קטגוריה: טור שבועי

איך אתם מרגישים היום בגל החמישי? האם אתם חוששים כבר מהגלים הבאים? מתסכל אתכם שיתכן ויצטרכו את החיסון הרביעי  והחמישי? למרות שההווה חשוך – העתיד הוא מואר. עם קצת מחשבה בריאה יכולים להרגיש אופטימיים, אך כאשר לא רואים עתיד ורוד יותר, אפשר ליפול ולהיכנס לאווירה פסימית. בסופו של דבר ההרגשה תלויה ביכולת שלנו לראות אור בקצה המנהרה.

כשאנו קוראים בפרשת השבוע, פרשת שמות, על שיעבוד עם ישראל במצרים, אנו רואים את הקושי הגדול שעמו הם התמודדו – עבודת הפרך הנוראה. מי שקורא את הפרשה הזו יכול להיכנס לדיכאון, אך מכיוון שאנו מכירים גם את פרשת בא ופרשת בשלח ואת הסיום הטוב של הסיפור:את הניסים הגדולים שגרמו לחירות העם, את קריעת ים סוף שעם ישראל היה ביבשה והמצרים טבעו בים – אם כן, אנו אופטימיים כבר בפרשת שמות בפרשת השעבוד. אך האם עם ישראל שהיה במצרים יכול היה להיות אופטימי בשעת מעשה, עת היה תחת שיעבוד מצריים?

כאשר נבין מה היה אז ונדמה זאת למציאות העכשווית נלמד כיצד אפשר לצוף מעל המציאות המורכבת בעולם בכלל ובארץ ישראל בפרט.

את הפרשה הקודמת, ויחי, בספר הקודם בראשית, אנו מסיימים במילים "חזק חזק ונתחזק". קורות החיים של  האבות המוזכרת בפרשיות ספר בראשית נותנת את החוזק לבני ישראל לעבור את הגלות בשלום.

בפרשת לך לך, ה' מבשר לאברהם על הירידה למצרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם", אך מיד לאחר מכן, מבשר לו על הגאולה ממצרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". ואכן, בעוד מספר שבועות התורה תספר על הרכוש הגדול שעם ישראל לקח בעת היציאה ממצרים.

בעת שיצא יעקב לחרן בעקבות איומי עשיו, ה' מבטיח לו "הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך", "והשבתיך אל האדמה הזאת" בדרך אל הגלות הוא כבר מקבל את בשורת הגאולה העתידית.

בסוף פרשת ויחי, לפני אמירת ה'חזק' מספרת לנו התורה על דברי יוסף – שעל פי בקשתו יעקב ובניו ירדו למצרים – אומר לעם "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מהארץ הזאת". כלומר, אל דאגה, לא תישארו כאן, כי בסוף ה' יעלה אתכם…

בגלות מצרים פרעה מנסה לאבד את הגוף היהודי על ידי ההוראה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ומנסה לאבד גם את נשמת הבנות בהוראה "וכל הבת תחיון" הכיצד? תחַיו אותה עם תרבות מצרים הגורמת לעונש מוות רוחני לבנות. לצערנו, גם היום יש המונעים מילדי ישראל את התרבות הרוחנית של העם היהודי וגורמים להם למוות רוחני ולפעמים גם לעצירת שרשרת הדורות היהודית שמאז יציאת מצרים. ישנם כאלו שלא רואים חיסרון להתחתן עם בת שלא מהעם היהודי ולקטוע את שרשרת הדורות . האמהות שלנו ראו את האור בקצה המנהרה וגם דאגו להאיר את החושך. הן דאגו בתחילה לחינוך הראוי של הבנות לחיים יהודיים בדרך ה' ודאגו להרבות את הילודה על ידי עידוד הגברים להביא ילדים, למרות העבודה המתשת והמשעבדת.

אירועי ספר בראשית נותנים לעם להיות במקום האופטימי, גם אם לפעמים חיי היום יום היו קשים כפי שהתורה מציינת בפרשה שלנו "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". בפרשת שמות שאנו קוראים בשבת זו, על גזירת הגלות, אנו רואים אור, באמונה במימוש הבטחות ה' לאבות לגאולה העתידה ולכן גם תחת השעבוד במצרים, יכלו להיות אופטימיים.

גם היום, כאז, עם ישראל משועבד לפרעה הפרטי שלו המנסה להסית היהודי מדרך הישרה. גם היום, כעם אנו מתמודדים עם קשיים רבים בהתמודדות הפנימית והעולמית של אומות הרוצים ועושים כל מאמץ לכלותינו. ואולם, גם היום – כאז, יש לנו ההבטחה האלוקית הנצחית, ששום בר אנוש לא יכול לשנותה "והשבותי אל האדמה הזאת".

גם כשנמצאים במנהרה חשוכה, רואים את האור בקצה ומה שמעודד שלא רואים רק את האור בקצה, אלא שמבינים שרק דרך המנהרה החשוכה מגיעים לאור וזו סיבה טובה לאופטימיות.  גם שההווה חשוך העתיד מואר!

כאשר היינו קטנים ושאלו אותנו מה נרצה להיות כשנגדל, התשובה הייתה  להיות עשירים או גיבורים וכדו'. בקטנותנו, ראינו את התהילה סביב אנשים אלו ורצינו לחקות אותם…

אך, היה חסר לנו הידע כיצד מרגישים אנשים שאנו מנסים לחקות אותם. העשירים, נהנים מעושרם עליו הם חושבים ומשקיעים מירצם עשרים-וארבע-שבע, אך כאשר הם מעלעלים בעיתוני הכלכלה ומגלים שיש אנשים שהונם הכפיל עצמו וההון העצמי שלהם כבר לא נמצא בשורה הראשונה של עשירי הארץ – הם נכנסים לדיכאון, כי אינם מצליחים להשיג את המטרות אשר הציבו לעצמם בחיים. חז"ל מגדירים את חוסר שביעות הרצון של המכורים לממון.  אדם שיש לו מנה רוצה מאתים ומי שיש לו מאתים רוצה ארבע מאות ולעולם לא מגיע לסיפוקו.

גם הרצון להיות גיבור, גורם להשקעת זמן וכסף לאימון אישי שיעמיד אותו בשורה הראשונה של גיבורי עולם עד שמתאכזב כשמגלה שיש גיבורים ממנו.

בפרקי אבות, החכמים מסבירים לנו כיצד נוכל להיות גיבורים ועשירים  ולשמר את ההצלחות לאורך זמן ולא ניפול לאכזבות מרות.  "איזהו עשיר – השמח בחלקו" ו"איזהו גיבור – הכובש את יצרו". כיצד אכן אפשר לשמוח כל הזמן ללא הפסקה בחלק שהוענק לנו ולא להתאכזב מהחלק שנמצא אצל החבר? מאין יש לנו היכולת לנצח את היצר?

ברור לנו, שהנהנה משהוענק לו -הוא עשיר! מי שמצליח להתנהג לא לפי הנחיות היצר – הוא גיבור, אך כיצד אנו יכולים לצבור כוחות שנצליח להתנהג כך?

 התשובה נקבל באם נתבונן בשניים מגיבורי פרשת השבוע – יוסף ויהודה.  

פרשת ויחי מתחילה בפסוק "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" ומפרש בעל הטורים, ממפרשי התורה, שהשנים הטובות ביותר של יעקב היו במצרים.

הנחת שהיה ליעקב מיוסף הוא מכך שלמרות ששנים רבות חי בנֵכר בגפו – עדיין נשאר נאמן לתורתו ועמו, נשאר גיבור כנגד יצרו הרע שלא הצליח להכשילו. בפרשה הקודמת נרמזת הסיבה לכך, כאשר יוסף שולח עגלות ליעקב הוא מרמז לו על הנושא האחרון שלמדו יחדיו – מצוות 'עֶגלה ערופה'. (מצווה לערוך טקס כפרה כאשר נמצא הרוג שלא ידוע מי  הרג אותו. הטקס כולל עריפת עגלה בנחל איתן, במעמד זקני העיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של ההרוג, במעמד זה הם מצהירים על חפותם ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה" שהכוונה שהם לא מנעו מזונות מהרוג שבסופו של דבר בעקיפין גרם לרצח).

יוסף רומז לאביו כאומר: "זה שנשארתי חי חיים רוחניים ב'מדבר הרוחני' במצרים נובע מהמזונות שהענקת לי, מהתורה שלימדת אותי ששמרו עלי מהיצר הרע ועל חיי – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". ההתקרבות אל ה' על ידי קיום תורתו מגינה עלינו מהיצר הרע ומונעת את הרצח הרוחני.

יעקב מברך את יהודה בנו בברכה מיוחדת "לא יסור שבט מיהודה". כלומר, שיהודה הוא המלך והמנהיג וזרעו ימשיך להנהיג את העם לאורך כל הדורות ואכן. בפרשה הקודמת, יהודה לא נרתע מיוסף, משנה למלך מצרים ודורש ממנו לשחרר את בנימין. ליהודה הייתה תכונה מיוחדת שבלעדיה אין מנהיגות אמיתית. אחריות! הדחף לפעול למען אחרים ולתת ללא גבול.

מאין היה ליהודה הכוח שלא לפחד מאיש על מנת לדאוג לאחיו ולאביו? נראה שגם כאן נכנס הקשר אל ה', שמו של יהודה נבע מהתודה של אימו לה' על הולדתו. יהודה – מלשון הודיה, זהו הסמל לרגשות התודה והביטול כלפי בורא עולם. ומכאן שמם של כל היהודים, משום שהם מודים ומתבטלים לבורא וממנו מקבלים כוחות. כל אחד יודע שלנפש יש משמעות רבה בניצחון או בכישלון במלחמה, יהודה – יהודי – מגיע עם כוחות מהבורא ומנצח.

אין זה סוד ,שחינוך הדור הצעיר למנהיגות ונתינה אינו נגרם מידע אקדמאי שרוכשים,לפעמים הידע מנפח את האגו ומניע הרצון לקבלה ולא לנתינה.

האגו המנופח נובע מניצחון היצר ,מידת הנתינה נובעת מהניצחון על היצר הרע . ככל שננקוט בפעולות הגורמות לבני הנוער להעניק לזולת ,נמלא אותם בעשייה חיובית  ובזאת ,לא יינתן מקום בזמנם ובנפשם להפך מכך… נהפוך אותם למנהיגים.

אישה ישבה בעזרת הנשים והקשיבה  לקריאת התורה. כשהגיעו לסיפור מכירת יוסף למצרים, היא הצטערה צער רב ופלטה אנחת כאב. בשנה הבאה, כאשר הקשיבה לסיפור בשנית, התרגזה  ואמרה: "מגיע לו! מדוע הוא לא למד לקח ממה שהיה בשנה שעברה"?

הסיפור לא נועד רק כדי להעלות חיוך על שפתנו, יש בו מוסר השכל כיצד צריך להסתכל על אירועים מצערים. ההסתכלות של האישה בסיפור היא הסתכלות פסימית וחלקית. לו היתה האשה אופטימית ומסתכלת על כל התמונה, היא היתה צריכה לזכור גם את המשך הסיפור. אמנם בשנה הראשונה היא הצטערה מאוד כאשר שמעה על מכירת יוסף, אך בהמשך, כאשר הגיעו לפרשתנו, פרשת ויגש, שם מסופר כיצד יוסף מתגלה לאחיו כשהוא משמש כ'משנה למלך' של המעצמה המצרית. ואומר להם ממעשכם הרע יצא טוב "כי למחיה שלחני אלוקים", היא היתה אמורה לשמוח על התוצאה החיובית שנגרמה במכירה ולא לכעוס בשנה הבאה.

השבת, אנו ב"תפר" שבין חג החנוכה שהסתיים ביום שני לצום עשרה בטבת שיחול ביום שלישי הקרוב. בין שמחת הניצחון על היוונים לצער על חורבן בית המקדש והגליית עם ישראל מארצו, הקיים עד היום. חורבן זה, החל עם הטלת המצור על ירושלים ביום עשרה בטבת.

לאחר שהובסו היוונים על ידי החשמונאים, החל עם ישראל לחוג את החנוכה. הייתה זו מלחמת תרבות, מלחמה על הרוח, הם פגעו במרכז הרוחני היהודי, בבית המקדש וגרמו לחושך רוחני, שהתבטא בין היתר בהחשכת המנורה שהאירה מבית המקדש על כל ישראל. הניצחון של החשמונאים היה דבר ראשון רוחני בכך שמצאו שמן זית ששמר על טהרתו ולמרות שבדרך הטבע היה אמור לדלוק רק יום אחד, בנס על טבעי, דלק שמונה ימים.

נס החנוכה גרם לריבוי אור. עד חג החנוכה, מצוות הדלקת המנורה הייתה רק בבית המקדש ועל ידי הכוהנים, בחג  החנוכה התאפשר ואף מצוה להדליק בכל בית יהודי, וכל יהודי ישראל ככהן. גם כאן אנו רואים כיצד תקופה שיכולה להשרות אווירה פסימית וחשוכה, גורמת לתוספת אור.

גם צום עשרה בטבת, למרות שעדיין הוא מציין מאורע מאוד מצער, אירוע מתגלגל שבסופו חרב בית המקדש ושעד היום שריד בית מקדשנו שומם,  ללא אור השכינה העוצמתי ששכן בו. אכן, בעקבות המציאות הקיימת, אנו מצערים את גופינו בצום ומבקשים סליחה על מעשינו. אך כפי שמדגיש הרמב"ם בהתייחסותו לצום, שאין הכוונה לייסר אותנו על מעשים שאינם הגונים שעשינו אשר גרם לחורבן בית המקדש – נהפוך הוא – המטרה להזכיר לנו את העבר שנתחרט ונתקן מעשינו ונזכה מחדש לראות את האור שבקע בבית המקדש, שיתממש בגאולה הקרובה.

מה שיכול לקרב אותנו לגאולה הוא תיקון המעשים, כפי שאנו אומרים בתפילת מוסף של חג "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אנו מבינים שתיקון החטאים יחזיר את כל עם ישראל לארץ הקודש ויבנה בית המקדש. גם הצום מזכה אותנו באווירה אופטימית אם רק נבין את מטרתו.

דוגמא נוספת נמצאת בפרשתנו. עם ישראל יורד למצרים לשבור את הרעב אך בפועל הוא נשאר בגלות מצרים במשך 210 שנים. גם לגלות זו הייתה מטרה חיובית, ניתן להסתכל על גלות מצרים שהיא היוותה את "כור ההיתוך" שבו הוכשר העם היהודי שיהיה ראוי לקבל את התורה על הר סיני.

ניתן להשוות את גלות מצרים לאפיק הנחל, בתחילה נראה כדבר המגביל את זרימת המים. אולם כשמתבוננים רואים שדווקא המיצר גורם לתגובה הפוכה –  הוא מגביר את מהירות ועוצמת הזרימה. לחץ הגלות גורם ליהודי לגלות את המשאבים המיוחדים הטמונים בתוכו, על ידי פעולות של מסירות נפש לעמידה בייעוד היהודי שלו. דברים שבימי השיגרה נשארים חבויים בתוכו.

בכל מקום ובכל מצב נאיר את העולם בדרכו של בורא עולם עם החנוכיה השוכנת בתוך ליבו של כל יהודי. נשמר את התרבות היהודית עימה אנו צועדים מאז מתן תורה. בניגוד לתנועות וקבוצות המזכירים את המתיוונים בתקופת החשמונאים. אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהם הרימו ראש – אך נעלמו כלעומת שבאו. גם אם אנו מרגישים את חושך הגלות, נזכור תמיד להיות אופטימיים, ולדעת שבכל מנהרה חשוכה, בסופה בוקע האור.

בששת ימי בראשית ה' ברא את האור . כולנו רוצים להיות באור, אך במציאות, לא פעם קורה שבוויכוח בין אנשים כל אחד מהניצים טוען שהאיש העומד מולו – הוא חשוך ואילו הוא עצמו הינו הנאור והמואר.

המצווה המרכזית של חנוכה היא הדלקת הנרות. האור האמיתי הוא האור שמאיר את נפשנו ומשמח את ליבנו. אדם יכול לעמוד באולם  שהותקנה  בו עוצמת אור מיוחדת ובכל זאת להרגיש חשוך.

רכיב המצווה בחנוכיה הוא נר הבוער על ידי  שמן זית זך. הנר מסמל בין השאר את אור השכל. שלמה המלך אומר "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ" מי שחונן בשכל וחכמה – דומה לאדם שצועד עם פנס שמאיר את דרכו, החכמה מאירה לאדם את דרך החיים הנכונה בה עליו לצעוד. אך מי שאין לו שכל בריא, דומה לאדם המגשש באפלה, שאינו מוצא את דרכו בחיים.

חכמת יוון הייתה השכלה ששאבה המונים לתוכה ויהודים לא מעטים נישבו באותה תקופה בקיסמה. יהודים שנקראו מתיוונים הם אלו שהחליפו את תורת ישראל בחכמת יוון.

האם חכמת יוון לא האירה את דרכם? אומנם דרך שונה, אך דרך… במדרש כתוב "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". מה ההבדל בין חכמת הגויים לחכמת התורה? חכמת הגויים אינה מאירה את הדרך כי היא בנויה על השכל האנושי ולכן אינה מחייבת דבר, היא בנויה על הרצונות ועל יצר האדם ולכן אין בכוחה לשנותו ולגרום לו להשתנות , להעבירו מהמקום שהוא מרגיש טוב למקום שטוב לו באמת להיות. אדם שמחפש דרך ללכת, אם יבחר לצעוד לבד, ייתכן ויטעה בה. אך אם ידאג שמישהו יאיר לו אותה הוא יוכל להגיע בבטחה ליעד. התורה ,שהיא חכמת ה', מכילה את הדרך שבה נגיע בבטחה אל היעד. הפילוסופיה, היא תורה מעניינת, אך אינה דורשת מאיתנו מאומה, כמו אותו פילוסוף שדיבר בהתרגשות רבה על מוסר וברגע שאחרי כשנתפס בקלקלתו טען להגנתו שאין קשר בין מה שלומדים למה שעושים. האם המרצה על עיגול ומשולש צריך להפוך לעיגול או משולש? חכמת התורה מחייבת אותנו לבצע את אשר למדנו.

נס הניצחון על היוונים היה רוחני. ליוונים לא היה איכפת שיהודים ימשיכו לחיות וכן הסכימו שיקיימו מצוות אך בתנאי אחד, שהמצווה תעשה בזכות ההיגיון האנושי העומד מאחוריה ולא בגלל הציווי האלוקי. לא הפריע להם שהמנורה הגשמית תדלק במקדש, אלא ביקשו להוציא את האור הרוחני ולכן לא שרפו את השמנים אלא טימאו אותם. לא הייתה בעיה שיהיו גלגלים-תורה  אך הם רצו להוציא את האוויר מהגלגלים. כל אחד מבין שעם צמיגים ללא אוויר אין אפשרות להגיע לשום יעד.

את החנוכייה אנחנו מדליקים על "פתח הבית מבחוץ" ולאחר צאת הכוכבים כדי להאיר את החושך, להאיר את הזמן החשוך, להאיר את האנשים הכבויים שיכולים להיות בעלי השכלה גבוהה אך שאינה מאירה.

כשם שהמנורה מורכבת מנר קטן אך דוחה חושך גדול, כמו אותו גפרור קטן שיכול לשרוף יער שלם, כך לב חם של יהודי אחד יכול לגרום לחימום לבבות של עיר שלימה.

סיפור יוסף הצדיק מלמד, שגם במציאות חשוכה אפשר לראות אור בוקע. בפרשה הקודמת אנו נתקלים בסיפור הקשה של מכירת יוסף על ידי אחיו לפוטיפר והשלכתו לבור עד שבסוף הוא מושלך לבית הסוהר. בפרשתנו "פרשת מקץ" אנו לומדים להאיר את החושך, לראות כיצד בזכות האירועים הקשים שקרו ליוסף הוא נהפך למשנה למלך ודאג לכל משפחתו בשנות הרעב.

להדליק את האור, זה לגרום לכל אחד להבין שאת המציאות הלא פשוטה  והמורכבת שאנו נמצאים כיום, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה מדינית וביטחונית, אפשר להאיר בנר מצוה ותורה אור שיביא לנו את הניצחון הפסיכולוגי בצדקת דרכינו ותגרום לנו להגיע אל חוף מבטחים. נס החנוכה מלמד שהאמת מנצחת אם רק נאמין בה. מעטים מול רבים חלשים מול גיבורים. בואו נצטרף לצבא האור! נכון שהזמן יעשה את שלו, כפי שהוכח בעבר בכל שרשרת הניצחונות של המוארים בתורת ה', אך חבל לבזבז זמן…

איך תרגישו כשתגלו שבן הזוג שלכם הניח לכם כריך בתוך התיק? ההרגשה לא כל כך תלויה בטעמם של הכריך אלא בזמן ובמיקום. אם הכריך מיועד להחליף את ארוחת הערב הבשרית לאחר יום עבודה מפרך כנראה שתרגישו פגועים, אך אם גיליתם את זה לקראת סוף הטיול כשלפניכם עוד כמה שעות עד לבית, סביר להניח שתעריכו את זה מאוד.

השבוע חל יום י"ט בכסלו, יום חג של חסידות חב"ד ויום חג של עם ישראל שזכה להיות מואר באור החסידות. ביום זה שוחרר מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מליאדי מהכלא הסובייטי וזאת, בעקבות הפצת מעיינות החסידות. שחרורו, נתן אור ירוק לתנועת חב"ד לפרוץ קדימה ולהפיץ את דרכה לכל העם ובכל העולם.

החסידות מאירה את החיים. היא מלמדת אותנו מה טפל ומה עיקר, מלמדת אותנו להסתכל על האמצעים ועל המטרות ומלמדת אותנו להשתמש עם אור התורה הנמצא בפרשיות השבוע בדרך חב"ד. מבינים בחכמה ובינה, ולבסוף מצטרפת הדעת, הכלי שאיתו מפנימים ומורידים את ההבנה אלינו בדרך אל המעשה.

בפרשת השבוע "וישב" מספרת לנו התורה על חלומות יוסף. יוסף ופרעה שניהם חלמו שני חלומות כל אחד ,אך בעוד שבחלומות פרעה התורה מספרת שסיבת הישנות החלום נבעה מכך ש"ממהר אלוקים לעשותו". בחלומות יוסף התורה לא נותנת כל הסבר מדוע חלם פעמיים.

נבאר: פרעה מחובר רק לעולם הגשמי ולכן חלומותיו עסקו בעולמות הגשמיים, בפרות ובשבלים. אך יוסף היהודי, יש לו את הכוח לשלב בין העולם הגשמי לעולם הרוחני ולכן הוא חולם שני סוגי חלומות, חלום העוסק בגשמיות – שיש בו את האלומות/השבלים וחלום העוסק  ברוחניות – בעולמות עליונים, העוסק בשמש, בירח ובכוכבים המסמלים אותם.

החסידות, שמה דגש על הארת הגשמיות ולכן שמברכים את הזולת להצלחה, מקפידים לאחל לו הצלחה "בגשמיות וברוחניות", ומדוע מקדימים את הגשמיות? על כך מסביר בעל התניא,  כי כאשר אדם רוצה להתקרב לה', הוא אינו צריך לעזוב את העולם הגשמי ולהתחבר לעולם רוחני, את ה' לא מחפשים רק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, בתפילה ובלימוד, אלא גם כאן בעולם הגשמי, באכילה, בשתיה, בשינה ובעבודה.

היהדות רואה את פעילות האדם בתוך המציאות הגשמית. בניגוד לדתות אחרות, שכדי להתחבר אל הרוחניות, הן דורשות התנתקות מהעולם הגשמי. אם נחפש הבדל במציאות בין דרך עם ישראל לדרכם של דתות אחרות נוכל למצוא אותם בהתנהגות של ראשי הדתות. כהן הגדול מול להבדיל אלף אלפי הבדלות האפיפיור. אם האפיפיור יכנס מסיבת עיתונאים ויצהיר שהוא הולך להינשא לנזירה, הוא יצטרך באותו היום להתפטר מתפקידו. לעומת זאת אם הכהן גדול יודיע שהוא הולך להתגרש מאשתו ואינו מתכונן להינשא לאשה אחרת, הוא לא יוכל להמשיך בתפקידו, כי כהן גדול אינו יכול לעבוד את עבודות היום הגדול, יום הכיפור שלא יהיה נשוי.

התעסקות עם העולם הגשמי אשר בטבעו מעלים את האור האלוקי, גורם לפעמים לאנשים לשכוח מי מספק להם את כל הגשמיות. אך עם פנס טוב אפשר להאיר ולראות את הנתונים, אדם אמיתי שיעבד את הנתונים לא ינסה להתעלם מהם, אלא יאמץ אותם.

יהודי עמד באחד משדות התעופה והציע ליהודי שעמד לידו להניח תפילין. הלה ענה: "אין לי קשר עם ה' אינני מכירו". השיחה ביניהם נמשכה והלה מספר שהוא סוחר בטקסטיל וכל מקום שהוא שם יד – יוצא זהב. החב"דניק שאל את בן שיחו כמה תלמידים היו בכיתה שלמד? ובאיזו הקבצה היה במתמטיקה ופיזיקה? והוא ענה שלא נעים לומר, אך היה בהקבצה החלשה. ואיך מבחינה חברתית? "עזוב לא רוצה לחזור לשם אתה דורך על יבלות". תמה בין שיחו ושאלו: "כיצד מנתוני פתיחה כל כך נמוכים הצלחת להגיע לאן שהגעת?" הוא השתתק, עיבד את הנתונים ששכח מהם במשך הזמן, הזיל דמעה והפשיל שרוולים… כשסיים, התוודה: "אכן, לא עשיתי אחד פלוס אחד ולכן לא הגעתי לשתיים – אל התוצאה הנכונה, למי שבאמת צריך להודות על מה שיש .

אם נעבד נכון את נתוני החיים, נמצא את הדרך להעריך את "נותן הכריך"  בכל זמן …!

בפרשה הקודמת נחשפנו לקורות חייו של יעקב אבינו שנאלץ לעזוב את בית יצחק אביו מפני שאחיו עשיו קם להורגו והוכרח לרדת לחרן. יעקב אינו מחפש כיצד לחסל את אחיו עשיו, אלא  מחפש  דרך כיצד לסיים עם האיום של עשיו  ולחזור לחיק משפחתו, עם המשפחה המפוארת שהקים בחרן.

בפרשתנו, פרשת וישלח, נאמר: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו". במילים אלו רואים כיצד הוא  מחפש כל דרך להתאחד בשלום. הוא מקווה שהתנהגותו של עשיו השתנתה.

יצחק, חופר הבארות, מלמד את יעקב ואת כל בניו כיצד להביט על הזולת. כאשר מביטים על האדמה רואים לפעמים רק חול וסלעים, אך כאשר מביטים אל עמקי האדמה מגלים את המים החיים הקיימים שם. יצחק ידע להביט אל עמקי האדמה ולעמול להזיז את כל המכשולים כדי שהמים החיים ינבעו החוצה.

לא רק בעומק האדמה ידע יצחק להבחין אלא גם בבני האדם. זו גם הסיבה שיצחק רצה לברך את בנו עשיו. הוא הכיר את כל תעלוליו, אך ידע גם להביט לשורשו, לכוחותיו הפנימיים. יצחק רצה לגלות את כוחותיו הפנימיים של עשיו, אך רבקה הבינה שנכון לרגע זה – הברכות יסייעו רק להתנהגותו החיצונית השלילית ולכן עדיף שהברכות יעברו ליעקב.

יעקב, כאביו יצחק, גם הכיר את שורשו הרוחני של עשיו ולכן גם הוא לא רצה להשבית את עשיו אלא קיווה שהוא ישנה את מעשיו ועל כן שלח מלאכים על מנת להתחבר עמו, המלאכים באו ואמרו שפנימיותו של עשיו עדיין מכוסה בהתנהגותו השלילית.

יעקב התכונן למפגש בשלושה אופנים: בדורון על מנת לפייסו, בתפילה שלא יפגע ולא ייפגע וליתר ביטחון גם למלחמה.

לכל אדם יש את העשיו הפנימי שלו, המנסה לפגוע בו ולהסיתו מדרך המלך – נפשו הבהמית. תפקידנו לא להשביתה אלא לגייס את כוחותיה לעשייה חיובית כדברי הנביא "רָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר" ונבאר: השור יש לו כוח חזק שיכול לגרום לנזקים כבדים והחכמה לנצל את כוחותיו לעשייה חיובית, כדוגמת חיבור השור למחרשה על מנת לחרוש את האדמה ולהכשירה לזריעה.

הרמב"ם, העוסק בזמן הגאולה, מביא את הפסוק: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וכו'" כלומר – לא צריך להשמיד את כלי המלחמה אלא לעשות להם הסבה מקצועית. מהטנק אפשר להוריד את הצריח היוצר הרס ולחבר את הזחל למחרשה, את חומרי הנפץ אפשר להחזיר למטרתם המקורית (של ממציא הדינמיט אלפרד נובל) להוריד מכשולים כאשר סוללים כביש בדרך הררית.

גם בכיתת הלימודים, כשאנו רואים ילד מאוד פעיל שמפריע למהלך התקין של השיעור, לא נשבית אותו על ידי שנוציאו מהכיתה אלא ניתן לו מטלות בתוך הכיתה שיעצימו אותו ויגרמו לו רצון להמשיך להיות שותף בשיעור, ומדוע? כי אז, מזהים את היכולות שלו ולא מביטים רק בהתנהגות העכשווית שנובעת מחוסר ניתוב נכון של הפוטנציאל הגלום בו.

מאבות האומה אנו למדים כיצד להסתכל על יהודי, שעל פניו מתנהג לא בדרך הישר, אם ננסה לפגוע בו ולייסר אותו על התנהגותו הלא ראויה, לא תהיה לנו את היכולת לשנות את דרכו כי הוא ירגיש שאנו פוסלים אותו ויתרחק מאיתנו. אך אם נחפור אל תוכו ונגלה לו שהוא בן אברהם, יצחק ויעקב ואנו מאמינים שתוכו מלא טוב, הוא בהחלט ירגיש קרוב אלינו ואולי יתחבר לרצוננו להוציא החוצה את הטוב הטמון בו.

סיפור מהחפץ חיים מלמד אותנו כמה חשוב להעניק אהבה לזולת ולא לדחותו. יום אחד פנה החפץ חיים למלמד ב'חדר' ואמר לו שבגללו מליון יהודים עוזבים את מקור חוצבם. הלה לא הבין כמה "מוכשר הוא" והחפץ חיים הסביר לו שבזמנו דחה את "מנדלה טרוצקי" שעזב הכל והצטרף אל הקומוניזם וברוח השוויון הצליח להשפיע על יהודים רבים ללכת בדרכו…

יעקב גילה שעשיו עדיין לא השתנה, הוא התרחק ממנו כדי שלא יינזק אך המתין בכל רגע לשינוי המיוחל אצל עשיו. את השני לא תמיד נוכל לשנות אך האדם בעצמו צריך בכל רגע ליצור שינויי אישי בדברים הדרושים תיקון להתחבר אל מקורו הפנימי המאיר.

כדאי לנסות! רק טוב יצא מזה.

כיצד מתמודדים עם יהודים הדרים במדינת היהודים ומנסים לערער את יסודותיה  היהודיים .

הציבור ברובו, גם אותם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, מכירים במסגרת היהודית המשמרת ותשמר את העם היהודי ולכן, על אף שבחיים הפרטים אינם מקפידים לשמור את כל המצוות – מכירים הם בחשיבות החיתון היהודי, בשמירת הכשרות ואף בשמירת השבת במסגרות הציבוריות.

פרשת השבוע "פרשת ויצא" מלמדת אותנו כיצד להתמודד. ראשית, אסור בשום צורה לייצר שנאה כנגד יהודי שאנו לא מסכימים עם דעותיו. חובה בכל דרך לעשות מאמץ למנוע ממנו ללכת בדרך שאנו בטוחים שהוא שוגה בה. גם אם אנחנו חושבים שהרפורמים בדרכם מביאים לידי התבוללות איומה בעם ישראל הגורמת לנישואי תערובת ומזנבת בעם ישראל כשואה האיומה, עלינו להילחם בדרכם בכל הכלים העומדים לרשותנו ויחד עם זאת לנסות לקרבם לאבינו בשמים.

מה שמקשר ומה ששמר אותנו בכל הדורות כעם, זה לא ממשל עצמאי, כי רוב אלפי השנים של קיום העם היהודי לא היה שלטון יהודי, גם לא השפה משותפת המאחדת, כי הרי הארמית, הערבית והאידיש היו שפות שעם ישראל השתמש בהם. וגם לא מיקום גיאוגרפי, כי הרי, רוב השנים, עם ישראל לא היה בארצו, אלא דבר אחד ויחיד – התורה והמצוות.

בשבועות האחרונים קראנו בפרשיות השבוע על התמודדות החיים של אברהם ויצחק ולמדנו מהי אהבה. למדנו שאהבה תנצח  רק עם נאמץ את דרך האבות בצורה משולבת. אברהם – איש החסד הרעיף אהבה ללא גבולות, אהבה שיכולה ליצור גם נזקים, בדוגמת המים , שברגע שהם ניתנים ללא גבול הם יכולים ליצור מבול.  יצחק מייצג את מידת הגבורה שעוצרת גם את הנתינה החיובית באם הדבר לא מגיע למקבל. אך כאשר מידתו של יצחק משתלבת עם מידת אברהם אפשר להנות משני העולמות, כלומר, גם לקבל מעבר למה שמגיע – חסד וגם לא להינזק מהצפת יתר ע"י הגבורה שמגבילה. כהמחשה אפשר להביא את הסכר שעל הנהר שמטרתו להגביל את כמות המים הזורמת ובזכות זה אין הצפה ונזקים מהמים.

גם בחינוך אנו צריכים לאהוב בצורה המשולבת   ולא לפנק. בפינוק אנו דואגים לתת לילד את הסיפוקים שלו. באהבה אנו מעניקים לילד את הצרכים שלו  ועובדים על דחיית סיפוקים. אנו מפעילים את מידת הגבורה לצד החסד ודואגים שלא לתת לילד כל מה שהוא רוצה ומצד שני  לגרום לילד להרגיש שהדברים שמונעים ממנו נעשים בגלל אהבה אליו. אם נהיה בוגרים ונביט אל העתיד נוכל לדאוג לדחיית סיפוקים על מנת לבצע דברים שישמרו על נצחיותנו ונצחיות עמינו.

בפרשת השבוע,  אנו מגיעים אל האבא השלישי – יעקב. ממנו אנו למדים שהתמודדות עם החיים ולו הקשה ביותר אינה באה לפגוע לנו בחיים אלא זה חלק מהחיים ואף ההתמודדת תרומם אותנו. יעקב יוצא מבאר שבע מהעיר שהמנוחה והנחלה קיימת שם. אפשר לשמור על תורה ומצוות ללא כל הפרעה, אבל הוא יוצא לחרן, למקום של התמודדות עם קשיים גשמיים ורוחניים. למרות שעבד קשה כדי לשמר את מטרות חייו, בסופו של מסע הוא יוצא עם משפחה לתפארת, שנים עשר ילדים שמאמצים את דרך אביהם, רכוש גדול למרות שהמעביד שלו (לָבן), לא הפסיק לנקוט באמצעים על מנת לנשלו מהרכוש.

יעקב אבינו, הוא אבי האומה שבו משולבים מידת אברהם ויצחק בצורה מובנת . נתינה מעבר למגיע אך ביחד עם זאת גם כמות שלא תזיק. לאהוב ואף להעניק מעבר למגיע ,אך להזהר שאהבה לא תעניק לגטימציה למעשים השלילים של הזולת.

דרכו ורצונו של יעקב לא הייתה למחוק את אחיו ששנא אותו שנאת מוות אלא הוא ייחל לראות אותו לידו לאחר שישנה את התנהגותו כדברי דוד המלך בתהילים "יתמו חטאים מן הארץ" חטאים ולא חוטאים.

לכן למרות שעשיו רצה להרוג את יעקב – הוא לא חיפש דרך להרוג את עשיו אלא לשנות אותו. בפרשה הבאה יעקב מתפלל שבמפגש עם אחיו לא יהרג אך גם שלא יהרוג. מיעקב נלמד לאהוב גם את מייצר השנאה .  כי בהחזרת שנאה לצד השני לא נגרום לשינוי חיובי .

 חברות רבות ,העוסקות בהשקעות ,שוטפת את מוחנו וגורמות לנו  להשקיע בהם.כולם מסבירים לנו עד כמה ההשקעה שלהם מניבה וכדאית.

הבה ונפנה לפרשתנו, "פרשת תולדות"ונלמד מאבותינו על השקעות מניבות באמת , בניגוד להשקעות הרגילות שבהם ככל שהרווח גדול יותר כך גם רמת הסיכון להפסד הקרן גדלה.  בהשקעות של האבות הרווח הגדול מובטח!

חשוב להדגיש ,שלפעמים ,השקעה כספית אינה מניבה רווח כספי אלא   הרבה יותר מזה.

החתונה היהודית הראשונה מופיעה בתחילת הפרשה. ויהי יצחק בןארבעים שנה בקחתו את רבקה-לו לאשה".הנישואין הראשונים מופיעים בפרשה , אך השידוך מופיע בפרשה הקודמת ,כאשר אליעזר עבד אברהם נשלח על ידי אדונו לחפש אישה לבנו  יצחק. נאמר "וכל טוב אדוניו בידו" ,מפרשי התורה מסבירים שאברהם העניק לאליעזר שטר מתנה עלכל רכושו עבור יצחק וזאת ,כדי לעודד את משפחת הכלה להסכים לשידוך.

זאת, הייתה נראית השקעה לא הגיונית ,כי הרי, אברהם היה צריך להשאיר לעצמו חלק מהרכוש כדי שיוכל להתקיים בשאר שנות חייו עד מותו…  ובכל מקרה מדוע צריך להעניק את כל הרכוש?? מספיק שמשפחת הכלה יראו שיש לו יכולות לקיים משפחה בצורה מכובדת ובדרך להעניק להם מתנות. השאלה מתחזקת כאשר נתבונן בעבר,כשהתורה מספרת לנו, שאברהם היה בעל נכסים רבים ויכל להסתפק בהשקעת רק חלק מרכושו כדי להרשים את משפחת הכלה ?

אברהם ידע, שהוא משקיע בפרויקט חייו,שעבורה נותנים את כל החיים. אברהם היה אבי עם ישראל והוא רצה לשמר העם  לדורות ,כפי שכך נעשה עד היום הזה וזאת ,למרות שבדרך ישנם אנשים או קבוצות שונות המנסות לטשטש את סוד ויסוד קיומו של העם. אך בהבטה כנה על המציאות- עם ישראל חי וקיים ,גם אם בדורנו,בתעודת הזהות ,החליטו למחוק את הלאום ושישנם אנשים שלא רואים בחיי המשפחה היהודית כדבר קדוש. ישנם אנשים שמנסים מהסיבות השמורות עימם לנגח את דרכו של אברהם אבינו/אביהם. אברהם החליט להשקיע בנישואי בנו את כולו ואילו היה נותן רק חלק מרכושו ולא משנה גודלו ,היה נחשב שמעניק מרכושו .כאשר העביר את כל רכושו ,יצר מציאות חדשה בכך שהעניק גם את עצמו ומהותו, אבי עם ישראל.

תורת החסידות מעניקה לנו הסבר נוסף ועמוק: נשואי יצחק ורבקה מייצגים את הייעודשל הבריאה כולה ,התאחדות של הנשמה בגוף וליצירת עולם שיורגש בו הבורא .יצחק איש ארץ הקודש שבעת שנעקד על גבי המזבח  נהיה גם הוא עצמו קדוש ,הוא מסמל את הנשמה .רבקה בת למשפחת בתואל הארמי ולבן הרמאי, שגרה בחו"ל, והייתה כשושנה בין החוחים" מסמלת את הגוף.

אכן השקעה המניבה היום ,אלפי שנים לאחר שבוצעה ,אנו עדיין משמרים את המשפחה היהודית ושומרים על ניצחיותה.

השקעה נוספת של יצחק מופיעה בפרשה שלנו וממנה אנו למדים הלכה למעשה,ומהי?להשמצוות נתינת המעשר,כלומר, להפריש עשרה אחוז מרווחיו לטובת העניים הזקוקים לכך.

"ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'"  ,התורה מספרת ,שלמרות שהוא חי באזור שהקרקע קשה ואותה שנה הייתה שחונה עם מעט משקעים, השדה הוציא יבול רב .רש"י ,מפרש התורה ,מפרש, שלאחר שהעריכו את היבול לצורך הפרשת עשרה אחוז לעניים ,נעשה נס והתבואה הכפילה עצמה פי מאה! וכן הגמרא במסכת שבת לומדת מכך "עשר- בשביל שתתעשר".אכן ,בפסוק הבא ,התורה מציינת את התוצאה "ויגדל האיש -ויהי לו מקנה צאן וכו'".

 יהודים רבים מקפידים על מצוות המעשר ולמרות ההכנסה העמוקה של היד לכיס והוצאות סכומים מכובדים שעמלו עליהם רבות ,הם אינם רואים את העני שבזכותם זכו לחיים נורמליים ,כפי שכל אדם מצפה עלי אדמות, אלא את הרווח מהמעשה.

כולנו מכירים את עולם ההשקעות ,שפעמים אנשי הפרסום עובדים שעות נוספות כדי לעבוד על ליבנו ולטשטש את היכולת השיפוטית של שיכלנו והתוצאות לא מאחרות לבא ,עוגמת נפש רבה מההשקעה שירדה לטמיון.

אז בואו נתחבר לעולם ההשקעות  היהודי, שאולי צריך להשקיע בו מאמץ ועבודה פיזית ונפשית רבה הכוללת מלחמה כנגד חלק מהרצונות הגשמיים שלנו ,אך יש  מאה אחוז רווח.בהצלחה!

בטכנולוגיה המתקדמת של היום ,אנו יותר ויותר למדים לנצל זמן ,לנצל מקום. המעביד יודע שזמן ומקום שווה כסף. פעם ,תפקידו של איש  האפסנאות היה לדעת לנהוג על מלגזה ולסדר משטחים, אך היום החלק המרכזי בתפקידו לדאוג שחומרים ישהו במחסן במינימום זמן. כי כל מ"ר עולה כסף בכל יום.

 בכל מפעל מכובד יש יחידה של משאבי אנוש שחלק מתפקידם לאבחן את יכולות המועמד לעבודה ,הכולל  ידע מקצועי ומהירות ביצוע. במפעל הדרישות ברורות ולכן קל לבדוק האם היכולות תואמות לדרישות.

הידע המקצועי המתקדם לצד הטכנולוגיה נותנות פריון עבודה גדול יותר מהעבר, אך שום מקום עבודה ,בעקבות ההספק המוגבר שנוצר ,לא ייתן לעובד חופשות ,אלא ידרוש מעימו למלא את המכסה החדשה בהתאם לכלים הפיזיים והארגוניים שקיבל.

נושא זה ברור לכל עובד שמחפש עבודה היום. אך כיצד אנו מנצלים את הזמן האישי שלנו ? מידי בוקר כשאני שב מהתפילה ,אני רואה אנשים הממתינים לאוטובוס שיסיע אותם אל מקום עבודתם  וכולם כמעט ללא יוצא מהכלל ,עיניהם לא משים ממסךהסמרטפון? אייני חושב שהם נמצאים באתרי למידה למיניהם… האם זה נקרא ניצול זמן?

השבוע  ,בפרשת "חיי שרה" אנו מקבלים טעימה וכוח לדעת מהו ניצול זמן אמיתי. התורה מדברת על כך שאברהם ושרה ניצלו את זמנם בצורה מקסימלית . המבחן של כל אדם באם הוא מילא את היעדים שהציבו בפניו ,נמדד בסיום העבודה.

בפרשת חיי שרה ,המסכמת את קורות חיי אברהם ושרה, כותבת התורה:"ואברהם זקן בא בימים". החכמים מסבירים,"זקן"-הכוונה לאדם שקנה חכמה וניצל את ימיו ללימוד התורה ו"בא בימים" שלא היה יום שלא מילא אותו בקיום מצוות.

לימוד התורה ממלא את נשמתו של האדם  וקיום המצוות מתקן את עולמו. יש אנשים המשקיעים את כל זמנם בלימוד התורה ,אמנם הם מקדמים את ההתעלות האישית שלהם אך מזניחים את תיקון העולם.את מצוות הם מקיימים בדרישות המינימליות אותה התורה חייבה.וישאנשים שכל זמנם מוקדש לעזור לזולת ומזניחים את העצמה האישית החיובית שמגיעה על ידי לימוד התורה.

הייחודיות של אברהם אבינו הייתה בכך שהשקיע את מירב כוחותיו בשני המסלולים הללו . כל אחד מהמסלולים מייצר ענין אחר . התורה , תורת ה' יש בה קדושה מיוחדת ומשויכת לעולמות הרוחניים ,העליונים.כאשר אדם רוכש בשכלו את התורה הוא גורם להורדת הקדושה האלוקית אליו, דואג לשלמות האישית שלו.   קיום המצוות הגשמיות  גורמות להחדרת קדושה בעצמים הללו ומרוממת אותם למקום נעלה יותר. מטרת המצוות לקדש את העולם הגשמי.

היכן אכן נכון להשקיע יותר ,בחיבור לחוכמת התורה ?או בדאגה לקידוש ותיקון העולם?

כל המטרה שנשמתינו ירדה אל תוך גופינו בעולם הזה,כדי ליצור שינוי חיובי בעולם ולכן צריך להשקיע ולהשפיע לטובה על הסביבה  בה הוא דר על ידי המצוות. אך במקביל ,לא לשכוח את עצמו ואולי יותר מזה, על ידי שישקיע בעצמו ,יהיה לו את הכוח להשפיע על סביבתו.

מאברהם אנו למדים כיצד להשקיע בשלמות בשני העולמות וכן, למדים את המטרה העיקרית אותו נדרש האדם לבצע בעולם ,חיבור נכון של הנשמה בגוף .

לאדם ,אין שליטה על הזמן שבו יהיה עלי אדמות , גם מי שהוא בעל ממון רב שיכול להביא את גדולי הרופאים כאשר יחלה ,בסופו של דבר הרופאים הם שליחים של בורא העולם ,כאשר כתב השליחות שלהם נמצא בתורה בפסוק "ורפוא ירפא" ומכאן- שנתנה רשות לרופא לרפא, אך אם משמים נקבע ,שהגיע זמנו של האדם להיפרד מהעולם, שום הון שבעולם לא ישנה את המציאות. תשאלו את הרופאים…

לאדם יש בהחלט יכולת לשלוט על מעשיו ולמלא בתכנים חיוביים את ימיו. אם רק ירצה שנשמתו תשלוט על רצונותיו הגשמיים, שלא תמיד עומדים בשורה אחת עם חובותיו.

אברהם שהיגע "זקן ובא בימים" אל סוף ימיו ,כפי שהסברנו את הכוונה קודם לכן, נותן לכל יהודי את הכוח לנצל את הזמן כיאה ולא לשורפו .עם  הטכנולוגיה המתקדמת להבין מהר והרבה יותר את דברי התורה ולקיים מצוות רבות יותר,זו זכות שהיא חובה.

                                                

מחייו של אברהם אנו למדים רבות. אברהם אבינו במשך ימי חייו עובר עשרה ניסיונות בהם ה' בוחן את רמת המסירות שלו לדרך ה'. הראשון שבהם מופיע בתחילת הפרשה הקודמת בו הוא מצווה – "לֶךְ־לְךָ" תעזוב את פינת הנוחות ותלך אל הלא נודע. אכן, בדרכו, הוא נאלץ לעזוב את הארץ המובטחת, ארץ ישראל, וזאת בעקבות הרעב. לקראת סוף פרשתנו, "פרשת וירא", מופיע הניסיון האחרון. 

בשני ניסיונות אלו מופיע צמד המילים "לֶךְ־לְךָ",בניגוד למקומות האחרים שמופיע הציווי של הליכה. מדוע בשני הניסיונות הללו הניסיון הראשון והניסיון האחרון מוסיפה התורה את המילה לֶךָ? מה הכוונה לֶךָ?

מהלך חייהם של עם ישראל דומה למהלך חייו של אברהם אבינו. אברהם יצא מחרן לדרך הנמשכת עד היום על ידי עם ישראל ותגיע ליעדה בקרוב ממש בעת ביאת משיח צדקנו. כפי שלמדנו בעבר, דרכו של אברהם הייתה מלאה בעליות ומורדות. כשנתבונן לעומק, נראה דרך, המכילה ירידות ועליות ובסוף הדרך אנו נמצאים למעלה. גם בדרכו של העם, למרות הירידות הקיימות בדרכה בסופה נגיע לאחדות המיוחלת. כפי שחכמינו אומרים, שמי שלא רצה להיגאל ממצרים והעדיף להישאר משועבד לפרעה – נשאר. אך בגאולה העתידה, כולנו נצא ממאסר הגוף, נגיע אל העליה השלימה ואל הגאולה השלימה.

אצל היהודים במיוחד, אנו רואים את ההליכה הלא נגמרת… כיצד אנשים מחפשים עצמם ולא נרגעים כל עוד שלא מצליחים להרגיע את נשמתם ולהגיע אל הדרך שבה הנשמה מרגישה שממלאה את ייעודה. לא פעם יוצאים למסע מסביב לעולם כדי למצוא מרגוע לנפש. מסע שמגיעים בו למנוחה ולנחלה כאשר נוחתים באחד מבתי חב"ד ולצד הטיפוח החומרי במזון טוב זוכים גם במזון לנשמה המרגיעה את הצמא.

"לֶךְ־לְךָ" הכוונה לך אל עצמך, לך תגלה את כל הכוחות הטמונים בך, תגלה את היכולות שלך. הניסיונות שאברהם עבר ובניו ממשיכים להתמודד עמם, באים במטרה לגלות את הכוחות הטמירים שיש לכל אחד אשר מוטבעים בכל יהודי.

גילוי הכוחות אינו במטרה שיטפחו לך על השכם, אלא בשביל לדעת מה הדרישות מכל אחד  והרי הדרישות נגזרות מהיכולות. חשוב שאדם ידע היכן הוא צריך להיות ולהוביל ולא היכן הוא רוצה להיות.

את "לך-לך" חייבים להעביר גם לילדים ולא לתת להם להישאר במקום שנוח להם. בהחלט, לפעמים צריך להתמודד עם הילדים שאינם מעוניינים להתמודד… לפעמים צריך ליישר אותם על מנת להחזירם לדרך הישרה. "חנוך לנער על פי דרכו" כשמיישרים צריכים להיזהר שלא לשבור, אך חייבים להשקיע מאמץ שגם אצל הילד יהיה "לך-לך", שיימצֶה את היכולות שלו. ככל שהשקעה תהיה בגיל צעיר יותר כך ההצלחה תהיה ברוכה ומרובה בגיל מאוחר יותר.

מקורות חייו של אברהם אנו למדים כיצד לא להתרגש מהטענה הנפוצה שבעולם הרוב קובע. הרי עם ישראל הם מיעוט בעולם "אתם המעט מכל העמים" כיצד אפשר להתעלם מהדרישות של אומות העולם לוותר על שיטחי ארץ ישראל שהוענקו לאבותינו. הרי הם הרוב…? כיצד אפשר להתעלם מהנשק והתחמושת הסובבים אותנו ולהיתפס בהבטחה הכתובה בתורה?

אכן, יש יהודים רבים, החיים בארץ והדורשים לוותר כי אין לנו דרך אחרת.גילוי האטום נותן לנו את המענה. בעבר היה ברור שהכמות מעניקה כוח וככל שהכמות גדולה יותר כך הכח חזק יותר. לאחר גילוי האטום מתברר שאין צורך בכמות הגדולה אלא בגילוי האיכות הנמצאת בכמות. דווקא על ידי חלוקת החלקיקים הקטנים מגיעים לאנרגיה עצומה.

יחזקאל הנביא כותב "אחד היה אברהם" – אברהם מצד אחד של העולם וכנגדו כל העולם. אך דווקא עליו כיחיד כתוב "וירש את הארץ". אברהם מצליח ליצור שינוי אמיתי בעולם, ה"לך-לך" של אברהם אבינו ביקע את החלקיק, אברהם גילה את הכוחות העצומים שהיו חבויים בו ולכן הצליח לגבור על הכמות העצומה שעמדה מולו.

כך גם היום, אם נעצים ונגלה את הכוחות העצומים שה' העניק לנו, נגרום שלא נסמוך רק על הפצצות הגרעיניות שאנו מחזיקים, אלא על העצומה הרוחנית שתגרום לכל יהודי להאמין בצדקת דרכו וכן לגרום לאומות להשלים עם כך.