פרשת-נצבים וילך-מה ניקח ומה נשכח משנת תש"פ

רגע לפני ראש השנה, כדאי שנעצור ממרוץ החיים ונתחיל לחשוב היכן אנו ממוקמים ב"מרוץ"? נשאל מה צריכים לשמר בזיכרון הקטן הקיים במוחנו ומה נשתדל שכלל לא יכנס?

יש אירועים בהיסטוריה שרק נשארים כתובים על דפים אך יש עבר שבונה את ההווה והעתיד. התורה היא היסטוריה הבונה את ההווה כדברי רבי שניאור זלמן מייסד חסידות חב"ד שהתורה היא מלשון הוראה לחיים. אך יש דברים שמתאימים בעיקר להיסטוריה ואחד מהם נמצא בפרשת השבוע הקודמת. לאחרונה נמצאו אבנים שהרכיבו את המזבח בהר עיבל שעליו הקריבו קורבנות לפני למעלה משלושת אלפים שנה, אך היום לעם היהודי אין כל קשר להרים אלו. יתרה מזאת, הר גריזים נהפך להר הפולחן של השומרונים.

מדוע אין כל זכר לעבודת השם שהתקיימה בהרים גריזים ועיבל ונשארנו רק עם הר המוריה שבו נבנה בית המקדש?

בספר אור התורה מוסבר שהר גריזים והר עיבל מסמלים את המלחמה כנגד הרע, הקללות והברכות. הקללות – היו המקל כנגד החושך, והברכות – היו הגזר, אך שניהם נמצאים במלחמה. הר המוריה ובית המקדש מסמלים את השלום שהוא היפך מהר גריזים ועיבל, לכן, דוד המלך שעסק במלחמות לא ניתנה לו האפשרות לבנות את בית המקדש אלא רק בימי שלמה בנו – איש השלום. ביהדות, המלחמה היא כלי שלא בוחלים להשתמש בו בעת הצורך ואינה מטרה אלא רק אמצעי וברגע שהושג היעד שוכחים ממנו. השלום הוא מטרה שאותו יש לזכור לעד. המלחמות שמופיעות בתורה היו מתאימות בזמנם כדי להגיע אל השלום. אך רק את חלקם אנו צריכים לזכור עד היום בגלל המסר הפנימי ששייך במלחמה של היהודי מול יצרו.

יש דרך להעלים את ההיסטוריה השלילית לא רק על ידי התעלמות ממנה אלא על ידי הפיכתה לחיובית. חז"ל מציינים שיהודי, החוזר בתשובה שלימה מתוך אהבה, ההיסטוריה השלילית שלו אינה נמחקת אלא נהפכת לחיובית "זדונות נהפכות לו לזכויות". הסיבה שהתבוננותו בהיסטוריה השלילית שלו הציקה לו ובעקבותיה שינה דרכו. הרגשת הריחוק שלו מה' בגלל מעשיו הרעים גרמו לו רצון עז לחזור ולכן הם מצטרפים לזכויות.

עלינו להיות חכמים ולדעת מתי כדאי לשמר במחשבה את העבר ומתי כדאי להתעלם הימנה. ונתחיל במלחמה היומיומית של האדם עם יצרו הרע, למרות הרצון הטוב של יהודי שלא להיכשל ולהתחבר רק לטוב היצר מצליח מידי פעם להכשילו, הדבר הנכון הוא לתקן את העיוות ולשכוח ממנו, אך יצר הרע עושה מאמץ שהכישלון יישאר במוחנו על מנת להראות לנו עד כמה אנו לא מתנהגים כיאה וזאת על מנת לייאש אותנו. את הכישלונות אנו צריכים לגנוז בדפי ההיסטוריה לאחר שהתגברנו עליהם. את המעשים הטובים אנו צריכים להציף ולשמר במחשבה גם בשביל הכוח להמשיך.

דוגמא זו קיימת גם בתקשורת הבין אישית. לא פעם קורה שנעשים מעשים הפוגעים בקשר ומתקיימת שיחת פיוס להחזירו לקדמותו וכאן מאוד חשוב לשכוח את העבר! הפיוס מחייב את השכחה ובאם חלילה זה לא יקרה, מעשי העבר יפְגעו בקשר של ההווה.

גם בחינוך הילדים, יש לסייע להם להתגבר על העבר השלילי, על רשלנות בלימודים, על כישלון במבחנים ולשכוח אותו ומצד שני לזכור את ההצלחות במבחנים ובלימוד ואף להזכיר להם זאת על מנת לדרבן אותם להשקיע יותר בלימוד.

בפרשת השבוע "נצבים-וילך" אנו משמרים את העבר, את המציאות. "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם". תוכן הפסוק שאנו מאוחדים כולכם היום – בראש השנה – אנו ניצבים ועומדים בבטחה, אך אחדות מציאותית תהיה רק כאשר מאוחדים עם ה'. מי שלא מאמין, שיביט מה קורה במדינה הקטנה שלנו, העם הקטן שיש לו את כל הסיבות להתאחד, להתמודד עם הכלכלה, הבריאות והביטחון אך בפועל "איש את רעהו חיים בלעו"…

בואו ונוציא מהזיכרון שלנו כיצד אוכלים אחד את השני, בואו ונזכור שהדרך הבטוחה ביותר להגיע לשלום ולשנה טובה בכל חזיתות  החיים טמונה בפסוק "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם".