה לנו מצוות מחיית עמלק?

אכן, העם העמלקי לא מוכר היום, אך דרכו קיימת ובועטת ועלינו להכיר אותה על מנת לדעת מהי הדרך הנכונה להתמודד איתה.

עמלק פוגש את ישראל בעת שיצאו ממצרים והוא נלחם עימם רק בגלל שהם יהודים, אין לו סכסוך גבולות או מחלוקת כספית עימם ואף לא היה לנו עדיין דת שהיה לו חשש שינסו לכפות עליו. השנאה הייתה כה גדולה, עד, שלמרות שהוא שמע, ככל האומות, על העם שהצליח להתגבר על האומה החזקה ביותר – מצרים – בזכות הניסים שעשה ה' ובכל זכות החליט לצאת למלחמה.

גם המן, שנפגע מחוסר הכבוד שלא קיבל ממרדכי, לא הסתפק בפגיעה במרדכי אלא בהשמדת כל האומה הישראלית. 

נדלג על כל ה'המנים' שהיו בדרך עד למנהיגים ששלטו ברחבי רוסיה ואירופה שרצו למחות כל זכר יהודי. ועד ימינו אנו – שלטון האייטולות באיראן במרחק של אלפי ק"מ מאיתנו ומנסה בכל דרך לייצר נשק גרעיני על מנת למחוק את עם ישראל וזאת על אף שבדרך העם באיראן סובל מכך.

ההיסטוריה היהודית מלמדת, שבעת שהורדנו ראש – דרכו עלינו, וכשהרמנו ראש – ברחו מאיתנו. משה ויהושע נלחמים בעמלק ומנצחים אותו. מרדכי היהודי לא כרע ולא השתחווה ומפלת המן וחבר מרעיו לא איחרה לבוא.

גם ברחבי חבר העמים, עמדו אדמורי חב"ד ובראשם הרבי הקודם "רבי יוסף יצחק" ונלחמו נגד השלטון. למרות הרצון להרוג אותו, בדרך ניסית שוחרר ולבסוף כל היהודים שוחררו מהמשטר הקומוניסטי צורר היהודים.

גם בימינו האנטישמיות מרימה ראש, אך יש לנו דרך להלחם עימה -להרים ראש!

 מי שבראש מעיניו היא השנאה לעם ישראל וכידוע ההלכה היא ש"עשיו שונא ליעקב", והסיבה שהוא מציג למלחמה  היא רק דלת הכניסה למלא אחר רצונו – הוא שייך לעמלק ואותו צריך למחוק, להרים ראש ולמחותו.

מי שיש לו זיכרון בריא יראה שבמלחמת ששת הימים הרמנו ראש ובתוך ששה ימים זכינו לניצחון ניסי עצום, אך לאחר מכן כשהתחלנו להתרפס מול אומות העולם והאויבים,  נחלנו אבדות כבדות שהשאירו לנו צלקות רבות.

עמלק לא קיים רק בדרך התנהגות של אומות העולם אלא גם בהתנהגות שלנו, אין ספק שרפיסות שלנו ומלחמה פנימית בעם מוסיפה דלק לאנטישמיות.

פרשת השבוע "תרומה" תורמת לנו עוד דרך למחיית עמלק. בפרשה כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הכוונה לא רק למקדש הגשמי בירושלים אלא בתוכם = בתוך כל יהודי. הכיצד? על ידי שמוחה את העמלק מליבו, היצר הרע, עמלק הבא לקרר אותו מקיום התורה והמעשים הטובים ומכשיר את הקרקע להיות יהודי גאה בהבטחה האלוקית, בקיום עם ישראל ובבטחה. אם לא נתעלם מההיסטוריה רצופת הניסים שבגללה אנו כאן למרות כל ה"עמלקים", אם נזכור למחות את העמלק הרוחני בתוכנו, המנסה לפגוע ביצר הטוב שלנו ואם נזכור כעם למחות את העמלק המפלג אותנו, נוכל תמיד להרבות בשמחה!

פרשת משפטים – לחסן גם את הרשת החברתית

במסגרת המחלוקת אודות קבלת החיסונים שמענו קריאות של אנשים הטוענים "הגוף שלי ברשותי ואחליט כיצד להתנהג עימו", האם טענה זו יכולה להתקבל על הדעת?

מבלי להיכנס לוויכוח הקיים היום בקשר לנטילת החיסונים, אין ספק ש"גופי ברשותי" אינה טענה רלוונטית משתי סיבות. האחד- המציאות של היום שכל אדם מאומת הוא פצצה מתקתקת שצריך לעשות הכל כדי לנטרלה, טענה זו דומה לטענת הדייר באחד מחדרי האונייה הקודח בדופן חדרו לכיוון הים ומשיב לטענת שאר יושבי האונייה, כי חדרו ברשותו ולכן הוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. צריך אכן לראות מה עושים כדי להימנע ולמנוע ההדבקה.

ישנה סיבה נוספת הדוחה את הטענה הנ"ל – גם באם אין איש הניזוק, חוץ מהמזיק בעצמו, גופו לא ברשותו. ה' העניק לכל יהודי נשמה וגוף כפיקדון לכל החיים ותפקידו לשמֵר את הגוף הפיזי על ידי שמירה על בריאות הגוף ולמלא אחר הוראות "בעל הפיקדון" לשימור הנשמה ואף להביאה למקום טוב יותר על הענקת "חומר משמר" אלו תרי"ג מצוות. הפיקדון לא שלנו הוא ניתן לנו כדי לשמרו וכשומר שפשע אנו ניתן את הדין בבוא העת לאחר מאה ועשרים באם נפגע בפיקדון.

פרשתנו, פרשת משפטים, עוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד בנזקי ממון וגוף. אחד מהנזקים שאנו מחויבים לשלם לניזוק הוא "בושת", בושת היא לא פגיעה פיזית אלא פגיעה נפשית. התורה מדגישה שהתשלום עבור הבושה משתנה בין איש לרעהו. לא דומה אם הנפגע מכובד לאדם שאינו שומר על כבודו, וכן הפוגע – כאשר אדם מכובד פוגע, הפגיעה קשה יותר מאיש פשוט שפוגע.

ישנו ויכוח האם החיסון עוזר, אך אין ויכוח על כך שהמגיפה הנוראה, שנגרמה לתלמידי רבי עקיבא נבעה מזה שלא נהגו כבוד זה בזה. יש לנו חיסון ותרופה למיגור המגפה, התרחקות מרכילות והלבנת פנים. ביוש – הלבנת פנים נחשב לנזק חמור יותר מנזק גופני, חבלה גופנית מעלה צלקת ובדרך כלל הזמן עושה את שלו והיא נעלמת, אך פגיעה בנפשו של האדם על ידי הלבנת פנים משאירה צלקת הנשארת לעד.

אמנם, כשבאים לבדוק כמה צריך לשלם דמי בושה, בודקים מי המבייש והמתבייש. אך בסוף הפרשה הקודמת, יתרו, אנו למדים שכדי לעלות למזבח על מנת להקריב קורבנות, עולים בכבש ולא במדרגות, ולא בגלל חוק הנגישות לנכים, שהרי כל בית המקדש היה מלא במדרגות. רש"י מסביר שטעם הוראת התורה, שלא לעלות במעלות למזבח נבעה "אשר לא תגלה ערוותך עליו" שאדם עולה במדרגות הוא פוסע בפתיחת רגליו בעליה ופוגע בכבוד האבנים הרואות את רגליו, בכבש משופע, צועדים בזהירות ובפסיעות עדינות, התנהגות ששומרת על כבוד המקום. לכאורה, הכוהנים הלכו עם מכנסיים ורגליהם לא היו מגולות וגם האבן איננה כאדם חי המתבייש.

אכן כן, התורה רוצה להעביר מסר חד וברור, מביוש החבר צריך להתרחק אפילו מספק הקטן ביותר, על אף שמעשה הטיפוס במדרגות לא מבייש, כי ישנם מכנסיים והאבן אינה מתביישת, אנו למדים שצריכים לברוח מפעולה שיכולה אולי לבייש ולפגוע ולא לחפש לאחר מכן תירוצים למה הזולת לא היה צריך להתבייש.

פעם, רק ה"צהובונים" היו מלאים רכילות ואנחנו נכשלנו בקריאה של הדברים. כיום, הרשתות החברתיות יצרו מציאות שכל אחד בלחיצת כפתור יכול לבייש את האחר, אנחנו בכל יום מסוגלים לקבל ולהעביר הודעות פוגעניות ומתוך הרגל אנחנו טוענים שזה לא נורא. האמת היא שאין לנו את הכלים לראות כמה צרבנו את נפש הזולת… בואו ונלחם בקורונה גם על ידי התרחקות מלשון הרע ורכילות וגם אם זה עומד לנו על הלשון או במרחק לחיצה מהמקלדת.

מותר לבקר את הזולת בצורה עניינית אך להיזהר שלא למחוק אותו. נשמור על בריאות נפשנו ונדאג לבריאות נפשו של הזולת. נשמר את החוסן הנפשי של הזולת שוודאי יסייע למערכת החיסונית שתגן על הגוף מחדירת המזיקים. אכן חיסון אלטרנטיבי מועיל (לצד החיסון הפיזי).

פרשת יתרו – להתחבר כדי להתנתק

בעבר, כאשר היה לנו אויב משותף, התאחדנו להילחם נגדו, גם שהיה לנו אוהב משותף התאחדנו סביבו. אך לצערנו הרב, יש לנו עתה אויב משותף בצורת וירוס שמזנב בנו ובמקום להתאחד על מנת למגר אותו אנו מתפלגים ומחדדים חר להתחבר כדי להתנתק בות איש אל רעהו. במלחמה כנגד הווירוס עלינו לדאוג לא רק שהניתוח יצליח אלא גם שהחולה ימשיך לחיות! לא מספיק לנסות למגר אותו על ידי ריחוק פיזי ולהרוס לחלוטין את הכלכלה והחינוך. שנים רבות לוקח לבנות כלכלה יציבה ולייצב את הילד על המסלול הנכון לו, כמו עץ שכאשר החל לגדול כפוף מאוד קשה ליישרו. לכן, יש למצוא את הדרך הנכונה, אותה נוכל למצוֹת רק אם כולם יטו כתף. לא רק לחיסון שעדיין לא בטוח יעילותו וככל שעובר הזמן סימני השאלה נצבעים באדום, אלא על מנת ללכת על שביל הזהב.

השבוע, בפרשת "יתרו" נקרא בתורה את "עשרת הדיברות" שקיבלנו בהר סיני, כהכנה וכתנאי לקבלתם. נאמר בתורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". הדגש בלשון יחיד, לאמור – "כאיש אחד בלב אחד". התורה ונותן התורה הם האוהבים המשותפים שלנו ולכן עזבנו את חילוקי הדעות והתחברנו על מנת להשיג את המתנה היקרה, התורה, כנאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". גם היום, מחוסר הכרת החשיבות של התורה, לצערנו, ישנם יהודים שרואים בקיומה המעשי כגורם המכשיל את הטיפול בנגיף, ומצד שני ישנם יהודים שומרי מצוות שמתעלמים ממצוות חשובות בתוכה כמו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" וההלכה ש"פיקוח נפש דוחה שבת". שביל הזהב נמצא אצל רופאים מומחים המכירים את דרכי ההתמודדות בווירוס, היושבים עם רבנים מומחים וקובעים יחדיו כיצד מקיימים את התורה כולה גם בזמן הזה יחד עם המצווה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

רוב עם ישראל הם יהודים מאמינים בה' ובתורתו, לכל עם ישראל יש אהבה פנימית בלב, שבעת מצוקה פורצת החוצה. גם אם ביום יום, בעיקר מסיבות פוליטיות הם נלחמים במצוות על מנת לקושש קולות, מקהלים מסוימים, למפלגתם. אך ברגע האמת, במצוקה האישית שלהם נגלה אותם אומרים תהילים ומבקשים ברכה, מגיעים לכותל להתפלל ומצדיקים עצמם שהכותל לא שייך רק לדתיים… והם צודקים.

כיצד נוכל לתרגם זאת הלכה למעשה? כדי למלא משאלה זו שבודאי תוליך אותנו למנוחה והנחלה, תחילה עלינו להוריד את להבות השנאה שקיימים משני צידי המתרס, מי יותר ומי פחות.

לדוגמא, נחזור לאירוע בעיר בני ברק, שבמהלכם נשרף אוטובוס על ידי פורעים, כאשר התקשורת הכללית האשימה את תושבי העיר – קרי 'החרדים' – וניסו להעמיק את הקרע בין החרדים לשאר תושבי המדינה. החרדים מצידם טענו שהמבצעים אינם  דתיים ובוודאי לא חרדים. אכן, רוב הציבור החרדי שומר חוק, אך בהחלט עליו לעשות חשבון נפש כיצד ישנם נערים המתנהגים בצורה זו.

בתורה ישנה מצווה של "עגלה ערופה". בקצרה, במקרה שנמצא הרוג בשדה מחוץ לעיר, בודקים מהי העיר הקרובה אליו וחשובי העיר צריכים להביא קרבן ולומר בין היתר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", הגמרא כמובן שואלת האם ראשי הציבור נחשדים ברצח? ותשובתה שהאמירה שלא גרמנו בעקיפין לרצח, אולי גרמנו לו לצאת מהעיר ללא ליווי או מזון ולכן נהרג.

התנצחות והטענה שהזולת לא יכול להלין עליי כי גם הוא עובר על ההוראות, כלומר, שלא יבוא אליי בטענות, מדוע אני מקיים הלוויה גדולה והרי גם הוא שותף בהפגנה גדולה… זהו שיח שוטים, כי בשניהם אכן מגבירים את ההדבקה.

תפקידם של אישי הציבור לעשות את חשבון הנפש ולחשוב מה גרם לבני הנוער לפרוק עול, מהי המצוקה הפנימית שלהם, אין לגשת אליהם בתלונות, אלא לטפל בהם מתוך דאגה כנה שתורגש גם אצלם ותגרום להם רצון להאזין לדברים היוצאים מהלב. לגרום להם להוציא מועקות מתוך הלב, להרגיש מה חסר להם ולהעניק חום, אהבה ושייכות למשפחה ולקהילה. להשקיע מחשבה מה אנחנו נוהגים נכון ולא מה הזולת אינו נוהג כשורה והרי גם הם בנים אהובים של ה'.

לאחר שנתחבר לאחד הדברים המרכזיים שקבלנו בתורה "אהבת ישראל" ללא תנאי,  נגיע בעז"ה גם להתנתקות מהווירוס ומכל הדברים השליליים.

פרשת בא – מנהיג אמיתי

בשבועות האחרונים אנו קוראים בפרשה כיצד המנהיג הנבחר, משה רבנו, מוביל מהלכים בהוראת ה' שבסופם בפרשת השבוע "פרשת בֹּא" עם ישראל יוצא ממצרים. בימינו אנו, פורחים מנהיגים חדשים בכל יום הרואים עצמם כגואלי העם. בשבת הקרובה יחול י' בשבט, יום בו לפני שבעים שנה התמנה הרבי מליובאוויטש כנשיאה של תנועת חב"ד וההיסטוריה מלמדת שהוא היה מנהיג שדאג לכל העם היהודי.
זה הזמן להבין פעם נוספת, כיצד צריך להיות מנהיג של עם ישראל ומהם הדרישות ממנו שברור שאינם רק היכולת לגייס כמות גדולה יותר לקלפי ביום הבחירות.

נתחיל במשה רבינו. בפרשת שמות, מסופר על כך שמשה נולד כמנהיג המוסר את נפשו למען העם וככזה כבר בתחילת דרכו דאג ליהודי שנרדף ע"י מצרי ונאלץ לגלות למדיָן. שם גילינו שני דברים שהצביעו על אופי מנהיגותו.  הראשון, הוא רואה במדבר את הסְנֶה, שיח קוצני בוער שאינו אוּכּל, כלומר – בוער ולא מתכלה. באותו מעמד יש התגלות אלוקית למשה המלמדת אותו כיצד להתנהג עם כל יהודי. הכיצד?

האדם משול לעץ "כי האדם עץ השדה". כלומר יש אנשים שמעשיהם הטובים הם כמו פירות האילן, פירותיהם נראים לכל. אך ישנם אנשים הדומים לשיח קוצני, שלא נראים עליהם פירות, צריך למצוא את לבת האש בתוך הסנה, לגלות את אש האמונה הטמונה בכל יהודי שתייצר את אש עשיית המעשים הטובים.

זו הייתה גם דרכו של הרבי, דרך שממשיכה לחיות על שליחיו ההולכים ומתרבים בכל העולם ללבות את אש האמונה הקיימת בכל יהודי, גם ביהודים שאינם מודעים על קיומו ומעשיהם נראים מנוגדים לדרך האמונה.

יהודים רבים שפקדו את הרבי נתקלו כיצד הרבי תירגם זאת הלכה למעשה. אחד מהם, היה שלמה שמיר ששימש כתב עיתון 'הארץ' בניו יורק ובמסגרת זו נפגש עם הרבי. הנה מה שהוא מספר: "עמדתי מולו. עיניו התכולות, זקנו אפור וחיוכו שיכול להמיס את ערמות השלג של ניו יורק.

"הוא דיבר על אמונה. ולא על הצורך באמונה, לא על דרכים להביא יהודים רחוקים לאמונה, אלא על אמונה הקיימת כבר, החיה בטבעיות בליבותיהם של היהודים בזמננו, בעיקר אלה היושבים בארץ ישראל. וכה אמר: "כל אחד מתושבי ישראל מאמין גדול הנהו, לעתים אף מבלי שידע בעצמו על כך. ארץ ישראל היא חבית מלאה וגדושה באמונה, חסר רק הניצוץ שיצית חבית זאת ויגרום להתלקחות האמונה.

"הנה: יהודי יושב עם אשתו וילדיו במדינה מוקפת שונאים השואפים להכחיד אותו ואת ילדיו, מהו הדבר המחזיק אותו בארץ ישראל? מדוע הוא חי בה? למה יוצא להגן עליה? כי מבלי שידע על כך, הוא מאמין באלוקים ומאמין שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל".

משה רבנו היה רועה צאן במדבר. המדרש מספר: "כשהיה משה רבנו רועה צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו אמר: "לו הייתי יודע שרצת מפני שאתה צמא… בטח עייף אתה… הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים להנהיג צאנו של בשר ודם, חייך אתה תרעה צאני ישראל".

אנו רואים כאן מסר מיוחד, שהמנהיג לא מסתכל רק מה צאן מרעיתו עושה ובוחן בעיניו האם המעשה הוא חיובי או שלילי אלא גם מדוע הוא עושה, הגדי עשה מעשה חמור, הוא ברח, אך משה מחבק אותו כאשר מבין את הסיבה לבריחה.

מועמדי מנהיגות יקרים! (וכל יהודי אמור להיות כזה) בואו ותאמצו את דרכם של מנהיגי הדורות, החל מהמנהיג המנהיג הראשון – משה רבינו – שהוציא אותנו מהמֵצָרִים שלנו, ועד למנהיג עם ישראל בדורנו שאנו נחשפים לאלפי סיפורים כיצד הוא יִקר כל יהודי באשר הוא. ראו מהי הדרך הנכונה לעזור לעם היושב בציון, ראו מהי הדרך הנכונה שהעם היושב בציון צריך ללכת בה כדי לאחד ולשמר אותנו, משה רבינו הוביל אותנו לגאולה ממצרים, הרבי ראה את מרכז עשייתו להוליך אותנו לגאולה העתידה, באהבת ישראל נביא את הגואל.

פרשת וארא – אבא, למה?

מי לא מכיר את הסיטואציה שבה אבא נותן עונש לבנו הקטן. הבן יכול להגיב בשלושה דרכים: א. לקבל את העונש באהבה מתוך מחשבה והבנה שאבא לא רוצה סתם להציק לו, אלא אבא רוצה לעזור לו והוא חסר יכולת 'להבין את הראש' של אבא. ב. לשאול את אבא למה? לא כטענה סתם כך, אלא כדי לדעת איך לתקן את המעשים שעשה ולחזור למוטב.  ג. לשאול למה? לא במטרה לקבל תשובה אלא כטענה מדוע אתה מכאיב ומציק לי?

כשאנו מביטים על מצב העולם בכלל והמצב בארץ בפרט, רואים את מצב הבריאות, הכלכלה והפוליטיקה, האם אנחנו אופטימיים או פסימיים? ואם לא מספיק הקשיים שצפים למול עינינו, ישנם בעלי ענין שמעצימים את הקושי עד שרבים נכנסים לחרדה, ולא מהמציאות שהם חווים אלא מהצבעים השחורים שמציגים להם.

האם אנו מקבלים הדין באהבה ומתמודדים עם המציאות? או שואלים למה כדי  לתקן. או שהשאלה למה נובעת רק מהרצון לחיות חיים ללא אתגרים.

אם נסתכל על העולם ונאיר אותו באור שונה, תהיה לנו אפשרות להרגיש טוב יותר, אנו נתרחק נפשית מנקודות הכאב וגם נגרום לשינוי פיזי במציאות העולם.

ניקח לדוגמא את אבותינו במצרים. השבוע בפרשת וארא אנו ממשיכים עם סיפורי התורה שאירעו לאבות האומה. היסטוריה שמציגה לנו את הקושי הרב ששרר, את החושך שהרגישו בשעבוד הנורא של מצרים, אך התורה גם מציגה לנו את האור שהגיע בלילה אחד והפך את הקערה על פיה.

ישנו הבדל בין גישת האבות לנסיונות שהם עצמם עברו לבין משה רבינו והקשיים שעבר עם העם במצרים. אצל האבות, ראו במוחש שהם היו בעלי מידות. אברהם – חסד, יצחק – גבורה, יעקב – שילוב של שניהם. משה רבינו לעומת זאת היה שייך יותר לחכמה, לשכל (אמנם גם בו פעלו רגשות אהבה ויראה וגם האבות היו קשורים לחכמה). אצל האבות הרגש שלהם אל ה' גרם להם לקבל את כל מעשה ה' באהבה עם הקשיים והניסיונות שעברו בחיים. אך משה, המאמין הגדול, בהיות החכמה והשכל מרכז חייו, שואל לאחר שרואה את פרעה מקשיח עמדות ומקשה על העם "למה הרעות לעם הזה".

משה מלמד אותנו שצריך לקבל בהבנה את השעבוד והקושי ולהמשיך למלא אחר רצון ה' במציאות הקיימת אך יחד עם זאת לדרוש לעבור את התקופה החשוכה הזאת.

כדי לחיות במציאות המורכבת הזאת צריך "וארא" – לראות את המציאות נכון. ראיה נכונה היא הדבר ראשון. אין כמו לקרוא את סיפור האבות – שכידוע הם נקראים אבות של כל עם ישראל לכל הדורות – ולקבל מהם כוחות.

כאשר אנו נמצאים במרכזו של קושי ולא רואים את נקודת המוצא – מצבנו הנפשי מורכב, אנו נפחדים ומיואשים כי לא יודעים לאן העתיד לוקח אותנו. אם נמשיך להביט רק במציאות הקיימת נגיע גם למקומות לא חיוביים.

יעקב, לפני שירד למצרים ידע היטב מה התוכנית האמנותית שמצפה לבניו ובני בניו. אך הוא גם ידע שיהיה סוף טוב לסיפור. הוא ראה והטמיע בילדיו את "אחרי כן יצאו ברכוש גדול". יעקב שתל לבניו "תמונת מסך" ברקע של מצרים, הוא נטע עצי ארז שכשבני ישראל יסבלו, הם יסתכלו על עצי ארזים שאותם הם יסחבו כשהם יצאו ממצרים ויבנו את המשכן.

כאשר אנחנו יודעים שמחר יהיה טוב יותר – לא בגלל אנשי מקצוע שונים שאינם יודעים להגיד לנו איזה זן חדש יתפתח מחר – אלא בגלל שאנו מאמינים בה' שהבטיח גאולה והוא גם יביא אותה. אנחנו צריכים לשאול למה, כדי להבין וללמוד איך להשתפר. כיצד להתרחק מעשיית הרע ונתחבר אל הטוב ואזי נקרב את הטוב האמיתי והנצחי. כל אחד מאיתנו ישנה את עצמו ואזי כל העולם ישתנה ונראה את הטוב מול עיניינו

פרשת שמות – התחסן רוחנית וגשמית

כמעט שנה אנו מחפשים את הגואל והמושיע מווירוס הקורונה שנחת על העולם ועכשיו חברות התרופות החלו לייצר חיסון שישמש חומת מגן מול הוירוס.

ההבדל הגדול בין הרפואה הקונבנציונלית לרפואה הטבעית עובר במטרות השונות שביניהם. כלומר, בדרך כלל הרפואה הרגילה מטפלת בגוף לאחר שנפגע מוירוסים או חיידקים, זהו טיפול אנטיביוטי שאמור להשמיד את הפולש הזר לגוף לעומת הרפואה הטבעית העושה מאמץ לחזק את האיברים הנתונים לסיכון בטרם נפגעו.

בפרשת השבוע "פרשת שמות" עם ישראל נכנס למציאות חדשה שבו הוא הפך מעם שיש לו אח בבית המלך לעם שהמלך שכח את האח, והפך את אחיו לעבדים בעבודת פרך.

פרעה שם למטרה לפגוע בהתגבשות של עם – כעם ה', כאשר הדבק המחבר אותם – האמונה בבורא עולם, ועשה כל מאמץ לפגוע בדבק המחבר בין העם לה'. הוא פונה למיילדות העבריות ופוקד אליהן "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון". באם פרעה רוצה להרוג רק את הזכרים מדוע הוא מדגיש  ש"כל הבת תחיון"?  פרעה רצה לא רק להרוג את גופם אלא גם את נשמתן היהודית.

היאור היה העבודה זרה של מצרים, באותה תקופה החיים היו מסביב לחקלאות ומי שהחיה את החקלאות היה היאור. מדוע המצריים ראו בו עבודה זרה? כי הוא סיפק להם את הפרנסה. את הזכרים רצה להשליך ליאור = העבודה זרה, והנקבות רצה להרוג את נשמתן על ידי הטבעתם בתרבות המצרית. המיילדות התעלמו מדרישת  פרעה ודאגו לשמר את גופן ואת נשמתן.

גם נשות אותו הדור לא נכנעו לדרישות פרעה שניסה למנוע את הילודה על ידי העבודת פרך שהשית על בעליהן, הן עשו כל שביכולתן כדי שהילודה תמשך ואכן כדברי הגמרא "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים".

גם בשעבוד מצרים "הוקדמה רפואה למכה", בסוף הפרשה הקודמת, בסיום ספר בראשית אנו חוגגים את הסיום בנושא פטירת יוסף וקבורתו במצרים, התוכן של סיום הספר מעלה תמיהה האם אנו שמחים עם פטירתו של יוסף? אכן, אנו שמחים עם "הקדמת הרפואה למכה" בקבורתו של יוסף במצרים סמוך לאחיו המשעובדים לפרעה ניתן לעם כוח להתמודד פיזית ונפשית עם גזרות פרעה. כוחות נפשיים מסייעים להתמודדות פיזית, הידיעה שאנחנו לא לבד ושכוחו של יוסף הצדיק לצידנו נותנת לנו  הכוח להתמודד.

גם בתחילת פרשת ויחי, יעקב אבינו, לפני שיורד למצרים, שולח את יהודה להקים שם מקום תורה, יעקב יודע בדיוק שארץ מצרים אינה ארץ ישראל וההתנהגות שם ירודה מאוד ולכן הוא דואג להקדים את הרפואה, הקמת בית התורה שישמור על עם ישראל שלא יפגע מטומאת התרבות המצרית.

כשם שהיאור, שהיה העבודה זרה של מצרים מפני שחשבו שהוא מעניק להם כביכול את הפרנסה ועם ישראל הצליח שלא להתחבר אליו, כך בימינו עלינו לדעת להתנתק מהעבודה זרה של תרבות המערב הרואה בפרנסה כמקור החיים.

יש להתנתק משעבוד מצרים של ימינו, אנו משועבדים לגשמיות העולם וחושבים שהיא עושה לנו את החיים. כל העולם נמצא תחת מתקפת וירוס הקורונה, כולם מחכים לגואל המושיע, החיסון, אך ככל שעוברים הימים צצות שאלות לכמה זמן החיסון יעיל? והאם הוא עמיד מול מוטציות נוספות? וכדו'.

הזמן הקצר שעמד ליצרנים משאיר פתוח את השאלות… כדי לא להיכנס לחשש וחרדה מפני הבאות וכדי לא להתכנס בתוך עצמינו ולהתנתק פיזית ונפשית מהסובבים אותנו, נקדים רפואה למכה, נתחבר למעניק הביטחון  והרפואה – שהעניק לנו את החיסון היעיל – במתן תורה את התורה והמצוות ששומרים על החוסן שלנו ומאז אלפי שנים כאשר אנו מזריקים לעצמינו את החומר החיסוני הזה אנו מרגישים טוב במקום שאנו נמצאים. אנו מרגישים שיש מי שחושב עלינו ויכול לעזור לנו. אלפי השנים שאנו שורדים כעם מול הוירוסים הקשים המנסים להשמידנו כעם מוכיחים, את יעילות ה"חומר החיסוני" הנמצא בתורה והמצוות. בואו לא נתעסק בתאוריות, בואו לא נמשך רק לרגשות הלב השם את הרגש הגשמי במרכז החיים. אלא נפעיל את השכל וההגיון שיחבר אותנו אל הרפואה הגשמית והרוחנית בקרוב.

פרשת ויחי – מי אתם אפרים ומנשה?

השבת, נסיים לקרוא בחומש בראשית. בניגוד לסיפורים המופיעים באתרי החדשות – שאולי עושים הרבה רעש ביום עלייתם על המרק מי אתם אפרים ומנשה? ע, אך נדחים לאחור כאשר מגיעות חדשות טריות של יום המחר ומשכיחות את אירועי האתמול – הרי בתורה כל סיפור הוא חדשותי ולכן עלה על הקלף של ספר התורה ואינו נשכח לעולם כי הוא מעביר מסר מהעבר, להווה ולעתיד ומידי שנה הוא מאיר את הזיכרון שלנו.

לידתו של עם ישראל ארעה בעת יציאת מצרים, אך חבלי הלידה החלו כבר כשאברהם אבינו הכיר את בוראו. יוסף הורד למצרים על מנת להכשיר את הקרקע ללידה. להכשיר את משפחת יעקב, כי הרי "עם" נוצר ממשפחות וכאשר המשפחות בריאות העם בריא.

בשבוע שעבר הסתיים מהלך שליווה אותנו מספר פרשיות, התנכרות יוסף לאחיו בעת שבאו לרכוש מזון. יוסף מוגדר בתנ"ך כצדיק לצד נח שנקרא כך . האם  כך מתנהג צדיק? מדוע הוא לא עשה עמם 'סולחה' מיד כשהגיעו למצרים?

שאלה זו מתחזקת, כי גם אם יוסף רצה לנקום בהם, מדוע אחיו בנימין ואביו יעקב היו צריכים להיות באותה התנכרות? והרי לא פגעו בו במאומה?

יוסף אכן היה צדיק, יוסף רצה לראות משפחה שלימה ומלוכדת ובהתנהגותו עם אחיו רצה למחוק לחלוטין את הכתם שנוצר בעקבות מכירתו למצרים. יוסף, כבר בהתחלה מחל לאחיו בלב שלם על שמכרוהו למצרים כי הוא ראה בזה מהלך אלוקי שדרכו הוא נהיה המשנה למלך, שדרכו יכול היה לדאוג לכך שהעולם לא יעבור שואה בעקבות הרעב ואביו ואחיו יקבלו את כבודם הראוי במצרים, כפי שאמר "כי למחיה שלחני". מטרתו הייתה שהם גם יתחרטו חרטה גמורה על מעשיהם ולא יביעו חרטה רק בגלל המציאות החדשה שנוצרה והחשש שיענישו אותם.

ואכן ,המהלכים שיצר הוכיחו שהם חזרו בתשובה בחרטה גמורה על העבר והשלום והאחווה שרר ביניהם. בתחילה האשימם בריגול. "מרגל" חי בשקר ובהכחשה ובזהות בדויה והאחים כל השנים חיו בשקר באמירתם השקרית לאביהם ש"טרוף טורף יוסף"  ומיד בהמשך כאשר שם אותם בבית המעצר שבסופו של יום הם נאלצו להיפרד משמעון ולחזור לביתם ללא אח ולחוש את היום שבו באו לאבא ללא אח – כי אז –  המציאות הציפה לאחים את העבר והם מתוודים על כך ומתחרטים מעומק הלב. כאשר בנימין נאסר בעקבות מציאת הגביע באמתחתו, יהודה לא מוותר על בנימין, למרות שיכל לחשוב שאכן הוא גנב ובא על עונשו, אלא במסירות נפש ובסכנה גדולה עומד מול יוסף ומודיע שאינו זז ללא בנימין. לא מוותרים על אף אח, כזו היא משפחה מאוחדת. שבה קשר, שלום ואחווה אמיתית בין האחים.

עשרים ושתיים שנה קודם לכן, יוסף מקבל פקודת מבצע מאביו "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר"  ואכן, עכשיו, הוא יכול לומר לאביו שהשלום והאחדות הגיעו.

אצל בני יעקב, הקנאה והכבוד נהפכו לכבוד ופרגון, וזאת בניגוד לעבר, כי מאז בריאת העולם, הקנאה בין אחים גרמה לדברים קשים ואף לרצח קין את הבל וכדו'. בפרשתנו, פרשת ויחי, אנו מגלים עליית מדרגה חיובית כאשר בני יוסף מנשה ואפרים הולכים להתברך אצל הסבא יעקב. בכור בניו של יוסף היה מנשה ואך טבעי הוא שהוא ישב מצד ימין, אך יעקב הושיב את אפרים מצד ימין ואת מנשה הבכור מצד שמאל.

יוסף ניסה להסביר לאביו שמנשה הבכור, אך הסבא יעקב עמד על כך שהוא רואה באפרים הצעיר מועדף, למרות שהדברים הללו בעבר יצרו בעיות של קנאה כמו בסיפורי יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו. אך כעת, דור ההמשך – מנשה ואפרים – קיבלו זאת בהבנה ללא כל קנאה. זו הסיבה שיעקב מברכם בברכה שבעתיד כל אב יברך את בניו בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

האיחוד בין אחי  יוסף ככלל והתנהגות בני יוסף בפרט הכשירה את הקרקע לקראת לידת העם – עם בריא ומאוחד. בואו נתנהג כולנו כאפרים ומנשה נראה את טובת הזולת ונדאג לטובתו ולא נתפלג בשם הדאגה לעם כפי שנעשה עכשיו.

פרשת ויגש – מתאחדים אל מול הקשיים

מי יכול לעצור את זה? את הפירוד הקיים בעם – במיוחד כשנלך בקרוב לבחירות חדשות המעצימות את השיח הפלגני, וגם אם יוצרת חיבור בין פלגים מסוימים, היא אינה משרתת את אחדות העם, אלא את המפלגות המתאחדות.

ומי יכול לעצור את הוירוס? כאשר ישנה חגיגה תקשורתית גדולה על הגעת הגואל המושיע, החיסון המיוחל שמחכים לו כבר כמעט שנה… ולפתע נשמעת שמועה רועשת בעולם על  וירוס מסוג חדש, הגרוע מקודמו והאדם מהרחוב הניזון מכלי התקשורת – רמת החרדה שלו גדלה, העולם מדרדר ואין לאן לברוח. ואם זה אינו מספיק – מגיעים מתקפות הסייבר שמהן אנו לומדים שבעזרת המקלדת אפשר לגרום לנזקים כבדים לתושבי כדור הארץ ולא פחות מנזקי טבע עצומים, כרעידות אדמה וכצונאמי עוצמתי כפי שחווינו לפני מספר שנים במזרח הרחוק וביפן.

האחדות היא התרופה לכל!

ולא רק במימד הרוחני של ה"נחת רוח" שאנו גורמים לאבינו שבשמים שמעניק לנו בזכות מעשה האחדות שלווה ונחת, אלא גם ככוח גשמי להילחם ברע. לדוגמא: הדרך הנכונה ביותר להילחם בהתפשטות הוירוס היא קטיעת שרשרת ההדבקה, הדרך לקטיעה אינה יכולה להתבצע ללא הסכמה של כולם. גורמי האכיפה יכולים לשכנע רק בפגיעה בכיס ולכן אנשים נשמעים בצורה מאוד מוגבלת. אנשים חושבים על עצמם: "לי זה לא יקרה ", או "לי יש הכח להתגבר" ולכן לא נשמרים מלהידבק או להדביק. אך אם היתה הרגשה של אחדות וערבות הדדית ההתנהגות הזהירה היתה עוצרת את שרשרת ההדבקה.

גם במלחמה הפיזית מול האויבים. מלבד רשת הביטחון שנוצר על ידי בורא עולם, כאשר הוא נהנה מהאחדות שלנו, גם פיזית הרצון של האויב לפגוע קיים כאשר הוא מרגיש שיכול לגרום לסדק בבטחוננו ולאט לאט להרחיב אותו. כאשר כולנו מאוחדים, מאמינים בצדקת הדרך ודואגים איש לאחיו, האויב מתייאש. במיוחד שאחדותנו נותנת לנו הכח להכות בו בעת הצורך מבלי לפחד מביקורת פנימית שתחליש את חומת הביטחון אצל אנשי הביטחון.

היום, יום שישי, ערב שבת קודש, הוא עשרה בטבת יום שאנו צמים בו כי בו החל המצור על ירושלים שבסופו חרב היקר לנו מכל, בית מקדשינו, בית ה', שחרב על שנאת חינם, הפילוג הקשה שהיה בעם באותה תקופה.

השבוע, אמר לי יהודי יקר, כי לצערו הוא רואה מלחמת אחים. עניתי לו שאיני יודע היכן הוא מסתכל אך דווקא אני עיינתי בפרשת השבוע "פרשת ויגש" וקראתי על אחוות האחים . ה'סולחה' בין יוסף ואחיו.

לאחר נתק של עשרים שנה בין יוסף לאחיו, לאחר שיוסף גרם להם לא מעט חרדה בפרשה הקודמת כאשר העליל עליהם עלילות, השבוע הוא מגלה את הדמות האמיתית שלו. "אני יוסף אחיכם". כמובן שברגע שיוסף גילה מיהו גרם להם בושה וחרדה גדולה יותר, אך מיד דאג להסביר להם שאין לו כל כעס עליהם והוא ראה בכך חלק ממהלך אלוקי ארוך שמטרתו הייתה שיהיה משנה למלך.

והכל מתחיל בתחילת הפרשה כאשר "ויגש" אליו יהודה, ההתקרבות הגשמית שבין יהודה ליוסף. יוסף ייצג את המלכות במצרים כאשר יהודה מייצג את המלוכה העתידית, שושלת בית דוד שממנה יֵצא המלך הגדול שבו תושלם האחדות של עם ישראל, מלך המשיח. אכן, ההפטרה, שבדרך כלל עוסקת בנושא הדומה לנכתב בפרשה, מדברת במלכות העתידית שבו מלכות יוסף תתאחד עם מלכות יהודה. הקשר שבין יוסף ויהודה גרם את התוודעות יוסף לאחיו והסולחה ביניהם וכן התאחדות יחד עם כל בני המשפחה ברדת יעקב למצרים.

חכמינו זכרונם לברכה מציינים שתקופת טרום הגאולה תהיה דומה לחושך הגדול בטרם עולה השחר והשמש זורחת, למרות שיש חושך גדול חשים כבר את הזריחה ולא עוסקים במישוש החושך. נכון שהמביט החוצה יכול לראות את החושך הגדול, אך אם נכניס הראש לפרשת השבוע נרגיש טוב עם השחר הקרב להפציע.

אין ספק שכל פעולה שמאחדת אותנו כעם  ומחברת אותנו עם ה' – מקרבת את עליית השחר. בואו נתאמץ עוד קצת ונחייך עם האור המאחד במקום לבכות על החושך בעם מפולג ומאויים.  

פרשת מקץ – הנרות שיאירו כל השנה

אנו נמצאים ביום השמיני של חג החנוכה. החנוכיה דולקת בשיא תפארתה עם שמונת נרותיה! אך מה יהיה מחר? האם נצטרך להמתין לשנה נוספת עד שנזכה לאור, כיצד נשמר את אור החנוכיה במשך כל השנה עד שנגיע לשנה הבאה?

התשובה טמונה בסיפור הנרות ולא רק באור הגשמי שהן מפיקות  ויוצרות לנו שמחה. האור הגשמי הוא מוגבל ולכן גם השמחה שיוצר מוגבל בזמן ובעוצמה.

בחג החנוכה יש לנו שמחה מניצחון צבאי ניסי של מעטים מול רבים, גיבורים ביד חלשים וטמאים ביד טהורים וכן שמחה רוחנית על מציאת פח שמן קטן טהור שלא נטמא על ידי היוונים – שהרי מטרתם היתה לטמא את כל השמנים – ואיתו הדליקו את מנורת המקדש כאשר שם נעשה נס נוסף, שמן שתכולתו הייתה אמורה להספיק ליום אחד דלק שמונה ימים, עד לייצור השמן החדש.

הגמרא שואלת "מאי חנוכה"? התשובה מתייחסת רק לנס הגדול של פח השמן שלכן אנו מדליקים חנוכיה מידי שנה בחג ואינה מתייחסת לניצחון המלחמה העצום שהיה. ואילו בתפילת "על הניסים" בימי החנוכה אנו מודים על נס ניצחון המלחמה אך לא מתייחסים לנס פח השמן. מהי הסיבה לכך?

רצון היוונים במלחמתם בעם ישראל הייתה להטמיע את תרבות יוון בעם. הם לא התנגדו שעם ישראל ילמד תורה כחכמה כיתר חכמות העולם וכן לא הפריע להם שיקיים מצוות אך שיתנתק מנותן התורה. לדוגמא, כיום, אילו היו כאן היוונים, לא היו מתנגדים שנדליק נרות, נאכל סופגניות, נחלק דמי חנוכה ואף נשיר את שירי החג, אלא היו רוצים  לנתק אותנו מהמסר הרוחני שמאחורי החג. הם רצו "להשכיחם תורתךָ ולהעבירם מחוקי רצונךָ".

זו הסיבה שאנו מפרידים בין המלחמה הגשמית ביוונים שמטרתה הייתה לנצחם ולסלקם מהארץ לניצחון הרוחני, לנס פך השמן. אין ספק שהניצחון הגשמי והרחקת היוונים מהעם היהודי גרמה לכך שלא הצליחו לבצע את זממם -"להשכיחם תורתך".  אך אין אפשרות להציג את שני הניסים יחד כי הניצחון הגשמי מאבד את ערכו מול  הניצחון הרוחני השומר על עם ישראל לדורי דורות.

גם היום, כאז ,יש מלחמת תרבות, בין התרבות היהודית הרואה את ה' ואת הרוחניות במרכז החיים והרואה את גשמיות העולם כאמצעי להתחבר אל ה', כי יהודי יכול לקיים מצוות רק על ידי אבריו הגשמיים ובזה נגמר תפקידם וממול יש את תרבות יוון שבמשך השנים לובשת צורה ופושטת צורה, אך הרעיון המרכזי הוא שהגוף והחיים הגשמיים, הם מרכז החיים. כל זמן שחיים צריך לחפש כל דרך למלא את הנאות הגוף ולעשות הכל כדי שהגוף יהנה בעולם, הם מסכימים שנתחבר להנאות רוחניות העושות לגוף טוב כהווי של החגים, אך תמיד המבחן יהיה האם הרוח יוצרת הנאה גופנית או לא.

כאז, היו יהודים שהלכו בדרך יוון, וגם היום ישנם יהודים שבוחרים בתרבות היוונית ומה שהיא מייצגת. אך כאז הניצחון היה שהיהודים חזרו לשורשים ולמקורות וגם היום  היהודים יחזרו לשורשים והמקורות, השורשים והמקורות של כל יהודי באשר הוא. כי זה הבית האמיתי של כולנו.

כמה צריך להשקיע ביצירת כלים לניצחון גשמי וכמה צריך להתפלל ולקוות לניצחון ניסי? על כך אנו למדים בתחילת פרשתנו – פרשת מקץ. "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם…" שנתיים ימים לאחר שנפתרו חלומותיהם של שר האופים והמשקים ולאחר בקשת יוסף משר המשקים לדבר עליו טוב לפני פרעה. המדרש אומר שהפניה לפרעה עיכבה את שחרורו מהכלא בשנתיים, כי לא בטח בה' שיצילו. לכאורה ה' רוצה שיהודי יצור כלי וה' ימלא אותו, אם כן, מה חטאו של יוסף? הרבי מסביר שישנם צדיקים כיוסף, הקרובים אל ה', שאינם צריכים ליצור הכלי.

ברור לנו, שאנו לא כיוסף וצריכים ליצור כלי אך אנו צריכים ללמוד מסיפור זה שחייבים לשלב ביטחון בה' מול השתדלות בדרך הטבע ולזכור שהמשקל הגדול צריך להיות בביטחון בה' שנצליח ומאחר והוא רוצה שניצור כלי – אנו יוצרים כלי.

אכן, זה מסר הנרות לכל השנה. הרוחניות מרכז חיינו! הביטחון בה' מרכז חיינו! כל השאר הם כלים שעמם נגיע בעז"ה לתוצאה הרצויה.