מחבר: הרב יוסף יצחק לרר

השבוע, קיבלנו שוב, בפעם ה3,333 את התורה, מאז קבלתה בפעם הראשונה במדבר. למרות שהיום אנו לא עומדים שם, הסיבות לנתינת התורה במדבר קיימות עד היום.

הראשונה: המדבר הוא מקום הפקר שלאף אחד אין בעלות עליו או ליתר דיוק לכולם יש בעלות ולכן גם התורה שניתנה במדבר שייכת לכולם, לכל עם ישראל, ללא יוצא מהכלל.

הסיבה השנייה: כדי שנוכל ללמוד ולקיים אותה ללא רעשי רקע והמדבר הוא מקום שקט. כדי להמחיש העניין, בימי השבוע אדם סובל מהפרעות קשב קשות, במיוחד בשנים האחרונות שהאדם שפוט למכשירו הסלולרי… לכן, בכל רגע נתון, גם אם מנסה למצוא זמן איכותי, רגוע ושלו, שבו הוא מתכונן להתרכז רק בחומר הלימודי שלו, המחשבה שאולי מישהו מחפש אותו והוא אינו עונה, גורמת להסחת הדעת. רק ביום השבת הוא מגיע למדבר. המכשיר כבוי והפרעות הקשב והריכוז אינן קיימות.

עלינו לעשות מאמץ, שגם באמצע השבוע, נמצא זמן איכותי לעסוק במטרות העיקריות של חיינו. בפרשת השבוע, פרשת נשֹא, נאמר "נשֹא את ראש בני ישראל", נתינת התורה גרמה לעם ישראל להינשא ולהתרומם, להיות חשובים, והדגש – שלא רק כעם אלא גם כיחידים. רבי שמעון בר יוחאי אומר שבעת מתן תורה אם בעם ישראל היה חסר אדם אחד, לא הייתה יורדת השכינה ולא הייתה ניתנת התורה ככתוב "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם".

מהי הסיבה שחיסרון האחד כה חשוב ומכריע מול מאות האלפים שעמדו מול ההר? דווקא היום, יכולים להבין זאת טוב יותר, בעידן היועצים הארגוניים, אשר נכנסים לחברה שבה עובדים אלפים ותפקידם הוא לדאוג שכל עובד יתן את מלוא התפוקה שיכול ושלא תהיה אבטלה סמויה. לאחר שהחברה תייסם את המלצותיו אם אחד העובדים יעדר חסרונו יורגש.

ה' ברא עולם שמעורב בו טוב ורע ומטרתו לגלות ולהעצים את הטוב המצוי בעולם. ה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, בחר בנו כמתקני העולם הדואגים להעצים את הטוב ולדחות את הרע. לצורך ביצוע המשימה נתן לנו את התורה ככלי שעימה נוכל לתקנו.  לכל אדם יש חלק שאותו הוא צריך לתקן. השלמות של התיקון יוכל להיות רק אם כל אחד ימלא את תפקידו ב100% ולכן התורה יכלה להינתן רק כשכולם היו נוכחים.

מהמוסיקאי האיטלקי טוסקניני, נוכל גם להבין כמה חשובה עבודתו של כל יהודי. הוא היה מוסיקאי שחיפש שלמות מוחלטת בביצוע כל יצירה. לימים כתבו עליו ספר ביוגרפיה ובאחד הימים כאשר כותב הספר רצה לבקרו טען טוסקניני שהוא עסוק באותו יום בהקשבה ליצירה שכתב ולא יוכל לדבר עימו , הביוגרף שאל האם הוא יכול להצטרף להאזנת היצירה ונענה בחיוב. הסופר ישב לידו לאורך כל השידור ולבסוף שאל את המוסיקאי – "איך היה"? הנ"ל ענה: "יפה, אך לא מושלם". התזמורת הייתה אמורה להכיל 120 נגנים ומתוכם 15 כנרים אך בפועל היו 14 כנרים, הוא לא קלט כיצד המוסיקאי קלט שהיה חסר נגן ושאלו על כך. אתה מאזין ולא שם לב לחיסרון אך אני כתבתי ואני יודע איזה צליל צריך להפיק כל כלי והיה חסר לי הצליל של אותו הכינור, כי הרי לא צורף כלי ללא מטרה.

אכן רק בורא עולם שיצר את היצירה המדהימה שנקרא "עולם" יודע מתי העולם שלם. אך גם לנו ברור שאנו כלי חשוב בתוך יצירת העולם ובלי עבודתנו העולם לא יהיה מושלם.

הקשבה לסיפור מתן תורה, כשנבחרנו לעם סגולה שתפקידו לתקן העולם אמורה לתת לנו גאוות יחידה ולשמח אותנו בהשקעת מאמץ להשגת המטרה הנכספת ועלינו להבין שכל כלי שיהיה חסר, יגרום שהיצירה לא תהיה מושלמת. לכן, מצד הערבות ההדדית עלינו לגרום שגם שאר אחינו בני ישראל ימלאו את המשימה.

אנו צריכים לעשות כל מאמץ להיות "במדבר", לנטרל את רעשי הרקע שמייצר לנו היצר הרע במטרה להסיח את דעתנו מהתפקיד החשוב והעיקרי שלשמו הגענו לעולם הזה. בהצלחה לכולנו!  

אם חשבנו שהבעיה שלנו היום זה רק השלום הפנימי בעם, באים אויבינו ומוכיחים לנו שהם קיימים. הגאולה עדיין לא כאן, והם ממשיכים להניף את חרבם…

בשבת האחרונה קראנו את הפסוק "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". משאלת הלב של כל יהודי לחיות בשלווה בארצנו הקטנה. הזוהר הקדוש מסביר את הפירוש הפנימי של הפסוק שיעזור לנו להפוך את משאלת הלב למציאות מול עינינו.  שלום – הוא שמו של ה' השופט גדעון קראו לה' שלום. ארץ – הכוונה לבני ישראל כדברי מלאכי "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ", והפרוש הפנימי של הפסוק הוא החיבור של ה' עם בני ישראל. חיבור זה  בעולמות העליונים יביא לנו את השלום כאן למטה.

כיצד נתרגם זאת הלכה למעשה?

החבירה אל הבורא, מחזקת את גורם ההרתעה ברמה הרוחנית שאנו מתקרבים אליו, הוא שומר עלינו "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" וגם מעשית, להבדיל בין אדם לבעלי חיים, אדם העומד לפני חיית טרף, לחיה יש חושים מחודדים לזהות פחד פנימי אצל העומד ממולה, כאשר החיה מזהה שהאדם חרד הוא ירגיש בטוח לתקוף אותו, אך כשירגיש שהאדם בטוח ימנע מלתקוף אותו. האויבים שסביבנו מזהים את חוסר הביטחון וחוסר האחדות הקיים אצלנו, נכון שכל יהודי הוא מאמין בן מאמין אך כאשר האמונה חבויה בפנים וכלפי חוץ שורר חשש וחרדה האויב מגיב בהתאם.

החבירה אל בורא עולם נותנת לנו את הכח לפעול נכון ובצורה שקולה כנגד האויב, שהאויב ירגיש שה' איתנו כפי שהיה במלחמת ששת הימים, שבניסי ניסים ניצחנו את הבאים עלינו לכלותינו ובאותה תקופה כל העיתונות שייצגה את כל הקשת הפוליטית של העם היהודי כתבה על ההתרגשות הגדולה, על נס הניצחון הגדול. גם היום רק אם נפגין אמונה, נפגין עוצמה מול האויב ובכך נגרום שהשקט יחזור לאזור, נפעל בהרבה יותר נחישות בצדקת הדרך והתוצאה הסופית תגרום להרתעה שתפחית את שפיכות דמים.

כיצד אנו חוברים אל ה'?

בפרשת השבוע "במדבר" שאותה קוראים תמיד לפני חג השבועות, מופיעה בתחילתה מצוות ספירת בני ישראל "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מצוות מניית בני ישראל (ספר במדבר נקרא גם ספר "הפקודים") מטרת הספירה להפוך את עם ישראל לדבר שבמניין שעל פי ההלכה היהודית המניין מעיד על חשיבות הדבר שנספר, שאינו בטל לעולם.

אכן, מאז בריאת העולם כל דבר הנולד בו נפסד, בדרך הטבע יש אומה כובשת ויש אומה נכבשת. כל אומה ולוּ החזקה ביותר התקיימה בזמן מוגבל, האימפריות הגדולות ביותר שהיו בעולם נשארו רק מעל דפי ספרי ההיסטוריה. אך יש אומה אחת קטנה שמנם היא נמוכה במספר וחלשה, אך המִפקד שה' ערך לה גרם שהיא תהיה מעל המציאות הטבעית בעולם, ותוכל לשרוד את כל ההתנכלויות של האימפריות נגדה.

התורה שניתנה בהר סיני לפני 3,333 שנה, הוענקה דווקא לעם ישראל בגלל חשיבותו הרבה כעם שנבחר לשקם את השלום בין העולם לה' שנפגע בחטא עץ הדעת שאז הטוב והרע התערבבו יחדיו.

היהודי קיבל את התורה על מנת לגרום לשלמות בעולם להרמוניה בין כל חלקי הבריאה. כדי לגרום לשלמות בבריאה כולה צריך להתחיל עם השלמות האישית הרמוניה בין הנפש הבהמית הגשמית של האדם לנשמתו האלוקית, חיבור העולם הגשמי לעולמות הרוחניים. ושלום בינינו שזה היה התנאי הראשון לקבלת התורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד (סמוכים פיזית זה לזה) בלב אחד (מחוברים רגשית זה לזה).

הרמוניה זו גורמת לנו לא להשאר רק ברמה התאורטית מחוברים לנותן התורה ולתורה באמונה וברגש אך בפועל להיכנע ליצר הרע להיות מחוברים לרצונות הגשמיים, אלא גם ברמת הביצוע. ואז גם הבטחות התורה נהפכים למציאות מעשית השלום בינינו יביא לשלום בארץ ולהמשך הכתוב "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".

לא אומות העולם יביאו לנו את השלום המיוחל אלא רק החיבור אל ה' על ידי התורה שעליה נאמר "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

העיניים לא יבשו מהאסון הנורא שפקד את עמינו בל"ג בעומר. ארבעים וחמשה מבני העם היהודי עלו בסערה השמימה. מאות משפחות יישארו עם צלקת נפשית של אובדן טראגי ואנחנו לא נשאל למה זה קרה… – (מלבד אנשים האמונים על הביקורת הבונה שיצטרכו לבדוק היכן היו הכשלים הטכניים וכיצד אפשר לתקן על מנת למנוע את האסון הבא.) – אלא מה עלינו לעשות.

הבריאה דומה לתיאטרון בובות. כשאנו רואים את טבע הבריאה, את הבובות הזזות, הן מחוברות למפעיל שמזיז אותם מלמעלה, יש מפעיל, בורא העולם, שמושך בחוטים. תפקידנו לחשוב מה עלינו לעשות כדי שלא לפגוע בהתנהלות הבריאה של העולם, שלא לפגוע בחוטים.

בשבוע לפני האסון קראנו את פרשת "אחרי מות-קדושים", אכן, ניספו אנשים טהורים ובמיוחד תינוקות של בית רבן. בשבוע שלאחר האסון קראנו פרשת "אמור". התחלנו לאמר דברים ודיבורים על האסון. אך התשובה נמצאת בפרשת השבוע "בהר בחוקותי". בפתיחתה של הפרשה "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" באה ההבטחה על קבלת ה-כל טוב "ונתתי גשם בעיתו", ישנה השפעה של שפע גשמי על שמירת תורה ומצוות. אך אי אפשר להתעלם מהמשך הפרשה המתארת לנו מה קורה באם אנו לא מתנהגים כיאה, אלו נזקים אנו מביאים על עצמינו ועל העולם…

אחת המצוות המרכזיות שמלוות אותנו בתקופה זו היא אהבת ישראל. מצווה זו קשורה עם מגפת  תלמידי רבי עקיבא שמתו  מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, היא קשורה גם לקריאת פרשת קדושים שבו אנו מצווים על "ואהבת לרעך כמוך" ולחג השבועות הקרב  שהתנאי לקבלת התורה היה "ויחן שם ישראל כנגד ההר" שנאמר בלשון יחיד, למרות שמאות אלפים חנו שם הרי הם עמדו "כאיש אחד בלב אחד".

הבעל שם טוב אומר שכאשר אדם מביט בחברו ורואה בו רע הוא צריך לפשפש במעשיו, מדוע? כי החבר משמש כמראה, וכשרואים במראה ליכלוך , סימן שהפנים מלוכלכות. בראיית הזולת הוא בעצם רואה את עצמו. כי זה שליבו נמשך לראות את הרע שבחברו, למרות שדברים רבים אחרים אינם נעצרים ונקלטים מול עיניו, בודאי שמשמים לא יגרמו לו לראות את הרע של חברו סתם כך, אלא המטרה היא שיראה את עצמו.

הסיבה שהתורה מביאה זאת בתנועה סיבובית על ידי הבטה בזולת ולא ישירות בעצמו כי "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" ולכן גורמים לו לראות זאת אצל חברו כדי שיתעורר והתבונן בנגעי עצמו.

אך מה עם המצווה המופיעה בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך" שאדם צריך להעיר לחברו על הרע שרואה בו? אם כן, בהחלט יכול להיות שאין בו שום חיסרון והסיבה שרואה חיסרון חברו נועדה רק לעזור לחברו לעקור הרע שמקנן בו.

הרבי מליובאוויטש, אוהב ישראל הגדול של דורנו מביא דיון המופיע בגמרא, שאדם לא יוציא מילה מגונה מפיו, וכראיה לכך התורה הקפידה לא לכתוב מילים ללא צורך, לכן מאריכה וכותבת "מן הבהמה אשר איננה טהורה" כאשר יכלה לקצר ולכתוב מן הבהמה "הטמאה" וכל זאת שלא להוציא מילה מגונה. אך, השאלה זועקת לשמים! כל כך הרבה פעמים התורה מזכירה את הבהמה הטמאה? התשובה לכך היא, שכאשר יש צורך להציג הלכה מעשית, יש צורך לכתוב בצורה הברורה ביותר כדי לא להגיע לטעות. לעומת זאת, בסיפורי התורה, התורה מקפידה שלא לכתוב מילים מגונות.

מכך לומד הרבי שכשאדם רואה מעשה לא תקין בחברו וכל התבוננות שלו נוגעת לעזרה שלו לתקן את חברו – זה תקין ואף מצווה כפי שהתורה מזכירה מילים מגונות כאשר יש צורך להבהיר את ההלכה המעשית, אך כאשר מתבונן ברע שבחברו שאין צורך בו לעזור ולתקנו זה כבר סימן שמראים לו את חיסרון עצמו.

הרבי מליובאוויטש אכן מעולם לא ראה איש רע, הוא העיר ונלחם כנגד מעשים רעים ותמיד ראה את הטוב הצפון בכל יהודי. בואו ונקים וועדת חקירה ממלכתית הנקייה מכל רבב, ועדת חקירה כזו שכל יהודי יקים בליבו ובמוחו כיצד להשתנות, להיות טוב יותר ואז בעז"ה, ודאי גם נשנה את העולם כולו.

פעמים רבות האדם נופל ברוחו מהחרדה שלא יצליח להשיג את הנדרש ממנו, במיוחד כאשר הוא מביט אל הפסגה אליה עליו להעפיל ומסתחרר מהמרחק הרב המפריד בינו לבין הפיסגה.

בשבוע שעבר חיפשנו את הדרך כיצד לקיים כיאה את מצוות אהבת ישראל והיום הוא הילולת "רבי שמעון בר יוחאי ", אחד מתלמידי רבי עקיבא שהצליח להיות שונה מעשרים וארבעה אלף התלמידים וליישם את מצוות אהבת ישראל. גם אם לא נקרא את קורות חייו של רבי שמעון בר יוחאי ואת מעשיו הרבים שבהם תרם לאחדות העם נוכל להגיע ולו פעם אחת לציונו שבמירון ולראות את כל עם ישראל לשבטיו ולגווניו המגיעים לשם במסירות גדולה, נוכל לשמוע את הפיוטים לכבודו של רשב"י שמושרים באותו לחן בכל עדות ישראל. הדבר המוכיח על האחדות העצומה שיצר לא רק בתקופתו, בחייו, אלא לנצח, גם לאחר פטירתו.  זה הזמן לגייס כלים נוספים שיסייעו בידינו לראות את הזולת בצורה בריאה וכן לראות גם את עצמנו בצורה נכונה.

כיצד אפשר להעניק אהבה לשני כמו שהאדם אוהב את עצמו? אם אדם ינתח את המציאות הוא יוכל להביט בעזרת כלים לראות את השני בדיוק כפי שרואה את עצמו.

כיצד מתבטאת האהבה העצמית של הבן אדם? כל אדם יש לו תכונה נהדרת של אהבת עצמו גם כאשר הוא נכשל. דבר ראשון אהבה עצמית גורמת לו להתעלם מטעויותיו, גורמת לעיוורון ולהביט בזכוכית המקטינה את המציאות ולהעלים את הכישלון. גם כאשר הזולת יעיר על המעשים הללו ויסביר בצורה הברורה ביותר שהמעשה שעשה אינו מקוטלג כמעשה חיובי הוא אינו מוכן להשלים עם כך שצובעים אותו בצבעים שליליים ומנסה בכל דרך להצדיק עצמו, גם אם ישתכנע  שהמעשה שלילי, הוא ימצא אין סוף סיבות שיצדיקו את המעשה השלילי ובודאי שהסנגוריה תעבוד שעות נוספות בעניין…

אך מה קורה באם נחליף את השחקנים? כאשר אני המבקר והאדם שמולי הוא הנכשל, בודאי אשתמש עם כל הכלים שהוא השתמש כנגדי על התנהגות הלא ראויה שלי. על אותם המעשים אוציא זכוכית מגדלת כדי להראות כמה גדולים וחמורים מעשי הזולת. אומרת לנו התורה "ואהבת לרעך כמוך". כמו שאתה מלמד זכות על עצמך בעת שנכשלת, אותה זכות תלמד על חברך כאשר הוא נכשל. תתייחס לכשלונות של השני כפי שאתה מתייחס לכשלונותיך.

אדם אינו אוהב ביקורת, מפני שזה מייסר את מצפונו. ולכן אפשר וצריך בהחלט לבקר את הזולת, ביקורת שאינה מייסרת אותו על מעשיו, אלא להשתתף עימו בצער על הסיבות הצדדיות שגרמו לו לנפילה ולהפוך אותו מאדם שמתגונן מהמתקפה  (הביקורת) של הזולת ומתעלם מדבריו, לאדם שמודה לשני על שפתח את עיניו ועזר לו לתקן הכשלים.

לאהוב את השני זה לא רק לחייך אליו אלא גם לעזור לו, באהבה, לשפר את התנהגותו באם הוא נזקק לכך. לבקר אותו בצורה שהביקורת תרים אותו ולא ח"ו תפיל אותו יותר.

בפרשתנו, פרשת אמור, ישנה מצווה שמלמדת אותנו הדרך להגיע אל הפסגה, בלי להרגיש בדרך שחור בעיניים – מצוות ספירת העומר. כשעם ישראל יוצא ממצרים הוא היה בדרגה נמוכה ביותר והתנהג כאנשי מצרים, הוא לא נדרש ביום אחד להשתנות, ניתנו לו ארבעים ותשע ימים שבכל יום היה עליו להוסיף בשינוי ולעלות מדרגה אחת בלבד בסולם.

אם אדם בתחילת חייו יחשוב על כל מטלות חייו – ודאי יתייאש מראש, יראה שחור כבר בתחילת הדרך. אך אם יצור בכל יום שינוי, יגיע לשלמות ורק אז יהיה לו הרצון והשמחה להמשיך אל היעד.

אנחנו אחים! ועדיף לנו בדרכי שלום להרגיש ולהתנהג כאחים אוהבים ואהובים ולא להגיע ח"ו לימים שהאויבים שלנו יסבירו לנו  זאת, כפי שהיה לצערנו בשואה, שגם מי שחשב להתנתק מהעם – נלקח יחד עם כל "האחים"… או בכל צרה אחרת הפוקדת את העם.

נשתדל מהיום לאהוב ולעשות טוב לכל יהודי באשר הוא, גם אם יקח לנו ימים או שבועות להגיע לאהבת ישראל אמיתית, הקב"ה יזכה אותנו לברכת "ברכינו אבינו כולנו כאחד".

אהבת ישראל היא מצווה מאוד מרכזית שניתנה לנו בהר סיני. מעבר לחשיבותה כמצווה, כפי שרבי עקיבא אומר שהיא "כלל גדול בתורה". הרי כבר יעקב אבינו מסביר לבניו את הכוח הרב הטמון באחדות האחים בעת שמברך אותם בטרם מותו. כל אחד בנפרד דומה לקש שבקלות אפשר לשוברו אך כאשר כולם התאחדו – אין כוח בעולם שיוכל לכופפם. אין ויכוח שכוחנו באחדותנו, אך מה עושים שאמירה זו לא תישאר רק כסיסמא אלא תחלחל לשטח?

כל בר דעת, מבין עד כמה חשובה האחדות כדי להתמודד מול כל האיומים הקיומיים העומדים על עמנו. האחדות משמשת כגורם הרתעה, כחומת מגן בצורה, אך כאשר אנו טומנים את הראש בתוך האגו האישי שלנו, החומה נסדקת והתוצאות נראות בשטח כאיומים לפגוע בנו וחלקם אף יורדים למעשה לצערנו.

האם עלינו לבכות על המצב או לשנותו? בכי נוצר בדרך כלל במקרה שאנו לא יכולים לשנות המציאות, לכן איננו צריכים לבכות על הפילוג כי ביכולתנו לקיים את המצווה המופיעה בפרשת השבוע קדושים, "ואהבת לרעך כמוך". הבעל שם טוב קבע את מצוות אהבת ישראל כיסוד שיטת החסידות ולא בגלל שהיא חשובה יותר מאהבת ה' אלא כיון שהיא משלימה ומעצימה אותה.

פעם ישבה קבוצת חסידים בהתוועדות, ברגע מסוים אחד החסידים החל לבכות, לקח את כוס המשקה בידו והתפלל לה'  שיזכה אותו ברגש לאהבת ה'. במסיבה השתתף הרבי השני של חסידות חב"ד (לפני היותו רבי) ואמר שהוא מתפלל שיהיה לו רגש חם לאהבת ישראל. החסידים החלו בויכוח מה נעלה יותר אהבת ה' או אהבת ישראל? לבסוף החליטו לפנות לרבי הזקן, רבי שניאור זלמן מחבר ספר התניא קדישא והוא ענה להם ששתי האהבות חקוקות בנשמה של כל יהודי, אך הכתוב אומר: "אהבתי אתכם אמר ה'" ומכך אנו למדים שאהבת ישראל חשובה יותר מפני שצריך לאהוב את מי שהאהוב אוהב.

האחדות נראית עכשיו כאופק שכל העת אנו מנסים להתקרב ולהגיע אליו, אך תמיד נשארים רחוקים ממנו… אם כן, איך יוצרים שינוי?

הדבורה והזבוב יכולים לסייע בידינו לראות כיצד אפשר לנצח במערכה אם רק נרצה. בזמן הפריחה בעונת האביב ישנה פעילות רבה של הדבורים והזבובים, אך כל אחד מהם רואה מציאות שונה ממנה הוא נהנה. הדבורה נהנית למצוץ את הצוף העסיסי מהפרחים ואילו הזבוב נהנה לשהות במשטחי הזבל. אנשים יכולים להנות מהפריחה – כדבורה או יכולים להתלונן בעת שמביטים על על שטחי הזבל – כזבוב. האמת שגם מהדבורה עצמה אפשר ליהנות  כאשר הדבורה עוברת לידינו, בדרכה למצוץ צוף מפרח נוסף שיביא לנו עוד מתיקות ואפשר להתחלחל מהמחשבה שלדבורה ישנו עוקץ שיכול לצער אותנו.

כשם שהדבורה רואה את הצוף רואה שהכול דבש! כך עלינו לראות את הטוב, העיניים מתבוננות לכיוון שהלב מושך אותם ולכן יכולים שני אנשים ללכת באותו מסלול וכל אחד מהם מתמקד בעצמים אחרים הקיימים מסביב למסלול. מצוות אהבת ישראל מחייבת אותנו לשים לב לטוב שנמצא אצל השני.

"כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם" דברי שלמה המלך במשלי מלמדים אותנו כיצד לגרום לזולת לראות הטוב שבאחר. כשם שהאדם מחייך למים המים מחייכים אליו… כך שאנו נגשים אל השני במאור פנים אנו גורמים לו למשוך את תשומת הלב לדברים הטובים המשותפים בינינו.

בואו ונהיה בני אדם! הבהמה נמשכת אחרי רצונות ליבה, רצונות השייכים לכאן ועכשיו, אך לאדם יש את הנשמה האמורה לחבור לשכל ולדעת לראות את הטוב העתידי.

כותרות פרשיות השבוע "אחרי מות-קדושים" מלמדות שלא משנה כיצד נתנהג בדרך החיים, בסוף כולנו נגיע לאחרי מות, אך בכוחנו גם להגיע לקדושים, כלומר למות כאדם הנושא את מעשיו הטובים בחייו אל מעבר לחיים הגשמיים ולא כבהמה שאין עמה כל מטען שמועבר אל העתיד, כי היא חיה את ההווה ואינה שייכת לעתיד. הסתכלות על כאן ועכשיו מחזקת את האגו האישי ומונעת את הפרגון והאחדות שהיא סוד ויסוד קיומנו, רק הבטה נכונה אל עבר העתיד תסייע בידינו לאהוב כל יהודי ובכך לעמוד בחומה בצורה מול הבאים עלינו לכלותינו.

בימים הללו שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר, עם ישראל נוהג במקצת מנהגי אבלות על המגיפה הקשה שפקדה את עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה. מנהגי האבלות אמורים להאיר ולעורר אותנו שלא נכשל ונשמר את אחת המצוות המרכזיות בתורה, מצוות "אהבת ישראל". אך בפועל, למרות שהעולם נמצא עדיין בעיצומה של מגיפה, שגם בארץ הפילה אלפים מבני ישראל, לא נראה שאנו עושים חשבון נפש, נהפוך הוא, בתקופה זו עברנו מספר סבבים של בחירות שהוסיפו דלק למדורת המחלוקת בעם וגם עכשיו הדרך להקמת ממשלה שתנהיג את העם לחוף מבטחים נראית כמעט בלתי אפשרית ולמרות שכל אחד מציג את הערך המוסרי, הערכי והאידאולוגי שבראש מעייניו, ומסביר מדוע אינו יכול לשלב ידיים עם המפלגות שדעותיהן הפוליטיות  זהות, אין זה סוד שהסיבה האמיתית הם יחסי האיבה שנוצרה בין מנהיגי העם שמחלחלת גם אל העם.

התבוננות בסיפור ההגדה, במצוות ספירת העומר ובפרשיות שנקרא השבוע "תזריע ומצורע" תעביר אותנו ממצב של תסכול אל מרחב העשייה המאתגרת, על מנת ליצור שינוי חיובי ברוח העם.

בליל הסדר יושבים לא רק המשפחה הגרעינית, אלא גם ה'ארבעה בנים' החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. למרות שיש מרחק גדול בין החכם לרשע  וכדי למנוע עימות ביניהם היו צריכים לבצע הפרדה אנושית ביניהם על ידי התם ושאינו יודע לשאול. אנו מושיבים אותם זה לצד זה. היכולת של החכם לשבת ליד הרשע מגיעה אחרי שמבצע את דברי בעל ההגדה בקשר לרשע "אף אתה הקהה את שיניו", כלומר: תוריד את השין מהמילה "רשע" ותקבל את המילה "רע". רשע זה תואר שאנו מייחסים לאדם. כל עוד נתייחס אל אדם בתואר רשע, נתרחק ממנו, על מנת שלא להידבק בדרכו, אך כאשר נאמר שיש בו "רע", נראה בגופו את בנו של ה' ואח של כל אחד מאתנו, נדע לכבדו כאדם ורק נוקיע את התנהגותו – נוכל להתקרב אליו, לשבת לידו ובסופו של דבר לעזור לו להשתנות. אך השינוי חייב להתחיל בנו, בהסתכלות שלנו על הזולת.

אך כאן מופיעה הבעיה השנייה, והרי אנו מאמינים שהזולת הוא בן של ה' כמונו, ועל כן, אנו מתייחסים אל השני במאור פנים וכו' אך לא רואים תזוזה בהתנהגותו. כאן אנו מגייסים את ספירת העומר. ביציאת מצרים, עם ישראל התנהג כמצרים מאחר ששנים רבות חי עימם וחיקה את התנהגותם, עד שחכמינו אומרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". ה' הוציא את ישראל כמו שהם וביום שאחרי – התחיל תהליך של שינוי בהתנהגות העם שנמשך ארבעים ותשע יום, עד לאירוע המיוחד של מתן תורה. לאדם שבע מידות שיוצרות את התנהגותו ולמרות שלא ביום אחד נראה המהפך, השינוי מתחיל ביום הראשון. גם כשאיננו רואים את השינוי החיובי אצל השני לאחר שמרעיפים עליו אהבה, אין ספק שמתחיל מיידי תהליך שעם הזמן יתגלה. דוגמא מהחיים הם הכדורים המטפלים בבעיות נוירולוגיות שפעמים רק לאחר מספר שבועות רואים את השפעתם החיובית, אך מיד עם תחילת הטיפול מתחיל השינוי.

היחס החיובי אל הזולת צריך להיות גם בשעה שיש צורך להעניש אותו, יש לחפש הדרך שהעונש יתקן אותו ולא ישבור אותו. גם זאת לומדים מפרשיותינו העוסקות בעונש קשה הנקרא "צרעת" שנגרם בעקבות דברי לשון הרע על הזולת. התורה קובעת שההחלטה הסופית, האם להכריז על כתם העור כצרעת, ולהושיבו  בדד מחוץ למחנה, נקבעת רק על ידי כהן ומדוע? כי כוהנים הם אנשי חסד שיעשו הכול כדי לא לגרום לאדם להיענש. זו צריכה להיות גישה של כל מחנך, הורה או מורה. תעיר לשני ואולי אף תעניש אותו אך תגרום לו להבין שאתה אוהב אותו ורוצה בטובתו ואז גם אם יענישו – יבין הוא שזה דבר שיגרום לו שינוי לטובה.

אז בואו ונרים הכפפה, ניקח לנו אתגר לניסיון איחוד העם, עם חיוך וללא כעס ולא נתייאש, גם אם יעברו ארבעים ותשע יום עד שנראה השינוי.

זה עתה יצאנו מחג החירות. ימים שאנו חוגגים את יציאת העם מעבדות לחירות. אומנם החג מאחורינו אך החגיגה נמשכת. בכל יום אנו מזכירים את יציאת מצרים והזכרת אירוע זה אמור לגרום לשני דברים: האחד, להבין מי גרם לנס הגדול, שעד אז, לא ניתנה האפשרות לאף אדם לברוח ממצרים ולפתע עם שלם יצא מהשעבוד, מה מטרתו ? והשני, שכאשר אדם נכנס למצב של קושי – ידע להיות אופטימי שגם במציאות מאוד מורכבת שבו אינו רואה פתרון בדרך הטבע, יזכר מי יכול להוציא אותו ומה הוא  צריך לעשות בשביל לצאת לחירות ממצב מורכב.

כאן המקום להבין מהי חירות ומהי עצמאות. מה הכוונה "אדם  חופשי ומשוחרר"?

לא רק היום לעם ישראל קשה לבחור דרך ומנהיגות שתנהיג אותו בדרך הנכונה, כי אם כבר ביציאת מצרים העם התקשה לבחור את הדרך הנכונה שבא הוא צריך ויוכל להתקדם. העם זכה לצאת ממצרים אך נתקל במים שהפרידו בינו לבין המטרה הנכספת. העם נחלק לארבע קבוצות שכל אחת מהן בחרה בדרך שונה על מנת לפתור את המצוקה. האחת – חשבה שהמשך העבדות עדיפה על הלא נודע ורצתה לשוב לחיק פרעה. השניה – חשבה שעדיף לא ליפול לידי פרעה שרדף אחריהם ולבצע התאבדות המונית בקפיצה לים. השלישית – חשבה שיש להלחם בפרעה גם אם לא ננצח אך ננקום בו על הרעה שגרם לנו בשנות השעבוד. והרביעית – אמרה בואו נשתמש  בנשק היהודי שלנו והיא התפילה.

לא אחת מהדרכים הייתה מובילה את העם אל היעד ולכן, ה' נותן הוראה למשה: "דבר אל בני ישראל וייסעו", כלומר, כדי להגיע אל המטרה צריך להתקדם ואין צורך לחשוש מפרעה. כדי להשלים את היציאה ממצרים, להגיע אל העצמאות ואל החופש צריך כלים. על הר סיני קיבלנו את הכלים ושום דרך שבעולם לא תמנע מאיתנו להגיע לשם, אך יש צורך באמונה! אכן, נחשון בן עמינדב הבין שהמים אינם יכולים להפריע. נחשון צעד קדימה לתוך המים וכשהמים הגיעו לצווארו נעשה הנס והים נבקע לשניים.

סיפור הכתות בעם, מלמד אותנו שצריך להתבונן כיצד להגיע לעצמאות ושחרור ולא להיתקע בדעות קדומות האוזקות אותנו וכן להכיר בהזדמנויות שה' מעמיד מולנו וכך לפרוץ קדימה. מאחר וכל חיי האדם בעולם מלאים אתגרים והמטרה להרבות בניצחונות, לכן אין לברוח מקשיים, אלא להתמודד עימם. לא להימשך רק אחרי הרצונות הטבעיים אלא להתעלות מעליהם , לקפוץ למים, על מנת להשיג את הניצחון למלא אחר רצון ה'.

בפרשתנו "פרשת שמיני", מסופר על מיתת בניו היקרים של אהרון, נדב ואביהוא. העילה למיתתם – כיון שהקריבו אש זרה על המזבח. אך ה"אור החיים הקדוש" כותב שהיה להם תשוקה עצומה להדבק בה' ונשמתם יצאה מגופם. גם כאן עומד הרצון העצמי של האדם מול הרצון האלוקי, מול המטרה שלשמה הוריד ה' את הנשמה לעולם הזה. הרצון להידבק בה' הוא טוב, אך אחרי התשוקה הגדולה צריך לראות את רצון השם. החירות האמיתית נמצאת כאשר הנשמה הרוחנית הנמצאת במאסר הגוף הגשמי לא מתנתקת ממנו אלא מגייסת אותו למלא את הצרכים הרוחניים.

במסגרת ארגז הכלים של התורה, לשמר את חירות הנשמה הרוחני בגוף הגשמי, אנו מצווים בפרשה, על איסור אכילת בעלי חיים מסוימים שמקוטלגים כאינם טהורים. חכמי ישראל נותנים הסברים לעומד מאחורי האיסור אך הרמב"ן אומר שכאשר נתבונן בבעלי החיים האסורים נגלה שלכולם יש תכונה משותפת, כולם טורפים. לעומת בעלי חיים המותרים שניזונים מהצומח. האדם הניזון מבעלי החיים מושפע בנפשו מהם ובעוד שבעלי החיים הכשרים שומרים על עדינותו הרי האסורים גורמים לאטימות ליבו ומקשים עליו להיות בחירות, משוחרר, למלא את התפקידים שלשמם הוא כאן. אכילת בעלי חיים טהורים מחזקת את גופו של האדם ולא מקשה עליו לשמר את הרצונות האלוקיים במעשים הגשמיים היום יומיים שהוא מבצע. החירות והעצמאות החשובה ביותר שלנו מתחילה ביכולת שלנו לבצע את המשימות שלנו עלי אדמות ללא הפרעה פנימית של היצר הרע , התגברות על רצון היצר מגלה את העצמאות האמיתית

השבוע חל יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש. מנהיג, שכולם העריצוהו על דרכו, אישיותו, דאגתו ואהבתו לכל יהודי. מנהיג, שלמרות שיום ולילה הקדיש את זמנו עבור הציבור ברגישות רבה, בכל זאת, מחייתו לא הייתה מכספי ציבור, אלא מפנסיה שקיבל מהצבא האמריקאי בו שירת כמהנדס אוניות. (מקצוע שלמד באוניברסיטת סורבון בצרפת שגם בזמן הלימודים לא לקח חופש מלימוד התורה אלא ראה בלימוד לתואר כמשהו צדדי. אחד מהסטודנטים שלמד עימו סיפר, שתמיד על שולחנו, מעל  לספר הלימוד היו פתוחים ספרי קודש). גם כאשר יהודים רבים עברו לפניו והעניקו לו ספרים פרי עיטם, הוא תמיד העניק דולר בטענה שרוצה לשלם.

לצערנו, אנו נתקלים במנהיגים רבים הנכשלים בעניינים שונים. כבר בפרשה הקודמת התורה מציגה את הקרבנות הבאים לכפר על כשלים רבים וביניהם נפילות של אישי ציבור ואף התורה מציגה מציאות "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא".

כאן ישנה תמיהה גדולה: אנשים פשוטים שאין להם מה להפסיד ומרשים לעצמם לעשות מעשים לא הגונים יש לנו את היכולת ההגיונית להבין את הסיכון שהם לוקחים. אך אישי הציבור הבכירים, שהשקיעו שנים רבות בבניית המעמד האישי שלהם, כיצד הם נכשלים? הרי באותה שניה שמעשיהם השליליים יֵחשפו, יתמוטט כמגדל קלפים כל מעמדם.

אפשר לשאול את שאלה זו באופן הפוך: איך ישנם מנהיגים ישרים שאינם חוטאים? לא נשים את הפוקוס רק על המנהיגים, אלא גם על כל אחד ואחד מאיתנו. איך אפשר לשמור על יושר לכל אורך מסלול החיים כאשר הפיתויים שבדרך לפעמים קשים?

היצר הרע – כאומן במלאכתו, מכיר את הנקודות החלשות שלנו ודרכם הוא יוצר את הסדק שבסופו של יום גורם לפרצה בחומה. החומה אמורה לדאוג שנתנהג בצדק ויושר, לא כזה שחוקק על ידי בשר ודם שפעמים אין בהם לא צדק ולא יושר, אלא רצון של המחוקק לכפות את דעתו על בני המדינה, אלא צדק ויושר שנחקק על ידי בורא עולם שערכיו  מוחלטים.

בחיי האדם יש שתי אפשריות כיצד לראות את החיים, האחת – לחפש כל דרך להעצים את רכושו וכבודו והשנייה להעצים את הזולת. מנהיגי ישראל בעבר ראו את המנהיגות לא כשררה אלא כעבדות, הם  חיפשו כל דרך להעניק לעם, כהורים הדואגים לילדיהם.

מה שגרם להם לנהוג כן נמצא בכותרת פרשתנו, פרשת צַו. גם כמנהיגי ציבור וגם כל אדם שאמור להנהיג את חלקי גופו. צו פירושו ציווי, ה' מעניק לנו מצוות וציוויים שכאשר אנו ממלאים אחריהם ללא פשרות אנו מתחברים באופן ישיר אל ה' ומקבלים את הכוחות להתעלם מפיתויי היצר אשר הטיעונים שלו נשמעים לפעמים מאוד הגיוניים. היצר מעורר בתוכנו רצון גדול להתפלל, אך זה נופל בדיוק בשעה שאנו צריכים ללמוד. הוא מושך אותנו אל הסוגיות העמוקות שבדף הגמרא בדיוק בזמן שאנו צריכים להתבונן בתפילת שמע ישראל. הוא גורם לנו רצון גדול לצאת וללמוד את דף הגמרא בדיוק שהאישה זקוקה לעזרה בטיפול הילדים.

מילוי הציווי האלוקי ללא פשרות מונע מאיתנו ליפול ברשת של היצר, גורם לאיש הציבור להבין שאת השררה קיבל רק בשביל לדאוג לזולת וגם גורם לכל יחיד לשלוט עם כושר המנהיגות שלו על אבריו.

מנהיגי ישראל ראו מול העיניים רק את העם. משה רבנו, לא ייחס כל חשיבות לעצמו, השררה שהייתה לו נועדה רק לגרום לעם למלא אחר הוראותיו על מנת לשמור על עם בריא ולכן אמר "ואנחנו מָה" אנחנו כלום. דוד המלך, שניהל מלחמות וניצח בהם, לא לקח שררה לעצמו אלא אמר "ואנוכי תולעת ולא איש". השררה נבעה מהרצון שלהם שהעם ימלא את רצון ה' בצורה מושלמת.

החיבור שלנו למנהיג שמחובר אל ה' ושאינו נלכד ברשת היצר גורם גם לנו שלא להיכשל, ולזכות לחירות וחופש האמיתי לא רק בחג החירות אלא בכל השנה.

בחג החירות, נאחל למנהיגנו, לצאת מכבלי היצר המשכנע אותם לדאוג לקריירה האישית שלהם, להתאחד עם ציווי המנהיג העליון, מנהיג העולם ולחפש את הדרך לדאוג לקריירה של העם.

לי זה לא יקרה! זו סיבה שאנשים רבים לא נמנעים מלבצע פעולות שיוצרות סיכון, זו הסיבה שאנשים ממשיכים לעשן למרות המחקרים שהעישון מזיק לבריאות, זו הסיבה שאנשים על הכביש מדברים בטלפון נייד ללא דיבורית בזמן נסיעה או נוסעים במהירות מופרזת.

אך מה קורה כאשר דברים מתרחשים וממשיכים להתעלם מהסיבות? כאשר קוראים את היסטוריית העם ומבינים מה קורה שהעם לא מתנהג בדרך ה' – עונש כליה הייתה מעל ראשם ורק התערבות של מנהיגי העם עצרה הכליה והיום, למרות המגפה הנוראה שממשיכה להכות, ממשיכים להתעלם מהסיבה ומחפשים פתרונות שונים .

בשבועיים האחרונים, אנו קוראים פעמיים על התנהגות של עם ישראל, שכמעט והביאה עליהם כליה. ומנגד אנו נתקלים גם בהתנהגות הראויה של המנהיגים שהצליחו להעביר את רוע הגזירה ולהחזיר את העם למסלול.

אנו גם לומדים שוב שמנהיג אמיתי הוא מנהיג המשמש כלב של כולנו ולא רק שמחפש את ידינו להעצים את כוחו.

ההתנהגות הלא ראויה וכפויית הטובה של עם ישראל מול האבא שמעניק לו חיים, בריאות ופרנסה, לא התחילה בדור האחרון. בפרשתנו פרשת "כי תשא" מסופר, שמיד לאחר הניסים הגדולים של יציאת מצריים ומתן תורה, כאשר משה נמצא על ההר, העם בוגד ויוצר את העגל – עבודת האלילים.

ה' מחליט להשמיד את העם הבוגד ומזכיר למנהיג משה, שיעמוד בהבטחתו שיהיה מנהיג   אך על עם חדש – "ואעשה אותך לגוי גדול". משה, כמנהיג העם ממאן לקבל גזירה זו והרי זו פגיעה אנושה בעמו אותו הוא הנהיג! אלא דורש "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אַיִן – מחני נא מספרך אשר כתבת", פירושו הפשוט – משה מוותר על הכל בעד קיום העם, הוא אומר לה', התורה יקרה לי מאוד ואף  נקראת על שמי "תורת משה", אך אינני מעוניין בה באם עם ישראל יפגע. נכון שבסופו של יום ה' אומר למשה "סלחתי כדברך", אך בכל זאת, שמו של משה נמחק מהפרשה הקודמת פרשת תצווה.

המפרשים מסבירים, שקיללת צדיק תמיד מתקיימת ולו חלקית. ולכן, משה אמר "מחני נא מספרך" רק באם יעניש את העם [ובפועל ה' מחל לעם]. בכל זאת, מפרשה קודמת, תצווה, נמחק שמו של משה.

רבי לוי יצחק, אביו של הרבי מליובאוויטש, אומר, שמשה לא הציב תנאי למחיקתו מהתורה אלא- קבע עובדה! מאחר וה' חיבר בין כליון העם והפיכתו למנהיג עם חדש וגדול, הוא לא מוכן להיות הגורם לפגיעה בעם. אני נולדתי להיות מנהיג העם, אני הראש והם הרגליים, בזכותם אני נמצא גבוה, כראש האדם, שהיותו במקום גבוה, נובע מרגליו. אם הם לא קיימים – אני לא מנהיג.

אכן, העם חזר בתשובה בזכות המנהיג והגזירה התבטלה.

גם במגילת אסתר קראנו על הליכת העם כנגד רצון ה' כאשר נענו לקריאת אחשוורוש להשתתף בסעודתו לא בכפיה בעקבות פקודת המלך, אלא נהנו מסעודתו וראו בו המנהיג שלהם, ה' ראה בזאת מרידה במלכות שמים וגזר את עונשם למוות דרך המן ואז קם מרדכי והחזיר את העם בתשובה, החזירם לחיק אביהם והגזירה התבטלה.

מרדכי היהודי – כמשה רבנו, דאג לעם ולכן בסוף המגילה כתוב "ורצוי לרוב אחיו", כיצד נוצרה האופוזיציה אחרי המהפך הגדול שיצר בדעת המלך והצלת העם? הגמרא מספרת שלמרדכי קמו מתנגדים מקרב חבריו בהנהגת הסנהדרין, הם טענו שהמינוי שלו כמשנה למלך הפך אותו לדמות פוליטית ולכן הפחיתו מחשיבותו, אך למרדכי היה חשוב רק דבר אחד "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". הוא התעלם מחבריו והיה מוכן לרדת מגדולתו ולהישאר משנה למלך כי הכיר באחשוורוש כאדם הפכפך ורק כמשנה למלך יוכל לדאוג שלא יהפוך בשנית את עורו.

גם היום אנו זקוקים למנהיגים שיראו אותנו גם על חשבון הקריירה האישית שלהם ויוליכו אותנו בדרך העולה בית ה', והוא הרי חנון המרבה לסלוח, יסיר מאיתנו כל מחלה, מגפה וכל פגע רע. ככל שהימים עוברים ומגלים מוטציות חדשות, מבינים שהחיסונים שיצרו אופטימיות יכולים להיות ביום אחד לא רלוונטיים, אך "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".

חכמינו זכרונם לברכה אומרים ש"כל הקורא את המגילה למפרע – לא יצא".  הבעל שם טוב מוציא אותנו מהפירוש הפשוט, כל מי שקורא את המגילה ומתייחס אליו רק כאל אירוע ההיסטורי – לא יצא, כי צריך לראות מה אנו לומדים מאירועי המגילה כאן ועכשיו.

דווקא היום, יום הפורים, צריך לקחת קטעים מהמגילה ולראות עד כמה הם מדברים עלינו היום. המגילה מספרת לנו על הגזירה הנוראה של המן הרשע, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד. מרדכי קורא את המציאות אך לא מביט בתוצאה בלבד – בהמן שגרם לאחשוורוש לגזור הגזירה הקשה על עמו, אלא מחפש את הסיבה לגזירה הנוראה. זו הסיבה שמרדכי לא ניסה לטפל רק בצורה דיפלומטית מול אחשוורוש.

למרדכי היו קשרים חזקים בבית המלוכה. האישה מספר אחת, המלכה אסתר, היתה מבני העם היהודי. בחצר המלך פעל השר מרדכי שגרם להצלת המלך מניסיון התנקשות שבודאי נתנו לו נקודות זכות בחצר, אך הוא הבין שהמלך  והמן הם רק שליחים לבצע הגזירה וסיבת הגזירה נעוצה בהתנהגות הקלוקלת של העם היהודי באותה תקופה ולכן ניגש בתחילה לחזק את הקשרים עם ה', ולאחר מכן ניגש לטפל בתוצאה, בניסיון לבטל את הגזירה הגשמית.

זו הסיבה שמרדכי לובש שק ואפר ודואג שהעם היושב בשושן ישפר את מעשיו ויחזור בתשובה. מרדכי אוסף את ילדי ישראל יחדיו, כי ידע את השפעת הילדים על הביטחון כפי שכתוב "מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז . . לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם". גם אסתר הצטרפה לצום שיזם מרדכי, שלשה ימים, בטרם פנתה אל המלך. כידוע, בדרך הטבע הצום פוגע בחיצוניות, אך אסתר ידעה שלא היופי יציל את המצב.

הרבי מליובאוויטש לקח אותנו למנהג התחפושות בחג הפורים כדי לדעת איך להסתכל בחיוב על הסביבה, לחזק את האחדות בעם למרות המציאות המטעה. בפורים אנו רואים ממולנו אנשים בתחפושות שונות, זה לחיה, זה לבעל מקצוע וזה לסתם משהו לא ברור אך לעולם לא יעלה על הדעת לכעוס על אחת  הדמויות העומדות מולנו מפני שהם בסך הכל תחפושות. כך גם בחיים, אנו פוגשים אנשים רבים "מחופשים" , זה מחופש לליצן, זה מחופש לקמצן, זה לגס רוח, זה לחצוף, או סתם לאדם שלא איכפת לו, זו רק תחפושת! עמוק בתוך הלב קיים יהודי חם ואין צורך לכעוס עליו. צריך פשוט לגשת אליו ובעדינות להוריד את התחפושת ולחשוף את הנשמה הטהורה שבתוכו.

הניצחונות של עם ישראל לאורך כל הדרך הייתה כאשר הרימו את עיניהם לשמים והבינו מי השומר עליהם ומי נלחם בעבורם, "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן  שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל". כשאדם הנלחם על פרנסתו יודע שתפקידו רק להכשיר הקרקע  לפרנסה ויודע  שה' הוא "הזן ומפרנס לכל" – כל ניסיון להתפרנס שלא ביושר או להתעסק 'עשרים וארבע שבע' בהגדלת ההון בלי להותיר זמן לסיבה האמיתית שבגללה אנו חיים עלי אדמות, או לחשוב שהיכולות האישיות מביאות את הפרנסה, לטווח הארוך כל אלו נוחלות כישלון. העיסוק בפרנסה הוא ליצור כלי שדרכו נקבל את השפע מבורא עולם, כאדם התופר ארנק וממתין שימלאו לו אותו.

כאז – גם היום – אנו מתמודדים עם גזירה, גזירת הקורונה. ישנם סימני שאלה רבים כיצד להתמודד עם המגפה, אך ברור שהאחדות בעם והאחדות עם הבורא תביא את המרפא.

הפרשה פותחת בפסוק "אַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ  . . לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד", משה רבנו מצווה-מחבר (מלשון צוותא) את העם, דואג לחבר יחדיו את כל הנרות-הנשמות וליצור את החנוכיה המאירה. בימי אחשוורוש, מרדכי היה מנהיג העם היהודי שהדליק את המנורה היהודית ובכך דאג לאחדותם. גם בדורנו, זכינו במנהיג, הרבי מליובאוויטש, שהנחיל לנו דרך ונתן לנו כוחות לחבר את הנרות, להוריד את התחפושת ולראות את החיבור האמיתי בין כל חלקי העם.

כאשר נשתמש עם הכוח לאחד את העם, להתאחד עם ה'. נזכה בעז"ה לשבת יחדיו בבית הכנסת, לשמוע את קריאת המגילה ללא מסכות, נזכה לשבת בסעודת החג "ברוב עם הדרת מלך" בשמחה וללא הגבלה ונזכה לראות את מנורת המקדש הדולקת בתפארתה.