קטגוריה: טור שבועי

מחלוקת נשמע כמעשה האמור להיות מחוץ לתחום, במיוחד כשנקרא השבוע את "פרשת קורח". בה מסופר על מחלוקת שגבתה קורבנות רבים ולא רק מאנשים חסרי מעש אשר ממלאים את זמנם בחרחורי ריב ולשון הרע אלא גם מאנשים בכירים מנהיגי השבטים.

בפרקי אבות נאמר שכל מחלוקת שהיא לשם שמים מתקיימת – כמחלוקת הלל ושמאי בהלכה, וכל מחלוקת שאינה לשם שמים סופה בטלה – כמחלוקת קורח ועדתו.

בימים אלו שמביטים לתוך מצגי החדשות אנו רואים את המחלוקות הרבות המתרחשות בעולם. מחלוקת חריפה התפרצה בעקבות הריגת אזרח אמריקאי כהה עור, התפרצות זעם והפגנות שלא נשארה רק בארצות הברית אלא חדרה לתוך אירופה. בינם לבין מחלוקת קורח ועדתו יש דמיון.

קורח בא בטענה נקודתית כנגד משה ואהרון – קיפוח, נטילת כל תפקידי המנהיגות למשפחתם הקרובה והשארת קורח מחוץ לסבב המינויים למרות שלדעתו אליצפן שנבחר כנשיא הוא אחיין צעיר ממנו. קורח לא רצה להבין שמשה אינו המחליט אלא רק מבצע את רצון השם. אך החמור יותר שטענתו השכלית לקיפוח לא יצרה רק שתדלנות לקבלת תפקיד מנהיגותי אלא פיתוח שנאה אישית כנגד משה ואהרון. במתק שפתיו הוא הצליח לגייס אנשים נוספים למרד כנגד משה. אוסף של מקופחים שהתאגדו, כמו אלדד ומידד שלהם היה חשבון ארוך עם משה, ומתי? כבר בארץ מצרים. כאשר מאתיים חמישים בכורות הרגישו מקופחים על כך שנטלו מהם את תפקיד העבודה במשכן והעבירו אותו לשבט לוי. המכנה המשותף היה שנאה למשה רבינו. גם היום בעולם הרחב מתעוררים אנשים שמרגישים קיפוח בנושאים שונים וחוברים יחדיו להצית את אש השנאה והמחלוקת (בלי קשר לעצם טענתם שיכולה להיות מוצדקת).

רבי יונתן אייבשיץ מסביר מהי מחלוקת לשם שמיים? כאשר ישנם חילוקי דעות אך אינם מייצרים שנאה אישית בין המתווכחים אזי אהבה והאחווה נשארת ביניהם. מחלוקת שאינה לשם שמים סוחפת לחילוקי הדעות ארס ושנאה. כלומר, חילוקי דעות הנשארים במוח ואינם משפיעים על הקירבה הקיימת ברגש הלב – היא מחלוקת לשם שמים, מחלוקת הסוחפת את רגש הלב למחלוקת שבמוח – היא מחלוקת שלא לשם שמים.

חילוקי דעות שבאים לא מתוך רצון לפסול את דעת השני אלא מתוך אמונה של הצלחה להגיע לחקר האמת גורמת לכל אחד מהצדדים להשקיע הרבה יותר זמן ומשאבים להגיע לחקר האמת ומפתחת את הידע ויש בה מן החיוב.

בעוד רבי עובדיה מברטנורא ממפרשי המשנה מסביר: מחלוקת שהיא לשם שמים "סופה להתקיים" כי בעלי המחלוקת יאריכו ימים. מחלוקת שאינה לשם שמים "אין סופה להתקיים" כי סופם של בעלי המחלוקת יהיה כקורח ועדתו שמתו וכשאין בעלי מחלוקת אין מחלוקת!

הרבי מליובאוויטש לוקח אותנו למקום אחר ומוצא גם כאן ברכה. הרבי מסביר שכוונת המילים "שלא לשֵם שמים" שהמילה "שֵׁם" מסמל את הבריאה הגשמית שנראית כישות עצמאית בדוגמת "שם" שאינו מורה על מהות האדם והוא משמש רק ככלי תקשורת עם נושא השם. המילה "שָׁמַיִם" מסמלת את המציאות האלוקית שאינה נותנת מקום למציאות נפרדת ממנה. עד מתן תורה אכן הורגש ש"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" שבין הגשמיות לרוחניות יש מחלוקת, אך במתן תורה קיבלנו את הכלי להחדיר לעצמים הגשמיים את הקדושה האלוקית שמטרתה הסופית – שהישות הגשמית, תוּאר ברוחניות ואז האדם, בחיר הנבראים, ירגיש שאינו מציאות עצמאית אלא חלק בלתי נפרד מהבורא המחיה אותו בכל רגע.

כוונת קורח ועדתו הייתה להנציח את המחלוקת בין הבריאה הגשמית למציאות הרוחנית כדי להנציח אצלם את הישות עצמית שלהם. מלמדת המשנה, כדברי שמואל הנביא, שלעתיד "לא ידח ממנו נידח" כולם יחזרו אל מקור חוצבם וירגישו את האמת. היום ה' נתן לנו את האפשרות שלא להרגיש את האור האלוקי, גם קורח יפסיק לחפש את הישות העצמית שלו, ירגיש את האור המחיה אותו וידאג לביטול המחלוקת – החלוקה – בין שמים לארץ.

אז גם היום אפשר לאתגר ולהעצים איש את רעהו על ידי הצגת דעות מנוגדות, באם כמובן נאמין בהם ונמשיך לאהוב את האח שיש לו דעה שונה משלי.

כולנו עושים כל מאמץ שבתי הספר וגני הילדים יתפקדו למרות הכל. האם מעשה זה נובע מהרצון לדאוג לכך שהמשק לא יפגע ולסייע להורים ללכת בביטחה לעבודה בכל מחיר ולדעת שיש מי ששומר על ילדיהם או מהרצון לדאוג לילדים שלא יחסר להם הידע לקראת החיים, שלא יפספסו חומר לימודי בתקופה זו?

המשאב היקר ביותר שיש לנו בעולם הם הילדים. אלו הילדים שכבר במתן תורה בעת שנבחרנו לעם נדרשו להיות הערבים שידאגו שאכן נשמר את המשאב היקר – התורה. הילדים יוצרים את החיבור לדור הבא בשרשרת הדורות. החיבור נובע משילוב של ביולוגיה, יהודים בגופם, וידע רוחני תורני המשמר אותם בתוך המסגרת הביולוגיות היהודית, הגורם להם להתחתן רק עם בני זוג יהודים ומונע מהם להתבולל, לנתק ולהתנתק מהשרשרת. כאשר אנו מעניקים לילדים בגיל הרך את יסודות החיים היהודיים הם סופגים זאת לתוך מוחם וליבם, דרך חיים זו מאירה את חייהם ולאחר שמתבגרים הם מוסיפים עוד טבעת לשרשרת החיים על ידי הולדת ילדים שלהם הם מעניקים את הרוח היהודית שקיבלו מהוריהם. 

למרות החשיבות הרבה של יציקת רוחניות בתוך כל יהודי, ישנו גם הרצון האלוקי שיהודי יחיה בתוך המציאות הגשמית על אף שהיא גוזלת ממנו זמן רב על חשבון חייו הרוחניים ואף פעמים מקשה עליהם וכאן נכנסים הילדים בפרשת השבוע.

המרגלים שיצאו לרגל את הארץ חיפשו את חסרונותיה על מנת לגרום לכך שהעם יישאר במדבר. ואכן, הם ראו דברים שהצליחו לפרשם בצורה שלילית. הם רצו משהו טוב אך טעו בכך שהחליטו בעצמם כיצד צריך להראות הטוב. במקום להבין מה' מה רצונותיו מאיתנו, כיצד והיכן הוא רוצה לראות את עבודתנו.

המרגלים רצו לשכנע את העם להישאר במדבר ובין היתר טענו ש"טפינו יהיה לבז", ייקחו אותם במלחמה, ה' משיב להם "טפכם אשר אמרתם לבז יהיה… הם ירשו אותה". אתם, אכן לא תזכו להיכנס לארץ ותמותו במדבר אך ילדיכם יזכו לרשת את הארץ ולגור איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

לצד הפירוש הפשוט של הפסוק ישנו פירוש פנימי. חכמינו אומרים על תינוק שהוא "מפזר יותר ממה שהוא אוכל" כלומר: הוא מנצל רק חלק קטן מהמזון שמניחים לפניו, הריצפה זוכה בחלק גדול מהפירורים… תינוק במשמעות הרוחנית נחשב אדם שקטן בדעת, המזון הרוחני אלו התורה והמצוות שמזינות את נפש האדם.

המרגלים טענו שבמדבר לא יהיה צורך בעבודה גשמית כי הכל התקבל משמים. מים מבאר מרים, מזון ירד משמים = המן, וענני הכבוד ישרו הדרך ודאגו לבגדים מגוהצים ונקיים. כל הכוחות ינוצלו לספיגה של המזון הרוחני, התורה והמצוות.

רצון ה' היה שלארץ ישראל יכנסו בני הדור הצעיר שאינם דור דעה כאבותם, הם אמורים להתייגע על מנת להשיג את פרנסתם, אך דווקא במקום הזה הם יעשו מאמץ כדי לקיים את התורה והמצוות ואת זה ה' מייקר יותר בגלל ההתמודדות.

גם הפירוש הפשוט משולב כאן: ה' מאוד מחבב את לימוד צעירי הצאן – הפעוטות. אמנם הידע שלהם קטן אך הם עושים זאת מתוך אהבה תמימה לה' וה' מחזיר להם אהבה.

עלינו להתייחס לילדינו כפי שמתייחס החקלאי לנטיעות הצעירות. מצד אחד להתנהג עימם בעדינות ומאידך לתת להם את התמיכות הנכונות, את החומרים הלימודיים הנכונים ושילמדו עם שכל ישר. כל ויתור לילד הצעיר יפגע בו כשיגדל, כי כאשר ניישר עימו קו על התנהגות לא נכונה הוא לא יראה זאת כויתור חד פעמי בגלל היותו צעיר אלא כנורמת התנהגות תקינה.

הילדים לא רק ממלאים את החלל הפנוי שנוצר בעת פטירת ההורים לעולם האמת, אלא גם דואגים להורים בעולם האמת, הכיצד? בכך שהם הולכים בדרך ישרה ועושים מעשים חיוביים לעילוי נשמתם. הנצחת ההורים לא נעשית רק על ידי ששם משפחתם או שמותם הפרטיים ממשיכים להתנוסס על בני משפחתם אלא על ידי הדברים הרוחניים שממלאים את החלל.

אם כן, ודאי שעושים מאמץ לפתוח את בתי הספר! המטרה העיקרית צריכה להיות דאגה לשתיל הקטן שיצמח לעץ עושה פירות, טבעת נוספת שמצטרפת אל החיים האין סופיים.

באחד מההתכתבויות בין השר יוסף בורג עם הרבי מליובאוויטש שהתקיימו בזמן בחירות  סמוך לחג השבועות, הביא הרבי בפני השר את דברי הבעל שם טוב, שכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד ממנו מוסר השכל בעבודתו וקשריו עם ה', הרבי ביקש להאיר את עיניו ויפיק לקח מהבחירות.

למרות שהבוחר הממוצע הוא אדם פשוט,ובסך הכל מוגבל ביכולותיו, עושה המועמד כל מאמץ כדי למצוא חן בעיניו, כאשר הוא משקיע זמן רב, ממעט באכילה ובשינה והכל כדי שיבחר. כך עם ישראל שנבחר בבחירות הראשונות לפני למעלה משלושת אלפים שנה על ידי ה', וכפי שבברכת קריאת שמע מברכים מידי יום  "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ודאי שעלינו לעשות כל מאמץ למצוא חן בעיני הבוחר – הבורא – ולהמשיך להיות הנבחרים.

בניגוד לנבחר ציבור, שלאחר הבחירות עליו לתגמל את הבוחרים, כפי שהבטיח להם לפני הבחירות, אצל "הבוחר בעמו ישראל באהבה", הנבחר ממשיך לקבל  לאורך כל הדרך מאיתו יתברך. הדבר היחיד שהוא  צריך לתת לבוחר, אלו קיום התורה והמצוות שגם הם לטובת הנבחרים, הם אמורים לחזק הקשר עם הבוחר ולהמשיך לקבל שפע ברכה והצלחה.

בימים אלו, אנו שבוע אחרי "הבחירות" – חג מתן תורה. דווקא עכשיו צריך לחדד ולהבין מה תפקידו של הבוחר ומה של הנבחר. כמו שבמנהיגות ציבורית יש את המנהיג העליון – ראש המדינה, שלצידו צוות מנהיגים, שרים, יועצים וכו' המסייעים בידו לנהל את המדינה ומתחתיהם מנהיגים מקומיים כמו ראשי ערים, כאשר על ההתנהלות המקומית להיות תואמת לחוקי המדינה.

מעל מנהיג המדינה יש את מנהיג העולם שמנהיגות המדינה צריכה להיות כפופה לחוקיו. שרשרת מצוות התורה יוצרת את המציאות שנוצרה בעקבות הבחירות בהר סיני ויציאת מצרים שאנו כעת אנשים בני חורין. אין בשר ודם שאמור לשלוט עלינו יש בשר ודם שאמר לסייע בידינו להתנהל נכון.

אנחנו נהיה עם חופשי כאשר נבין מה קרה בהר סיני. למדנו כבר שהכוח נמצא בידי ה' והוא העניק לנו את האחריות. ה' ברא את העולם! בכוחו נותן לנו בכל רגע אנרגיה חדשה להמשך קיום וחיות העולם, כמו שכל אחד מבין בשכלו שאין דבר החי בעולם ללא אנרגיה קבועה שמחיה אותו, גם הכוח האטומי שמניע את נושאת המטוסים הגדולה מוגבל באנרגיה וצריך לחדשו.

ה' מעניק לנו את האנרגיה, ומשום כך מנהיגים צריכים לדעת שהם נבחרי העם שקיבלו את האחריות לדאוג למדינה ולעם מתוקן. את הכוח לכך, גם הם מקבלים מה' נותן הכוח ע"י נטילת האחריות שהעם ימלא את ספר החוקים, כל חוקי המדינה חייבים להיות תואמים לחוקי התורה.

בעולם מתוקן, לאחר הבחירות היו צריכים הנבחרים לקבל את האחריות לניהול בריא של העם והכוח היה צריך להישאר בידי הבוחרים, העם שבחר בהם. בכל רגע נתון צריכים הם לחשוב כיצד להיטיב עם העם. אך לצערנו, ביום שאחרי אני מרגישים נטולי כוח עד הבחירות הבאות אזי הנבחרים חוזרים אל העם ומבקשים את אמונו וחוזר חלילה… ובינתיים המדינה מה תהיה עליה?

גם אנשי המשפט היהודי, הסנהדרין והשופטים שהיו בימים ההם לעולם לא קבעו את החוקים, הם רק בדקו לאיזה חוק שייכת המציאות שהובאה לפתחם. הדבר היחיד שהם חידשו היו תקנות וסייגים האמורים לשמר את החוקים.

בשבוע שעבר כולנו נבחרנו כמנהיגים נוטלי אחריות והשבוע נקרא את פרשת "בהעלותך" הפותחת בהדלקת מנורת שבעת הקנים בבית המקדש. המנורה, הנר והאור מסמלים את הנשמה היהודית ושבעת הקנים מסמלים שבע דרגות שונות בנשמות. נכון שבעם ישראל ישנן דעות שונות אך המנורה מאחדת את כולם.

כשנתבונן בעם ישראל נראה את הדעות השונות, אך כולם הם נרות מאירים. אחת המעלות של הנר הוא שביכולתו להדליק את חברו ללא שיחסיר מעצמו מאומה. כאשר ניקח את האחריות ונעניק את החסר לזולת, לנר השני לנשמה של השני – לא נרגיש שזה בא על חשבוננו, נהפוך הוא – זה בא לחשבוננו.

בואו ונשקיע במי שבחר בנו, בואו ונשקיע בנבחרים – אחינו בני ישראל.

בשבוע האחרון עסקנו במספר ספירות. סיימנו לספור את ספירת העומר בה עסקנו בתיקון ספירת המלכות ובשבת האחרונה קראנו בתורה את פרשת במדבר העוסקת ברובה בספירת עם ישראל. לקראת מתן תורה אנו זקוקים לספור ששת מאות אלף נשמות מאוחדות "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד בלב אחד, על מנת לקבל את התורה.

ספירה יכולה להיות דבר שלילי אך בהחלט יש ספירה שהיא חיובית. יש ספירה המביאה לעין הרע, קנאה, שנאה ותחרות – כיוון שלפני הספירה הדבר היה מכוסה, לא גלוי לעין. אזי הספירה, פרסום ההישגים הייחודיים של האדם, יכולה לגרום לו גאווה שלילית ולסובבים אותו לקנאה מזיקה. יש מקרים שספירת המעשים החיוביים של אדם מביאה תועלת בכך שיוצרת "קנאת סופרים תרבה חכמה" כלומר, יש רצון להתחקות אחר מעשיו הטובים ולא לפגוע ביכולותיו. 

"לא סופר אותך!" זהו ביטוי קשה שאין לו מקום בשפתנו, הוא יכול להופיע בזוגיות כאשר אחד מבני הזוג אינו מעריך או מתייחס כראוי לבת זוגו, או ממנהיגים – שאינם רואים צורך להגיב לבקשות הציבור שהם אמורים לייצג. 

הבה נתייחס לאלה שסופרים אותנו ומי צריך לספור. בפרשת במדבר מנהיגי העם מצווים על ידי הבורא לספור את העם, עצם הדבר שמבצעי הספירה הם מנהיגי העם ולא "מובטלים" שנשלחו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יוצרת כבר הערכה לספירה. בנוסף לכך אומר הרמב"ן, ממפרשי התורה, שהם ספרו אחד אחד ולא אספו מידע מראשי המשפחה, "כן ספרו אותו", גילוי אהבה והערכה לכל אחד, שהרגיש יחיד, בלי קשר לתכונותיו ויכולותיו והתפקיד אותו הוא ממלא.

ה', שאינו מוגבל, סופר אותנו ולכן מעניק לנו את הדבר היקר ביותר שלו – את התורה. כאשר נבין מהי מידת המלכות אותה היינו אמורים לתקן השבוע לכבוד קבלת התורה, נבין מה תפקידו של מנהיג, מדוע ה' העניק דווקא לנו את התורה. נבין גם את דברי חז"ל ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כיצד קבלת עול כל כך קשה מראה שסופרים אותנו? כיצד עול זה מביא אותנו לחירות אמיתית?

בן חורין זהו אדם שמנהיג ולא מונהג, אחד שמוביל בדרך שהוא מאמין בה ולא מובל. האדם מורכב מיצר טוב ויצר הרע, מנשמה אלוקית נצחית שמגיעה ממקום אין סופי וחוזרת למקום אין סופי וממולה עומדים הגוף והנפש הבהמית הרוצה לספק את היצר הגשמי שנוצרת בלידת האדם ונפסדת בעת הסתלקותו מהעולם.

הנשמה האלוקית והיצר הטוב זה ה"אני" של כל אחד. היצר הרע ונפש הבהמית הם הכלים שבאים לנסות להכשיל את האדם ולחשל אותו. כאשר אדם מצליח להוציא לפועל את רצונותיו האמיתיים, אזי הוא מרגיש בן חורין. לאידך, כשהוא מבצע את הרצונות של המתחרים אשר לא בוחלים בשום דרך לתת לו את ההרגשה שזו הדרך הטובה עבורו, הוא אסיר, הוא מובל.

בגלל שה' סופר כל יהודי, הוא מעריך אותנו ומעניק לנו יכולות. לכן במתן תורה, העניק לנו את הכלי שיגרום לנו למצוא את היעוד שלנו בעולם ויתיש את הכוחות המנסים למנוע מאיתנו לבצע את המשימה.

תיקון מידת המלכות/מנהיגות – מלמדת אותנו שמנהיג אמיתי אינו אדם בעל אגו הנוטל את שרביט המנהיגות על מנת להיות במרכז, להנהיג את הציבור, מתוך רצון להשתלט ולאכוף את דעתו על כולם, אלא לקיחת אחריות על העם, לדאוג לכל צרכיהם.

כל אדם אמור להיות מנהיג, לקחת אחריות על עצמו שאבריו יתפקדו כיאה, לקחת אחריות ודאגה למשפחתו ולסובבים אותו. לקחת את התורה שנותנת לו את היכולת להתנהג נכון ולהנהיג נכון, להרגיש בן חורין שמצליח למלא בצורה חופשית את רצונותיו הבריאים. 

אחרי קבלת התורה נגיע אל פרשת "נשא" אותה נקרא בשבת. "נשא את ראש…". ה' "ספר אותנו" פעם ראשונה כאשר קרא לכולנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" וכאשר יהודי ,לומד התורה, שראשו מתעלה למקומות רוחניים נעלים, ה' סופרו פעם שנייה.

ובל נשכח את התנאי: כדי שה' יספור אותנו עלינו לספור איש את רעהו! "כאיש אחד בלב אחד".

חיים בריאים צריכים יסודות בריאים במכלול תחומי החיים. השבוע, בספירת העומר, אנו שמים את זכוכית המגדלת על מידת "היסוד" ובודקים מה כל כך חשוב ביסוד ומה קורה עם היסודות שלנו.

מידת היסוד היא התחברות, קשר אישי, כפי שמוסבר בספר התניא. חיבור לאורך זמן. אכן היסודות המוכרים לנו הם יסודות הבניין שלהם תפקיד מרכזי מאוד לקיומו לאורך זמן. אפשר לבנות בניין מהחומרים הטובים ביותר ועם אנשי מקצוע המעולים, על קרקע שמהנדסי הביסוס מהללים ומשבחים, אך אם היסודות לא יהיו מחוברים טוב לקרקע – רעידת האדמה הראשונה שתתרחש, תהפוך הבניין לתל חרבות. כדוגמת שורשי העץ שהם יסודותיו, המשמרים את חייו, על ידי הקשר ההדוק לקרקע בקבלת מזונותיו מהאדמה וכך מונעות מרוחות שאינם מצויות לנתקו מהאדמה, ממקור חייו.

בגשמיות יש לנו הרבה חומרי יסוד,  יסודות הבניין, שורשי העץ, צבע יסוד – חומר המקשר בין הקיר לצבע, וכמובן כל האמצעים הקושרים חפצים שלא ינחתו עלינו בעת סערה. אך לא פחות חשוב לטפל בחומרי היסוד הרוחניים שלנו.

• בין אדם לחברו: קשר בין אישי נוצר גם על ידי מידות אחרות כחסד ורחמים אך אם הוא לא מחובר אל היסוד הוא עלול להיות קשר חיצוני בלבד, לדוגמא, גם כאשר אדם נזקק מקבל סיוע מחברו בזכות מידת החסד המאירה בו. פעמים, רק נתינה פיזית לא יוצרת קשר אישי כי אינה במאור פנים וגורמת למקבל תחושה לא נעימה של תלות, כי הרי הנותן נתן מצד האגו שלו. ייתכן שלא יכול היה לראות אדם רעב ולכן נתן לו, ולא באמת חשב כיצד להאיר גם את נפשו של העני.

מידת היסוד היא הנתינה הנובעת מהרצון להיטיב עם הזולת שיהיה לו טוב כפי שיש למעניק, הזולת חש רצון זה ומתפתח קשר אישי חם ביניהם. יוסף הצדיק מייצג את מידת היסוד ולכן העניק מזון לכל עם הארץ ללא יוצא מהכלל.

הורים וילדים: ההורים בטבעם אוהבים את ילדיהם ואף מעניקים להם סיוע ככל שיתבקשו, אך לא פעם אנו מגלים שאין תקשורת ביניהם. ההורים טוענים שהילד חי בעולם שלו והילדים טוענים שההורים פשוט מבוגרים ואינם מבינים  את צרכיי הצעירים. ה"יסוד" אמור לתת כלים לחיבור נפשי עמוק.

• מורה ותלמיד: מורה יכול להעביר חומר באופן מעולה אך מנותק מהתלמידים. על מנת שלתלמיד יהיה רצון להשקיע בקניית חומר צריך המורה ליצור קשר אישי של יחס על ידי הקשבה ופירגון ולא להסתפק בלימוד החומר, אלא לתת גם מאישיות המורה.

• זוגיות: כששואלים זוג גרוש, "איך יתכן שאחרי עשרים שנות נישואין התגרשתם?" ומקבלים מענה בצורת שאלה:" איך זה שעשרים שנה לא התגרשנו?" אם הקשר הזוגי אינו אמיתי אלא טכני, תן וקח בדוגמת חוזה עבודה בין עובד למעביד, שיחזיק מעמד כל זמן שיצליחו למקסם את האינטרסים האישיים שלהם, זו אכן שאלה איך החזקנו מעמד עד כה… אך קשר הנובע מחיבור נפשי, שכל אחד מבני הזוג חושב ומרגיש את המחשבות והתחושות של בן הזוג, השאלה תהיה איך נפרדתם עם כזה קשר?

מידת היסוד הבריאה, היא היוצרת יסודות בריאים בכל הקשרים הבין-אישיים ואמורה ליצור קשר מחייב, קשר למטרות ראויות ובודאי לא קשר שמטרתו לנצל השני ולזורקו.

השבוע נקרא בתורה את "פרשת במדבר "פרשה שכמעט תמיד נקראת לפני חג השבועות, חג מתן תורה שניתנה במדבר. התורה היא היסוד המקשר אותנו בקשר אישי לה', בקשר אישי לארץ ונותנת לנו את הכלים לשמר את הקשר בין איש לרעהו ואת כל היסודות הבריאים והחיוניים לחיים טובים. 

ואם כבר מדברים על תקשורת נכונה, ניתן אולי לחשוב שמצב הקורונה לימד אותנו שאפשר להסתדר עם כלי הטכנולוגיה הנהדרים כדי ליצור מפגשים קהילתיים, העברת שיעורים ומפגשי משפחות הורים וילדים. אך האמת היא שונה לגמרי. הכלים הטכנולוגיים הם בסך הכל מעבירים מידע, אך הם אינם תחליף לקשר הריגשי והאישי המתקיים ממפגש פנים אל פנים. זה יכול לעזור לעבודה מרחוק אבל לא יכול להחליף מפגש משפחתי. אי אפשר להסתפק בלייקים ושיתופים כדי לקיים קשרים אישיים.

ה' ברא את העולם חסר, כפי שכתוב "אשר ברא אלוקים לעשות" ופירושו לתקן. העולם נברא עם חסרים והאדם נברא כדי לתקנו, גם האדם נברא חסר ידע בהתנהגות, אך במשך החיים הוא אמור לצבור ידע כדי לתקן את התנהגותו-מידותיו ואת העולם כדי שימלא אחר רצון בוראו.

התינוק בלידתו דומה לבעל חי. ההתעסקות עם עצמו ותגובותיו קשורים לרצונותיו והרגשותיו. הבהמה פועלת מתוך אינסטינקטים, אך האדם אמור להיות מונהג על ידי שכלו.

תמיד אדם צריך לראות כיצד הוא משפר התנהגותו וכיצד הוא מסייע ביצירת עולם טוב יותר, אך כפי שהזכרנו בעבר שבימי ספירת העומר, אנו משקיעים זמן רב יותר לנסות לתקן את מידותינו. בחג הפסח אנו מקריבים קרבן שעורים שהוא מאכל בהמה, ללמדנו שבתחילת הדרך התנהגות האדם דומה לבהמה כי הוא נשלט על ידי נפשו הבהמית. אך כשמגיעים לחג השבועות לאחר שעבדנו על שיפור התנהגותנו אנו מביאים קרבן שמורכב מחיטים שהם מאכל אדם.

לאורך כל הדרך עלינו לדאוג לכך שהמוח שלנו ישלוט על המידות ולא רק יצור אותם. התגובה הרגשית של האדם מגיעה אחרי ההבנה השכלית בטוב הצפון בדבר. לדוגמא, אם מישהו מסייע לנו, כאשר אנו מבינים בשכלנו שנעשתה לנו טובה, מתפתח בליבנו רגש אהבה אליו. אך חשוב, שהשכל לא רק יגרום לרגש בלב אלא ישלוט עליו. כך שהעשייה שתגיע בעקבות רגשי הלב תהיה חיובית.

השבוע, בספירת העומר, עבדנו על שיפור מידת ההוד, מלשון הודאה. היכולת לומר תודה והיכולת להודות בטעויות. כדי להצליח להוציא מהפה את מילת התודה או להודות בטעות צריך את מידת הענווה והתבטלות – הוד.

אך כיצד נגיע למידת ענווה מושלמת? בפרשת בהר – הראשונה שנקרא השבוע מתוך צמד הפרשיות בהר-בחוקותי – מתייחסת להר סיני. מי שקיבל את התורה בהר סיני היה משה רבנו. יש משהו חשוב שמחבר בין משה להר סיני. משה היה המנהיג שלא היה ולא יהיה כמותו, בבחינת "הר" אך יחד עם זה היה עניו כפי שהתורה מעידה: "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". גם הר סיני נבחר שעליו תינתן התורה מפני היותו הר אך יחד עם זאת היה גם נמוך.

נסביר את שתי הדוגמאות ונבין טוב יותר מהי מידת הענווה המתוקנת והמושלמת. מצד אחד ענווה – להכיל את האחר, להודות לו על עזרתו, ולהודות בטעויות. מצד שני הכרה עצמית – להכיר את היכולות האישיות ולהשתמש בהם, אך לדעת שגם אדם מוכשר מאוד אינו מנכס את הכישורים המיוחדים אליו אלא לבורא שהעניק לו אותם.

ענווה תקינה אינה משמשת כלי ליחצנות כאדם בעל מידה ייחודית, אלא ענווה אמיתית נובעת מתוך הכרה במעלות הזולת, וכאשר הזולת צריך עזרה ואין במקום מישהו שיוכל לעזור לו, אסור להצטנע ולאמר "מה אני יכול לעשות" זו אינה ענווה!

לא לחינם התורה ניתנה על הר אבל נמוך. מצד אחד – ענווה, שפלות וראיית הזולת ומצד שני – הר, תוקף. כפי  שראינו אצל משה – ענווה ותוקף של מנהיג. כדי לקיים את התורה שניתנה בהר סיני צריך להיות בטל לרצון ה', לראות בגובה העיניים את הסובבים ואם לפעמים נראה לך שאתה גבוה מהם, קבלת זאת כדי לסייע להם. ברגע שהזולת זקוק לעזרתך אתה צריך לסייע בידו אפילו שיכולותך ייחשפו וכביכול תפגע "הענווה" שלך.

מנהיג צריך להיות תקיף במקביל לענווה, לא כדי לחזק את מעמדו וכבודו, אלא בשביל לסייע לזולת. רב צריך לנהוג בצניעות, אך כאשר באים לקבל ממנו עצה לפעמים הוא חייב להגיב בתוקף על מנת שהיושב מולו יקבל את העצה ויבצע אותה ככתבה וכלשונה לטובתו האישית.

גם בעבודתו הרוחנית של האדם צריך להיות בביטול ענווה ושפלות ובעת הצורך תקיפות. כפי שפותח השולחן ערוך "הווי עז כנמר" שלא יבוש מפני המלעיגים. שיהיה לו התקיפות מאנשים המנסים לזלזל בהתנהגותו הבריאה.

אז אם אדם לא רוצה להיות כ"עַיִר פֶּרֶא" כדאי שידאג לכך ששכלו ישלוט תמיד על מידותיו ואזי יהיה "אָדָם".

האם נצחנו זה הנעלם הגדול עכשיו. עד עכשיו דאגנו להדק אתת החגורה על מנת למנוע את המשך ההדבקה והיום מנסים לבדוק האם כבר אפשר לחזור למסלול. אז דבר ראשון, בואו ונדאג שננצח בכל מצב ובתנאי שלא נפסיד… הדבר תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו.

השבוע נקרא בפרשת 'אמור' על מצוות ספירת העומר, מצווה שמקיימים אותה בימים אלו, בהם אנו סופרים חמישים ימים, מחג הפסח עד לחג השבועות. חובתנו הפיזית לספור את הימים אך ישנה גם חובה רוחנית – לבדוק את התנהגותנו. ע"פ תורת הקבלה, ישנם באדם שבע מידות שהן כלים להתנהגות. בכל שבוע מספירת העומר, אנו 'מתקנים' מידה אחת מתוך השבע. השבוע היינו צריכים לתקן את מידת הנצח, שבה אמורים ליצור את הניצחון ולשמור על הנצחיות של המהלך אותו אנו רוצים להשיג. הדבר תלוי בנחישות ובעקביות שלנו.

עלינו לבדוק האם הנחישות באה מהאגו שלנו, כלומר, מהרצון לקדם מטרותינו האישיות בכל מחיר וגם אם בדרך דורכים על הזולת? "נצחנות" יכולה להיות התנהגות מגונה ומטרתנו היא להעביר אותה אל העבר השני, אל הטוב והקדושה, ב"נצחנות" לעשות את רצון ה', להביט במטרות ולראות איך לנצח.

חשוב להביא פרנסה הביתה ולכן לא נחפש כיצד לנצח את המעביד שלפעמים מוריד לנו קצת את הראש ולהפסיד את מקום העבודה, אלא נשמר העבודה גם במחיר הורדת הראש. חשוב לשמור על שלום בית ולכן לא לנצח את בן הזוג ולבסוף להגיע לפירוק הבית אלא להפעיל את ה"נצחנות" כדי לשמור על הבית, להתגבר בנחישות על הקשיים. כדי להישאר זוג לנצח.

בואו ונתבונן בתאריכים ההיסטוריים הסובבים אותנו עכשיו ונראה איך מנצחים. איך מנצחים ומרוויחים? היום חל י"ד באייר, פסח שני, ביום זה ניתנה אפשרות לכל מי שנמנע ממנו מלהקריב קרבן בערב חג הפסח – עקב היותו טמא או שהיה בדרך רחוקה – לתקן את מה שהפסיד ולהביא קרבן. המסר הנלמד מכאן הוא שתמיד אפשר לנצח! גם אם דבר נראה אבוד. כשם שהאנשים שנמנע מהם להקריב הקרבן דרשו ונלחמו לבסוף ניצחו ובזכותם קבלנו מצווה נוספת בתורה, פסח שני. כאן עלינו לדעת שיש לנו את "מידת הנצח" ואין מקרה אבוד. אין ספק – בשביל לנצח צריך להתאמץ.

הניצחון שייך גם למטרה שאנו מציבים מול עינינו וגורם לנו פעמים רבות להרגיש במקום שאנו רוצים להיות. גם אם לפעמים פיזית אנחנו עדיין לא שם. דוגמא חיה לעניין היה רבי שמעון בר יוחאי, כל עם ישראל כמעט ללא יוצא מהכלל, חוגג את יום ההילולא שלו שיחול ביום שלישי הקרוב. ישנו סיפור שאחד מתלמידי האר"י ז"ל הקדוש שהיה חי כל ימיו בצער על הגלות וחורבן בית המקדש והיה אומר מידי יום "נַחֵם", תפילה הנוהגים לאמרה ביום תשעה באב. באחת השנים הגיע התלמיד ביום ההילולא של רבי שמעון למירון ואמר על קברו "נחם". רבי שמעון הקפיד עליו מאד ותוך חודש בנו נפטר והיה צריך לנחמה. הסיבה לקפידה נבעה מהמקום שרבי שמעון הרגיש שלא נחרב בית המקדש. נכון שפיזית הוא נחרב ונכון שרבי שמעון ובנו גלו 13 שנה כאשר הסתתרו מאנשי רומי שרצו להורגם, גזירה שנבעה מחורבן הבית. אך רבי שמעון הוא זה שאמר "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני ה' שבכל מקום שגלו שכינה עימהם: גלו מצרים – שכינה עימהם, גלו לבבל – שכינה עימהם". ה' מלווה כל יהודי לכל מקום ועוזר לו, כמובן לכל מי שרוצה לעזור לעצמו… רבי שמעון  חש את השכינה עימו כפי שהייתה בבית המקדש ולכן למרות החורבן הפיזי בית המקדש הרוחני היה חי וקיים ממש בתוכו. הוא חי בבנין ולא בחורבן.

ניצחון ונצחיות הולכים ביחד. בעז"ה לאחר שננצח את הקורונה עלינו לנצח גם במסרים שקיבלנו ממנה על מנת שהניצחון יהיה נצחי. נבין שלא הפסדנו בתקופה זו, אלא למדנו על משפחתיות (בתוך המשפחה הגרעינית), ענווה (לא הכול אנו יודעים), צניעות (גם באירוע עם עשרה אנשים יש שמחה), אהבת הארץ (ממשיכים לחיות גם בלי בילוי בחו"ל) ועוד.

יהודים יקרים! הבה נזכור ש: "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".  

כאשר נמצאים בתוך קושי מסוים, מלמדים אותנו להביט אל העתיד הוורוד, כך נוכל להרים את הראש מעל פני המים וימנע מאיתנו לטבוע בקשיים. כעת, בתקופת הקורונה, ככל שעוברים הימים אנו מתבוננים במציאות העומדת מול עינינו. ניתן לשמוע מומחים רבים שמנסים להעריך מה יקרה למשק באם הוא לא יחזור למסלולו ומצד שני מה תהיה התחלואה מהקורונה באם המשק כן יחזור למסלול.

כעת זה הזמן לא לראות רק את האופטימיות העתידית, לא להיות רק בעמדת המתנה למחר טוב יותר, אלא לנצל את היום, את ההווה, ולראות איך ליהנות ממנו וכיצד בתנאים הקיימים עושים את רצון הבורא.

אולי זה הזמן להתחיל לחשוב אחרת על משמעות החיים. כתוב: "כל הקונה עבד – קנה אדון לעצמו". העסקת עובד אינה דבר של מה בכך, וניתן בהחלט לפעמים לחשוב שהמעסיק בעצמו עובד אצל העובד שלו. כיהודים, אנו צריכים להתבונן באיזה תקן גויסנו לעולם הזה. האם כ'בוסים' של העולם הבודקים בכל רגע כיצד העולם משרת את הרצונות האישיים שלנו, או אולי כעובדים האמור לספק סחורה למעביד. או שאולי בכלל אנחנו בעצם 'חיילים', כפי שהתורה קוראת לעם ישראל בעת יציאת מצרים "צבאות ה'". 

בימים אלו שכל עם ישראל כואב את היגון של משפחות השכול – כאב שמלווה את המשפחות כל השנה – כאשר לצד הכאב על האובדן, מציפים את מעשי הגבורה של הקדושים שבזמן המלחמה לא ראו את עצמם, אלא את הרצון להגן על עמם, גם במחיר חייהם. ניתן ללמוד מהם כיצד צריך להתנהג. כפי שהם מסרו את נפשם על קידוש השם, ללא שאלות לָמה ולְמה, אלא ביצעו פקודות. אולי בסוף הקרב בתחקיר הם יוכלו לדעת ולהבין את מהלך הלחימה באופן טוב יותר. 

כך גם כל יהודי הוא חייל של ה', בעת שבועת האמונים למרגלות הר סיני נשבענו כולנו "נעשה ונשמע", תחילה נבצע הפקודה ולאחר מכן ננסה להבין למה.

מצד אחד אנו בנים טובים של ה' – "בנים אתם לה' אלוקיכם". ומצד שני אנו עבדים ממושמעים -"כי לי בני ישראל עבדים". עובדים נאמנים שמובטח להם השכר העתידי על עבודתם כמו שכתוב בפרקי אבות: "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". 

המציאות הקיימת מוטטה לחלוטין את הרגשת ה'אני'. אני הבעלים, אני שולט על המציאות, אני חכם, אני יכול, אני מנהל עסק יציב, אני עובד מסור ומוברג בעמדת מפתח בחברה וכן הלאה… כולם מצאו את עצמם בלילה אחד בתוך צונאמי פיננסי שלקח מאות אלפי עובדים לחופשה מאולצת, כאשר חלק לא קטן מהם ימצא את עצמו מפוטר בסוף החופשה. 

באם פעם רק החקלאי, לאחר שהשקיע מאות אלפים בעיבוד הקרקע מצא עצמו מתפלל לבורא שיברך את הקרקע שלו בגשם והאדמה תיתן את יבולה. ואילו האנשים שבעיר קצת שכחו מי שולח להם את הברכה בעסקיהם. כיום, אין אדם שפתח בבוקר את העיניים כשהוא בריא ולא אמר לעצמו "ברוך השם אני בריא", "ברוך השם יש לי עבודה". "ברוך השם אני נושם בכוחות עצמי". בימים אלו גילינו שעל אף היותנו הייצור החשוב והחכם בעולם, אולי אפילו עובדים בכירים ואולי מנכ"לים מכובדים, אך יש בעל הבית שקובע את ההנחיות. 

הנושא הכלכלי עומד במרכז חיינו כי הוא אמצעי חשוב בחיינו, אך צריך להסתכל עליו בפרופורציה הנכונה. סיפור קצר ימחיש לנו זאת: לפני שלוש עשרה שנים, תייר שטייל בתאילנד איבד את מחשבו האישי במונית בעיר הבירה בנגקוק. כל פרנסתו והמידע העסקי שלו היתה בדיסק הקשיח של המחשב האבוד. הנסיונות למצוא את המונית בעיר הסואנת והזרה היתה חסרת תועלת. הוא כעס על כל העולם והרגיש שעולמו חרב עליו. לא רק זאת, אלא שבעקבות המקרה הוא הגיע עם משפחתו באיחור לשדה התעופה, וגילה לתדהמתו שהם איחרו את הטיסה והם אף אינם זכאים לכרטיסים חלופיים – הכעס והדכדוך השתלטו עליו. לאחר שעתיים, כשנודע לו שהמטוס אותו הפסיד התרסק בשעת הנחיתה, התהפכו היוצרות. לפתע המחשב האובד עם המידע היקר שמאוחסן בתוכו – לא רק שהפך לחסר חשיבות אלא הפך למציל שהציל את חייו. רק אז הוא הפנים את גודל וערך הבריאות והחיים. 

"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". פרשת השבוע "אחרי מות" עוסקת בפטירתם של בני אהרון, שנבעה מתשוקתם לדבוק בה' על ידי התנתקות מהעולם. הם רצו לעזוב את העולם הגשמי ולהתדבק בקדושה, אך רצון ה' הוא שנתחבר אליו דווקא כשאנחנו כאן, בעולם המעשה. 

אז במקום להתעצב על מה שהפסדנו, בואו ונחשוב מה אנו יכולים להרוויח וכיצד. לי יש פתרון – "נעשה ונשמע"!

אינני מתכוון להפנות למאמרים מדעיים שחקרו העניין, כי גם בימים אלו אין וודאות גמורה כיצד הנגיף הנוכחי התפרץ ובודאי לא ידוע עדיין בכלים הטבעיים שלנו כיצד הוא יעלם וכיצד למגרו, מה שחשוב כרגע זה לגרום לכך שלא ימשיך לתקוף .

בתקופה זו, בימי ספירת העומר, לפני למעלה מאלפיים שנה, הייתה מגפה. עד היום נוהגים מנהגי אבלות על האסון הנורא, מותם של עשרים וארבע אלף מתלמידי רבי עקיבא. אין אנו חוקרים רק ממה מתו אלא מדוע מתו, מה היתה הסיבה למגיפה? יתכן והכרת הגורם יסייע בידינו למצוא המרפא. אם לרופאים מותר להתעסק רבות בניסוי ותהייה אף שאין ביטחון שישיגו המטרה. אנו בטוחים שאם נתקן את הגורם למגיפת העבר נשיג משהו חיובי שאולי יגרום לעצירתה היום.

הסיבה למגיפה הנוראה נבעה מחוסר הכבוד שנהגו איש עם רעהו. הפלא הגדול כיצד תלמידיו של רב גדול שהטמיע אצל כולם ש"ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שאהבת ישראל הייתה מרכז חייו, כיצד נכשל עימם בדבר כה מהותי?

לכל אחד מתלמידי רבי עקיבא הייתה דרך משלו בהבנת דברי רבו וכאשר הבחין שחברו מבין בצורה שונה ממנו, ניסה מתוך כפייה, בכל דרך להוכיח שדרך הבנתו היא הנכונה והחבר טועה תוך פגיעה בכבודו של החבר. העונש החמור היה על כך שלא נהגו כבוד זה בזה.

התנהגות כל אחד מול סביבתו קשורה באופן ישיר למידותיו. אכן, בתקופה זו שבין פסח לחג השבועות, בעת ספירת העומר, אנו אמורים לתקן את מידותינו. בפסח – עם ישראל הוצא ממצרים מתוך רצון ה' לגאול אותם אך התנהגותם באותה תקופה לא הייתה שונה מהמצרים עצמם וכדי לזכות ולקבל את התורה לאחר ארבעים ותשע יום, היה עליהם ליצור שינוי אישי שנבנה באופן הדרגתי, כל יום והשינוי שלו .

כל שנה, ובכל השנה עלינו להשקיע מחשבה כיצד לשפר את התנהגותנו, לשמר את מצוות אהבת ישראל על מנת ליצור עם בריא יותר. והשנה, בעקבות המציאות…יש להשקיע מאמץ גדול יותר כי ראינו קשר ישיר בין מגיפה להנהגות לא הולמות בין איש לרעהו.

המידה הראשונה שצריכים לתקן היא – חסד. מידת החסד = אהבה ונתינה. יש אהבה שמגיעה מהאגו ויש אהבה הנובעת מהנשמה. אהבה אגואיסטית היא "אהבה התלויה בדבר", אהבה שלילית שיכולה להיגמר ברצח, כאהבת הדייג לדגים. אצל הפוליטיקאים אנו רואים זאת בצורה קיצונית, כשיש אינטרס משותף הם מרעיפים דברי הלל ושבח על השותף לדרך אך ברגע שהוא חושב בצורה שונה מרעיפים עליו קיטונות של רעל. חסד בריא, אהבה בריאה, היא אהבה שהאגו הונח בצד והנתינה והפרגון מגיעים ממקום נקי ללא מטרת רווח.

כאשר ניצור שינוי חיובי בהתנהגותנו ונגיע למתן תורה, נגלה  כי  תנאי מרכזי בקבלתה היא הערבות ההדדית של כל אחד מהעם לקיומה. גם היום אנו נדרשים לערבות הדדית בשביל לשמר את  ההבראה הגשמית על ידי שמירת ההוראות. כך אנו חושבים לא רק עלינו אלא גם על אותם אנשים שסטטיסטית המחלה מסכנת אותם יותר.

השבוע אנו קוראים שתי פרשות "תזריע ומצורע". הפרשות פותחת לנו עוד צוהר למטרת הבידוד. התורה דנה בנגעים שהופיעו בבתים, בבגדים ועל עור האדם. הרמב"ם כותב שנגעים אלו הם על טבעיים, לא כתובים בספרי הרפואה ונבעו בגלל לשון הרע. מאחר והמטרה הייתה שימנעו מלדבר רע ולא הענשה על הדיבור. לכן בתחילה אות האזהרה היה בבתים וכאשר לא חל שינוי בהתנהגות עברה האזהרה גם אל הבגדים וכאשר התראה זו לא הרתיעה – הנגע היה מופיע בעור הבשר ובעקבותיו נאלץ הנגוע לשהות לבדו מחוץ למחנה. בדרך זו נמנע ממנו לדבר לשון הרע.

צרעת היא מהדברים שקל לראות את בה את היד האלוקית ולשנות כיוון כדרכם של יהודים, אך אפשר גם לחפש את המהלך הטבעי ולחפש דרך להילחם בנגע במקום בסיבות שגרמו אותו.

אז גם אם אי אפשר להתקרב אחד לשני פיזית בואו ונדאג אחד לשני, נתקרב נפשית איש לרעהו ונזכה לראות כיצד "יבולע המוות לנצח" בגאולה הקרובה. 

"באהבת ישראל נביא את הגואל".

האם העולם איבד שליטה? האם וירוס קטן בלתי נראה השתלט עליו? עד היום, היינו עובדי אלילים המאמינים בכסף שיעזור לנו בעת מצוקה, מאמינים ברפואה שתעזור לנו להתרפא בעת מחלה, מאמינים ביכולת הצבאית שתעמוד לצידנו בעת מלחמה… ולפתע… הכל קרס.

הביטחון האישי נעלם. אנו חוששים מהרוח הנושבת מחוץ לבתינו, מתנתקים מהאנושות המאיימת ומתחברים בתקווה אל הבדידות שתשמור עלינו. מתנתקים מ"בתי מקדש מעט", בתי הכנסת, שעמם שמרנו על הקשר עם ה'.

הקושי גדל כשאנו יודעים שהתפרצות המגיפה בקהילות רבות נגרמה בשמחת הפורים, בחג המאחד והמחבר, גם בליל הסדר הקרוב, החג המסמל את חירות העם היהודי, החג המשפחתי ביותר שבו משפחות יושבות מידי שנה יחדיו וחוגגות את החג – נאלץ כנראה לשבת מבודדים מסביב לשולחן הסדר כבודדים או עם המשפחה המצומצמת.

נוכל להיזכר בעם ישראל, טרם יציאתו ממצרים, כאשר ה' נגף במצרים ונתן הוראה שעם ישראל יסמן את ביתו במריחת דם על המשקוף ושתי מזוזות הדלת, ואת העם ציוה: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר".

בנקודות רבות בחיים, קורה שאדם נכנס לתוכנית הבראה ובזמן ביצוע התוכנית נאלץ לנקוט בפעולות כואבות כמו: אדם שצריך להשיל שומנים מיותרים הנושא על גופו נאלץ להתמודד עם דיאטה חריפה, בזמן הדיאטה הוא מרגיש סבל רב, במיוחד אדם שלא התנסה בזאת. או כאשר בונים תוכנית הבראה לעסק כושל, זה כואב –  מפטרים אנשים, מצמצמים משכורות וכדו' או כאשר אדם נאלץ לעבור ניתוח מורכב, זה כואב ואף יותר מהזמן הקשה טרום הניתוח. בכל המקרים הללו הידיעה של האדם, שמחר יהיה טוב יותר – נותן לו הכח לעבור ביתר קלות את התקופה הקשה.

אין ספק, שגם בתקופתינו, אנו נמצאים באמצעו של ניתוח קשה ומורכב. הקושי שלנו להתמודד עימו נובע מחוסר היכולת שלנו להבין את מטרת הניתוח וכאן נכנסת האמונה היהודית! שעל אף שאנו חסרי ידע על מטרת הניתוח ולאלו תוצאות נגיע – אנו מאמינים בה' שיביא אותנו בסוף הזמן הקשה אל חוף מבטחים. בדרך, עלינו לנקוט בכל הצעדים שנתבקשנו על מנת להילחם בכלים שלנו נגד האויב הנעלם עד שנגיע אל המנוחה והנחלה.

חשוב מאוד להדגיש, כשאנו בבידוד לא נרגיש בודדים, חשוב לזכור שמטרת הבידוד היא לשמר את האחדות, לגרום לעצירת התפשטות הוירוס ולדאוג ליום המחר בו נוכל לחזור ולהיות יחדיו בכל המובנים.

הרבי מליובאוויטש, האיש אשר יותר מכל אדם אהב ודאג לכל יהודי, לא רק בדיבור אלא בעיקר בדאגה הפיזית. הרבי כתב במכתב כללי ששלח לכבוד חג הפסח, שיש דבר מיוחד המחבר בין פורים לפסח. למרות השוני הגדול ביניהם, שניהם נזכרים ונשמרים לדורי דורות. בפסח  נכתב "והיה היום הזה לזיכרון וגו' לדורותיכם" ובפורים נכתב "והימים הללו נזכרים ונעשים בכל דור ודור". מטרת הזיכרון בתורה אינה רק נוסטלגית אלא מעשית לימינו.

במגילת אסתר מצינו שעל אף שבגלות אנו מפוזרים ומפורדים בין העמים וכל יהודי מבודד,  בכל זאת הם "עם אחד" כי "דתיהם שונות מכל עם". גם במצוות הפורים כל אחד צריך לשמוע בעצמו את המגילה, לשלוח בעצמו משלוח מנות, לתת מתנות לאביונים ולהשתתף בעצמו בסעודת החג, אך בסופו של דבר מטרת המצוות הללו הם כדי לאחד את כולם.

גם בפסח מצד אחד ישנה מצווה של לקיחת קרבן פסח אישית משפחתית: "ויקחו להם איש שֶׂה לבית אבות שֶׂה לבית", אך בסופו של דבר המצווה מאחדת את כולם כי על כל עדת ישראל מוטלת המצווה.

אכן, יתכן ואת ליל הסדר הקרוב נערוך מבודדים, אך אם רק נרצה לא נרגיש בודדים. אם רק נרצה נרגיש שהעניקו לנו זמן איכות, לא רק עם בני הבית הקרובים ביותר אלינו אלא עם מי שאמר והיה העולם. כמו פורים ופסח, גם היום, החיבור הנכון אליו גורם לנו חיבור אמיתי ונצחי עם כל חלקי העם בכל מצב שהם נמצאים.

הבה נתפלל יחדיו לביטול הגזרה תיכף ומיד ממש.

כשנשלוט ברוחנו, נשלוט גם בחרותנו.