קטגוריה: טור שבועי

"התמודדות"- זו מילת מפתח בחייו של כל נברא בכלל ושל האדם בפרט. זהו קושי שהאדם צריך להתמודד עמו. בהתמודדות ישנם שני מרכיבים עיקריים, האחד – היכולת לפעול ולהתגבר על הקושי, והשני – ליצור יכולת לחיות לצד הקושי. נניח שאדם חולה במחלה קשה, מצד אחד – הצוות הרפואי מחפש מרפא גשמי לגופו אך במקביל נותן לו סעד נפשי לחיות לצד המציאות הקשה שנכפתה עליו.

כיום, העולם מתמודד עם הקורונה בשני המישורים. הוא מחפש כלים להתגבר על הקושי ובמקביל לומד לחיות לצד הקושי. בפועל, בשני המקרים לא טוב לנו… אנו מרגישים רע ממה שנפל עלינו.

הרבי מליובאוויטש, שדאג ודואג ללא הרף להאיר את העולם באור חיובי אמר: "הקושי אינו מהווה מכשול, להיפך, תכלית הקשיים היא לגרום לאדם לגלות את עצמו, להכיר את עוצמת הכוחות הטמונים בו ולהביא את יכולותיו לשיא".

אחת מדוגמאות החיים היא תחרויות בכלל וספורט בפרט. לדוגמא, משחק כדוררגל, באם קבוצה מתחרה בקבוצה חלשה שאינה מערימה עליה כל קושי, היא אינה נהנית כמו לנצח קבוצה חזקה, שצריך להשקיע מאמץ עצום בעת המשחק ואף רגעים מסויימים לראות את הכישלון מול העיניים. הקושי שיוצרת הקבוצה המתחרה, גורם להשקיע מאמץ גדול כדי לגלות את היכולות החבויים בשחקני הקבוצה. הניצחון מוכיח שאכן ישנן עוצמות ואנו רואים לאן הקושי הרים אותנו.

בפרשתנו, פרשת לך-לך, מתחילה התהוות של העם העברי עם האב הראשון שלנו, אברהם. התורה מספרת לנו על ההתמודדויות של אברהם. בציווי הראשון שאברהם מקבל מהבורא אותו הכיר בכוחות עצמו כאשר התבונן על פלאי הבריאה. הוא מצוּוה ב"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", לצד ציווי זה, מקבל אברהם גם הבטחה, שלמרות שהדרך ממעטת את הילודה, הממון ואת שמו המתהלך לפניו, תהיה לו ברכה עצומה, שיזכה בדברים אלו ואף ילך מחיל אל חיל.

בהמשך הפרשה, נקרא, שאכן אברהם שמע לציווי ה', עזב את משפחתו בחרן ועלה לארץ ישראל. והנה, בקושי שהה בארץ ונחתה עליה רעב קשה שגרם לו לרדת עם שָרַי אשתו למצרים. ירידה זו לא הספיקה ואשתו נלקחה לבית-פרעה, מלך מצרים.

משמעות המילים "לך לך " – הליכה והתקדמות. הפרשה נושאת שם זה כי תוכנה עוסק בהליכה והתקדמות של אברהם, אך בפועל זה נראה אחרת. היכן ההבטחה "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך"?

כשנבין כיצד אברהם הצליח לעבור את הירידה בשלום – נבין גם כיצד אנחנו יכולים להתמודד בשלום.

אברהם, אבי האומה, הבין בשכלו, שאין שום דבר שנעשה ללא מטרה ולכן כל אדם יש לו מטלות ומטרות בעולם הזה. את המטרות לא קובע המוצר אלא היוצר. כלל האנושות קיבלה את שבע מצוות בני נח, שאותם עליהם ליישם בעולם והעם היהודי קיבל את תרי"ג המצוות. אברהם לא ראה כל מטרה אחרת בחיים והבין שהכול מנווט מלמעלה. נכון שהאדם קיבל את הבחירה החופשית, האם למלא את המטלות או לא, אך ה' מוביל מהלך חיובי, שגם הנפילות שאנו מרגישים בדרך מובילות לעלייה.

הנסיונות שאברהם עבר בכלל, דומות לאבא שרוצה לחזק את האהבה לבנו והוא לעיתים מסתתר ממנו על מנת שיחפש אותו. הירידה למצרים בעקבות הרעב, אכן נראית ירידה! אך בסופו של דבר גרמה לאברהם לצאת ברכוש גדול, כפי שעם ישראל מקבל הכוחות מהאבות, כי הרי גם הירידה הגדולה למצרים גרמה להם ליציאה ברכוש גדול.

ודאי שצריך לעשות כל מאמץ בהתמודדות שלנו כיחידים וכעם, להתגבר על הקשיים בדרכים הטבעיות ולהרבות בתפילה שהמצב הגשמי ישתנה, אך יש לזכור! שאנו, "הקטנים", רואים מִקטע צר מאוד של העולם במקום ובזמן ומהאנושות כולה שאנו חלק ממנה.

אל לנו להישאב אל הקושי והצער, אלא, להביט על האבות, על הקשיים שעברו ואל המקום שהגיעו לאחר מכן, כך נצליח לחיות טוב לצד הקושי, מתוך האמונה שזה בוודאי ייקח אותנו למקום טוב יותר.

הגמרא במסכת סוטה כותבת על הקשיים הרבים שיהיו בטרם יפצע האור לעולם בגאולה וכולם תואמים למציאות העכשווית. בואו נרגיש את המציאות שמעבר לחושך ולא נשקע בחושך. זו התמודדות בריאה.

ישנם כמה סוגי 'התחלות חדשות'. יש התחלה שמנסה למחוק את העבר, ויש התחלה שלוקחת את העבר אל מקום טוב יותר מכפי שהוא היה. לדוגמא: זוג שמתחתן בנישואין שניים הרבה פעמים מעוניין למחוק את העבר הקשה שחווה ולהתחיל חיים חדשים. אך ישנה התחלה, כמו תחילת קריאת התורה בפרשת 'בראשית' שמתרחשת תיכף עם סיום קריאת הפרשה האחרונה בתורה.

ההתחלה החדשה שמגיעה אחרי החגים, מגיעה אחרי יום כיפור בה החלטנו לשפר את התנהגותנו הכללית, התחלה זו ביכולתה לשאת עימה את העבר החשוך לעתיד הוורוד. אם בעבר היו רגעים שהיינו רוצים לשכוח יש בכוחם של רגעים אלו להעצים גם את העתיד.

חודש תשרי נחלק לשנים. הימים הנוראים – הכוללים את ראש השנה ויום הכיפור הנקראים ימי הדין, בימים אלו אנו עושים מאמץ לטהר את מעשינו על מנת לצאת נקיים בדין. ולאחריהם ימי השמחה סוכות ושמחת תורה.

במוצאי יום הכיפורים, מיד לאחר תקיעת השופר המסמלת את סיום עבודת התפילה של יום הכיפורים – נהוג לאחל "חג שמח" ולצאת בריקוד של שמחה. הרבי מליובאוויטש גם בגילו המבוגר היה אחרי יום הצום עולה על כיסא ומוחא כפיים בחוזקה כשברקע החסידים מנגנים את 'שירת הניצחון' המוכר כ'מארש נפוליון' שמסמל תנועה של ניצחון, עוונותינו נמחלו וניצחנו בדין.

במוצאי יום כיפור אנו מתחברים אל ה' מתוך אהבה גדולה. הגמרא במסכת יומא אומרת שאדם החוזר בתשובה לא מיראת העונש שיקבל על העברות שנכשל בהם, אלא מתוך אהבה רבה לה', מתוך הכרה באבא האוהב שעושה הכל לטובתו, תשובה כזו לא רק שמשכיחה במשפט את העוונות, אלא "זדונות נעשים לו כזכויות" ומעבירה את העבירות לצד של המצוות.

הדבר נובע מכך שהעבירות גורמות לאדם לעצור ולראות כמה הם הרחיקו אותו מהאבא האהוב ולגרום לו לעשות הכל על מנת להתקרב אליו. הריחוק שנוצר גורם לתשוקה גדולה להתקרב לה'. לכן העבירות יכולות לעבור אל הצד של הזכויות.

זו הסיבה שימי חג הסוכות ושמחת תורה הם שיא השמחה בחגי ישראל. אוהב ישראל הגדול הרבי מברדיצ'וב פגש פעם את גביר העיירה, שהיה מלא בממון וגם בעבירות לרוב ואמר לו: "אני מקנא בך", הלה התפלא מאוד שהרי הוא הכיר את הרבי כאדם ישר ואמר "במה הרבי יכול לקנא בי"? ענה לו הרבי, אם תחזור בתשובה מאהבה רבה כל החובות הרבות שרכשת יהפכו לזכויות ואז זכויותיך יהיו רבות מהזכויות שלי…

מעגל השנה אינם רק 365 ימי שנת חמה או 354 ימי שנת לבנה, אלא הם ששת ימי חול כאשר יום השביעי הוא יום שבת, שנים עשר חודשים שבהם יש את ימי החולין וימי החגים. ימים אפורים וימי חג ומועד שמוציאים אותנו מאווירה האפורה ונותנים צבע לימים ולחיים. כל  זאת אנו מכירים ולומדים מהתורה שאותה קיבלנו כמתנה. נכון שזו מתנה יקרה שצריך לעמול רבות כדי לשמר אותה אך היא טעם החיים שלנו!

אכן, סוג זה של התחלה, תחילת השנה יחד עם התחלת התורה נושאים איתם את העבר, למרות שהאדם אינו שולט על העבר ואינו יכול לשנותו, הוא בהחלט יכול לגרום לכך שגם הדברים השליליים שהיו בעבר ישפיעו לטובה. התורה מלמדת אותנו איך לחבר בהצלחה התחלה החדשה עם העשיה הישנה.

האדם מורכב מגוף ונשמה. יש אנשים שנמשכים יותר אל עולם הרוח, שמתענגים יותר בהתעסקות בענייני שכל ויש אנשים שנמשכים יותר אל עולם הגשם, כמו ארוחת גורמה, טיול וכדו'. עד עכשיו במחצית הראשונה של החודש, החגים שחגגנו היו קשורים בעיקר לרוח שלנו, להתקרבות אל ה' על ידי תשובה. במחצית השנייה, ישנם חגים שהמוטיב המוביל בהם היא השמחה הגשמית. השמחה באכילה, שתיה וריקוד ברגליים. כזה הוא החג האחרון בחודש – שמחת תורה, שלמרות שמחתנו עם סיום לימוד התורה, אנו מבטאים זאת לא בלימוד העיוני עם ספר פתוח, אלא בריקוד על גבי הקרקע עם ספר תורה סגור.

היכן יותר נכון לחיות ולהשקיע, להגיע להגשמה עצמית. בעולם הגשם או עולם הרוח?

בהיסטוריה, אנו נתקלים בשבט יששכר שעסקו בעיקר בלימוד תורה ומולם שבט זבולון שעסק במסחר, "זבולון לחוף ימים ישכון". הם שיתפו פעולה זה עם זה. יששכר למד גם לזכות זבולון וזבולון פרנס את שבט יששכר.

גם בתקופת דוד המלך היו יושבי האוהל לומדי התורה ומולם היו אנשי החיל שיצאו למלחמה. אנשי החיל שמרו פיזית על העם ולומדי התורה דאגו על ידי לימודם לשמירה על יוצאי המלחמה. יושבי האוהל היו יחידה עורפית שתמכה בלוחמים על ידי חיזוק הקשר עם ה' ודאגו ל"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". בעבר טענו שתומכי הלחימה העורפיים הם ג'ובניקים, אך היום, שמכירים יותר את היחידות המיוחדות, העורפיות, שתורמות תרומה מכרעת לניצחון בקרב, כיחידות הסייבר וכיחידות בחיל האוויר המפעילות כטב"מים, ביכולתנו להבין יותר את הקשר בין לימוד התורה לניצחון בקרב.

בפרשתנו "האזינו" אנו למדים על החשיבות הרבה של חיבור הגשם לרוח – בזמן ובמינון הנכון.

בפרשתינו פרשת שירת "האזינו" מתחיל משה רבנו במילים "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ". הנביא ישעיהו הופך את הסדר "שמעו שמים והאזיני ארץ" ונבאר:  האזנה היא ממקור קרוב, שמיעה היא ממקום רחוק יותר. הספרי מפרש שמשה היה קרוב לשמים, קרוב יותר לרוחניות לכן התבטא בהאזנה הקרובה לשמים ואילו ישעיה היה קרוב לארץ ולכן התבטא בהאזנה לארץ.

סיפור התורה, אינו רק סיפור של שירת משה שהייתה לפני כניסת עם ישראל לארץ אלא משמשת גם הוראת דרך בחיי האדם. שמים רומזים לעיסוק בלימוד התורה הנתפסת בשכלו של האדם, שהוא הכוח העליון ביותר של האדם כדוגמת השמיים. הארץ רומזת למצוות  שאותם מקיימים בכוחות העשייה שלנו .כפי שאנו יודעים, כי ככל שנשכיל להבין את הסיבות שבעקבותיהם נצטווינו לקיים מצווה מסוימת אך לא נבצע בפועל עם אברינו הגשמיים במציאות הגשמית של העולם – לא קיימנו את המצווה.

אכן, בחיים תחילה על היהודי להיות קרוב לדרכו של משה, קרוב לשמיים, להתעסק בעיקר בלימוד התורה עד שירגיש שתכלית חייו בזמן הזה הוא לימוד התורה, ההבנה וההשגה בשכלו הגורמת לו רצון להתקרב אל ה' מתוך ההבנה בגדלותו של ה' והאהבה הגדולה להתקרב אליו.

לאחר שאדם הטעין את מצבריו הרוחניים, מגיע הזמן להתבונן מהי תכלית הירידה של הנשמה לגוף? אם בשביל להיות דבוק עם ה', הרי מספיק היה להשאיר את הנשמה בעולמות הרוחניים ולא להורידה לעולם הגשמי. אלא, המטרה להיות רחוק מהשמיים וקרוב לארץ. המטרה בירידה לעולם הזה היא לקיים את המצוות בגשמיות העולם על מנת לגרום לעולם הגשמי, שבטבעו לא רואים את רצון ה', לבצע מעשים התואמים את רצונו. לא רק כאשר אדם בונה בית כנסת, ישיבה או מבנים שכולם יודעים שקיומם לצורך ביצוע רצונו, אלא בכל בית ובית שחיים בו אנשים שמול עיניהם ישנה מטרה מרכזית לזכך את ביתם ועולמם הגשמי על ידי מילוי המשימות הגשמיות שה' העניק לנו.

אכן אנו צריכים להשקיע מאמץ בעולמינו הרוחני שיקרב אותנו אל ה' וייתן לנו כוחות לרדת לעולם הגשמי ולהשקיע מאמץ בהתעסקות במצוות המעשיות שה' העניק לנו, על מנת לקרב את ה' לעולמנו הגשמי.

פרשת "נצבים" נקראת תמיד בסמוך לראש השנה .זאת ,לאחר חודש  שבו אנו עורכים חשבון נפש אישי על מעשנו במשך השנה, חודש שמידי יום נוהגים בו לתקוע בשופר על מנת לעורר אותנו , חודש שבו אומרים סליחות.אך לכל מנהגי החודש ישנה מטרה אחת- להתעורר, לבחון ולברור את המעשים  השליליים שנכשלנו בהם במשך השנה, להשליכם לים ,לבקש סליחה על העבר ולפתוח דף חדש בהווה והעתיד ,על מנת להגיע לימי הדין זכים וטהורים.

פרשת נצבים פותחת במילים "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם" ומפרטת, שכולם- כולל כולם, מראשי העם ועד חוטבי העצים ושואבי המים, שבאותה תקופה היו האנשים הפשוטים ביותר- יהיו מאוחדים. הפסוק, מציג לנו מציאות הגורמת לשני דברים להכיר בכישלון ולא להתעלם ממנו ולקבל את הכח להתגבר עליו.  הפסוק אומר, שהיכולת להיות ניצב, עומד יציב ולא להיכשל במעשים שליליים נובעת "מכולכם"- מעם ישראל מאוחד. האחדות עם החבר מייצרת אחדות גם באדם עצמו.חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שאדם קרוב אצל עצמו ולכן הוא מתעלם מחסרונותיו או לפחות מפחית במחשבתו את הנזק שהם גורמים לו.  כאשר אדם, שאינו מיודד עימו , יעיר לו על חסרונותיו ,הוא יחשוב שמטרתו לנגח אותו ולהפחית מערכו. לכן ,יפעיל את כל הכלים העומדים לרשותו על מנת להוכיח שהוא זך וישר ובפועל הוא יישאר עם כישלונותיו. האחדות יוצרת חברות קרובה! כאשר החבר יראה את החסרונות ויעיר לו על כך הוא יראה בו חבר שאכפת לו ממנו ויאמר לו תודה ,יבין שנכשל ויפעל לתקן את מעשיו.

התורה מפרטת את סוגי היהודים השונים כדי להבהיר לנו שהאחדות לא מתבטאת רק בכך שכל אחד סובל את השני לידו ומציאות הזולת לא מפריעה לו ,אלא שכל אחד מבין את הרווח שיש לצד הזולת  .גם הראש מבין שללא הרגליים הוא לא יוכל להיות בגובה שמעניק לו את החשיבות בה הוא נמצא.כדאי מאד ,שיחד ניצור חומה בצורה שתתן לנו את הכח לשמור על קשר בריא עם ה' למרות הרוחות החזקות של תרבות העמים שנושבת בנינו.

עד כאן הבנו כיצד אפשר לזהות כשלון ולשנות את העתיד .

אך מה קורה עם העבר?? בבתי הכלא יושבים אנשים רבים שחזרו בתשובה ולא בגלל הכיפות הגדולות שהחלו לחבוש לאחר שנתגלה קלונם רבים, אלא בגלל שמאחורי סורג ובריח נעצרים החיים ויש זמן לשבת ולחשוב על החיים ,יש זמן להבין שהתנהגות העבר נבעה מנפילה וכישלון וסטייה מדרך החיים הנכונה, אך החרטה על מעשה העבר יכולה אולי להפחית שליש על התנהגות טובה מאחורי סורג ובריח אך אינה מוחקת את מעשה העבר והעונש שבא בעקבותיו. חרטת היהודי בכל ימות השנה בכלל ובימי הרחמים והסליחות בפרט מעניקה לו חנינה מוחלטת על ידי בורא העולם. ישנם מצבים ,שלא רק מעשית הוא לא נענש על מעשיו אלא שהעבר הפלילי שלו נמחק לחלוטין ולא נראה נשאר ממנו כל רושם. יותר מכך ,נהפוך הוא,  מעשה העבר נשמרים לו כזכות.  אם ננסה לתרגם זאת לחיי היום יום שלנו, כאשר אדם פוגע בחבר ומזיק לו, גם אם הוא מתחרט מכל הלב ומבקש סליחה והחבר מוותר על ענישתו ואף אומר שמוחל לו ואין בליבו עליו כלום, בכל זאת ,בדרך כלל ,אצל החבר הפגוע הדבר נשאר צרוב.

הרמב"ם פוסק , שצריך את רצון הבעל לאישור תהליך הגירושין ,אך לפעמים שיש צדק בנתינת הגט והבעל מסרב לגרשה בית הדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני . מה ההיגיון  שיעשה בכח כנגד רצונו? מסביר הרמב"ם שהרצון האמיתי של היהודי הוא לקיים רצון ה' וכאן יצרו מונע ממנו לקיימו ,הכפייה מחזירה אותו לרצון האמיתי .

חודש אלול, שבו אנו מכירים בכישלון ומתחרטים על המעשה, אנו בעצם אומרים שמראש לא היינו רוצים להיות שם.

עלינו לזכור ,שהתובנות בכישלון לא אמורות להפיל אותו לייאוש ולהישאר למטה ,אלא לגרום לנו לרצון לברוח משם,הכיצד? על ידי הוספה בעניינים חיוביים וטובים.

שנה טובה ומתוקה!

האם שלמות אישית שלנו יכולה להיות גם כאשר הזולת שלצידך אינו שלם? בפרשתנו פרשת "כי תבוא" העוסקת בתחילתה בכניסת עם ישראל לארצו, אנו רואים דעה מעניינת בנושא הביכורים. המצווה להביא – מהפירות המובחרים שגדלו על עצי ארץ ישראל – לבית המקדש, חלה רק לאחר ארבע עשרה שנה מתחילת כיבוש ארץ ישראל, לאחר שכל עם ישראל ישב על אדמתו. על אף שרבים שכנו תחת גפנם ותאנתם שנים רבות קודם לכן, כי את הביכורים אפשר להביא רק בשמחה במצב של שלום והשלמות של כל היחיד בארץ תלויה בשלמות הכללית של כל העם, בישיבה של כל העם בשלום בארץ ישראל.

בהמשך הפרשה, בעת הכניסה לארץ, נצטווה העם לקחת אבנים כדי להקריב עליהם קרבנות לה' ונדרשו שלא להשתמש בברזל לסטט את האבנים. גם בבית המקדש יש איסור להניף ברזל. כי מטרת הקורבנות לחבר בין ה' לעמו, כמו-כן בית המקדש הוקם כדי  להביא שלום וחיים ואילו הברזל מקצר ימי האדם ומשמש למלחמה.

גם בפרשה הקודמת פרשת "כי תצא" העוסקת במלחמת הרשות, ישנה הלכה שחתן בשנתו הראשונה לאחר חתונתו, לא יוצא למלחמה ואף לא יוצא לסייע ללוחמים ביחידות עורפיות. מה עומד מאחורי ציווי זה? אם המטרה שחתן לא יהיה בסיכון, מדוע שלא לסייע לניצחון המלחמה בעורף?

עמנו עוסק רבות במלחמה ושלום, אך אין ספק שאיננו רואים בשניהם את מטרת החיים. המטרה של יהודי, כסבו יעקב – לחיות בשלום. מולנו, חלק גדול מאויבינו, שואבים את מורשתם מעשיו הרשע ורואים במלחמה את מטרת חיים.

בהסתכלות הקבלית, יעקב שייך לעולם התיקון, עולם שמידות הנבראים החיים בו יוצרים דרך התנהגות ייחודית של כל פרט ונותנים מקום לדרכו והתנהגותו של הזולת. דוגמא מהאבות אברהם ויצחק: "אברהם-איש החסד" מייצג את מידת החסד, אך במקרה הצורך נתן מקום למידת הגבורה, כאשר ה' ביקש ממנו להעלות את יצחק בנו לעולה, מעשה שעל פניו אינו שייך לאיש חסד אלא לאיש שמידת הגבורה בוערת בו. מצד שני, יצחק, השייך למידת הגבורה "פחד יצחק" נותן מקום לחסד בעת הצורך. גם במחלוקות בית שמאי ובית הלל אנו רואים נתינת מקום למידה הנוגדת את טבעם. הלל, השייך לחסד – מיקל ושמאי, השייך למידת הגבורה – מחמיר,  אך אנו מוצאים מספר מחלוקות ששמאי מיקל והלל הוא מחמיר. מי שיוצר את האיזון והיכולת לקבל את התנהגות השונה היא "מידת התפארת" המחברת ויוצרת את השלום. אצל עשיו ישנם רק שתי מידות, שני קטבים שכל אחד מעצים את עצמו ולא נותן לשני מקום. מי ששייך למידת החסד, כל כולו עסוק בנתינה ואינו יכול לסבול את הגבורה המגבילה וכן להיפך.

כשזוג צועד אל החופה, כדי לשמר את בנין עדי עד, עליו להילחם על השלום וליצור את השלמות. החופה מקבלת אנשים רק מעולם התיקון, אמנם שני עולמות נפגשים, שתי מידות שונות המייצגות רצונות נפשיים שונים, אך יכולת ההכלה של בן הזוג, ההבנה שיוצרים תחת החופה, את השלם, מביא אותם אל אהבה, אחווה, שלום ורעות. אם  ח"ו עוברים לעולם התוהו, שכל אחד מעצים את עצמו, דעתו ומידותיו, מגיעים מהר מאוד לפרשת דרכים, לפירוד ח"ו. חלק מהסיבה שבימינו ישנם רווקים ורווקות רבים, כי יתכן ואינם מסוגלים לתת מקום לשונה ולראות את תרומת השונה היוצר את השלמות בתוך הבית.

זו הסיבה שהחתן בשנתו הראשונה מתרחק מאש מלחמה – גם אם המלחמה מוצדקת. כי הוא בונה את השלום האישי עם אשתו, שנה שלימה מייצגת את כל השינויים הקיימים בעולם ומציבה לבני הזוג אתגרים. הם לומדים לבנות ולשמר את ההרמוניה ביניהם ולכן אין שום מקום למלחמה וגם לא בסיוע עקיף למלחמה מהעורף. רק לאחר ייצוב התא המשפחתי אפשר לצאת להילחם על מנת לשמר את השלום. אך גם אז צריך לנקוט בפעולות שישמרו את הקשר האמיתי, שיחזקו האהבה האמיתית.

גם את הקשר עם ה' צריך לטפח למרות הקשיים שבדרך וללמוד במי צריכים להלחם ואת מי צריכים לאהוב על מנת שנגיע למנוחה והנחלה ונוכל להעניק ביכורים בבנין בית המקדש בקרוב ממש.

תחילת פרשתינו מדברת על אלו הראויים לצאת לשדה הקרב ואלו שפחות. אפשר לתהות האם נושא זה בפרשה שייך רק לחיילים שבינינו, אולי גם למנהיגים ומקבלי ההחלטות הצבאיות, אבל האם ה'עמך' יכולים לדלג על קטע זה ולעבור לנושאים הבאים בפרשה?

הפרשה פותחת במילים "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ", אכן הפרשה שייכת לכולנו כי כל אחד הוא חייל. התורה "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" היא ירושה השייכת לכל קהילת יעקב ובה נמצאים הוראות לחיים וגם כאן, מעבר להוראה למנהיגות הצבא אודות המלחמה מול האויבים הגשמיים ישנה הוראה לכל יהודי. בירידת הנשמה היהודית לעולם, היא היוצאת למלחמת החיים כדי לכבוש את העולם, לשנות את מציאותו של העולם שהעלים את האור האלוקי המחיֶה אותו.  לגרום על ידי המעשים טובים שציונו לאור חיובי.

אומרת לנו התורה שברגע שיהודי יחליט לצאת למלחמה כדי לכבוש העולם ולחברו לה' הוא יצליח להיות מעל האויב ולנצחו כי כוח ה' הוא כוח 'שובר שוויון'. אין כאן שני צדדים שווים הלוחמים זה עם זה אלא הוא מקבל סיוע להיות מעל האויב אם רק ירצה. גם בכל מלחמה רגילה בין אויבים יש סיכוי גדול שהצד שמאמין שינצח יצבור כוח הרבה יותר גדול מהצד שלא מאמין בכוחו לנצח.

גם בפרשה הקודמת אנו מקבלים דרך וכוח לנצח, לדאוג להתנהג על פי רצון ה' ולמלא את העולם והאדם באור חיובי. "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך – ובערת הרע מקרבך – ובערת הרע מישראל". ה' סומך על היכולת השיפוטית של האדם ולכן השופט של כל אדם ואדם הוא השכל שלו האמור לבדוק את המציאות ולראות האם היא טובה או מזיקה. אם היא טובה – הוא ישאיר את שעריו פתוחים ואם יסיק שהיא רעה – ייתן פקודה לסגור אותם. שערי האדם הם העיניים הרואות, האוזן השומעת, הפה האוכל והאף המריח. אם מתקרב אל אחד השערים הללו דבר המזיק, השופט- השכל, נותן את ההוראה לסגירת השערים. ה' נתן לנו האחריות להיות השופטים של עצמנו וזה מחייב אותנו לעמוד במשימה.

כפי שכתבנו בעבר, שופט נבחר לא רק על ידי יכולות ניתוח טובות של מקרים העומדים לפתחו אלא על ההצלחה לעבור את מבחני הבקיאות  בחוקים השונים, ידיעת החוק וההבנה לסיבה שהמחוקק קבע את החוק.  גורם לו להבין היכן הצדק והיושר נמצא והוא חותר להגיע למשפט צדק.

זו הסיבה שבכל עת, עלינו להבין את המערכת, ללמוד מה טוב לנו באמת ומה גורם לנו להימשך לדברים שהם נגד רצון ה'.

אנו עומדים מול אתגרים לא פשוטים. הקורונה מרימה ראש ואסונות טבע פוגעים בנו, החזאים מאיימים עלינו בשיטפונות והמעצמה הגדולה ארצות הברית מאבדת את עוצמתה בשיטור העולמי. כיצד מחזירים את הביטחון? איך מנצחים במלחמה?

תשובתו של הרבי בשנות השבעים למנהל "אל-על" בצפון אמריקה, מר דוד שיין, יכולה לתת לנו נקודת מבט ייחודית כיצד לנהוג. במפגש אישי עם הרבי, דיבר מר שיין על הנושא המרכזי שהעיק עליו בנושא הביטחון של מטוסי אל על. כיצד מתמודדים עם פרצות האבטחה והסכנות? הרבי ענה, שכדי שטיסות אל על יהיו בטוחות יותר, החברה צריכה לשמור שבת והרבי הסביר "אם מטוסי אל על לא יחוגו בשמים בשבת, משמים ישמרו על המטוסים בימי חול".

ה' רוצה את המעשים הטובים הקטנים שלנו, לעשות את רצונו ולכבוש את העולם. אל לו לאדם לחשוב שהוא רק בורג קטן ואין משמעות לעשייה שלו מול כל העולם. אלא להיפך, כל מעשה קטן משפיע ומקרב אותנו אל הניצחון בכיבוש העולם. בהשלטת וניצחון הטוב על הרע. כפי שמופיע ברמב"ם "לעולם יראה אדם את העולם כולו חציו זכאי וחציו זכאי, עשה מצוה אחת – הכריע את כל העולם לכף זכות".

אם נשפוט נכון ונילחם נכון על הצדק והטוב, נגיע לשלום וביטחון בכל החזיתות של חיינו.

השבוע נתקלתי בנכדתי בת הארבע, שהרימה יד על בני משפחתה ולאחר שהסבירו לה שהתנהגותה נובעת מהשתלטות היצר הרע על מעשיה  וכדאי מאד שתדאג לכך שהיצר הטוב ינצח. בפעם הבאה שלא הצליחה להתאפק והרימה יד -היא התנצלה שזה לא היא אלא היצר הרע…

סיפורה של הילדה הוא סיפור של כל אחד מאיתנו. הסיבה שהילד הקטן אינו מתאפק נובע מחוסר הידע שיש לו ,לנזק השלילי שנוצר מהתנהגותו , וגם המבוגר בגיל יכול להיות קטן בידע שגורם לו  להמשך אחר תאוות גופו ורצון יצרו למרות שהמעשה אינו מיטיב עימו .

חודש אלול הוא חודש שעלינו לעשות חשבון הנפש , אנו חייבים לצבור מידע שיציג לנו באמת מה טוב לנו וכיצד נשיג את הטוב או לפחות נשמר אותו. בעל חברה, שרוצה לדעת מה מצבה הפיננסי של החברה ,צריך שאנשי מקצוע יאספו את כל הנתונים, כי לפעמים החברה לא מפסיקה לעבוד, ישנו פדיון ענק אך מתברר שההוצאות הרבות אוכלות את כל הפדיון ולפעמים לא רק שאין רווח אלא שההוצאות גדולות מההכנסות.

כיצד אנו צריכים להרגיש לאחר שגילינו שאנו נמצאים במינוס, שהמאזניים נוטות לחובות ולא לזכויות? כיצד אנו צריכים להרגיש בימים שלפני ראש השנה ויום כיפור, כימים שממלאים אותנו בחרדה ,שכל באי עולם עומדים בימים אלו למשפט על מעשיהם ?או בשמחה ,שניתן לנו חודש להתבונן ולתקן את מעשינו ולהגיע זכים וטהורים לתוך ימי הדין? כמופיע בפרשה הקודמת "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". הקללה , לפחד מאימת העונש אם לא נתנהג כראוי , או ברכה,שנשמח  על הכלים שה' נתן לנו על מנת להיות קרובים אליו.

סיפורה של עיר מקלט המופיע בפרשה שלנו,  "פרשת שופטים" ,הוא סיפור של כל יהודי בחודש אלול ולא בכדי, אחד מראשי התיבות של חודש אלול  "אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ" פסוק העוסק בעיר מקלט.

יהודי שהרג את רעהו בין בשגגה ובין במזיד  ,בני משפחת הנרצח ,גואלי הדם, יש להם הרשות להרוג את הרוצח ,אך אם הוא בורח לעיר מקלט ,שם יהיה מוגן מגואלי הדם. לאחר מכן בית הדין היה דן הרוצח ובודק אם שגג או הזיד. אם שגג -חוזר לעיר המקלט המגנה עליו ואם הזיד- היה מקבל את עונשו על ידי בית הדין.

בימינו ערי המקלט אינן קיימות אלא,כיום, ערי המקלט לובשים צורה אחרת . בימינו, אדם יכול ,על ידי התנהגותו, להרוג את נפשו במובן הרוחני, המצוות הם חבל החיים של הנשמה וברגע שיהודי גודע את החבלים הללו הוא מנתק את נימיי החיות.

הדרך להינצל מהעונש הוא על ידי בריחה לעיר מקלט,אל לימוד התורה שמצילין האדם וגורמים לו לחזור בתשובה ולהחזיר את החיות הרוחנית למקומה. בימינו ,למרות שבית המקדש חרב ואין ערי מקלט יש אפשרות לחזור בתשובה גם על עברות חמורות שבזמן הסנהדרין התשובה לא יכלה לבטל את עונש בית הדין. המטרה העיקרית של העונש היא לנקות את האדם מהחטאים שהכתימו אותו. כאשר האדם נידון בבית הדין ,הדיין,הבא לגזור הדין, אינו יודע מה בליבו ולכן הוא מתייחס רק למעשיו.

אך כאשר בטלו עונשי בית דין של מטה ונשארו עונשים המענישים מלמעלה, ה' קורא את הלב ויהודי החוזר בתשובה שלימה הוא יכול לגרום למחיקת החטא בצורה מושלמת.

כשם שהתורה היא עיר מקלט המצילה את האדם מחטא, כך חודש אלול הוא חודש שאפשר לברוח אליו מהחטאים שנכשלנו בהם במשך השנה . לכן,ישנם יהודים שבחודש זה ממעטים בעיסקיהם הגשמיים ומרבים בעסקים הרוחניים.

אצל יהודי, תשובה אינה חרטה ,כמו אנשים ההולכים על מסלולים שנראים לא טובים ומחפשים מסלול אחר, אלא תשובה מלשון שיבה . כל יהודי ,אני אתה ואת ,אינו מחפש  מסלול חדש אלא שב אל המסלול האמיתי שלו שממנו יצא בעת לידתו "כחלק אלוקה ממעל".

אז כדי שזה יקרה בקלות, בואו נלמד בחודש זה ונרגיש כמה טוב לנו לצעוד במסלול שה' הציב לנו.

אנו כבר בגל הרביעי של וירוס הקורונה, כאשר גלי הוירוס ממשיכים להכות בעולם כולו ונראה שהגואל שכולם בנו עליו – החיסון – מספק בעיקר את הסחורה לחברות שפיתחו אותו אבל המחוסנים נותרו פגיעים. אנו נמצאים באמצע קמפיין ענק של החיסון השלישי שאולי ייתן הגנה נוספת, אך היום ברור לנו שהוא לא הגואל.

אנחנו משקיעים סכומי עתק לטיפול בביטחון. בביטחון הרפואי, הכלכלי והצבאי. פעמים רבות אנו מצליחים לגרד את התוצאות בלבד… לדוגמא, בביטחון הצבאי מצליחים לשים יד על המבַצעים, אך לא מצליחים לשנות את דעת ראש הנחש, את מקבלי ההחלטות את נותני הפקודות. אם כן – מהי הדרך להצלחת הטיפול בראש הנחש?

השבת "פרשת ראה" היא שבת בה אנו מברכים את חודש אלול. החודש האחרון של השנה, החודש של חשבון הנפש היהודי, עריכת מאזן של העשייה בשנה החולפת, במטרה לתקן את הטעון תיקון. גם בפרשה זו "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה – ובחרת בחיים" אנו למדים שהחיים והמוות, הטוב והרע תלוי בנו, בהתנהגות שלנו.

אחד ממנהגי ישראל בחודש זה הוא לבדוק את התפילין והמזוזות. מהו הדבר המייחד את מצות המזוזה על פני מצוות אחרות? מצווה שבפועל, רוב עם ישראל דואג לקיימה על ידי קביעתה בפתח הבית. למרות שכל מצווה שיהודי מקיים מעניקה לו שכר, ישנן מצוות שהתורה מציינת את שכרן ואחד מהם היא מצוות המזוזה. מידי יום אנו מזכירים בעת קריאת שמע את הכתוב בתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך למען יאריכון ימיך על האדמה".

במזוזה, מעבר לשכר על מעשה המצווה, ישנה סגולה מיוחדת. הגמרא בתלמוד הירושלמי  מספרת על 'ארטבן' הפרסי הגוי שהעניק לרבי יהודה מתנה, רבי יהודה חיפש מתנה ייחודית להשיב לו, מתנה שיעריך אותה, על אף שלא חסר לו מאומה  והחליט להעניק לו בתמורה מזוזה. והשאלה שנשאלת והרי מזוזה זו היא מצווה שיהודי מחוייב לקיימה ולגוי אין כל ערך בה!?…  ומקרה נוסף – המשנה מונה מספר כלים שיש להם בית קיבול ובניהם מקל שיש בו בית קיבול  למזוזה שבו הונח קלף המזוזה שאנשים הלכו עימו מתוך מחשבה שהמזוזה הקבועה מגינה עליהם. גם כאן ישנה תמיהה האם יש ערך למזוזה כאשר קובעים אותה על מקל ההליכה?

אכן, מעבר למעשה של קיום מצוות מזוזה, יש למזוזה עצמה סגולה מיוחדת ששומרת. כפי שאמר רבי לארטבן – מזוזה גם שאתה ישן שומרת עליך. כפי שנכתב על ידי ה'טור', אחד מפוסקי ההלכה, שעל ידי קביעת מזוזה בפתח הבית, הבית נשמר על ידי ה'. מלך בשר ודם ישן מבפנים ועבדיו שומרים עליו מבחוץ ,  עם ישראל-עבדיו ,ישנים מבפנים וה'-המלך  שומר בחוץ על ידי המזוזות.

שמירה הנגרמת על ידי המזוזה אינה השכר של המצווה, המזוזה עצמה עשויה לשמירה. כדברי הזוהר "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" לא רק בזמן שנמצאים בבית המזוזה שומרת אלא גם שנמצאים בחוץ.

מדרש תנחומא אומר, שעם ישראל הוא ככבשה בין שבעים זאבים שהרועה מצילה מידם. אין זה סוד שהרבה יותר משבעים זאבים חושבים כל הזמן כיצד "לטרוף" אותנו. עלינו לנקוט בפעולות כך שהרועה – ה' יצילנו מידם, שירפא אותנו מהוירוס המכה בנו. במזוזה יש את רכיב ההגנה ועכשיו הזמן שכל אחד יבצע עבודות תחזוקה במזוזות, יבדוק האם הם תקינות וכשרות, יבדוק האם בכל פתחי הבית יש מזוזות והאם הם הונחו נכון, שאם לא כן – גם אם המזוזה מהודרת ביותר לא קיימו את מצוות המזוזה. 

כדברי התורה, אנו יכולים לבחור בחיים, יכולים לנקוט בפעולות שישמרו את החיים על ידי ביצוע המטלות של נותן החיים. בואו נבחר בטוב וליתר ביטחון נדאג גם לביטחון של ידידינו, על ידי עידוד בדיקת מזוזות ,המשמשות כסגולה בדוקה לביטחון.

ונזכה לשנה טובה ומתוקה שה' ימלא כל משאלות לבנו, ליבו של כל יהודי ויהודי לטובה.

אדם שנשאל כזו שאלה יש סיכוי שהוא יפגע מעצם השאלה, כי כיצד בכלל אפשר לדמות ביניהם? הרי בן אדם ברמה אחרת מהבהמה… כל עיסוק הבהמה בחייה הגשמיים וגם השכל שיש לה שייך רק לצורך היכולת לשרוד בחיים הגשמיים ואילו האדם יש לו שכל להבין ולנתח דברים נעלים יותר.

חכמינו זכרונם לברכה אומרים "מוֹתר האדם מהבהמה אַיִן… לבד הנשמה הטהורה". כן, אדם צריך להתבונן במה שונה מטרת בריאתו מהבהמה, והשוני אינו שייך לחיי הגשם אלא לנשמת היהודי שהצטרפה לגופו הגשמי על מנת לחבר את הגוף הגשמי לבורא העולם.

זו נקודה חשובה למחשבה בימים טרופים אלו. במרוץ החיים, שהכל הולך חלק וגם אם יש תקלות וקשיים פה ושם ומוצאים את הכלים הגשמיים להתגבר עליהם יכולה להיות מחשבה מוטעית  "שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החַיִל הזה". הכישורים והיכולות האישיים שלי או הכישורים והיכולות של העם שאני שייך אליו הצליחו לגרום שהחיים יזרמו ללא תקלות.

אך מידי פעם אנו נתקלים בתקלות המשנות את חיי האנושות ושאנשי המדע – למרות המחשבה והכספים הרבים שהם משקיעים – אינם מצליחים להחזיר את המציאות לקדמותה.

וירוס הקורונה הוא אחד מהם. מאחר ואנו חיים בעולם שהוא כפר גלובלי ואין אפשרות להחזיר אותו לאחור גם אם מצליחים למגר תחלואה בשיטות שונות במדינה מסוימת, התחלואה חוזרת באחת מדלתות הכניסה לארץ. גם אם מייצרים חיסון יעיל לזן מסוים ישנן מוטציות חדשות העמידות לחיסונים.

אנחנו חייבים להיכנס יותר לעומק ולמצוא את הדרך הותיקה שהוכיחה עצמה להתמודדות עם מזיקים אלו.

ככל שהמדע מגלה דברים חדשים בעולם, שלא נתגלו מאז הבריאה ועד היום, כך אנו מבינים ששום דבר לא נוצר מעצמו, שום דבר לא קרה במקרה אלא ביד מכוונת ולכן גם בואו של הקורונה לא קרה במקרה ועלינו לחפש את דרך כלי הבריאה הרגילים להתמודד עם הוירוס, שבינתיים מתעתע בנו, ובמקביל לנקוט בצעדים שיחזקו הקשר שלנו לבורא וירחיקו את הכלים המזיקים, אשר מנתקים אותנו מאיתו.

ישנו פסוק "כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ". עם ישראל, בני יעקב, מחוברים אל ה' על ידי 'חבל' המורכב מתרי"ג נימים, תרי"ג מצוות, שהם מוליכי החיים והשפע. קיום התורה והמצוות מעניקים לנו שפע חיובי.

לצד קיום התורה שמביאה ברכה, אנו זקוקים גם לתפילה. התפילה מופיעה כבר בתחילת הפרשה הקודמת, פרשת ואתחנן, כתחינה ובקשה של משה מה' שישנה את המציאות שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ. "ואתחנן" – גם מלשון מתנת חינם. משה אינו מחפש לאסוף את הזכויות הרבות שלו ובהשפעתם לבקש את בקשותיו, אלא מבקש זאת כמתנת חינם, כאדם שאינו בר זכויות.

בפרשתנו פרשת עקב, התורה מצווה על התפילה. נאמר "ולעבדו בכל לבבכם". בעקבות פסוק זה נאמר בגמרא "איזוהי עבודה שבלב – זוהי תפילה". התפילות שאנו מתפללים שלוש פעמים ביום נועדו לא רק לבקש מה' סיוע בזמני מצוקה אלא כשמו כן הוא תופל – מחבר, התפילה מקשרת ומקרבת את היהודי לבוראו.

לתפילה ישנה יכולת השפעה חזקה יותר ממעשים טובים. חזקיהו המלך חלה במחלה קשה ועמד להסתלק מהעולם, ישעיהו הנביא אמר לו שאין כל דרך להחזיר את הגלגל אחורה כי הגזירה כבר נחתמה, אך חזקיהו לא ויתר והחליט להתעלם מדברי הנביא, הוא עמד בצמוד לקיר והחל לזעוק מעומק לבו. תפילתו התקבלה והוא זכה לעוד חמש עשרה שנות חיים.

אין ספק שהקירבה לה' תמנע מאיתנו את המחלות, כמובן שה' רוצה שנתנהג בהתאם לחוקי הטבע הנהוגים בעולם ולכן ננקוט בצעדים הגשמיים שיעצרו את המחלה, אך הניסיון מלמד אותנו, שאם לא נטפל במקור- לא נוכל לעצור את התוצאה.

נסכם את תחילת פרשתנו, משה אומר לבני ישראל שכדאי לשמור את המצוות כי אז יתברכו בשפע רב ויחיו חיים בריאים בגוף ונפש.  הבה ונתפלל שנצליח לעמוד בדרישות, נתפלל שה' יעניק לנו בריאות איתנה ללא גלים נוספים של וירוסים מאיימים.