קטגוריה: טור שבועי

אנו נמצאים בקונפליקט עצום בין המציאות שאמור לייצר לוח השנה העברי למציאות האמיתית. בלוח השנה העברי אנו יוצאים מהחודש השמח ביותר בשנה ונכנסים לחודש שבמרכזו חג החירות, המסמל את הניסים הגדולים שאירעו לעם ישראל והביאו אותו משעבוד מוחלט לחירות מוחלטת בלילה אחד.

רבי ישעיה אומר "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרן בין האומות" כי אם תהיה צרה במקום אחד – העם במקומות האחרים ישרוד. אך בימינו, הוירוס אינו מפספס שום מדינה בעולם וצועד בבטחה ממדינה למדינה.

אין איש בעולם שיכול לומר איך זה יגמר ומתי, אך בהחלט אנו העם היהודי יכולים להסתכל השבוע פעם נוספת בהוראות התורה השייכות לשבוע ולתקופה ולקבל מסר שמעניק מעט אור בחושך הגדול. 

מי שיוצא מביתו, מריח את ריח הפריחה המשכר המבשר את בא האביב. פרשת השבוע "פרשת ויקרא" היא הפרשה הראשונה שאנו קוראים השנה בחודש ניסן – הוא חודש האביב.

אתמול חל ראש חודש ניסן. עם ישראל מחשב את השנה לפי חודשי הלבנה, שאגב הלבנה מעניקה לנו משהו מאוד אופטימי, למרות שהיא בכל חודש נעלמת אנו רואים כיצד היא מתחדשת. המציאות של עם ישראל במסעו הארוך  דומה ללבנה, הכיצד? שהרי למרות הקשיים והחושך שהעם מרגיש הוא פורח מחדש.

אך המעניין שחג הפסח לא נחוג רק לפי חודשי הלבנה אלא ישנה מצווה לחוג אותו בחודש האביב השייך לשנת החמה. לכן אחת ממצוות התורה היא מצוות עיבור השנה. לשנת ירח חסר אחת עשרה יום בשנה על מנת להתאים לשנת החמה ולכן פעם בשלוש שנים לערך מוסיפים חודש כדי שהפסח לא יטייל בעונות השנה כפי שקורה בלוח השנה המוסלמי.

מדוע אכן אנו מצמידים את חג הפסח לעונת האביב שבו עם ישראל יצא ממצרים?

רש"י מסביר "ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחדש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים". קביעת חודש האביב באה להראות את החסד הגדול שה' עושה עמנו, שלא רק הוציא אותנו ממצרים אלא דאג שגם ההליכה תהיה נעימה.

הרבי מליובאוויטש במכתבו כתב לאחד מרבני תוניס, שהאביב היא תקופה שכוחות הטבע שהיו רדומים בימי החורף מגיעים לשיא פריחתם. כאשר בימי החורף מביטים בשלכת של העצים או בצמחיה כולה שעומדת מלכת נראה כאילו נפסקה חיותם, חודש האביב מגלה שהחורף היה צבירת כוחות רעננים לקראת הקיץ הפורח.

הרבי מסביר את מוסר ההשכל שעלינו להפיק, שישנן תקופות בחיים שלא נראה בה יצירה, צמיחה וגידול, אך קרוב לודאי שטעות בידינו וזו תקופה שאמורה להעצים אותנו.

חג הפסח הוא חג שעם ישראל יצא לחירות מגלות של עבודת פרך. תקופת האביב מלמדת אותנו שלא להישאר עם משקעי העבר, לא להיות אנשים המשוחררים פיזית  ומשועבדים נפשית, כפי שלצערנו קרה לאחר השואה לאנשים רבים. תקופת האביב מלמדת אותנו להבין שתקופת השעבוד הייתה ההכנה לחירות ולקבלת התורה. זה היה כור הברזל שגרם לעם לצאת מהאגו האישי ולעמוד מול הר סיני ולהכריז "נעשה ונשמע". זאת, כאשר כל רצונותיהם האישיים של האומות האחרות היו יקרים יותר מרצון ה'. תורה זו שומרת עלינו כעם עד ימים אלו.

כשאנו מרגישים שהעולם נעצר מלכת, האדם החברתי נכנס לבידוד עמוק. דווקא עכשיו, בואו ונראה לא ממי אנו מתנתקים אלא למי אנו יכולים להתחבר. בכל השנה אנו מודעים לצורך המשפחתי, להקשיב לילדים ואף ללמוד עימם, אך תמיד אנו מעדיפים את הדחוף על החשוב. כעת, יש לנו את כל הזמן שבעולם להשקיע בילדים, אסור לנו למתוח העצבים במציאות שנכפתה עלינו ולהיות עם הילדים בתוך ארבע קירות ולהשתגע, אלא צריך לבנות סדר יום שבו נרגיש כיצד הוירוס גורם לנו לעשות דברים חיוביים. גם אז מוצאים זמן איכות, לשבת לשיחה רגועה עם בן/בת הזוג בלי למהר לשום מקום. ובל נשכח את החשוב מכל – "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

עם מצווה זו נתפלל שבמהרה נראה את הטוב שיצא מכל החושך הזה. נזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.

אין ספק שאנו נמצאים בתוך אירוע מורכב ומתגלגל. השאלה האם אנו יודעים לנהל את האירוע – איני מתכוון עתה כיצד ראשי המדינה מנהלים אותו – אלא כיצד אנחנו היחידים חיים בתוכו, האם אנו מנהלים אותו או שהוא מנהל אותנו? האם האירוע משתלט על סדר היום שלנו ועל מחשבתנו או שאנו תוחמים זמן מסויים שבה מתמודדים עימו ובשאר העת – ממשיכים למלא את שיגרת היום? 

לדוגמא, פגשתי חבר ושאלתיו: "מדוע לא באת לשמחה שהיתה בשבת (טרם החמרת הוראות משרד הבריאות) והוא ענה: "איך יכולתי כאשר הקשבתי לערוצים השונים בטלפון הנייד וראיתי שהמצב כל כך קשה ואין איש רואה אור בקצה המנהרה…".

אכן, האירוע השתלט עליו. אני, ביום שישי אחר הצהריים, ישבתי ברכב ושמעתי את שירי השבת, נהניתי, התעלמתי מהמציאות השוררת בחוץ. בשבת כשאנו מנותקים מהמדיה ולא מחוברים לעקומה העולה של החולים והמבודדים, אפשר בהחלט להתבודד מהאווירה המתוחה המוקרנת מעל כל מסך ולהתחבר לשביתה עם בורא העולם, ככה נרגעים! כפי שכתוב "ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש". 

האם בשבת אנו טומנים את הראש בחול או  שמתעלים מעל החול, כאשר אז, רואים את המציאות בצורה שנותנת להמשיך לתפקד כראוי.

אין איש בר דעת שיכול להתעלם מהמציאות שהנבראים קיבלו את המפתחות לנהל את העולם, אך כאשר העולם אינו מתפקד כפי שצריך הם צריכים לתת לנותן המפתחות שיראה מה היא הדרך לתקן התקלה.

כשלפתע וירוס אחד יוצר רעידת אדמה עולמית הגורמת לקריסה בריאותית ואין את הרופא "הקוסם" שמוציא את הקוסמות שלו, את החיסון, שיבריא האנשים ויחזיר את העולם למצבו הקודם. אין כלכלן בעולם או מעצמות כלכליות של אתמול שיכולות לעצור את הסחף. עסקים שנוהלו בהצלחה רבה ביום אחד נשטפו וירדו לטמיון ויקח זמן רב לשקם אותם אחרי שהבריאות תשוב לעולם זה הזמן לתת את המפתחות לבורא עולם.

אז מה צריך לעשות?

הרבי מליובאוויטש ענה – בזמן מלחמת המפרץ, כאשר כולם רעדו מסדאם חוסיין ומטילי הסקאדים שיחריבו את הארץ ופארק הירקון תוכנן להפוך לבית קברות ענק – ליהודי שסיפר שאשתו חוששת לחזור לארץ, כי אם היא יראה מה' אין לה מה לפחד לחזור כי ה' מגן על הארץ, ארץ ישראל זה המקום הבטוח ביותר!

אכן, מי שמאמין בה' והרי אין יהודי שלא טמונה בליבו האמונה, הוא יכול שלא להיות מודאג. אמנם צריך לדאוג, דהיינו למלא אחר הוראות הרופאים שקיבלו את התפקיד של הדאגה הרפואית לבני האדם.

השבוע, בפרשת "ויקהל-פקודי" כמו בשבוע שעבר, מוזכרת בתורה המצווה החשובה שהיא אחת מעשרת הדיברות שניתנו למשה בהר סיני, מצוות "שמירת שבת".

אנו מכירים את ימי השבוע המורכבים מששה ימי עבודה ומיום מנוחה. ישנם אנשים שרואים את ששת ימי העבודה כמטרת החיים לאכול ולנוח כדי שיהיה כוח לעבוד, לעבוד כדי לצבור נכסים וכסף והשבת היא יום שבו שוברים שגרה, נחים על מנת לקבל כוח לעבוד שוב בשבוע הבא וחוזר חלילה… אך אצל היהודי השבת היא מרוממת אותו.

במשך השבוע אדם אוכל נח ועובד כדי למלא אחר רצון ה' השבת מעלה אותו למקור רוחני גבוה, שאגב מתבטא גם בהרגשה הגשמית, בכל השבוע אדם מרוכז בטרדות החיים ובשבת הוא מגיע לבידוד החיובי שנותן לו היכולת להתעלות מעל המציאות ולהנות מנופש השבת.

אין ספק שההרגשה המרוממת בשבת גם בימים האפורים שאנו נמצאים בהם עתה אינה נובעת מהטמנת הראש בחול אלא בידיעה שזה המקום שאליו נגיע אם רק נמלא כראוי את המטלות שלנו בימי החול שהפקיד בידינו והוא שיצר את כל המציאות המורכבת.

הבידוד הנדרש כדי למנוע את ההתדבקות ולעצור את המגפה, גורמת לנו להבין שאם לא יהיו כולם שותפים למאמץ לא תיפטר הבעיה. גם במימד הרוחני אנו זקוקים לשותפות מלאה של כל העם על מנת לגרום לשינוי בהחלטת בורא העולם.

בואו! נוסיף במעשים טובים, בין אדם למקום ולחברו ונבודד הדברים הרעים בעולמנו. נדאג לבריאות ולכלכלה ולא נהיה מודאגים.

וירוס הקורונה כובש בסערה את כדור הארץ. ישנם אנשים שהוא מקנן בתוכם וישנם אנשים שהוא מקנן במוחם וליבם. הכיצד? ע"י פחד שמוציא אותם מאיפוס. מדובר על יחידים וכן על מדינות. גדולי המדענים בתחום הביולוגיה מחפשים כל דרך להתמודד עימו, אך בטור שלנו ננסה להתמודד עימו בכלים הטבעיים שלנו. ניגש אל התוכנה של העולם וננסה לראות משם איך מתמודדים עם באג ומהו האנטי-וירוס שעימו צריך להשתמש.

השבוע ישנה מטבע שחוגגת "מחצית השקל". צמד מילים שמלווה אותנו כבר מתחילת החודש, עת שקראנו בפרשה על תרומה והדגש שבתרומה זו ישנו ציווי "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". אין זה  סכום מינימום לתרומה אלא קיום המצווה מתבצעת רק על ידי מחצית השקל. בערב הפורים קיימנו את המצווה זכר למחצית השקל על ידי מתן צדקה לבתי מקדש מעט – בתי הכנסת.

לפניכם הסבר למנהג זה, בזמן שבית המקדש היה קיים, בתקופה זו, היו הגזברים אוספים מהעם את תרומתם השנתית על מנת לרכוש את קורבנות הציבור המיועדות למזבח.

גם פרשת השבוע, פרשת נשא, התורה מצווה שכל אחד יתן מחצית השקל, על מנת שידעו את מנין העם. התורה מורה למנות בצורה כזו שהמנין לא יביא לעין הרע.

מדוע חצי? לא יותר מכובד לתרום שקל שלם?

הרבי מליובאוויטש מסביר, שמעבר לצורך הפיננסי, התרמה לרכישת קורבנות ציבור, מחצית השקל מעבירה מסר של תלות חיובית. נתק בין האנשים נוצר פעמים רבות מתוך הרגשה שאיני זקוק לזולת. המחשבה שהחיים שלי יהיו יותר טובים באם אתנתק. כאשר מתחיל ויכוח בין בני זוג, שוקעים בתוך הקשיים שיצרו הנישואין של אנשים בעלי דעות שונות ורגשות שונות, בין אחים מתפתח ויכוח כאשר חושבים שאחד האחים משמש מטרד במשפחה ולא רווח כפי שאחי יוסף חשבו עד שרצו להרוג אותו. כמובן שלאחר שנים עמדו על טעותם שאינם יכולים להסתדר בלעדיו.

מחצית השקל היא זו שגורמת לכל יהודי להרגיש שהוא תלוי בשני כדי להיות שלם. שזוגיות בריאה נולדת בהבנה שכל אחד תורם את הדברים היחודיים שלו ונהנה מהדברים היחודיים של בן זוגו ויחד נוצר הבית השלם.

האם בידוד הוא דבר טוב?

כמו הרבה דברים אחרים, תלוי מתי ומה היא סיבת הבידוד. אם מדברים על נגיף הקורונה אזי אכן הבידוד מסייע להורדת כמות הנדבקים בצורה משמעותית – והבידוד הוא חיובי.

נביט במדינת אירן, שתחילה נמנעה מלפרסם על ההדבקות במדינתה ובכך, כידוע, מנעה את הבידוד ועל כן נפגעה קשות מהנגיף.

זו אינה הפעם הראשונה שאירן מנסה למנוע בידוד. גזירת המן במדינת פרס נבעה מהטענה שישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים אך דתיהם שונות.  אמנם הוא פיזית גר בין האומות אך מתבדל מהם, מבודד מהם.

הרבי, בביאורו הנפלא למגילת אסתר מבאר, שאסתר המלכה כלל לא ניסתה להכחיש את טענתו העובדתית של המן ולהוציא את עמה מן הבידוד. אבל בזעקתה "נמכרנו אני ועמי" היא הצליחה להעביר למלך מסר פשוט: דע לך אדוני המלך שאני! אסתר המלכה, כל אותן המעלות האיכותיות שיש בי, שגרמו לך בעצם לבחור בי, הם תוצאה ישירה של אותו בידוד ש"עמי" גזר על עצמו. כי בידוד זה טוב.

אכן כבר "בלעם"  קלט את המסר שהבידוד טוב ליהודים כפי שאמר "עם לבדד ישכון ובגויים לא  יתחשב" לא פעם המנהיגים הפוליטיים נוקטים בפעולות שהם בעצמם לא מאמינים בהם מחשש שנהיה מבודדים מהעולם.

הבנת המסר שעומד מאחורי מצוות מחצית השקל – ההרגשה שאנו זקוקים אחד לשני, הרגשה שמייצרת את החיבור בין יהודי ליהודי, הרגשה שמייצרת חיבור בין כל חלקי העם היהודי והבנת המסר שבידוד מדרך אומות העולם טוב ליהודים כפי שהתבטא בדברי אסתר לאחשוורוש, תסייע בידינו להתמודד עם הנגיף.

ובכן, כחלק מדרישות המערכת של המתכנת של העולם, הוא קבע שניתנה רשות לרופא לרפאות, ולכן צריך להישמע להוראות משרד הבריאות. יחד עם הפעולות שמנינו קודם  הם חלק מהיצירת כלי שדרכו ה' יעניק לנו את הברכה לצלוח את המגיפה בבריאות איתנה.

שני אנשים צועדים במסלול החיים זה לצד זה. האחד מחייך והשני עצוב, האחד חייו מוארים והשני חייו חשוכים.

השבוע ערכתי ביקור חולים אצל יהודי מבוגר שמצבו הרפואי מאוד מורכב ויש לו תשישות פיזית ונפשית. תוך כדי שאני מנסה לדובבו לשיחה הוא מביט למרום ואומר לי "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ואז קיבלתי שיעור נוסף איך מסתכלים על החיים מזווית "מוארת" – האדם אומר תודה על מה שיש…

פרשת השבוע "תצווה" מתחילה בציווי לקחת שמן זית זך כדי להדליק את מנורת המקדש. לזית יש מרירות, אך יש לנו את היכולת להפיק ממנו שמן זית זך ולהאיר את בתינו. כך גם בחיינו, ייתכן וישנם מצבים שגורמים לנו למרירות אך ניתן לנו הכוח להתעלות מעל הקושי הפיזי והמרירות על ידי הפקת שמן שיאיר לנו את החיים ויתן לנו אור משמח. 

למילה "תצווה" ישנה משמעות כפולה, צוותא וחיבור או ציווי, קבלת פקודות. יש אדם שמתעצב בליבו מרוב פקודות שנוחתות עליו, תרי"ג פקודות ויש אדם שרוקד עם כל ציווי שמקבל מתוך הבנה שהמרחק בינו לבורא עולם הוא אין סופי אך ה' העניק לו כלי לא קונבנציונלי – המצוות – שהציווי יוצר צוותא וחיבור עם ה'. 

המנורה בבית המקדש שהאירה את העולם בזכות שמן זית זך שהיה בתוכה, הייתה מורכבת משבעה קנים המסמלים 7 סוגי נשמות, שבעה סוגי יהודים. המנורה מורכבת מחלקים רבים, שבעצם כולה נוצרה מיחידת זהב ועל בסיס אחד. מקשה  אחת שממנה יצרו את כל חלקיה. 

ללמדנו, שגם אם בין יהודים ישנם חילוקי דעות בנושאים שונים, עליהם לזכור תמיד שהם אחים, כקנים המחוברים לבסיס אחד משותף. אסור שמחלוקת תגרום לשנאה ופילוג. זה בעצם ההבדל בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים, כפי שחז"ל אמרו על בית שמאי ובית הלל שעל אף שהיו "ברי פלוגתא" – לא נוצרה שנאה ביניהם ולא נמנעו להתחתן ביניהם.

השבוע נתקלנו במנורה האנושית, כאשר בפתחי הקלפיות היו דוכני הנחת תפילין ומניחי התפילין היו מכל גווני הקשת הפוליטית כי התפילין כמו המצוות האחרות הן מחברות כל סוגי היהודים השונים למקור חוצבם. 

המנורה מסמלת את עבודת והארת נשמות ישראל ומלמדת אותנו שכשם שיש שבעה קנים שונים וכולם מביאים למטרה אחת – אור. כך בעבודת בני ישראל, לכל אדם יש את הכישרונות הייחודיים שלו, הכישורים לפי טבע מידותיו. אדם הקשור למידת החסד ישקיע את רוב זמנו לעשיית חסד, אדם הקשור למידת הגבורה יקפיד לא רק על עצמו אלא גם על העשייה המושלמת של הזולת וכן בשאר התכונות. כולם קנים למנורות שאמורות לתת בסופו של דבר – אור. כולם אמורים למלא ציווי ה' ולהנות מהצוותא עם ה'.

דווקא השבוע, לאחר הבחירות, שאין משנה תוצאותיהן, עלינו לחזור אל הקנה האמצעי, אל המקשר. לצערנו, בתקופה זו היועצים האסטרטגים של המפלגות ניסו ליצור דיבורים ודברים שיציגו את ההבדלים שבין המפלגות ואת החסרונות הנגזרים מהם מהמפלגה היריבה. דיבורים ורעיונות שלא תמיד היועצים חושבים שזו האמת ואף שוכריהם – המתמודדים עצמם – אינם מאמינים בכך. 

היום, לאחר הבחירות כדאי להבליט מחדש את ה"מקשה אחת" של מנורת עם ישראל, את האור הזך שאנו נהנים איש מרעהו. כאן מגיע אהרון הכהן, מיטיב הנרות, "אוהב את הבריות" כל יהודי באשר הוא, גם עם נחשב כבריה בלבד, ללא כל מעלות, גם אם הוא מוצא בך חסרונות, או  לראות בך נר שלא דולק, הוא אינו זורק אותך – אלא דואג להדליק אותך, הוא אוהב אותך בגלל היותך יהודי ומחובר למנורה.

אין כמעט איש שאינו חוגג את חג הפורים, חג שכל מצוותיו עוסקות בחיבור העם ובהעצמת אהבת ישראל. החג נולד בזכות החיבור שיצר מרדכי בין כל חלקי העם עם ה'.

הרבי מליובאוויטש, כאהרון הכהן, ראה בכל יהודי את הנר הקיים בתוכו ועשה כל מאמץ להדליקו וגם כשלא עלה בידו הוא המשיך לראות בו כאחד מקני המנורה וחיפש כל דרך להאיר אנשים חשוכים על ידי שהראה להם את משמעות החיים.

רבים מאיתנו יזכרו את תשדירי הפרסום של רשות השידור ז"ל "יש תמורה לאגרה". הפרסומת, רצתה לרכך את הגישה של הציבור שהוא אינו 'פראייר', הוא משלם על מה שהוא מקבל. והשאלה הנשאלת היא, האם כל מעשה שאנו עושים אנחנו אמורים לקבל עליו תמורה? האם תמיד צריך לקבל תגמול ולא לצאת 'פראיירים'? 

פרשתנו, פרשת תרומה, פותחת ב"קמפיין התרמת המונים" הראשון בהיסטוריה למען הקמת המשכן, בית ה'. בניגוד לרוב התרמות ההמונים שלולא קמפיינים אגרסיביים היו בקושי מגרדים את יעד הגיוס, הרי שבהתרמת המשכן בשלב מאוד מוקדם נתן משה הוראה לעצור את ההתרמה, כיון שתרומות העם חצו מהר מאוד את היעד.

כמה אנחנו באמת תורמים לסביבה וכמה אנו רותמים את הסביבה לצרכינו?

אחת ממשאלות הלב של אנשים היא: לזכות לשמור על עצמאותם שנים רבות. אך האמת שאין נברא בעולם שהוא עצמאי ולא רק בגלל שהבורא נותן לו את האנרגיה בכל רגע להחיותו. האדם במהותו נולד להעניק לסביבה בה הוא חי וזקוק לסביבה על מנת שיוכל לחיות. אם נזרוק אדם על אי בודד ייתכן ויהיה לו הכוח לשרוד להמשיך ולחיות אך הוא לא יהנה מהחיים. כל אחד זקוק למקצוע או תחביב שמייצר ונותן לסביבה, וכך חייו נהיים מאושרים יותר ובלעדיהם כמעט ואין אפשרות לחיות. הגמרא במסכת ברכות אומרת שה' נותן לכל אדם משיכה למקצוע מסוים, נראה שלכל משבצת מקצועית יש את אלו המתחברים אליו ומתמחים בו וכך הם נותנים מעצמם ותורמים לאנושות ולא נוצרת מציאות שיש רק רופאים או רק סנדלרים…

אכן, כך אנו תורמים ומתרימים את הסביבה על מנת שהעולם יהיה מתוקן וימלא את רצונות האנושות. אדם מחפש כל דרך בחיים כדי למצא עצמו. כאשר אדם שותף בדברים ערכיים הוא מרגיש סיפוק מהמאמץ שהוא משקיע בו.

השבוע, אנו עסוקים בתרומה לדבר היקר ביותר לעם היהודי, ללב היהודי, תרומה להקמת המשכן שמטרת הקמתו היא להשכין את ה' – בורא העולם – בתוכו.  

עם כסף אפשר לבחור להתעסק במסחר או לעשות עמו גמילות חסדים, לתת הלוואות וכדו'. במסחר – מטרת נתינת הכסף היא לגרום לנותן להרוויח. בהלוואה – המטרה לדאוג לרווח של הזולת. אך כפי שהזכרנו אין מעשה ללא תגמול והרווח נגזר ברכישת מצוות גמילות חסדים. צבירת הכסף על ידי הסוחר לא תמיד מיטיבה עמו, כדברי חכמינו בפרקי אבות "מרבה נכסים מרבה דאגה" כאשר כל עיסוקו בעשיית כסף וככל שהסכום יותר גדול ועסקיו יותר מסועפים הוא נכנס לחרדה מכישלון, מנפילה והפסד.

אדם צריך להתבונן בכוח הנתינה ולהפנים שהיא המשמעות העיקרית בחיים, לראות בנתינה שרשרת שכולם יחד יוצרים אותה. גם העשיר אינו צריך להחזיק טובה לעצמו, שהרי ה' נתן לעשיר את הזכות להעניק ולהרבות חסד בעולם. אחד הצדיקים התבטא פעם, שהעשיר אמור להרגיש כבנקאי שהכספים הופקדו אצלו מפני שרואים בו את המבוגר האחראי שידאג להעביר אותם למקומות הנכונים, ולא יהתעלם משאר האנשים הזקוקים לעזרתו ובכוחו לסייע להם.

אדם כזה תמיד יהיה עשיר, כדברי חכמינו "איזהו עשיר – השמח בחלקו". גם אם הרכוש הגשמי יתמעט במשך החיים והוא יספוג הפסדים, הרי הרכוש שהושקע במעשי החסד נשאר לצידו/לזכותו לעד, והוא ירגיש שמשמעות חייו האמיתית לא נפגעה אלא שיש לו פחות אמצעים מהעבר ויש ממנו עכשיו פחות דרישות.

אדם שעסוק בנתינה לעולם לא מרגיש ריקנות. הקשר שלו לסביבה גורם שלא ירגיש בדידות, וזה הוא התגמול המיידי אותו מקבל הנותן. אדם שדואג רק לעצמו כשלא משיג את כל יעדיו הוא מרגיש ייאוש וריקנות, העיסוק עם עצמו מרחיקו מהסובבים ולכן גם מרגיש בדידות.

אחת מהתרומות למשכן הייתה שכל יהודי התחייב להביא סכום קבוע "מחצית השקל". יש בזה מסר חד, כשאתה נותן דבר שלם אתה יכול להרגיש עליונות ולחשוב שעשית טובה. אך כאשר אתה נותן חצי וצריך את השותף כדי ליצור את השלם, אתה מבין שהנתינה שלך לא שלמה אך מביאה את השלמות בעזרת הזולת.

הפסוק: "ויקחו לי תרומה" – האמורה בקשר להתרמת המשכן – אומר הכל. תמהים המפרשים, מדוע לא נכתב "ויתנו" לי תרומה? אלא, כאשר אדם תרם למשכן, הוא גרם להכנסת ה' במשכן, הוא לקח את ה' והכניסו למשכן.  כשאדם נותן לזולת – הוא 'לוקח' את ה' ומכניסו אליו וזוהי התמורה לתרומה.

ישנם שני דרכי פרסום. מהכיוון החיובי – דרך כלי המדיה המתאימים ופרסום 'באז' חיובי לעניין. והשני – יצירת התנגדות לעניין, מה שגורם להצפתו לכלי המדיה.

בשבוע שעבר עיריית תל אביב פירסמה ברבים את הוראתה, שלא להקים דוכני הנחת תפילין בקרבת בתי הספר, מחשש שהילדים "ידבקו". מבצע תפילין הוא  אחד מעשרת המבצעים שהרבי מליובאוויטש דרש מחסידיו לבצע. "מבצע תפילין" החל בטרום מלחמת ששת הימים, כאשר עם ישראל חי בפחד וחרדה מהבאות… כאשר ארצות ערב המקיפים אותנו התכוננו להלחם עמנו ואף הצהירו שהם מאמצים את דרכו של עמלק וממשיך דרכו המן – "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". יצא הרבי בבקשה לעם היהודי בעולם כולו בכלל ובארץ ישראל בפרט להקדים רפואה למכה. לדאוג שעם ישראל יניח תפילין ונזכה שהפחד יעבור מעבר לקווי האויב כפי מאמר חז"ל בקשר לתפילין: "וראו עמי הארץ כי שם ה' נקרא אליך ויראו ממך (דברים כח,י) – אלו תפילין שבראש (בבלי ו.)". אכן, אלפי יהודים החלו בהנחת תפילין באותה תקופה ובניסים גדולים העברנו את הפחד לאויב שנחל כישלון צורב. 

בשבוע שעבר חגגנו את חג האילנות, מדוע? כי אנחנו, בני האדם דומים לעץ – "כי האדם עץ השדה". כוחו ועוצמתו של העץ מגיעים דווקא מהמקומות שאינם נראים – מהשורשים! כאשר שורשיו של העץ מחוברים חזק לקרקע, גם סערות לא יצליחו לעוקרו. עם ישראל מאז היותו לעם עבר סערות וטלטלות רבות יותר מכל עם אחר, אך כושר ההישרדות שלו אינו נובע ממנהיגיו הפוליטיים אלא מהחיבור החזק לבורא העולם. בהחלט שאנו זקוקים למנהיגים חכמים שידעו ליצור את הכלי הנכון אשר דרכו תעבור ברכת השם, אך הם יוצרי הכלים ולא יוצרי הברכה הממלאים את הכלי.

העולם רועש וגועש בעקבות וירוס הקורונה למרות שאינו הוירוס הראשון הקטלני שעדיין לא נמצא לו חיסון מתאים, אך החשש הגדול הוא יכולת ההדבקה שלו. בעבר כל אומה חיה והתפרנסה בעיקר מהיצור והמסחר במדינתה. הקשר בין המדינות ובמיוחד בין יבשות היה חלש מאוד ולכן גם המחלות נשארו נחלת המדינות שבהם פרצו. היום, כשהעולם הגלובלי הוא כפר קטן, גם החיידקים והוירוסים חיים בעולם הגלובלי ומתפשטים בקלות ממקום למקום.

גם בדברים החיוביים קל יותר להדביק את כל העולם, המדיה מעבירה הרבה חומר חיובי למיליוני אנשים ברחבי תבל.

עיריית תל אביב הצליחה להציף את מבצע תפילין וגרמה לאלפי אנשים לעורר את הוירוס היהודי השוכן והרדום בתוך לב היהודי. הוא "הוירוס" הידידותי שטוב להידבק ממנו וטוב להדביק אחרים ממנו! "וירוס" חיובי זה גורם למעוררים אותו להושיט יד על מנת להעניק. "וירוס" הדוחק את הוירוסים הגורמים להושיט יד על מנת לגזול את השני. כל היהודים נשאים של וירוס האהבה לה', חלקם זקוקים שיאירו ויעוררו אותם ועיריית תל אביב עשתה זאת בהצלחה רבה.

מנהיגי העיר תל אביב, מפחדים מהידבקות בוירוסים חיוביים – כהנחת תפילין המונעים התפשטות ה"וירוס" השלילי הגורם לנער והמבוגר לראות רק את עצמו, לדרוך על כל מי שאינו חושב כמוהו, לעקור את השורשים עליו העם יושב. כדאי וחשוב לדאוג להחדיר בבני הנוער את החיידקים הידידותיים המבריאים את הגוף והנשמה ולא לפגוע ולהרחיק אותם.

מאחר ואני מאמין והולך בדרכו של הרבי מליובאוויטש, אני יודע שאין צורך לייסר את השני על הדרך הלא נכונה שבה הוא צועד אלא להרעיף עליו אהבה, אהבה על היותו אחי! כשם שכולם מבינים, גם אם לא כולם מבצעים, שהדרך הנכונה לחנך את הבן והתלמיד, אינה בדרך המוסר וההערות הלא נגמרות על חסרונותיו המביאות אותו לייאוש סופי, אלא בדרך הצפת והעצמת הדברים החיוביים שבו.

אכן, חז"ל אומרים: "אפילו ריקנים שבך- מלאים מצוות כרימון". כלומר: גם יהודים שעל הנייר לא מוגדרים או מגדירים עצמם כשומרי מצוות, כל המעשים הטובים שהם מבצעים, גם שלא בכוונה, מצטרפים ל"כספת המצוות" שאין אפשרות לפרוץ אותה ולמוחקן. בסופו של יום ,השחר יבקע ,האור יפציע והאמת תנצח!

מה ההבדל בין זוג המנהל משא ומתן להקמת בית חדש, חיים משותפים, לבין סוחרים המנהלים משא ומתן למכירת מרכולתם?

תמיד ראוי לעסוק בחיזוק הזוגיות אך השבוע, פרשת יתרו, כאשר במתן תורה על הר סיני נערך טקס הנישואין של עם ישראל עם ה' והכתובה היא התורה, ראוי להציף את הנושא.

יש חשיבות רבה לתחזק את התא המשפחתי בפעילות יום יומית! בית פיזי שהתחזוקה שלו לקויה תגרום שלא יהיה ראוי למגורים, כשיש מספיק כסף אפשר לפתור את הבעיה בבניית בית חדש. אך תחזוקה לקויה בקשר הזוגי, יוצרת משבר בחיי הנישואין  והצלקות יישארו בנפשם של בני הזוג גם אם כל אחד יקים בית חדש. במיוחד כשהמשבר יגיע לאחר שיולדו ילדים, שאת נפשם הפגועה אין לרפאות בכסף.

אם כן, מה ההבדל בין סוחרים לזוגות.  זוג המנהל משא ומתן על מנת לחיות אחד עם השני, בניית האימון חייבת להיות ארוכת טווח ולכן צריכים לייצר ויתורים אמיתיים על מנת למצוא מכנה משותף ויציב. ואילו אצל הסוחרים, מטרת המשא ומתן היא כדי למשוך את הסחורה ולאחר מכן להתנתק אחד מהשני ולכן אין צורך בהשקעה גדולה ביצירת קשרים מלבד האימון ההדדי הבסיסי.

נאמר: "קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף". מה כל כך קשה לה' בהתאמת הזוגות שחכמים מדמים זאת לנס הגדול שאירע בקריעת ים סוף?

היכרות בין בני זוג למטרת נישואין יוצרת הלם מסוים כמין הרגשה של שעבוד לאדם זר. האדם בטבעו מחפש קודם כל את טובתו ולכן בשלב הראשון כל אחד מבני הזוג בודק איך הוא ימלא את רצונותיו מבן הזוג. עדיין הוא משאיר את עצמו במרכז, מנסה להשיג את ציפיותיו המוקדמות ומצפה לבן זוג מושלם בראיה שלו.

שדכן פגש רווק מבוגר ושאלו מדוע אינו מתחתן? "לא מצאתי מישהי שמתאימה לי"- ענה הבחור. מה אתה מחפש? שאל השדכן. "לא משהו מיוחד רק שתהיה חכמה, נאה, עשירה, טובת לב, ממשפחה טובה ובעלת ערכים רוחניים טובים". ענה לו השדכן, "עם רשימה כזו ,אני עושה ששה שידוכים…" 

במציאת זיווג,  צריך לבצע את הפעולה שנדרשנו לעשות בטרם קריעת ים סוף, כאשר העם יוצא ממצרים ומתקרב אל הים הוא מגלה שמצרים מאחוריו והים מלפניו. פקודת המבצע: יציאה ממצרים ותנועה לעבר הר סיני לקבלת התורה, דרך ים סוף. לפתע מתגלות ארבע קבוצות שכל אחת מהן באה עם האני האישי שלה. קבוצת "מחפשי השלמות" שהכבוד האישי חשוב להם אמרה:"בואו ונקפוץ לים, נתאבד ולא ניפול בידי המצרים". השנייה, החלשה אמרה: "בואו ונחזור להיות עבדים". השלישית: "נעשה מלחמה ונלחם עד טיפת הדם האחרונה, גם אם נפסיד – נלמד את פרעה שזה לא היה משתלם. הקבוצה האחרונה אמרה: "בואו ונתפלל". ה' עונה למשה שלא דרשתי מהם לפעול לפי הרגש שלהם – "ואתם תחרישון" – כעת הוא הזמן לבצע פקודות.

בין בני זוג, כל אחד צריך להסתכל על השני כמראה שלו, להתגמש ולראות את המטרות המשותפות בחיים, גם לאחר החתונה לנקוט בפעולות שיחזקו את הקשר ואת התחושה שכל אחד רואה את השני.

כמו כל חתן וכלה, העומדים תחת החופה ונשבעים אמונים זה לזו, כך עם ישראל נשבע אמונים לה'  בחופה – בעת מתן תורה על הר סיני כשאמרו "נעשה ונשמע".

ה' רוצה את הקשר הקרוב אלינו, אל עם ישראל ע"י שנקרב אותו אלינו ונתקרב אליו, אך מאחר שאנחנו ברואים גשמיים וה' רוחני, הוא הוריד לתוך גופנו את הנשמה האלוקית שמצד אחד היא אלוקית ומאידך היא שוכנת בגוף הגשמי, נתן לנו את התורה שמצד אחד היא תורתו אך חיבר אותה למצוות גשמיות, כאשר הגוף עם הנפש האלוקית מקיימים את הציווי האלוקי במצוות התורה שמחוברת לעשייה הגשמית אנו מקרבים ומתקרבים אל ה' ומשמרים זוגיות בריאה עימו.

כמו שבין בני זוג ישנם מקרים של חוסר הבנה וזקוקים להתערבות חיצונית, לשמירה על שלום הבית כך עם הבורא, ישנם אנשים שאינם מבינים כמה חשוב לחייהם הקשר עם ה' וזקוקים לייעוץ חיצוני שיעביר להם מידע נכון ויראה להם כמה טוב קשר טוב עם ה'.

איך הרגשנו כשקראנו בפרשה קודמת על  פרעה המעביד את עם ישראל בפרך? למרות שבע מכות קשות שסופג יחד עם בני עמו, הוא מתעקש להמשיך ולשעבד את העם? וכיצד נרגיש השבוע כשנקרא על שבירתו של פרעה לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, כאשר הוא משחרר את העם ללא תנאים?

התשובה תלויה ביכולת שלנו להסתכל קדימה. [נושא שאנו מציפים אותו מידי פעם]. אין ספק שהיום, כאשר יודעים כבר את תוצאות הסיפור, גם כשחיים את הפרשה הקודמת, כשהשעבוד בעיצומו, אנו מזדהים – עם חדוות היציאה כפי שכתוב בפרשת השבוע ,"בא", במיוחד כשמתעמקים במטרות ה' שעמדו מאחורי השעבוד והמכות  והרווח העתידי שהם יוצרים.

המטרה הראשונית במכות מצרים הייתה "וידעו מצרים כי אני ה'" המצרים לא הכילו את המציאות האמיתית – שה' מנהיג את העולם. להראות מי בעל הבית לבירה זו. מטרה נוספת הייתה שגם עם ישראל יכיר בגדולת ה', בהתבוננות על הניסים העל טבעיים שהיו במכות.

בפרשה שלנו מופיעה המצווה הראשונה שנצטווה עם ישראל בתורה – מצוות קידוש החודש. אלו הרואים את לידתה החדשה של הלבנה, באים ומעידים על כך בפני בית הדין והדיינים היו מקדשים יום זה והופכים אותו  חיום שמח -ראש חודש! . לכאורה שמחת הלבנה צריכה להיות ביום ט"ו לחודש בה היא מתגלה בתפארתה ומדוע אנו חוגגים המולד שבו אנו רואים רק את תחילתו של הירח?

השמחה נובעת מההבנה מכך שמתחילים תהליך שיביא את הירח לשיא, על אף שעכשיו הירח נעלם ואנו לא יכולים ליהנות מאורו. 

אחת הדוגמאות לעניין של התבוננות חיובית על תהליכים שעל פניהם נראים שליליים – הוא פרוייקט "פינוי בינוי". כשרואים תהליך הריסת בניין רב קומות ואיננו מודעים להחלטות שעומדות מאחוריו, ישנם המתבוננים רק בהרס והחורבן שנוצר. אך כאשר אנו מבינים שהמטרה לבנות בניין מפואר ומכובד יותר והדרך היחידה להשיג את המטרה מושגת היא על ידי ניקוי השטח והכנתו לבניה החדשה אנו מתמלאים בשמחה ואף משתפים את החברים באמירת לחיים.

מסופר על רבי זֵירא שעלה לארץ ישראל כשבאמתחתו היה הידע הרחב של התלמוד הבבלי אך כדי לרכוש את התלמוד הירושלמי בארץ ישראל הוא צם צומות על מנת לשכוח את התלמוד הבבלי והייתה תקופה  שהיה ללא ידע. את הבבלי שכח והירושלמי עדיין לא למד, אך רבי זירא שמח ששיכחת התלמוד הבבלי הכשירה את הקרקע לרכישת הידע הירושלמי.

פרשתנו – פרשה שמחה בה פרעה נשבר ומשחרר את עם ישראל מעבדות, המכשיר את הקרקע להגיע להר סיני ואל החירות האמיתית כפי שחכמינו זכרונם לברכה אומרים "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" שהתורה מאירה לו את החיים ומתרגמת לו בצורה חיובית כל מצב שאנו נכנסים לתוכו.

במימד הרוחני, שיעבוד מצרים מציין את השעבוד ליצר הרע המנסה להעביד אותנו בפרך, שאולי כלפי חוץ משמחת את בעליה אך אין לה מטרה ותכלית.

המכות הם פעולות הגורמות לאדם לשבור את  הרצונות השליליים, כדי להשאיר שטח מת המכשיר הקרקע לקיים את התורה והמצוות בשלמות מתוך שמחה ולא בכפיה. השעבוד אינו דבר בעייתי כאשר אדם עושה אותו מתוך רצון. עבודת הפרך של העבד משברת אותו. אך עבדות לה' מתוך שמחה דומה למלך עוצמתי וחביב שכל נתיניו מחכים לרגע שהוא יצווה עליהם לשרתו, הם שמחים מכל פעולה המחברת אותם אליו.

עלינו לתרגם את המכות מול פרעה למכות כנגד היצר הרע ולשמוח להיות בתוך תהליך זה, גם כשאנו באמצעו של תהליך מורכב וקשה, כי אז מרגישים שהחושך בתוך המנהרה מביא אותנו אל האור הגדול שבקצה ונהנים לעבור כל שלבי החושך במנהרה על מנת להגיע לאור הגדול.

בואו ונלמד פעם נוספת כיצד לאזור כח, להתמודד עם  מצרים, עם מיצרי החיים על מנת להגיע ליציאת מצרים, לצאת מהמצרים האישיים כיחיד, לצאת ממצרי העם ולהגיע אל האור הגדול אור הגאולה שבו לא נצטרך לשמוח היום על העתיד הוורוד כמו לידת הלבנה מתוך ידיעה שעוד מחצית החודש יאיר במלואו אלא לזכות שאור הלבנה יהיה כאור החמה, העתיד הוורוד יהיה כבר כאן.

לא פעם כשאדם הולך בדרך ונתקל במכשול הוא נשאל על ידי הסובבים אותו:" אתה לא רואה לאן אתה הולך?" שאלת חיינו האם אנחנו רואים לאן פנינו מועדות? נולדנו "לעשות חיים", האם אנו צועדים בדרך לעשיית החיים?

כאשר הלכתי לביקורת שגרתית אצל רופא עיניים, האחות בדקה את הראיה וציינה שהראיה בעין "שש-שש". הגבתי: "מה החכמה, אני עם משקפיים…" האחות ענתה: "החכמה היא להתאים משקפיים טובות!"

אכן, בחיים עלינו להתאים משקפיים טובות כדי לראות ברור  ועדיף להרכיב אותם בתחילת החיים ולא להפיק הלקחים לקראת "החזרת הציוד" בסמוך למאה ועשרים של כל אחד.

כדי לראות ברור צריך גם אור טוב. השבוע, חל יום פטירתו של מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מליאדי. השם "שני-אור" המרמז על דרכו ותורתו להבאת אור לחיינו. גם בשם פרשת השבוע וארא נרמז שמו ודרכו של הרבי, וארא – מלשון גילוי – האור אינו מחדש דבר הוא מגלה לזולת דברים הקיימים.  

הרבי ייסד את חסידות חב"ד שנקראת בשם, חכמה בינה ודעת, כי הוא הוריד את לימוד החסידות וההכרה במטלות ובמטרות שאדם צריך לשאוף בחיים, לרמה שכל אחד יוכל להבינה בשכלו. שתהיה מוארת אצלו לרמה שהוא התחבר לתכני הלימוד עד למעשה – הביצוע.  החכמה מביאה לאדם רעיון שכלי, הבינה גורמת לו לפתחן בשכלו ולהבינו על בוריו ומשם הוא ממשיך אל הדעת – התקשרות לחומר הנרכש הגורם לו לבצעו הלכה למעשה.

פרשתנו, ממשיכה לעסוק בשעבוד הקשה של עם ישראל במצרים, אך גם בניצני השבירה של פרעה בעת קבלת עשרת המכות. הרבי הזקן מבהיר שסיפורי התורה לא מיועדים רק להיסטוריונים אלא להתאמת חיי היום יום שלנו על ידי הכרת הקשיים הזהים – כאז כן היום – ולימוד היכולת להתגבר אליהם. 

והשבוע, אנו מאירים עם החב"ד שלנו על המהלך שמוביל המנהיג – משה רבנו – שניסה בכל דרך שלא ליטול על עצמו את המשימה מתוך מחשבה שאחיו, אהרון, טוב ממנו. אך בסופו של דבר, מתוך הכרה וביטול לרצון בורא עולם הנהיג את העם ביד רמה. את ה"התמחות" כמנהיג הוא עשה כאשר היה רועה את צאן חותנו יתרו במדיין, כאשר ראה את אחד הכבשים מתרחק מהעדר הוא לא זרק עליו אבנים במטרה להחזירו למסלול אלא הלך לבדוק מה פשר פרישתו וגילה שהלך לחפש מים חיים מפני הצמא והחזיר אותו בידיו אל העדר. משה לאורך כל הדרך רואה מטרה אחת, דאגה לעם. 

דווקא היום, כאשר אנו נאלצים ללכת לסבב שלישי של בחירות בתוך שנה, שאינם נובעים ממנהיגים הדואגים  לעם אלא מנבחרים המחפשים לשפר את העמדות האישיות. כל אחד צריך לעצור ולשאול עצמו איך אני יכול להתנהג כמשה? איך אוכל להוציא את עצמי ואת סביבתי מהמֵצרים שבהם אנו נמצאים כיצד אוכל לראות את הזולת במרכז ולדאוג לעולם מואר ומתוקן יותר? 

•

אין ספק שבחיים צריך לראות כיצד להעשיר את הנפש ולא להתעסק רק בניפוח הכיסים. מייסד הרשת הקמאונית הענקית "וולמארט" היה מר סם וולטן. בגיל 27 הקים את החנות הראשונה והיום מתנהלות תחתיו כ-3,000 סניפים רק ברחבי ארצות הברית, משפחתו היא אחת המשפחות העשירות בתבל. אין ספק שהיתה לו הצלחה מסחררת, אך אי אפשר להתעלם מהמילים שאמר טרם מותו. בגיל 74 הוא חלה במחלה קשה, ידידיו ובני משפחתו עמדו לצידו בימיו האחרונים, ובכוחותיו האחרונים הוא אמר: "פישלתי, טעיתי, נכשלתי". אמנם הקדשתי את חיי לעסקים והייתה לי הצלחה רבה, אבל היה לזה מחיר קשה. לא חוויתי חיי משפחה, בקושי ראיתי את אשתי וילדיי וגם לנכדיי לא מצאתי רגע רגוע להושיבם על ברכי ולחבקם…

בשיחת הסיכום של חייו הוא הסתכל במשקפיים הנכונות שבהם קלט מה העיקר ומה הוא הטפל וחש כי היו לו כיסים עשירים אך… נפש ענייה.

בואו נלמד ממר סם מה לא לעשות, בואו ונלמד ממשה כיצד להתנהג ונרכיב את משקפי הראיה שהעניק לנו הרבי הזקן, תורה המלמדת את דרך החיים, היוצרת חיים ואושר שנשאר במלא עוצמתו גם לפני "שמחזירים ציוד" והולכים לעולם שכולו טוב.

נתקלתם בילדים שמבקשים מהם ליטול חלק במטלות הבית ותמיד הם אומרים "אבל למה אני?" לעומתם ישנם ילדים השותפים במטלות הבית ושואלים: "מה עוד יש לעשות, במה עוד אפשר לעזור?"

פתחנו השבוע בספר שמות, הממשיך לסקור את קורות עם ישראל במצרים. אך בתקופה שונה וחדשה. לא עוד עם שלצידו עומד האח, המשנה למלך, המכלכל אותו ומגן עליו, אלא עם הנרדף על ידי פרעה ועמו, עם המתענה בעבודת פרך. 

כיצד אנו מתמודדים עם עבודה שאנו מרגישים שהיא מתישה אותנו? התבוננות בתהליכים שארעו לעם ישראל מאז המפגש של אברהם אבינו עם ה', בברית בין הבתרים, המופיע באמצע ספר בראשית, ששם נאמר: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם 400 שנה" ועד יציאתם הפיזית ממצרים – כל זאת יתנו לנו מענה.

אחת השאלות הקשות שמפרשי התורה מתייחסים אליהם, היא: היכן 400 שנות השעבוד שהובטחו לאברהם? והרי עם ישראל היה פיזית במצרים רק 210 שנים? אכן המפרשים מסבירים ש-400 שנה מתחיל מלידת יצחק. אך, חכמינו אומרים שהשעבוד הקשה במצרים היה רק מאז לידת מרים, כ-86 שנים. כולנו קראנו על השנים היפות של יעקב ובניו במצרים, היכן ההבטחה האלוקית  של העבודה והעינוי 400 שנה?

המענה לתמיהה זו, כפי שמציגה הרבי מליובאוויטש, תכשיר לנו את הדרך לעבור לעבודה יצרנית, היוצרת חיים ומשמחת את בעליה ולא בעבודת כפיה השורפת את הזמן המוקצב בחיים ומתישה את בעליה.

אכן, ה' גזר על בני ישראל עבודה עם מאמץ, אך הייתה להם האפשרות להחליט באיזה סוג עבודה הם בוחרים, בעבודה ועמל בקיום תורה ומצוות או בחופש מהתורה והמצוות ובעבודת כפיה של פרעה. האבות עמלו בלימוד תורה וקיימו הכתוב בה בטרם ניתנה בסיני, יעקב הכין תשתית לשנים יפות במצרים על ידי ששלח את יהודה להקים ישיבה במצרים על מנת לעמול בתורה. השעבוד הקשה החל רק לאחר שכל השבטים הלכו לעולמם ודור ההמשך ויתר על לימוד התורה, התמקד בחיי החומר "וזכה" לעול פרעה הקשה.

בניגוד ליציאת מצרים ששם היינו זקוקים לה' שיוציא אותנו, כי לא היה לנו את הכוח לצאת. היום, לאחר מתן תורה, יש לכל אחד מאיתנו, אם רק ירצה, את הכלים והכוח להפסיק לעבוד בפרך, "עבודת פרך" היא עבודה שאין לה קצבה, אין לה סוף.

אדם החי בשביל לעבוד, עובד בפרך ומשקיע את כל חייו ב"עשיית כסף", כל ראשו בכל זמנו מונח בהגדלת ההון העצמי שלו, הוא שוכח בשביל מה הוא חי, עבודה שאין לה סוף.

ה"חפץ חיים" החזיק חנות שכל היום הייתה פתוחה עד לצבירת הפדיון היומי לו היה זקוק למחייתו. אך כיום אנשים בוחרים דירה, לא רק לפי הצרכים שלהם, אלא גם לפי הדירות שהחברים מחזיקים ואז, פעמים מחירי הדירה גורמים להם לקחת משכנתא שמשעבדת אותם לעבודה ללא הפסקה. 

אדם העובד בשביל לחיות, יודע לשים גבול לזמן הפיזי ולזמן שחושב על העבודה.

היציאה מהשעבוד מתבטאת היום בראיית מציאות הבריאה, כדברי דוד המלך בספר תהילים "פותח את ידיך ומשביע לכל חי" הוא עובד בצורה מוגבלת כדי ליצור את הכלי שדרכו יקבל את פרנסתו ואת שאר היום הוא מקדיש ליצירת החיים הרוחניים בהקדשת זמן לתפילה, לשיעורי תורה ולעזרה פיזית לזולת. 

ביציאת מצרים יצאנו מהעבדות הפיזית לבני אדם, הרואים רק את טובתם ומשתמשים בנו ככלי להשיג את מטרתם, אך נשארנו עבדים לה', הרואה את טובתנו ומעניק לנו עבודה על מנת שנחבור אל הכוח האין סופי שבו, עבודה על מנת שיעניק לנו שכר לא מוגבל, גם אם משקיעים עמל רב אנחנו נהנים בכל רגע למלא רצון למי שהעניק לנו החיים ומחייה אותנו בכל רגע.

יש ילדים שאינם רואים את הרווח במילוי רצון ההורים ולכן מרגישים עבדות מכל מטלה שההורים מבקשים, אך ישנם ילדים שנהנים למלא רצון ההורים שהביאו אותם לעולם ודואגים למחייתם.

אז בואו ונדאג שלא נעבוד בפרך ונהנה בכל רגע לעמול בעת מילוי רצון ה'.