קטגוריה: טור שבועי

                          

השבוע חווינו במעבר קיצוני, לא רק במזג האוויר, אלא גם במצב הרוח הנגזר מההיסטוריה היהודית. ביום ראשון הגענו לשיא הצער והיגון על האסונות שפקדו את עמנו בתאריך זה ובראשם חורבן שני בתי המקדש שעד היום אנו צופים בחורבנם. אמנם, שועלים לא מסתובבים בהר הבית, אך לעת עתה, לצערנו, זרים שולטים בו ומנסים בכל כוחם להנציח את החורבן.

ביום תשעה באב הצער לא נמצא רק עמוק בלב, אלא גם בצעדים שאנו נוקטים, היוצרים עינוי: איסור אכילה, שתייה, שמיעת מוסיקה ועוד ומיד לאחר צאת הכוכבים ובמיוחד למחרת היום פורצת השמחה להיכלנו!

השבת , פרשת ואתחנן, אנו מגיעים לשיא השמחה, יום ט"ו באב כפי שאמרו חכמינו ז"ל – "שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".

בימי בין המצרים התאבלנו והצטערנו על החורבן. מה גורם לנו ביום שאחרי לשמוח? הרי בית המקדש עדיין לא נבנה?

יהודי צריך להיות בכל רגע נתון בשני מצבים, מצד אחד צריך להיות בשאיפה להגיע לפסגת הטוב, לשאוף להגיע לגאולה הפרטית שלו שתוציא אותו מהאזיקים שיצרו הרע מצמיד לו, שתוריד את המסך המעלים מאיתנו לראות בגלוי את האבא, ה' המחיה אותנו והמעניק לנו כל טוב בכל רגע. הסתכלות על כל הטוב העתידי שאינו קיים היום תגרום לו צער על כך  שהמציאות הוורודה הזו עדיין לא הבשילה, אך מצד שני לראות לאלו הישגים הגענו ולהתבונן בתחנות שיקדמו אותנו להשגת היעד.

הכרת ההישגים משמחת אותנו, מדרבנת אותנו ונותנת לנו כוח לעמול כדי להגיע ליעד הנכסף.

ישנו כלל שידיעת המחלה הינה חצי תרופה. בימים שהזכרנו את החורבן, עסקנו בהכרת המחלה שגרמה לנזקים חמורים בגוף ובנפש. התבוננות בחורבן גרמה לנו להבין ששנאת חינם היא מחלה ממארת הפוגעת בכל חלקה טובה שפגעה גם בליבנו, בבית המקדש שהעניק לנו את החיות הרוחנית מתוך השכינה ששרתה בו. בימים הללו למדנו את התרופה למחלה – "אהבת חינם"!

לאחר תשעה באב אנו שמחים, כי מתבוננים באירועים שגרמו לכך שט"ו באב משמש כחג מיוחד. הרבי מליובאוויטש מסביר שחוט השני העובר בכל האירועים, היא התרופה למחלה, היא אהבת חינם. ביום זה הותרו השבטים להינשא זה עם זה לאחר ששבט בנימין הוחרם וכמעט נכחד מהעולם. ביום זה תרמו עצים להקרבת הקרבנות בעבור כל יהודי שיזדקק לכך. חכמי המשנה דאגו ביום זה למעוכבי השידוכים שימצאו את בחיר ליבם.

כדי שלאהבה תהיה חג נצחית היא  צריכה להיות "אהבת חינם", אהבה ללא תנאים מוקדמים. אהבה  התלויה בדבר, אין לה קיום נצחי וברגע שהסיבה תתבטל – תבוטל האהבה. אנחנו אוהבים את ה' רק בגלל שהוא אבא שלנו, אנו יצירי כפיו וגם אחים אוהבים רק בגלל שהם אחים.

כשם שמעשים רעים פוגעים באהבה, כך מעשים טובים מקרבים את האהבה. מקומנו האמיתי נמצא באהבה.

הסיפור הבא יכול להמחיש זאת. היה זוג שהאהבה ביניהם התפוגגה אט אט והבעל החליט שכדאי שאשתו תפרוש כנפיים ל"עולם שכולו טוב" שלא תפריע לו בחיים. הוא פנה אל הרב "שיברך אותה בברכה שתעלה אותה אל עולם האמת", הרב קיבל את בקשתו אך הציב תנאי להצלחה. חודש ימים הוא חייב להעניק לה כל טוב, הקשר היה כה רעוע ביניהם שבכל תנאי היה מוכן לעמוד  ולכן  מידי יום חזר מוקדם מעבודתו, עזר בטיפול הילדים ונקיון הבית וכו'. האשה, בתחילה חשבה שמשהו אצל בעלה לא תקין, אך כשהדבר נמשך הבינה שהחליט לקחת אחריות ולהחזיר את החיים הטובים לבית. בשל כך, החליטה שגם עליה להיות שותפה במאמץ ודאגה לקבל אותו בארוחה טובה מידי יום. עבר חודש והרב מצלצל ומזכיר לו שאם עמד בתנאים אפשר למלא את בקשתו. הוא ביקש מהרב לחכות עוד שבועיים…

שלום בית בנוי על ערכים. דווקא עכשיו, לקראת שבת ט"ו באב, נתחבר אל הערכים שלנו, של כולנו, הדבק שאמור לחבר בינינו ואזי נוכל להמשיך לשמוח ולהגיע לריפוי הסופי של מחלת העם. אנו מכירים הדרך הנכונה שתביא את הרפואה השלימה ותגרום לחיבורים הטובים, עד לחיבור השלם עם ה' בבנין בית המקדש בקרוב.

"משנכנס אב ממעטים בשמחה". אכן, זו ההלכה 'היבשה' האומרת – שבגלל הצרות שאירעו לעם ישראל בתקופה זו של השנה, בהם חרבו שני בתי המקדש – אנו אבלים על כך עד ימינו.  הגישה החסידית המאירה, אינה מתעלמת מההלכה שצריכים לקיימה ככתבה וכלשונה, אך דואגת שנעשה דברים שבעקבותיהם נוכל לשמוח באופן המותר, כי את אבלות של "אב" אפשר למעט על ידי שמחה של מצווה.

הדרך הטובה יותר היא לנהוג בעניינים שיבטלו לחלוטין את הסיבות לחורבן ותכשיר את הקרקע לבנין. אם כן, כיצד נגיע למציאות הזו שאנו מידי שבוע חושבים, מדברים וכותבים על כך? כיצד נבטל את החורבן שנבע משנאת חינם בהענקת אהבת חינם ללא הגבלה?

כאשר אנו רוצים להכיר בגדלותו של האדם לאחר מאה ועשרים, אנו מתבוננים מה הוא הוריש? אילו בנים השאיר? וכן להביט מיהם האנשים המלווים אותו למנוחת עולמים? ולהתבונן בדרך אותה סלל לבאים אחריו.

בפרשה הקודמת, שפתחה את תשעת ימי חודש אב, קראנו על פטירתו של אהרון הכהן, המוגדר על פי חכמי ישראל בפרקי אבות – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התורה מספרת לנו שכל בית ישראל, אנשים, נשים וטף, בכו על פטירתו,  מפני שאהרון השקיע מאמצים רבים לשמר את השלום בתוך עם ישראל.

הרבי מסביר שאהרון ראה שיהודי שונא את רעהו הוא הבין שזה אינו נובע בגלל מידתו הרעה, פגם מהותי באותו יהודי, אלא רק כלי שלילי שעימו הוא מנסה להגן על כבודו. שנאה היא מידה מגונה שלצערנו, אנשים רבים נכשלים בה עתה, לצערנו כלי תקשורת ופוליטיקאים מלבים את אש השנאה לקידום עסקיהם… אך, אהרון הכהן הבין שהשנאה היא כלי להתגוננות מול החבר הפוגע בכבודו, לכן אהרון חיפש כל דרך להחזיר לאותו שונא את כבודו ולהעלים את השנאה ממנו. דוגמה ידועה על מידתו המיוחדת של אהרון שכאשר ראה שני ידידים, שאין פניהם כתמול שלשום, שכל אחד מהם הרגיש פגוע מהשני, הוא יצר מציאות שכל אחד ירגיש שהשני מחפש את הדרך להחזיר את הידידות למקומה האמיתי על ידי שהיה מציג לכל אחד בנפרד כמה חברו מצטער על שקרה ומחפש כל דרך להגיע לחברותם הקודמת הטובה. התוצאה לא איחרה לבןא – השנאה נעלמה! האהבה והידידות חזרו.

בתחילת פרשתנו פרשת דברים, משה מלמד אותנו כיצד להעיר לזולת בלי ליצור שנאה. בדרך כלל כשאדם רואה חיסרון אצל החבר ומעיר לו על כך, הוא יכול לחטוף קיטון של רותחים, כי בטבע האדם שאינו רואה את הדאגה של החבר הבא לעזור לו לתקן את מעשיו, אלא מרגיש שבא לגלות את קלקולו ברבים ולכן התגובה הראשונה היא כפירה פנימית בטענות הזולת.

משה מלמד אותנו מספר תנאים שצריכים להיות כדי להוקיר את המבקר על הערותיו. כאשר אדם מעיר לנו, אנו בוחנים אותו ולא את הביקורת, ומחפשים בכל דרך למצוא חיסרון במבקר כדי להתעלם מהביקורת. צריך להיות נקי מכל רבב כמשה, שאף לצרכי העם השתמש ברכושו הפרטי ולא נהנה על חשבון הציבור כפי שאמר, שגם את החמור שנשא אותו להנהיג את העם קנה על חשבונו.

ביקורת צריכה לבוא בזמן הנכון ולא לגרום להרגשה של זריית מלח על הפצעים, כשם שמשה, נמנע מלהוכיח את בני ישראל כל עוד הם חוו את קשיי המדבר. רק בכניסה לארץ, כאשר ניצחו את העמים שבדרך – הוכיחם.  דבר נוסף, דברי תוכחה יש לאמרם ברמז, כפי שמשה רבנו הזכיר דברים שרמזו לחטאים, כגון -"די זהב" שרמז על ריבוי הזהב שגרם להם  לחטא העגל.

בימים אלו, ימי בין המצרים, לא נחקה את מעשה אחינו שיצרו את החורבן, אלא נחקה את מעשה אהרון שיצר אהבת חינם ואם יש צורך בתוכחה – נעשה זאת כמשה שגרם לשינוי החיובי מתוך אהבה. אלו הדרכים הנכונות ליצור שינוי משנאת חינם לאהבת חינם.

שנזכה לראות את בנין בית המקדש בתפארתו במהרה בימינו – אמן.

האם חשבתם פעם, מה היה קורה אם כולם היו בוחרים במקצוע הנגרות או הסנדלרות? התשובה שאין מה לחשוש כי זה לא היה קו מסע הנשמה בראי הפרשה רה… בחירת מקצוע אינו דבר מקרי אלא תוכנית שהוטבעה בנו ע"י הבורא, בחינות ההתאמה תפקידן לגלות אילו תכונות ה' העניק לנו.

השבוע נקרא פרשות "מטות-מסעי". בפרשות אלו מדובר על מסעות עם ישראל והכנה לכניסה לארץ. בשבוע שעבר קראנו בפרשה על חלוקת הארץ שנעשתה על פי הגורל. השבטים זכו בנחלת הארץ על פי הגורל מלמעלה. מדוע לא היה מספיק להושיב ועדת הקצאות שהייתה מקבלת פרטים על מנין האנשים בכל שבט ולפי המידע שבידם היו קובעים את גודל השטח לכל שבט?

ה', שהעניק תכונות לכל אדם ואדם, ידע לאיזו תעסוקה כל שבט נמשך ולכן בגורל ניתן לשבטים נחלה שמתאימה להם. האנשים שנמשכו לחקלאות קבלו שטחים חקלאיים והשבט ששייך למסחר, יבוא ויצוא קיבל את חוף הים וכו'…

פרשת מסעי מלמדת אותנו לא רק את מסעו של עם ישראל במדבר עד בואו לארץ ישראל, אלא גם את מסע הנשמה היהודית מעת ירידתה לעולם הזה ועד שובה אל ארץ החיים. עוד נלמד מהפרשה – את מסעו של העולם כולו, שמתחיל בעת בריאת העולם ויימשך עד הגאולה השלימה בקרוב ממש.

בינתיים, כשם שבמדבר, עם ישראל חווה עליות וירידות, מלחמות עם ניצחונות והפסדים, שבסופם הוא ניצח וירש את ארץ ישראל. כך גם  במסע האישי של כל נשמה יהודית בעולם הזה, ישנם קשיים רבים בדרך הנערמים על ידי היצר הרע, בכל יום אדם צריך "לצאת ממצרים" – להתמודד עם רשימת המטלות היומיות, להתגבר על המכשולים המנסים למנוע ממנו למלא אחר רצון ה' בקיום התורה והמצוות, לנצח ולהגיע ליום הבא. בדרך החיים הארוכה ישנן נפילות, אך אסור שהנפילה תפיל את האדם כי זו מטרת היצר, עלינו לדאוג שהנפילה תעורר אותנו ותגרום לנו לעצור, להתבונן על המציאות שבה נמצא ועל המטרות שצריך להשיג ולהתקדם הלאה…

גם במסע החיים של העם כולו היו תקופות קשות שאף אנשים נפלו בדרך. אך בניגוד ליציאת מצרים ש"חמושים עלו בני ישראל", כאשר אחוז גדול מהם, שלא הבין את מסע החיים היהודי – נשאר במצרים, לקראת סוף המסע, בגאולה הקרובה, אומר הנביא "כי לא ידח ממנו נידח" שום יהודי לא יישאר מאחור, לא יישאר בגלות.

בחיים, ישנם דברים רבים שאנו מציבים כמטרות, אך האמת שיש אמצעים שבעזרתם אנו משיגים מטרות אלו וכן משמשות כאמצעי למטרות נעלות יותר. לדוגמא, אדם הולך ללמוד תואר באוניברסיטה, התואר הוא אמצעי להתפרנס בכבוד אך גם הפרנסה היא אמצעי לחיות בכבוד והחיים הם אמצעי שעימו נרומם את הנשמה היהודית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו, להכשיר את העולם  הגשמי כבית לבורא עולם, כי בעצם זו המחשבה הראשונית של ה' בבריאת העולם המופלא והמורכב שבו אנו נמצאים. "סוף מעשה במחשבה תחילה", כאשר אדריכל מתכנן בית, רצונו הראשוני לבניית הבית הוא מקום ראוי ומכובד למגורים, הרצון יוכל להתממש רק לאחר הרכבת החלון האחרון בבנין.

הדרך להצליח לעבור בשלום את המסע הארוך כיחידים וכעם נמצא בכותרת של הפרשה הראשונה – מטות, עם ישראל נקרא גם בשם שבט, שנים עשר שבטים. הדומה לענף רך המחובר לאילן וגם בשם מטה , בפרשת מטות נאמר "ראשי המטות". המטה, הינו ענף  שנותק מהאילן ונעשה קשה. הנשמה, טרם בואה לעולם, מחוברת לה' כענף רך המחובר לאילן. אך לאחר ירידתה לעולם היא מתנתקת מאילן החיים, מה', אך נהיית קשה כמקל ומקבלת כוחות להתמודד עם קשיי העולם.

ובעולם, בדרך, אדם מנסה להתפרנס בדבר הקרוב לליבו, ה' דואג שלכל אחד יהיה מקצוע אחר בשביל לבנות עולם מתוקן.

אדם צריך להבין שהמקצוע בו הוא עוסק ועימו הוא מביא את הפרנסה לביתו – אינה מטרת חייו. שאדם חוזר אל מקור חייו לאחר מסעו בעולם הזה, לא יוכל לקחת עימו את הרכוש שצבר, אך המעשים הטובים שצבר בעקבות רכושו עולות עימו לעולם שכולו טוב.

כיצד עלינו להרגיש בתקופת שלושת השבועות שהחלו בתחילת השבוע? אלו ימים שעם ישראל נוהג בהם מקצת מנהגי אבלות, בעקבות חורבן בית המקדש לפני למעלה מאלפיים שנה. ביום י"ז בתמוז הובקעו חומות ירושלים ושלושה שבועות לאחר מכן חרב הבית.

תפקידנו בימים הללו הוא לא רק לבכות את העבר אלא גם ללמוד את העבר. לימוד והכרה בחוסר הגדול הקיים היום, שיביא אותנו לתשוקה גדולה, לראות את בית המקדש וירושלים בתפארתם. תשוקה, שתגרום לנו דווקא בימים הללו, במקום לשבת ורק להצטער על החורבן, לקום ולעשות מעשים שיוציאו אותנו מהחורבן לבנין.

הרבי בדרכו תמיד מלמד אותנו כיצד למצות את הטוב מתוך הרע. הרבי פנה לחסידיו ושומעי דברו ללמוד בימים אלו את הלכות בית הבחירה ברמב"ם. משניות מידות, העוסקות במקדש וכן את הפרקים בספר יחזקאל העוסקים בנושא המקדש. בימינו  ישנם אמצעי מדיה מדהימים שיכולים לתת לנו הרגשה כאילו אנו שוהים ממש בתוך בית המקדש וגורמים לנו לגעגוע גדול לבניינו ולאורו הרוחני שהוא מפיץ ולשלום שהוא יוצר בעולם.

ישנם אנשים שמרגישים שלא חסר להם כלום כי הם אנשים צנועים ומסתפקים במועט, אך יש אנשים שמרגישים שלא חסר להם מאומה כי הם לא למדו ואינם מכירים את החסר להם. אילו למדו – היו מרגישים.

ישנם אנשים הממשיכים היום את חיי השגרה כי לא עשו עבודת שורשים. הם רואים את עצמם כאזרחים שנולדו לתוך תקופה, והם חיים את ההווה, לא חוקרים את העבר ולא מביטים אל העתיד. הם מעבירים את החיים בצורה בריאה וכשיש קשיים הם מנסים לטפל נקודתית בקושי ולא מסתכלים אחורה להביט ולהבין ממה הקושי נוצר. פעמים, מטפלים בבעיה לטווח הקצר ובכך, מעצימים את הבעיה לטווח הארוך. לדוגמא, ילד שבוכה וצורח בדרישה לקבל מאביו עוד ועוד ממתקים. יש אבא, שרעש הבכי והצעקות של הילד מפריעות לו, הוא אינו מתבונן מדוע הילד אינו מפסיק לבקש מיני מתיקה, הוא גם לא חושב על כך שהשקט הזמני בנתינת עוד ממתק ייצור בעיה בטווח הרחוק יותר, הוא לא פתר את הבעיה אלא רק השתיק אותה ובכך מעצים את הבעייה העתידית. יש אבא, שמבין שתחנוני בנו משדרים חוסרים אחרים אצל הילד וכדאי לבדוק זאת ולמלא את חסרונו עם דברים חיוביים, גם אם ברגע זה בכיו של הילד יתגבר, התוצאות החיוביות יגיעו בהמשך.

כמה צריך להשקיע כדי לשמר את עם ישראל? יש כאלה שאינם מבינים כי לא למדו את ייחודו של העם ולכן הם מנסים בכל דרך להשוות אותו לכל העמים. הם אינם רואים בעיה עם מחיקתו הביולוגית של העם על ידי התבוללות בעמים אחרים, מבחינתם, חבל הארץ שיוצר את העם נדרש באופן זמני רק עד שיעבור העם ליבשות אחרות.

דווקא  בימי "שלושת  השבועות" שהסיבה העיקרית של חורבן הבית הייתה משנאת חינם בתוך העם, אנו צריכים לחפש כל דרך לאהוב את השני. לאהוב, הכוונה לדאוג שגם הזולת ירגיש שחסר לו. הכיצד? על ידי מציאת הדרך להעביר אל הזולת את החומרים הנדרשים שיגרמו לו להרגיש שחסר לו משהו חשוב.

בפרשתינו, פרשת פנחס, יש ללמוד מפנחס לשמר את העם במסירות נפש! כשאנו מפילים את החומות ומתבוללים עם אומות העולם, ה' מרים חומה מולנו והתוצאות ידועות…

הגמרא מביאה את סיפורה הקשה של מרים בת בילגה, בת למשפחת כוהנים מיוחסת שהמירה את דתה והתחתנה עם קצין יווני וכשפרצו היוונים למקדש, הצטרפה ללוחמים ובדרך, עלתה על המזבח עם סנדלים וזעקה "זאב זאב עד מתי מכלה אתה ממונם של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק"?

הרבי לומד מכך דבר מדהים, שלמרות שהמירה דתה, התחתנה עם גוי ונלחמה נגד היהודים – ברגע שראתה שעמה סובל, הלב היהודי שלה התחיל לבעור וצעקה לה' "למה אתה לא עוזר לעם ישראל". הייתכן? הכיצד?

הבה נעיין בשורשים שלנו, נבין עד כמה חסר לעם האחדות, ואזי נתחבר איש עם רעהו ונזכה לאור הגדול שיבקע מבית המקדש.

האם אנו יודעים מה היא הדרך שבה עלינו לצעוד? האם אנחנו יודעים אלו מעשים אמורים ליצור לנו סיפוק בחיים? ומה הם המעשים שאמורים לגרום לנו אכזבה מעצמנו?

האם ישנה מציאות שאנו מאוכזבים ממעשים שהיו אמורים להביא לנו סיפוק ומתמלאים סיפוק ממעשים שאמורים לאכזב אותנו?

אדם שחמד משהו וגנב אותו, באותו רגע מתמלא סיפוק מהגניבה אך לאחר מכן מתאכזב שלא הצליח להתגבר על יצרו. כמו"כ אם התגבר ולא גנב, למרות ש'הפסיד' כעת, לאחר זמן הוא ישמח על זה שלא נכשל.

לא פעם קורה, שההורים כופים על ילדיהם לעשות דברים שהם אינם מעוניינים ורק כאשר הם מתבגרים וצוברים ידע רחב יותר הם מגיעים ואומרים תודה להורים! או להיפך, כשלא הקשבנו להורים ולא רצינו להפסיד את הסיפוק המיידי אך כשגדלנו התאכזבנו מהתנהגות שבה הלכנו.

כל בר דעת מבין, שבבית הספר, מקבלים את הכלים שעמם אפשר להתקדם לחיים מאושרים ולכן כל מאמץ שמשקיעים בלימודים, הגורמים לציונים טובים במבחנים, מביא סיפוק. רק תלמיד שאינו מבין מדוע נשלח על ידי הוריו לבית הספר חושב שכאשר מבלים –  עושים חיים. יהודי, בעת לידתו מקבל מסלול עם מטלות שעליו לצעוד בו, את המטלות הוא מקבל ממי שיצר וברא אותו, מי ששם אותו על המסלול, בורא עולם.

המטלות עצמם ניתנו מה' למשה במתן תורה, אך חכמי ישראל, לאורך הדורות הסבירו את ציוויי התורה בשפה המובנת לאנשי דורם ופירשו מהם המטלות שעל האדם למלא בחייו עלי אדמות.

בשבוע שעבר סיימו בפעם הארבעים את הלימוד היומי בספר י"ד החזקה של הרמב"ם, ספר הלכה המקיף את כל המצוות הכתובות בתורה ולא רק המצוות האקטואליות לתקופתנו כשבית המקדש חרב ואיננו,  אלא לכל התקופות.

הרמב"ם בספריו, עוסק בבריאת העולם, בעולמות הקיימים מחוץ לכדור הארץ וגם בנבראים שהם רוחניים יותר, ככוכבים ומלאכים.

המעניין הוא שבעוד שרוב פוסקי ההלכה עוסקים רק כיצד ליישם את המצווה, הלכה למעשה, הרמב"ם מתייחס למשהו עמוק יותר, להכרת הבורא, הבריאה. הרמב"ם מתייחס גם לשאלה, כיצד צריכה להיות ההיכרות בין היהודי לבורא.

ההלכה הראשונה ברמב"ם היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי" הרמב"ם לא מדבר על אמונה בה' אלא על ידיעה. אכן, גם בתורה עצמה, בספר דברים, נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים". בעוד שישנם אנשים החושבים שהאמונה הפשוטה, ללא כל הבנה שכלית היא הנכונה ביותר, מדברי הרמב"ם נראה שיש להבין עד כמה שהשכל האנושי יכול להשכיל בהכרה במציאותו של הבורא ורק במקומות שהשכל מוגבל שם מכניסים את האמונה.

בפרשתנו "פרשת בלק" אומר בלעם: "ויאמר בלעם…חטאתי כי לא ידעתי". שואל השל"ה הקדוש, אם הוא לא ידע – מדוע הוא חטא? ומשיב, ה' העניק לאדם שכל כדי ללמוד ולדעת ולכן חוסר ידע הגורם לעשיה שלילית לא יכול להצדיק המעשה. כדברי השל"ה בדברי בלעם שהחטא הוא "לא ידעתי".

לימוד התורה הרגיל, מביא אותנו להכיר את המצוות שה' ציוה עלינו, אך עדיין איננו מכירים בגדולת ה'. אמנם, לימדו אותנו שאת מצוות ה' עלינו לקיים רק בגלל שה' ציוה אך יוצא שאנו עושים אותם מתוך כפייה, הדרך להכרת גדולתו של ה' בשכלנו הגשמי עוברת בתורת החסידות, תורה שדרך חכמה בינה ודעת, אנחנו לומדים ויודעים את גדולת ה' ומתמלאים בסיפוק כאשר אנו ממלאים אחר ציוויו.

כאשר נקבל פקודה לבצע משימה קשה ומורכבת, מי שיגרום לנו להתמלא בסיפוק או להתאכזב הוא – נותן הפקודה. כשנקבל פקודה ולא נכיר את הרווח שיצא לנו מזה נעשה את הדבר בכפיה, אך כאשר נכיר בגדלות הבורא ונבין שהמצוה מחברת אותנו אליו נתמלא בשמחה.

האדם, בעת לידתו, דומה לאדם שנולד עם יבלת בעיניים, המונעת ממנו להביט באור השמש. הורדת היבלת תגרום לו ליהנות מאור השמש ומהעולם כולו. אדם עם "יבלת" בעיניו הרוחניים הגורמים לו להביט ולהכיר רק את העולם הגשמי וממנו הוא נהנה. רק הורדת היבלת על ידי לימוד תורת החסידות תפתח לו צוהר לעולם הרוחני והנצחי ותגרום לא להנות מהמסלול הרוחני של החיים ותייצר לו סיפוק ואושר אמיתי ונצחי.

האם האמונה היא כלי שלוקח אותנו אל המציאות האמתית, או כלי שדרכו אנו מנסים לברוח מהמציאות?

האמונה היא כלי מרכזי בחיי היהודי, כלי שמסייע לשרוד כיחיד וכעם, גם בתקופות שההישרדות הייתה כנגד כל הסיכויים. כעיקרון, האמונה אינה דבר שִכלי, אך רכישת ידע והבנה שכלית בהחלט מקרבים אותנו אליה.

משה רבנו, מנהיגו הראשון של עם ישראל, נקרא "רעיא מהימנא" – רועה האמונה. לכל יהודי, ללא יוצא מהכלל, יש אמונה השוכנת בתוכו, כדברי הגמרא: "ישראל מאמינים בני מאמינים". פעמים, אמונה זו יכולה להיות מכוסה עמוק בתוך רגשות הלב ואף ברגע האמת, כאשר יצר האדם משכנעו לעשות מעשים הנוגדים אותה, הרגש נשאר כבוי והאדם נכשל. משה רבנו, מנהיג כל העם, העניק את האמונה שחודרת אל הלב ומחברת את הרגש אל השכל ובכך, יפעל לפי צו מצפונו היהודי. הוא מעיר את האמונה החבויה.

בהיסטוריה היהודית, ידועים שני אירועים שבהם האמונה ניצחה ובעקבותיהם אנו חוגגים את חנוכה ופורים, שתי תקופות שבהם ניסו בכל מחיר להרחיק את היהודים מיהדותם. בשני מקרים אלו לוּ היהודים היו מתרחקים מיהדותם, לא היו פוגעים בגופם, והנה, דווקא  שם החל תהליך הפוך – חיזוק האמונה. בימי מרדכי ואסתר, לא רק שלא המירו דתם אלא במסירות נפש למדו תורה ומהתוצאות – מהניסים שאירעו לאבותינו – אנו נהנים עד היום לחגוג את הניסים.

כמשה בדורו, כך בכל דור יש את המנהיג המעניק את האמונה. בשושן הבירה נתן מרדכי היהודי את הכוח להמשיך ולפעול בהתאם לאמונה היהודית. בתחילת השבוע, חל יום הסתלקותו של הרבי, שהעניק לעם ישראל, בדור שאחרי השבר הגדול – השואה – את האמונה הגדולה. עד היום, צבא שליחיו, ההולך ומתעצם משנה לשנה ברחבי העולם, יהודים רבים ברחבי העולם זוכים להיפגש עימם וליהנות מהגשמיות והרוחניות שהם מעניקים להם במאור פנים. הוא לא רק פעל למען האמונה בה' שתהיה אצל כל יהודי ללא יוצא מהכלל, אלא האמין ביכולות של כל יהודי, שעל כך מעידים מאות האלפים שביקרו אצלו, או שזכו ממנו למענה בכתב, בו הצליח להעצים בהם את היכולות שהיו חבויות  בהם, כאשר הראה להם את האמונה הגדולה שהוא מאמין בהם.

על חשיבות האמונה של המנהיג בעמו אנו למדים בפרשת השבוע, פרשת חוקת, שאחת מהסיבות שמשה רבנו נענש שלא יכנס לארץ ישראל נבעה מכך שאיבד את האמונה בעם כשאמר "יען אשר לא האמנתם בי".

גם היום ודווקא היום עלינו להתחבר יותר למנהיג הדור. ישנם אנשים הטוענים שהם פועלים בהתאם להגיון והשכל הקיים בהם והאמונה שייכת לאנשים לא נאורים. המילים אולי יפות, אך המציאות מראה אחרת. אין זה סוד שהסיבה היחידה ששמרה על ההישרדות של העם שלנו היא החיבור לבורא עולם על ידי קיום תורתו ומצוותיו. כל דבר אחר שהיה בעם שלנו היה קיים גם בעמים אחרים שנעלמו מהעולם. אפשר להבין בהיגיון יהודים שאינם שומרים את כל התורה והמצוות, כי ה' נתן לנו "במתנה" את היצר הרע שמושך אותנו להנאות גשמיות בעולם הזה ופעמים רבות על חשבון קיום רצון ה'.

ישנם יהודים ומנהיגים המנסים לחתוך את האילן עליו הם יושבים. מנסים להפיל את החומה הביולוגית היהודית שאמרה שיהודי הוא זה שנולד לאם יהודיה או שנתגייר על פי ההלכה היהודית. מנסים למחוק את השבת שהיא האות בינינו לבין ה', מנסים בכל דרך לתמוך באויבים שלנו ואף מקבלים מחיאות כפיים מאומות העולם… לא הגיוני…

מהרבי אנו לומדים לזעוק ולצעוק ולומר להם, אתם לא הגיוניים אתם טועים חיזרו בכם! ובמקביל לזכור שבתוכם שוכנת האמונה היהודית ויתכן שאנו אשמים שלא הצלחנו ללבות את הגחלת העמומה שבהם.

אנחנו נמצאים בתקופה הדומה לאונייה שמפליגה  בים סוער, ישנם שני תנאים שהמסע יעבור בשלום, רב חובל טוב שיודע להתמודד עם הגלים ומלחים הממלאים אחר הוראותיו, וכמובן הכרת היעד אליו מפליגים כדי לקבל כוח לעמול ולהגיע למטרה. אנו שטים אל הגאולה השלימה. רב החובל הוא המנהיג, דרכו של הרבי מנהיגה אותנו ומלמדת אותנו מהו היעד. שנזכה כולנו יחד להגיע ליעד הנכסף בקרוב.

אחד מאדמורי חב"ד שיחק פעם בילדותו עם אחיו, האח הגדול הרגיש שלא בנוח שהוא נמוך מאחיו הצעיר. לכן, חפר בור קטן וביקש מאחיו שייכנס לתוכו, לאחר מכן עמד לידו ואמר "אני גבוה ממך"… האמא צפתה במתרחש מהצד ולאחר מעשה פנתה לאח המבוגר ואמרה, באם אתה רוצה להיות גבוה יותר, אל תדחוף את אחיך למקום נמוך, אלא תיקח אבן גדולה ותעמוד עליה וכך תהיה גבוה מאחיך בלי להשפילו. לצערנו, השיח הציבורי היום, במקום שכל אחד יעצים את העשייה החיובית שלו, הוא מתעסק בהנמכת הזולת על ידי הצגת העשייה השלילית שלו. הדבר מתבטא  בדברי אישי הציבור וגם בכלי התקשורת השונים העוסקים בלהעצים את חסרונות האחר כדי להאדיר את  החפצים ביקרם. אויבנו מחככים את ידיהם בסיפוק "שמלאכתם נעשית על ידי אחרים" מנצלים את המצב ומגבירים את האיום עלינו, על כולנו.

פרשת השבוע קורח מאירה לנו את השבוע. כאשר אנו מביטים בראשונה על הפרשה, יכולים אנו לעשות העתק הדבק למציאות הנרקמת מול עינינו. קורח, דורש את כבודו בשם הצדק והשוויון. קורח, בעל יכולת רטורית טובה מצליח לאסוף סביבו נפגעים פוטנציאליים נוספים. קורח, נפגע שמשה ואהרון קיבלו מלכות, כהונה והתפקיד הבכיר הנוסף של נשיא השבט הניתן לבן דודו, על אף שלדעתו הוא קדם. שבט ראובן נזכר שגם הוא פגוע, כי ראובן היה הבכור והבכורה הועברה ליהודה ויוסף, תפקידי הבכורים הועברו לכהנים.

קורח רצה לבטל את ההתנשאות, דרש את האחידות. אך אין מציאות כזאת. יש אחדות הכונסת תחתיה את השונים ויחד עם זאת משאירה כל אחד במקומו ועם תכונותיו. יעקב אבינו כשמברך את בניו, הוא אינו מברכם שיהיו אחידים, אלא שכל אחד יבליט את הייחודיות שלו ויתרום את חלקו למען האחדות והעשייה המשותפת. בפרשת ניצבים ה' אומר "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" הוא מדגיש את האחדות ולא האחידות, שהרי כתוב "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם" אנו רואים הבדלי מעמדות שיחדיו יוצרים את השלם, כאשר כל אחד ממקומו.

אדם בריא, הוא אדם שכל איבריו מתפקדים, כל אחד נותן את תרומתו לבריאות, כל אחד ממקומו. הרגל, נמצאת במקום נחות אך היא נותנת את תרומתה שהראש יגיע למקום שהוא רוצה, ומאידך, הראש נותן לרגל את היכולת לחיות.

את האור אנו מקבלים ממעשהו של משה. למרות טעותו החמורה של קורח שגם כשניסו להעמידו על טעותו הוא עמד על דעתו והמשיך להמריד כנגד המנהיג, משה. כל מנהיג אחר היה שמח שיסלקו את המורד, אך משה, גם לאחר ששומע את החלטתו של ה' להעניש את קורח ועדתו. הוא לובש את גלימתו המפוארת וצועד ליד בתי המורדים אולי יחזרו מדרכם הרעה.

כאן יש מבט מואר. משה רבינו, מנהיג העם, רוצה לשמר את כל העם, כי הם חלק בלתי נפרד מגוף העם וגם אם ישנו איבר חולה, הוא רוצה לרפאו ולא לכורתו. הוא מפריד בין מעשיו של החוטא לבין גופו ונשמתו, הוא רוצה שתיקון המעשים יחזיר אותם לנשמה והגוף הטהורים.

כאז, גם היום, יש החוטאים המנסים לפגוע באחרים על מנת להעצים את עצמם, יש המתכנסים יחדיו למרות שהמפריד מרובה על המחבר על מנת להוריד מנהיג אחר. אל כולם צריך להגיע בדרכו של המנהיג הגדול, כולם חלק מאברי העם ובדרכי נועם ודרכי שלום לנסות לגרום להם להתחבר ולדאוג לכל העם.

בימים אלו, צריך וחובה לבקר את מי שאנו חושבים שטועה אך בשום אופן אסור לרדת לשיח אלים שמייצר שנאה, כמה שלא נסכים עם דרך הזולת (עם אויבים יוצרים מחיצה, אותם אפשר לשנוא)  אחים צריך לאהוב כמשה ורק את מעשיהם אפשר לבקר ולהתאמץ לשנות.

את הכוח לכך, אנו מקבלים ממנהיג דורנו, שהשבוע יום ההילולא שלו, הרבי מליובאוויטש, שראה כמשה את כל העם ודאג לטובת כל העם, ללא הבדל בין יהודי זה או אחר, גם לאנשים שחשבו ופעלו בדרך שונה ממנו.

בשבועיים האחרונים נחשפנו ללא מעט קיטורים של עם ישראל שנכתבו בפרשות השבוע. בפרשה שעברה "בהעלותך" מסופר שבערב פסח העם התכונן להקרבת קרבן הפסח ולפתע, קבוצה שנמנע ממנה להקריבו עקב היותם טמאי מתים, התלוננו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?". לאחר שהעם זוכה למנת מן בכל יום מהשמים "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'" כלומר – חסר להם הבשר. בפרשתנו, פרשת שלח, לאחר שהמרגלים מביאים לעם את דיבת הארץ, "וילונו על משה ואהרון.." שוב, העם קיטרו על רצון ה' להכניס אותם לארץ. גם בחיי היום יום אנו מוצאים אנשים רבים שלא מפסיקים לקטר. האם קיטור, הוא דבר חיובי או שלילי?

הקיטור נובע מהבטה על חצי הכוס הריקה, מאכזבות מציפיות שלא התממשו, מהטבע של אדם לראות תמיד את החסר ולא משנה כמה שפע יש לו… אך דבר זה  יכול לנבוע גם מחוסר ידע, אנשים אינם רואים את השפע שניתן לנו, ומביטים בטפל, במה שמחסירים מאיתנו.

דוגמא מעשית אנו מוצאים במכתבו של הרבי: "במענה לאיש בו כותב על מצבו ואשר כל משך חייו לא ראה טוב … "כנראה שאינו מרגיש הסתירה במכתבו עצמו. איש, אשר בורא עולם הזמין לו בת גילו וברכם בילדים שיחיו, לאורך ימים יאמר שלא ראה טוב מימיו?! הרי הוא כפוי טובה במידה מבהילה … מאות ואלפי בני אדם מתפללים בכל יום להתברך בפרי בטן והיו נותנים כל אשר להם בשביל בן יחיד או בת יחידה … והוא אשר קיבל ברכה זו, וכנראה מבלי תפילה יתירה על הדבר, אינו מכיר בעושר ואושר שבזה?!… ובאתי לעורר שאפשר זהו טעם חלישות הבריאות והעדר הרחבה בפרנסה, כיון שאינו מכיר בברכת ה'".

כיצד אנו יודעים להבדיל בין בקשת דבר החסר, לתלונה על מה שאנו חושבים שמגיע לנו? ומה ההבדל ביניהם? בקשת צרכים, מאוד ממוקדת בדבר החסר, כאשר בדרך כלל לתלונה – מוסיפים עוד בעיות כדי להעצימה. האדם מתלונן כי הוא אינו מרוצה מהמקום שהוא נמצא בו ועל ידי התלונות הוא מנסה להצדיק את הרגשתו. התלונה היא יותר נגד מישהו והבקשה יותר על משהו.

לדוגמא, כאשר בני ישראל היו במדבר ולא היה להם מה לאכול, הם ביקשו מה' אוכל ואכן, קיבלו את המן במשך ארבעים שנה שהיו במדבר. וכן, כאשר היו מבני ישראל טמאים ונמנע מהם הקרבת קרבן פסח, הם ביקשו מה' שתינתן להם האפשרות לזכות בהקרבת הקרבן ככל בני ישראל ואכן בקשתם התקבלה.

כאשר המתאוננים קיטרו שאין להם בשר, לא רק שלא ראו את השפע שניתן להם ברדת המן, אלא זכרו את הדגה, השומים והבצלים שאכלו חינם במצרים… זהו קיטור ולא בקשה אובייקטיבית על דברים חסרים. על כך נענשו העם במיתה. כך גם תלונות בני ישראל, לאחר שהמרגלים הוציאו דיבה על הארץ, תלונות שאנו סובלים מהם עד היום, כי קיטור העם שהיה בעקבות המרגלים גרם לכך שכל דור המדבר לא נכנס לארץ וגם משה נשאר במדבר. אילו משה היה מכניס את עם ישראל לארץ ישראל כתוכנית המקורית, עם ישראל היה נשאר לנצח בארץ ולא גולה לכל כנפות תבל כפי שעד היום קורה.

כאשר אנו נתקלים באדם המקטר, אנו מנסים לעצור את הקיטורים ולא בודקים האם יש אמת בדבריו וכאשר אדם יודע להחמיא, לומר תודה על מה שיש ולבקש את מה שהוא מרגיש שחסר לו, בהחלט נתייחס בכובד ראש לבקשותיו וננסה לעזור לו.

לבקש דברים חסרים זה דבר נכון ואף ה' העניק לנו את כלי הבקשה העצמתי, שהיא התפילה, על מנת שדרכה נבקש את הצרכים החסרים לנו.

אז בפעם הבאה (אם תהיה ח"ו), לפני שאנו מקטרים על עוד דבר שאין לנו, נתרומם קצת ונביט מלמעלה על כל הדברים שיש לנו, נכיר תודה לה' על כל השפע שמעניק לנו בכל רגע ובוודאי פעולה זו תגרום לנו כבר הרגשה טובה יותר. ואז נוכל לבקש מה' שפע נוסף.

אנו שומעים על אנשים שמאמינים בדרך מסוימת וגם כאשר המציאות טופחת על פניהם ומוכיחה לכאורה שהם טועים, עדיין הם ממשיכים לדבוק בדרכם, אינם משנים את דעתם ואומרים שהמציאות לא תשנה להם את האמונה.
דוגמא מוחשית אנו מוצאים במגרש הפוליטי, שכאשר אנשים מובילים אידיאולוגיה מסוימת, גם כאשר המציאות מוכיחה שהם שוגים, מעטים ישנו את דעתם, הרוב המוחלט יחפש כל דרך להצדיק את הדרך שהם ממשיכים להאמין בה.
אחד הדברים שצפו בתקופה האחרונה היא יכולת היהודים והערבים לחיות בדו קיום. ליהודי אין רצון בריא יותר מלחיות בשלום ובשלווה עם כולם. היהודים בטבעם רחמנים בני רחמים, וגם אם המציאות מחייבת להילחם להרוס ואף להרוג את הקמים עלינו לכלותינו, אין לנו הנאה בעצם המעשה אלא רק מגדיעת האיום הקיומי.
ההיסטוריה מוכיחה שיהודים וערבים לעולם לא חיו בשלום וגם אם קרה שמספר שנים היו חיים משותפים, הגיעו מאורעות תרפ"ט או מלחמת השחרור והוכיחו שרוב השכנים ה"נחמדים" היו הראשונים שפגעו בשכנים היהודים. בשיח הציבורי אנו נתקלים באישים האומרים: "החרדים אינם אחים שלי" או שהחרדים אומרים: "החילוניים אינם אחים שלנו". לעומת אלו, הפורעים הערבים אינם מבדילים בין יהודי בעל דעות ימניות או שמאלניות, בין שומר תורה ומצוות לאינו שומר. אנשי החמאס יורים לכל עבר גם ליישובים שהמתגוררים בהם תומכים בויתורים מרחיקי לכת למען הפלשתינים .
המציאות לימדה אותנו, שכדי לשמר שקט, צריך לעמוד ולפעול בעוצמה, מתוך אמונה בצדקת הדרך ,עוצמה שתבהיר מי הבעל הבית אך תכבד גם את שאר האזרחים הרוצים לחיות בשלום בתוך ארצנו.
אך מה עושים עם אחינו הדבקים במציאות שהם ציירו לעצמם, האם זו בריחה מהמציאות? התשובה אינה משנה, אנחנו צריכים לדעת לחשוב טוב גם על אנשים שחושבים ועושים מעשים השונים מאיתנו.
זמן קצר בטרם עם ישראל יוצא ממצרים המצרים מקבלים את אחת המכות הקשות ביותר, מכת חושך, ומיד שם נאמר "לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" וכאז – גם היום, ישנן נקודות חשוכות בחיים, ישנם זמנים חשוכים בחיים, אך לבני ישראל יש היכולת לראות את האור בתוך החושך – המציאות ממשיכה להיות חשוכה אך הם יודעים להסתכל בחיוב. לבני ישראל יש את היכולת להאיר את החושך – לגרום שהמציאות תהיה פחות חשוכה.
כבר בפרשה הקודמת למדנו שזה לגיטימי לחשוב שונה, אך התוצאה צריכה להיות שווה. בהקרבת קרבנות של שנים עשר נשיאי ישראל לכל אחד הייתה כוונה שונה בעת הקרבת הקרבן, אבל במעשה הגשמי, כולם הביאו את אותם קורבנות. במשך חיי יהודי יש מטרה להעפיל לפסגת ההר הרוחני ולהתקרב לקב"ה וכל אחד בוחר במסלול שדרכו הוא יגיע אל המטרה. אבל חשוב ואף הכרחי שכולם יגיעו אל הפסגה.
גם בפרשתנו, פרשת בהעלותך, אנו מתחילים במצות הדלקת מנורת המקדש על ידי אהרון הכהן. הנביא זכריה מסביר שמנורת זהב זו משמשת כמשל לנשמות ישראל. מצד אחד – שבעה קנים מסמלים שוני התנהגותי שקיים בעם המחולק לשבע, כנגד שבע המידות הנפשיות הקיימות, ומצד שני – המצווה שהמנורה תהיה מקשה אחת, גוש יצוק אחד, כלומר, מטרת כולם היא להגיע לאותה פסגת הר.
כל יהודי הוא נר – "נר ה' נשמת אדם", הדרך של כל יהודי לראות אור בחושך ולהאיר את החושך עוברת דרך מקור האור – התורה כפי שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור".
פעמים רבות אנו מאירים על החושך של השני, אנו מביטים ומבליטים את הדרך השלילית בה הוא צועד, את המחשבה המוטעית אותה הוא מאמץ והנה, באה מצוות המנורה ללמד אותנו שלא טוב להגיע לחושך הזולת, אלא להגיע אל האור הטמון בו, הוא חלק בלתי נפרד ממנורת המקדש גם אם הוא לא נמצא בקנה שבה אתה נמצא, הוא צועד במסלול שונה ממך ואף אינו נראה מאיר, בתוכו טמון נר ה'.
דווקא היום נתייחס לכולם עם אור בעיניים גם באם חושבים אחרת ומתנהגים בצורה שונה, לא נהפוך לשונאים, נשאר אחים החיים בשלום עם חילוקי דעות, עד לגאולה הקרובה, שתביא שלום בעולם ותצית אצל כולנו את אור ה' הטמון בכל אחד מאיתנו.

השבוע, קיבלנו שוב, בפעם ה3,333 את התורה, מאז קבלתה בפעם הראשונה במדבר. למרות שהיום אנו לא עומדים שם, הסיבות לנתינת התורה במדבר קיימות עד היום.

הראשונה: המדבר הוא מקום הפקר שלאף אחד אין בעלות עליו או ליתר דיוק לכולם יש בעלות ולכן גם התורה שניתנה במדבר שייכת לכולם, לכל עם ישראל, ללא יוצא מהכלל.

הסיבה השנייה: כדי שנוכל ללמוד ולקיים אותה ללא רעשי רקע והמדבר הוא מקום שקט. כדי להמחיש העניין, בימי השבוע אדם סובל מהפרעות קשב קשות, במיוחד בשנים האחרונות שהאדם שפוט למכשירו הסלולרי… לכן, בכל רגע נתון, גם אם מנסה למצוא זמן איכותי, רגוע ושלו, שבו הוא מתכונן להתרכז רק בחומר הלימודי שלו, המחשבה שאולי מישהו מחפש אותו והוא אינו עונה, גורמת להסחת הדעת. רק ביום השבת הוא מגיע למדבר. המכשיר כבוי והפרעות הקשב והריכוז אינן קיימות.

עלינו לעשות מאמץ, שגם באמצע השבוע, נמצא זמן איכותי לעסוק במטרות העיקריות של חיינו. בפרשת השבוע, פרשת נשֹא, נאמר "נשֹא את ראש בני ישראל", נתינת התורה גרמה לעם ישראל להינשא ולהתרומם, להיות חשובים, והדגש – שלא רק כעם אלא גם כיחידים. רבי שמעון בר יוחאי אומר שבעת מתן תורה אם בעם ישראל היה חסר אדם אחד, לא הייתה יורדת השכינה ולא הייתה ניתנת התורה ככתוב "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם".

מהי הסיבה שחיסרון האחד כה חשוב ומכריע מול מאות האלפים שעמדו מול ההר? דווקא היום, יכולים להבין זאת טוב יותר, בעידן היועצים הארגוניים, אשר נכנסים לחברה שבה עובדים אלפים ותפקידם הוא לדאוג שכל עובד יתן את מלוא התפוקה שיכול ושלא תהיה אבטלה סמויה. לאחר שהחברה תייסם את המלצותיו אם אחד העובדים יעדר חסרונו יורגש.

ה' ברא עולם שמעורב בו טוב ורע ומטרתו לגלות ולהעצים את הטוב המצוי בעולם. ה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בחר בנו כמתקני העולם הדואגים להעצים את הטוב ולדחות את הרע. לצורך ביצוע המשימה נתן לנו את התורה ככלי שעימה נוכל לתקנו.  לכל אדם יש חלק שאותו הוא צריך לתקן. השלמות של התיקון יוכל להיות רק אם כל אחד ימלא את תפקידו ב100% ולכן התורה יכלה להינתן רק כשכולם היו נוכחים.

מהמוסיקאי האיטלקי טוסקניני, נוכל גם להבין כמה חשובה עבודתו של כל יהודי. הוא היה מוסיקאי שחיפש שלמות מוחלטת בביצוע כל יצירה. לימים כתבו עליו ספר ביוגרפיה ובאחד הימים כאשר כותב הספר רצה לבקרו טען טוסקניני שהוא עסוק באותו יום בהקשבה ליצירה שכתב ולא יוכל לדבר עימו , הביוגרף שאל האם הוא יכול להצטרף להאזנת היצירה ונענה בחיוב. הסופר ישב לידו לאורך כל השידור ולבסוף שאל את המוסיקאי – "איך היה"? הנ"ל ענה: "יפה, אך לא מושלם". התזמורת הייתה אמורה להכיל 120 נגנים ומתוכם 15 כנרים אך בפועל היו 14 כנרים, הוא לא קלט כיצד המוסיקאי קלט שהיה חסר נגן ושאלו על כך. אתה מאזין ולא שם לב לחיסרון אך אני כתבתי ואני יודע איזה צליל צריך להפיק כל כלי והיה חסר לי הצליל של אותו הכינור, כי הרי לא צורף כלי ללא מטרה.

אכן רק בורא עולם שיצר את היצירה המדהימה שנקרא "עולם" יודע מתי העולם שלם. אך גם לנו ברור שאנו כלי חשוב בתוך יצירת העולם ובלי עבודתנו העולם לא יהיה מושלם.

הקשבה לסיפור מתן תורה, כשנבחרנו לעם סגולה שתפקידו לתקן העולם אמורה לתת לנו גאוות יחידה ולשמח אותנו בהשקעת מאמץ להשגת המטרה הנכספת ועלינו להבין שכל כלי שיהיה חסר, יגרום שהיצירה לא תהיה מושלמת. לכן, מצד הערבות ההדדית עלינו לגרום שגם שאר אחינו בני ישראל ימלאו את המשימה.

אנו צריכים לעשות כל מאמץ להיות "במדבר", לנטרל את רעשי הרקע שמייצר לנו היצר הרע במטרה להסיח את דעתנו מהתפקיד החשוב והעיקרי שלשמו הגענו לעולם הזה. בהצלחה לכולנו!