בלק – כיצד בונים גשר חיובי?

בדרך כלל כשבונים גשר הוא נועד לקירוב וחיבור אך יש לפעמים הגשר מלבה אש, לדוגמא כשהגשר מחבר בין שני אויבים מושבעים.

מעת לידת האדם מתחילים לבנות גשרים, ליצור חיבורים גם בין דברים שלפעמים עמק קיים ביניהם. אך לפני שמחברים את הקורות העליונות צריך לדאוג שהיסודות שמשני צדדיו, שאותם הוא אמור לחבר, יהיו חזקים.

החיבור הראשון והבריא צריך להיות בין הנשמה שירדה ממרום לגוף הגשמי שנוצר במשך תשעה חודשים ברחם האם. נשמה שירידתה למטה אמורה ליצור מציאות הדומה לבאר מים חיים שהמעבר בשכבות השונות של האדמה מסננים את המים והופכים אותם למים זכים וטהורים. הנשמה השוכנת בגוף מתגברת על המכשולים, כאשר בדרך היא עוברת סינון רוחני ההופך אותה לזכה וטהורה יותר. הגשר שמעביר את הנשמה מעל התהום הגשמי אל פסגת ההר הרוחני, זה התורה והמצוות.

לפני שאנו מנסים לפשר בין ניצים ולבנות גשר חיובי שיחבר ביניהם עלינו לחזק אצל כל אחד מהם את ההבנה שהוא זקוק לשני, לחזק אצל כל אחד את ההבנה שההליכה המשותפת תגרום רווח לשני הצדדים וכל צד יושיט כתף על מנת לבנות את הבסיס שעליו המפשר ייבנה את קורות החיבור.

בויכוח, חייבים להבין את הגורם למריבה ולא מספיק להתבונן כיצד היא מתבטאת בשטח. לדוגמא, פעמים רבות, לאחר פטירת ההורים, ישנו ויכוח סוער בין הילדים ומתעצם כאשר הנכדים מעורבים בו. התבוננות שטחית מראה כביכול שהויכוח נובע מהתנהגות שאינה מכובדת בין קרובי המשפחה שיצרה את העימות ואף אפשר לאסוף אמירות פוגעות שיצרו את האש, אך בהתבוננות מעמיקה מגלים ש"הירושה" היא הגורם לויכוח ולכן הפתרון נמצא ביכולת לגרום לכך שתהיה חלוקה שוויונית ובכך נוציא את האש וחומר התבערה. זו בניית תשתית ליצירת קשר מחודש.  

לא פעם אנו שומעים ויכוח בין ילדים מתבגרים להורים מבוגרים. הילדים טוענים: "אתם מהדור הקודם ואינכם מבינים את הצרכים שלנו…". לפני מאות שנים, רבי ישראל בעל שם טוב התעסק בגישור מיוחד. בנערותו שימש כעוזר מלמד, בתקופת גזירות ת"ח ת"ט שבהם נהרסו קהילות רבות ונשארו משפחות שמצבם הגשמי היה כה מר שכל היום התעסקו בהישרדות הגשמית ולא נותר להם זמן לחנך ולהתחבר לילדיהם. הבעל שם טוב ישב עם הילדים ודיבר עמם רבות על מצוות כיבוד הורים ועל האהבה הגדולה שההורים רוחשים להם וזאת על מנת ליצור גשר שיקרב את הדור הצעיר לדור הקשיש.

זוג צעיר מגיע לברית הנישואין וכדי לשמר את הקשר החיובי ביניהם לאורך כל החיים, צריך להכניס את המגשר שיצור את החיבור החיובי הקבוע ושידאג שהאש הקיימת אצל בני הזוג תגרום לאור חום ואהבה ולא לשריפה. התנהגות לפי הוראות היצרן תסלול ותשמר קשר חיובי. מיהו היצרן? ה', התנהגות על פי תורה ומצוות יוצרת את הגשר המשמר את הזוגיות הבריאה. כמובן שיש צורך לפני ההחלטה להתחתן לוודא שיש מכנה משותף רחב שעליו יבנה הבית. אם כל אחד יגיע עם אינטרסים אישיים צרים, הגשר רק יעצים אש.

פרשת השבוע "בלק" באה כהמשך לפרשה הקודמת "חוקת" בה מסופר שסיחון שהיווה את חומת המגן של מדיין נפל בידי ישראל ובלק חיפש כל דרך אפשרית להתמודד מול עם ישראל. בלק רצה שבלעם יקלל את העם ויפגע בגשר של עם ישראל עם ה' אך בלעם לא רק שלא הצליח לשרוף את הגשר אלא ברך את העם בדברים החיוביים שלהם ובכך העצים את הקשר החזק שיש לעם עם ה'.

בשבוע שעבר חל יום פטירתו של הרבי והשבוע חל יום הצלת הרבי הקודם של חב"ד רבי יוסף יצחק מעונש מוות על בגידה באמא רוסיה. שני מנהיגים אלו שימשו לגשר של העם עם ה' מעל התהום, הרבי הקודם בנה הגשר מעל הרצון העז של המשטר הסובייטי – למחוק כל סממן יהודי מעם ישראל והרבי נלחם כנגד העולם החופשי שהמותרות שבו ניסו להטביע את היהודי בחומריות העולם והרבי העלה את העם על הגשר אל ה'.

בואו כולנו! נעלה על הגשר המעלה אותנו לעולם שכולו טוב ונשאיר את הקשיים והצרות בתהום שמתחת לגשר.

חקת – קווים לדמותם של מנהיגים.

השבוע חל יום פטירתו העשרים ושש של הרבי מליובאוויטש. הצבא הגדול שהקים בעולם ממשיך להלחם עד היום ובמלא העוצמה ,אך בניגוד למלחמות שהתורה מציינת בפרשיות האחרונות שנלחמו נגד אנשים או מעשים  זו מלחמה בעד, בעד השלום בעד הטוב מלחמה שמטרתה שכל  יהודי בעולם  יגיע אל הטוב האמיתי והמוחלט. המלחמה ארוכה עם הרבה מכשולים עם הרבה יהודים טובים שאינם מודעים שזה הטוב האמיתי עבורם, שרועים בשדות זרים במטרה להתענג מהטוב ובזאת מגיעים רק לתענוג גשמי נפסד.  מנהיג, שאומנם לא נמצא עמנו בגשמיות אך כוחו ורוחו מלווים אותנו בכל רגע, כפי שהתבטאו מנהיגי חב"ד לדורותיהם ואמרו ,שלימוד תורתו והליכה בדרכו מקשרות אותנו אליו ומעניקה לנו מכוחותיו. ההתפתחות האדירה של צבא הרבי ,למרות הקשיים הרבים ,מוכיחה עד כמה אנו מקבלים מימנו כוחות.

כל המנהיגים  הרבניים  והפוליטיים  שזכו לשוחח  עם הרבי ביחידות יצאו בהתפעלות עצומה שהכול בו. זה הזמן להבין פעם נוספת מיהו מנהיג אמיתי ומה תפקידו האמיתי.

 בשבוע שעבר למדנו ממשה רבנו שמנהיג מרגיש דאגה לכל בני עמו    ללא יוצא מהכלל- וגם הסוררים הם חלק בלתי נפרד מעמו כפי שלמדנו בהתנהגותו מול דתן ואבירם הלוחמים הגדולים נגדו עוד ממצרים- כאשר משה שומע שה' החליט להענישם  בעונש מיתה על התנהגותם , משה קם  כדברי הפסוק "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" במקום לשמוח שממחר ירד מכשול מדרכו ,דתן ואבירם, הוא הולך לקראתם עם הגלימה המפוארת שלו על מנת שיראו אותו ויחזרו בתשובה ,אמנם זה לא קרה, אך משה הוכיח פעם נוספת שכל העם בני ה' ,גם הם בניו וכשם שאבא מחפש כל דרך להחזיר למוטב את בנו שסרח כי אצלו הוא בנו הטוב, כן המנהיג  משה לא מוותר על אף יהודי, הוא מאמין באור הנמצא בחושך ומחפש כל דרך לגלות אותו.

מנהיג צריך להיות רועה נאמן כפי שנקרא משה "רעיה מאמנא" שאינו מחכה לאנשים  שיגיעו לבקש את עזרתו אלא הוא יורד אל העם ומחפש לעזור כרועה הנאמן הדואג לצאנו.

משה לא זכה להכניס את העם לארץ כפי שכתוב בפרשת השבוע "חוקת",  כי בעת  הכאת הסלע כאשר היה צריך לדאוג למים לעם, הוא כינה את העם "המורים"ו- "סרבנים" ,הוא איבד את האמון בהם .מנהיג אמיתי חייב להאמין בעם כפי שהעם חייב להאמין בו.משה, אכן פיזית, לא הכניס העם, אך המשיך להיות המנהיג של העם הנותן כוחות למנהגי כל הדורות לשרתם.

אנו נמצאים בתקופה מורכבת בו  רואים את וירוס הקורנה ממשיך להכות בעולם ללא רחם ואינו מבדיל בין דם לדם.לצערנו, ישנם אנשים המתעלמים מהדרישות והאזהרות שחוזרות ונישנות ואומרים:"  לי זה לא יקרה" ואנו שואלים לאן פנינו מועדות???

כאן צריכים לפנות למשה רבנו , ובכל דור ודור למנהיגי הדור האמיתיים שכל עיסוקם לראות את האנשים ולרעות את העם לחוף מבטחים.  הרבי, כל ימיו, דאג בדרכי נועם ודרכי שלום להחזיר את העם האובד לחוף המבטחים לקרבו להחזירו לאבינו שבשמים .

וזה ייתן מענה למגפה הקיימת וכפי שהרבי הסביר  לאחר הכאת הסלע העם פגע במשה ואהרון ,בעקבות כך פרצה מגיפה וגרמה למוות  על ידי הכשת הנחשים, ה' העניק את התרופה גם על ידי נחש שניתלה על התורן וכאשר האדם שהוכש והיה בסכנת חיים היה מביט עליו- היה מבריא! וכפי שחז"ל מסבירים שהנחש אינו ממית ואינו מחיה ,אלא, ההבטה אל הנחש היא הבטה אל אבינו שבשמים. הרבי, שנלחם כל ימיו לעניין זה וחייליו הממשיכים את מלחמתו למנוע את המגיפה הרוחנית בעם שריחקה את עם ישראל מאבא שבשמים  וגרמה ליהודים רבים לאבד את יהדותם על ידי נישואי תערובת וכדו', הרבי נלחם את מלחמת השלום לגלות בכל אחד את הקשר הפנימי לאבינו שבשמים ולקרבו אליו. 

הבה ונביט אל הנחש הנחושת  ,אל אבינו שבשמים ונתחבר אליו,כי אז נוכל להתנתק מארס הנחש ומהמגיפה שפוגעת קשות בבריאות הגשמית והכלכלית של העם .

בואו נתחבר לרצונו ומעשיו של הרבי והוא יחבר אותנו לאבינו שבשמים שיציל אותנו מכל פגע רע.

קורח – האם יש מחלוקת חיובית?

מחלוקת נשמע כמעשה האמור להיות מחוץ לתחום, במיוחד כשנקרא השבוע את "פרשת קורח". בה מסופר על מחלוקת שגבתה קורבנות רבים ולא רק מאנשים חסרי מעש אשר ממלאים את זמנם בחרחורי ריב ולשון הרע אלא גם מאנשים בכירים מנהיגי השבטים.

בפרקי אבות נאמר שכל מחלוקת שהיא לשם שמים מתקיימת – כמחלוקת הלל ושמאי בהלכה, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים סופה בטלה – כמחלוקת קורח ועדתו.

בימים אלו שמביטים לתוך מצגי החדשות אנו רואים את המחלוקות הרבות המתרחשות בעולם. מחלוקת חריפה התפרצה בעקבות הריגת אזרח אמריקאי כהה עור, התפרצות זעם והפגנות שלא נשארה רק בארצות הברית אלא חדרה לתוך אירופה. בינם לבין מחלוקת קורח ועדתו יש דמיון.

קורח בא בטענה נקודתית כנגד משה ואהרון – קיפוח, נטילת כל תפקידי המנהיגות למשפחתם הקרובה והשארת קורח מחוץ לסבב המינויים למרות שלדעתו אליצפן שנבחר כנשיא הוא אחיין צעיר ממנו. קורח לא רצה להבין שמשה אינו המחליט אלא רק מבצע את רצון השם. אך החמור יותר שטענתו השכלית לקיפוח לא יצרה רק שתדלנות לקבלת תפקיד מנהיגותי אלא פיתוח שנאה אישית כנגד משה ואהרון. במתק שפתיו הוא הצליח לגייס אנשים נוספים למרד כנגד משה. אוסף של מקופחים שהתאגדו, כמו אלדד ומידד שלהם היה חשבון ארוך עם משה, ומתי? כבר בארץ מצרים. כאשר מאתיים חמישים בכורות הרגישו מקופחים על כך שנטלו מהם את תפקיד העבודה במשכן והעבירו אותו לשבט לוי. המכנה המשותף היה שנאה למשה רבינו. גם היום בעולם הרחב מתעוררים אנשים שמרגישים קיפוח בנושאים שונים וחוברים יחדיו להצית את אש השנאה והמחלוקת (בלי קשר לעצם טענתם שיכולה להיות מוצדקת).

רבי יונתן אייבשיץ מסביר מהי מחלוקת לשם שמיים? כאשר ישנם חילוקי דעות אך אינם מייצרים שנאה אישית בין המתווכחים אזי אהבה והאחווה נשארת ביניהם. מחלוקת שאינה לשם שמים סוחפת לחילוקי הדעות ארס ושנאה. כלומר, חילוקי דעות הנשארים במוח ואינם משפיעים על הקירבה הקיימת ברגש הלב – היא מחלוקת לשם שמים, מחלוקת הסוחפת את רגש הלב למחלוקת שבמוח – היא מחלוקת שלא לשם שמים.

חילוקי דעות שבאים לא מתוך רצון לפסול את דעת השני אלא מתוך אמונה של הצלחה להגיע לחקר האמת גורמת לכל אחד מהצדדים להשקיע הרבה יותר זמן ומשאבים להגיע לחקר האמת ומפתחת את הידע ויש בה מן החיוב.

בעוד רבי עובדיה מברטנורא ממפרשי המשנה מסביר: מחלוקת שהיא לשם שמים "סופה להתקיים" כי בעלי המחלוקת יאריכו ימים. מחלוקת שאינה לשם שמים "אין סופה להתקיים" כי סופם של בעלי המחלוקת יהיה כקורח ועדתו שמתו וכשאין בעלי מחלוקת אין מחלוקת!

הרבי מליובאוויטש לוקח אותנו למקום אחר ומוצא גם כאן ברכה. הרבי מסביר שכוונת המילים "שלא לשֵם שמים" שהמילה "שֵׁם" מסמל את הבריאה הגשמית שנראית כישות עצמאית בדוגמת "שם" שאינו מורה על מהות האדם והוא משמש רק ככלי תקשורת עם נושא השם. המילה "שָׁמַיִם" מסמלת את המציאות האלוקית שאינה נותנת מקום למציאות נפרדת ממנה. עד מתן תורה אכן הורגש ש"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" שבין הגשמיות לרוחניות יש מחלוקת, אך במתן תורה קיבלנו את הכלי להחדיר לעצמים הגשמיים את הקדושה האלוקית שמטרתה הסופית – שהישות הגשמית, תוּאר ברוחניות ואז האדם, בחיר הנבראים, ירגיש שאינו מציאות עצמאית אלא חלק בלתי נפרד מהבורא המחיה אותו בכל רגע.

כוונת קורח ועדתו הייתה להנציח את המחלוקת בין הבריאה הגשמית למציאות הרוחנית כדי להנציח אצלם את הישות עצמית שלהם. מלמדת המשנה, כדברי שמואל הנביא, שלעתיד "לא ידח ממנו נידח" כולם יחזרו אל מקור חוצבם וירגישו את האמת. היום ה' נתן לנו את האפשרות שלא להרגיש את האור האלוקי, גם קורח יפסיק לחפש את הישות העצמית שלו, ירגיש את האור המחיה אותו וידאג לביטול המחלוקת – החלוקה – בין שמים לארץ.

אז גם היום אפשר לאתגר ולהעצים איש את רעהו על ידי הצגת דעות מנוגדות, באם כמובן נאמין בהם ונמשיך לאהוב את האח שיש לו דעה שונה משלי.

שלח – טבעות נוספות בשרשרת הדורות

כולנו עושים כל מאמץ שבתי הספר וגני הילדים יתפקדו למרות הכל. האם מעשה זה נובע מהרצון לדאוג לכך שהמשק לא יפגע ולסייע להורים ללכת בביטחה לעבודה בכל מחיר ולדעת שיש מי ששומר על ילדיהם או מהרצון לדאוג לילדים שלא יחסר להם הידע לקראת החיים, שלא יפספסו חומר לימודי בתקופה זו?

המשאב היקר ביותר שיש לנו בעולם הם הילדים. אלו הילדים שכבר במתן תורה בעת שנבחרנו לעם נדרשו להיות הערבים שידאגו שאכן נשמר את המשאב היקר – התורה. הילדים יוצרים את החיבור לדור הבא בשרשרת הדורות. החיבור נובע משילוב של ביולוגיה, יהודים בגופם, וידע רוחני תורני המשמר אותם בתוך המסגרת הביולוגיות היהודית, הגורם להם להתחתן רק עם בני זוג יהודים ומונע מהם להתבולל, לנתק ולהתנתק מהשרשרת. כאשר אנו מעניקים לילדים בגיל הרך את יסודות החיים היהודיים הם סופגים זאת לתוך מוחם וליבם, דרך חיים זו מאירה את חייהם ולאחר שמתבגרים הם מוסיפים עוד טבעת לשרשרת החיים על ידי הולדת ילדים שלהם הם מעניקים את הרוח היהודית שקיבלו מהוריהם. 

למרות החשיבות הרבה של יציקת רוחניות בתוך כל יהודי, ישנו גם הרצון האלוקי שיהודי יחיה בתוך המציאות הגשמית על אף שהיא גוזלת ממנו זמן רב על חשבון חייו הרוחניים ואף פעמים מקשה עליהם וכאן נכנסים הילדים בפרשת השבוע.

המרגלים שיצאו לרגל את הארץ חיפשו את חסרונותיה על מנת לגרום לכך שהעם יישאר במדבר. ואכן, הם ראו דברים שהצליחו לפרשם בצורה שלילית. הם רצו משהו טוב אך טעו בכך שהחליטו בעצמם כיצד צריך להראות הטוב. במקום להבין מה' מה רצונותיו מאיתנו, כיצד והיכן הוא רוצה לראות את עבודתנו.

המרגלים רצו לשכנע את העם להישאר במדבר ובין היתר טענו ש"טפינו יהיה לבז", ייקחו אותם במלחמה, ה' משיב להם "טפכם אשר אמרתם לבז יהיה… הם ירשו אותה". אתם, אכן לא תזכו להיכנס לארץ ותמותו במדבר אך ילדיכם יזכו לרשת את הארץ ולגור איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

לצד הפירוש הפשוט של הפסוק ישנו פירוש פנימי. חכמינו אומרים על תינוק שהוא "מפזר יותר ממה שהוא אוכל" כלומר: הוא מנצל רק חלק קטן מהמזון שמניחים לפניו, הריצפה זוכה בחלק גדול מהפירורים… תינוק במשמעות הרוחנית נחשב אדם שקטן בדעת, המזון הרוחני אלו התורה והמצוות שמזינות את נפש האדם.

המרגלים טענו שבמדבר לא יהיה צורך בעבודה גשמית כי הכל התקבל משמים. מים מבאר מרים, מזון ירד משמים = המן, וענני הכבוד ישרו הדרך ודאגו לבגדים מגוהצים ונקיים. כל הכוחות ינוצלו לספיגה של המזון הרוחני, התורה והמצוות.

רצון ה' היה שלארץ ישראל יכנסו בני הדור הצעיר שאינם דור דעה כאבותם, הם אמורים להתייגע על מנת להשיג את פרנסתם, אך דווקא במקום הזה הם יעשו מאמץ כדי לקיים את התורה והמצוות ואת זה ה' מייקר יותר בגלל ההתמודדות.

גם הפירוש הפשוט משולב כאן: ה' מאוד מחבב את לימוד צעירי הצאן – הפעוטות. אמנם הידע שלהם קטן אך הם עושים זאת מתוך אהבה תמימה לה' וה' מחזיר להם אהבה.

עלינו להתייחס לילדינו כפי שמתייחס החקלאי לנטיעות הצעירות. מצד אחד להתנהג עימם בעדינות ומאידך לתת להם את התמיכות הנכונות, את החומרים הלימודיים הנכונים ושילמדו עם שכל ישר. כל ויתור לילד הצעיר יפגע בו כשיגדל, כי כאשר ניישר עימו קו על התנהגות לא נכונה הוא לא יראה זאת כויתור חד פעמי בגלל היותו צעיר אלא כנורמת התנהגות תקינה.

הילדים לא רק ממלאים את החלל הפנוי שנוצר בעת פטירת ההורים לעולם האמת, אלא גם דואגים להורים בעולם האמת, הכיצד? בכך שהם הולכים בדרך ישרה ועושים מעשים חיוביים לעילוי נשמתם. הנצחת ההורים לא נעשית רק על ידי ששם משפחתם או שמותם הפרטיים ממשיכים להתנוסס על בני משפחתם אלא על ידי הדברים הרוחניים שממלאים את החלל.

אם כן, ודאי שעושים מאמץ לפתוח את בתי הספר! המטרה העיקרית צריכה להיות דאגה לשתיל הקטן שיצמח לעץ עושה פירות, טבעת נוספת שמצטרפת אל החיים האין סופיים.

בהעלותך – אנחנו בוחרים או נבחרים?

באחד מההתכתבויות בין השר יוסף בורג עם הרבי מליובאוויטש שהתקיימו בזמן בחירות  סמוך לחג השבועות, הביא הרבי בפני השר את דברי הבעל שם טוב, שכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד ממנו מוסר השכל בעבודתו וקשריו עם ה', הרבי ביקש להאיר את עיניו ויפיק לקח מהבחירות.

למרות שהבוחר הממוצע הוא אדם פשוט,ובסך הכל מוגבל ביכולותיו, עושה המועמד כל מאמץ כדי למצוא חן בעיניו, כאשר הוא משקיע זמן רב, ממעט באכילה ובשינה והכל כדי שיבחר. כך עם ישראל שנבחר בבחירות הראשונות לפני למעלה משלושת אלפים שנה על ידי ה', וכפי שבברכת קריאת שמע מברכים מידי יום  "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ודאי שעלינו לעשות כל מאמץ למצוא חן בעיני הבוחר – הבורא – ולהמשיך להיות הנבחרים.

בניגוד לנבחר ציבור, שלאחר הבחירות עליו לתגמל את הבוחרים, כפי שהבטיח להם לפני הבחירות, אצל "הבוחר בעמו ישראל באהבה", הנבחר ממשיך לקבל  לאורך כל הדרך מאיתו יתברך. הדבר היחיד שהוא  צריך לתת לבוחר, אלו קיום התורה והמצוות שגם הם לטובת הנבחרים, הם אמורים לחזק הקשר עם הבוחר ולהמשיך לקבל שפע ברכה והצלחה.

בימים אלו, אנו שבוע אחרי "הבחירות" – חג מתן תורה. דווקא עכשיו צריך לחדד ולהבין מה תפקידו של הבוחר ומה של הנבחר. כמו שבמנהיגות ציבורית יש את המנהיג העליון – ראש המדינה, שלצידו צוות מנהיגים, שרים, יועצים וכו' המסייעים בידו לנהל את המדינה ומתחתיהם מנהיגים מקומיים כמו ראשי ערים, כאשר על ההתנהלות המקומית להיות תואמת לחוקי המדינה.

מעל מנהיג המדינה יש את מנהיג העולם שמנהיגות המדינה צריכה להיות כפופה לחוקיו. שרשרת מצוות התורה יוצרת את המציאות שנוצרה בעקבות הבחירות בהר סיני ויציאת מצרים שאנו כעת אנשים בני חורין. אין בשר ודם שאמור לשלוט עלינו יש בשר ודם שאמר לסייע בידינו להתנהל נכון.

אנחנו נהיה עם חופשי כאשר נבין מה קרה בהר סיני. למדנו כבר שהכוח נמצא בידי ה' והוא העניק לנו את האחריות. ה' ברא את העולם! בכוחו נותן לנו בכל רגע אנרגיה חדשה להמשך קיום וחיות העולם, כמו שכל אחד מבין בשכלו שאין דבר החי בעולם ללא אנרגיה קבועה שמחיה אותו, גם הכוח האטומי שמניע את נושאת המטוסים הגדולה מוגבל באנרגיה וצריך לחדשו.

ה' מעניק לנו את האנרגיה, ומשום כך מנהיגים צריכים לדעת שהם נבחרי העם שקיבלו את האחריות לדאוג למדינה ולעם מתוקן. את הכוח לכך, גם הם מקבלים מה' נותן הכוח ע"י נטילת האחריות שהעם ימלא את ספר החוקים, כל חוקי המדינה חייבים להיות תואמים לחוקי התורה.

בעולם מתוקן, לאחר הבחירות היו צריכים הנבחרים לקבל את האחריות לניהול בריא של העם והכוח היה צריך להישאר בידי הבוחרים, העם שבחר בהם. בכל רגע נתון צריכים הם לחשוב כיצד להיטיב עם העם. אך לצערנו, ביום שאחרי אני מרגישים נטולי כוח עד הבחירות הבאות אזי הנבחרים חוזרים אל העם ומבקשים את אמונו וחוזר חלילה… ובינתיים המדינה מה תהיה עליה?

גם אנשי המשפט היהודי, הסנהדרין והשופטים שהיו בימים ההם לעולם לא קבעו את החוקים, הם רק בדקו לאיזה חוק שייכת המציאות שהובאה לפתחם. הדבר היחיד שהם חידשו היו תקנות וסייגים האמורים לשמר את החוקים.

בשבוע שעבר כולנו נבחרנו כמנהיגים נוטלי אחריות והשבוע נקרא את פרשת "בהעלותך" הפותחת בהדלקת מנורת שבעת הקנים בבית המקדש. המנורה, הנר והאור מסמלים את הנשמה היהודית ושבעת הקנים מסמלים שבע דרגות שונות בנשמות. נכון שבעם ישראל ישנן דעות שונות אך המנורה מאחדת את כולם.

כשנתבונן בעם ישראל נראה את הדעות השונות, אך כולם הם נרות מאירים. אחת המעלות של הנר הוא שביכולתו להדליק את חברו ללא שיחסיר מעצמו מאומה. כאשר ניקח את האחריות ונעניק את החסר לזולת, לנר השני לנשמה של השני – לא נרגיש שזה בא על חשבוננו, נהפוך הוא – זה בא לחשבוננו.

בואו ונשקיע במי שבחר בנו, בואו ונשקיע בנבחרים – אחינו בני ישראל.

נשא – לספור זה טוב או רע?

בשבוע האחרון עסקנו במספר ספירות. סיימנו לספור את ספירת העומר בה עסקנו בתיקון ספירת המלכות ובשבת האחרונה קראנו בתורה את פרשת במדבר העוסקת ברובה בספירת עם ישראל. לקראת מתן תורה אנו זקוקים לספור ששת מאות אלף נשמות מאוחדות "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד בלב אחד, על מנת לקבל את התורה.

ספירה יכולה להיות דבר שלילי אך בהחלט יש ספירה שהיא חיובית. יש ספירה המביאה לעין הרע, קנאה, שנאה ותחרות – כיוון שלפני הספירה הדבר היה מכוסה, לא גלוי לעין. אזי הספירה, פרסום ההישגים הייחודיים של האדם, יכולה לגרום לו גאווה שלילית ולסובבים אותו לקנאה מזיקה. יש מקרים שספירת המעשים החיוביים של אדם מביאה תועלת בכך שיוצרת "קנאת סופרים תרבה חכמה" כלומר, יש רצון להתחקות אחר מעשיו הטובים ולא לפגוע ביכולותיו. 

"לא סופר אותך!" זהו ביטוי קשה שאין לו מקום בשפתנו, הוא יכול להופיע בזוגיות כאשר אחד מבני הזוג אינו מעריך או מתייחס כראוי לבת זוגו, או ממנהיגים – שאינם רואים צורך להגיב לבקשות הציבור שהם אמורים לייצג. 

הבה נתייחס לאלה שסופרים אותנו ומי צריך לספור. בפרשת במדבר מנהיגי העם מצווים על ידי הבורא לספור את העם, עצם הדבר שמבצעי הספירה הם מנהיגי העם ולא "מובטלים" שנשלחו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יוצרת כבר הערכה לספירה. בנוסף לכך אומר הרמב"ן, ממפרשי התורה, שהם ספרו אחד אחד ולא אספו מידע מראשי המשפחה, "כן ספרו אותו", גילוי אהבה והערכה לכל אחד, שהרגיש יחיד, בלי קשר לתכונותיו ויכולותיו והתפקיד אותו הוא ממלא.

ה', שאינו מוגבל, סופר אותנו ולכן מעניק לנו את הדבר היקר ביותר שלו – את התורה. כאשר נבין מהי מידת המלכות אותה היינו אמורים לתקן השבוע לכבוד קבלת התורה, נבין מה תפקידו של מנהיג, מדוע ה' העניק דווקא לנו את התורה. נבין גם את דברי חז"ל ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כיצד קבלת עול כל כך קשה מראה שסופרים אותנו? כיצד עול זה מביא אותנו לחירות אמיתית?

בן חורין זהו אדם שמנהיג ולא מונהג, אחד שמוביל בדרך שהוא מאמין בה ולא מובל. האדם מורכב מיצר טוב ויצר הרע, מנשמה אלוקית נצחית שמגיעה ממקום אין סופי וחוזרת למקום אין סופי וממולה עומדים הגוף והנפש הבהמית הרוצה לספק את היצר הגשמי שנוצרת בלידת האדם ונפסדת בעת הסתלקותו מהעולם.

הנשמה האלוקית והיצר הטוב זה ה"אני" של כל אחד. היצר הרע ונפש הבהמית הם הכלים שבאים לנסות להכשיל את האדם ולחשל אותו. כאשר אדם מצליח להוציא לפועל את רצונותיו האמיתיים, אזי הוא מרגיש בן חורין. לאידך, כשהוא מבצע את הרצונות של המתחרים אשר לא בוחלים בשום דרך לתת לו את ההרגשה שזו הדרך הטובה עבורו, הוא אסיר, הוא מובל.

בגלל שה' סופר כל יהודי, הוא מעריך אותנו ומעניק לנו יכולות. לכן במתן תורה, העניק לנו את הכלי שיגרום לנו למצוא את היעוד שלנו בעולם ויתיש את הכוחות המנסים למנוע מאיתנו לבצע את המשימה.

תיקון מידת המלכות/מנהיגות – מלמדת אותנו שמנהיג אמיתי אינו אדם בעל אגו הנוטל את שרביט המנהיגות על מנת להיות במרכז, להנהיג את הציבור, מתוך רצון להשתלט ולאכוף את דעתו על כולם, אלא לקיחת אחריות על העם, לדאוג לכל צרכיהם.

כל אדם אמור להיות מנהיג, לקחת אחריות על עצמו שאבריו יתפקדו כיאה, לקחת אחריות ודאגה למשפחתו ולסובבים אותו. לקחת את התורה שנותנת לו את היכולת להתנהג נכון ולהנהיג נכון, להרגיש בן חורין שמצליח למלא בצורה חופשית את רצונותיו הבריאים. 

אחרי קבלת התורה נגיע אל פרשת "נשא" אותה נקרא בשבת. "נשא את ראש…". ה' "ספר אותנו" פעם ראשונה כאשר קרא לכולנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכאשר יהודי ,לומד התורה, שראשו מתעלה למקומות רוחניים נעלים, ה' סופרו פעם שנייה.

ובל נשכח את התנאי: כדי שה' יספור אותנו עלינו לספור איש את רעהו! "כאיש אחד בלב אחד".

במדבר – האם אנו יושבים על יסודות בריאים?

חיים בריאים צריכים יסודות בריאים במכלול תחומי החיים. השבוע, בספירת העומר, אנו שמים את זכוכית המגדלת על מידת "היסוד" ובודקים מה כל כך חשוב ביסוד ומה קורה עם היסודות שלנו.

מידת היסוד היא התחברות, קשר אישי, כפי שמוסבר בספר התניא. חיבור לאורך זמן. אכן היסודות המוכרים לנו הם יסודות הבניין שלהם תפקיד מרכזי מאוד לקיומו לאורך זמן. אפשר לבנות בניין מהחומרים הטובים ביותר ועם אנשי מקצוע המעולים, על קרקע שמהנדסי הביסוס מהללים ומשבחים, אך אם היסודות לא יהיו מחוברים טוב לקרקע – רעידת האדמה הראשונה שתתרחש, תהפוך הבניין לתל חרבות. כדוגמת שורשי העץ שהם יסודותיו, המשמרים את חייו, על ידי הקשר ההדוק לקרקע בקבלת מזונותיו מהאדמה וכך מונעות מרוחות שאינם מצויות לנתקו מהאדמה, ממקור חייו.

בגשמיות יש לנו הרבה חומרי יסוד,  יסודות הבניין, שורשי העץ, צבע יסוד – חומר המקשר בין הקיר לצבע, וכמובן כל האמצעים הקושרים חפצים שלא ינחתו עלינו בעת סערה. אך לא פחות חשוב לטפל בחומרי היסוד הרוחניים שלנו.

• בין אדם לחברו: קשר בין אישי נוצר גם על ידי מידות אחרות כחסד ורחמים אך אם הוא לא מחובר אל היסוד הוא עלול להיות קשר חיצוני בלבד, לדוגמא, גם כאשר אדם נזקק מקבל סיוע מחברו בזכות מידת החסד המאירה בו. פעמים, רק נתינה פיזית לא יוצרת קשר אישי כי אינה במאור פנים וגורמת למקבל תחושה לא נעימה של תלות, כי הרי הנותן נתן מצד האגו שלו. ייתכן שלא יכול היה לראות אדם רעב ולכן נתן לו, ולא באמת חשב כיצד להאיר גם את נפשו של העני.

מידת היסוד היא הנתינה הנובעת מהרצון להיטיב עם הזולת שיהיה לו טוב כפי שיש למעניק, הזולת חש רצון זה ומתפתח קשר אישי חם ביניהם. יוסף הצדיק מייצג את מידת היסוד ולכן העניק מזון לכל עם הארץ ללא יוצא מהכלל.

הורים וילדים: ההורים בטבעם אוהבים את ילדיהם ואף מעניקים להם סיוע ככל שיתבקשו, אך לא פעם אנו מגלים שאין תקשורת ביניהם. ההורים טוענים שהילד חי בעולם שלו והילדים טוענים שההורים פשוט מבוגרים ואינם מבינים  את צרכיי הצעירים. ה"יסוד" אמור לתת כלים לחיבור נפשי עמוק.

• מורה ותלמיד: מורה יכול להעביר חומר באופן מעולה אך מנותק מהתלמידים. על מנת שלתלמיד יהיה רצון להשקיע בקניית חומר צריך המורה ליצור קשר אישי של יחס על ידי הקשבה ופירגון ולא להסתפק בלימוד החומר, אלא לתת גם מאישיות המורה.

• זוגיות: כששואלים זוג גרוש, "איך יתכן שאחרי עשרים שנות נישואין התגרשתם?" ומקבלים מענה בצורת שאלה:" איך זה שעשרים שנה לא התגרשנו?" אם הקשר הזוגי אינו אמיתי אלא טכני, תן וקח בדוגמת חוזה עבודה בין עובד למעביד, שיחזיק מעמד כל זמן שיצליחו למקסם את האינטרסים האישיים שלהם, זו אכן שאלה איך החזקנו מעמד עד כה… אך קשר הנובע מחיבור נפשי, שכל אחד מבני הזוג חושב ומרגיש את המחשבות והתחושות של בן הזוג, השאלה תהיה איך נפרדתם עם כזה קשר?

מידת היסוד הבריאה, היא היוצרת יסודות בריאים בכל הקשרים הבין-אישיים ואמורה ליצור קשר מחייב, קשר למטרות ראויות ובודאי לא קשר שמטרתו לנצל השני ולזורקו.

השבוע נקרא בתורה את "פרשת במדבר "פרשה שכמעט תמיד נקראת לפני חג השבועות, חג מתן תורה שניתנה במדבר. התורה היא היסוד המקשר אותנו בקשר אישי לה', בקשר אישי לארץ ונותנת לנו את הכלים לשמר את הקשר בין איש לרעהו ואת כל היסודות הבריאים והחיוניים לחיים טובים. 

ואם כבר מדברים על תקשורת נכונה, ניתן אולי לחשוב שמצב הקורונה לימד אותנו שאפשר להסתדר עם כלי הטכנולוגיה הנהדרים כדי ליצור מפגשים קהילתיים, העברת שיעורים ומפגשי משפחות הורים וילדים. אך האמת היא שונה לגמרי. הכלים הטכנולוגיים הם בסך הכל מעבירים מידע, אך הם אינם תחליף לקשר הריגשי והאישי המתקיים ממפגש פנים אל פנים. זה יכול לעזור לעבודה מרחוק אבל לא יכול להחליף מפגש משפחתי. אי אפשר להסתפק בלייקים ושיתופים כדי לקיים קשרים אישיים.

בהר בחוקותי – "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד"

ה' ברא את העולם חסר, כפי שכתוב "אשר ברא אלוקים לעשות" ופירושו לתקן. העולם נברא עם חסרים והאדם נברא כדי לתקנו, גם האדם נברא חסר ידע בהתנהגות, אך במשך החיים הוא אמור לצבור ידע כדי לתקן את התנהגותו-מידותיו ואת העולם כדי שימלא אחר רצון בוראו.

התינוק בלידתו דומה לבעל חי. ההתעסקות עם עצמו ותגובותיו קשורים לרצונותיו והרגשותיו. הבהמה פועלת מתוך אינסטינקטים, אך האדם אמור להיות מונהג על ידי שכלו.

תמיד אדם צריך לראות כיצד הוא משפר התנהגותו וכיצד הוא מסייע ביצירת עולם טוב יותר, אך כפי שהזכרנו בעבר שבימי ספירת העומר, אנו משקיעים זמן רב יותר לנסות לתקן את מידותינו. בחג הפסח אנו מקריבים קרבן שעורים שהוא מאכל בהמה, ללמדנו שבתחילת הדרך התנהגות האדם דומה לבהמה כי הוא נשלט על ידי נפשו הבהמית. אך כשמגיעים לחג השבועות לאחר שעבדנו על שיפור התנהגותנו אנו מביאים קרבן שמורכב מחיטים שהם מאכל אדם.

לאורך כל הדרך עלינו לדאוג לכך שהמוח שלנו ישלוט על המידות ולא רק יצור אותם. התגובה הרגשית של האדם מגיעה אחרי ההבנה השכלית בטוב הצפון בדבר. לדוגמא, אם מישהו מסייע לנו, כאשר אנו מבינים בשכלנו שנעשתה לנו טובה, מתפתח בליבנו רגש אהבה אליו. אך חשוב, שהשכל לא רק יגרום לרגש בלב אלא ישלוט עליו. כך שהעשייה שתגיע בעקבות רגשי הלב תהיה חיובית.

השבוע, בספירת העומר, עבדנו על שיפור מידת ההוד, מלשון הודאה. היכולת לומר תודה והיכולת להודות בטעויות. כדי להצליח להוציא מהפה את מילת התודה או להודות בטעות צריך את מידת הענווה והתבטלות – הוד.

אך כיצד נגיע למידת ענווה מושלמת? בפרשת בהר – הראשונה שנקרא השבוע מתוך צמד הפרשיות בהר-בחוקותי – מתייחסת להר סיני. מי שקיבל את התורה בהר סיני היה משה רבנו. יש משהו חשוב שמחבר בין משה להר סיני. משה היה המנהיג שלא היה ולא יהיה כמותו, בבחינת "הר" אך יחד עם זה היה עניו כפי שהתורה מעידה: "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". גם הר סיני נבחר שעליו תינתן התורה מפני היותו הר אך יחד עם זאת היה גם נמוך.

נסביר את שתי הדוגמאות ונבין טוב יותר מהי מידת הענווה המתוקנת והמושלמת. מצד אחד ענווה – להכיל את האחר, להודות לו על עזרתו, ולהודות בטעויות. מצד שני הכרה עצמית – להכיר את היכולות האישיות ולהשתמש בהם, אך לדעת שגם אדם מוכשר מאוד אינו מנכס את הכישורים המיוחדים אליו אלא לבורא שהעניק לו אותם.

ענווה תקינה אינה משמשת כלי ליחצנות כאדם בעל מידה ייחודית, אלא ענווה אמיתית נובעת מתוך הכרה במעלות הזולת, וכאשר הזולת צריך עזרה ואין במקום מישהו שיוכל לעזור לו, אסור להצטנע ולאמר "מה אני יכול לעשות" זו אינה ענווה!

לא לחינם התורה ניתנה על הר אבל נמוך. מצד אחד – ענווה, שפלות וראיית הזולת ומצד שני – הר, תוקף. כפי  שראינו אצל משה – ענווה ותוקף של מנהיג. כדי לקיים את התורה שניתנה בהר סיני צריך להיות בטל לרצון ה', לראות בגובה העיניים את הסובבים ואם לפעמים נראה לך שאתה גבוה מהם, קבלת זאת כדי לסייע להם. ברגע שהזולת זקוק לעזרתך אתה צריך לסייע בידו אפילו שיכולותך ייחשפו וכביכול תפגע "הענווה" שלך.

מנהיג צריך להיות תקיף במקביל לענווה, לא כדי לחזק את מעמדו וכבודו, אלא בשביל לסייע לזולת. רב צריך לנהוג בצניעות, אך כאשר באים לקבל ממנו עצה לפעמים הוא חייב להגיב בתוקף על מנת שהיושב מולו יקבל את העצה ויבצע אותה ככתבה וכלשונה לטובתו האישית.

גם בעבודתו הרוחנית של האדם צריך להיות בביטול ענווה ושפלות ובעת הצורך תקיפות. כפי שפותח השולחן ערוך "הווי עז כנמר" שלא יבוש מפני המלעיגים. שיהיה לו התקיפות מאנשים המנסים לזלזל בהתנהגותו הבריאה.

אז אם אדם לא רוצה להיות כ"עַיִר פֶּרֶא" כדאי שידאג לכך ששכלו ישלוט תמיד על מידותיו ואזי יהיה "אָדָם".