בתחילת השבוע
התאבלנו על חורבן הבית. היום, ט"ו באב, עם ישראל חוגג את אחד הימים השמחים
ביותר בתולדות עמינו. מה גרם לנו לצאת בכזאת מהירות מאבל לשמחה? האם המציאות
השתנתה? האם בית המקדש נבנה השבוע?
השנה זכינו "לחגוג" את תשעה באב – ביום השבת – היום שבו חרבו בתי המקדש שעליהם אנו מתאבלים. בשבת האחרונה, אכלנו בשר ושתינו יין. בסעודה המפסקת, בשנה רגילה אנו אוכלים בסעודה זו לא יותר מתבשיל אחד, והשנה יכולנו לאכול גם בה סעודת מלכים.
כיצד חוגגים ביום האבל הלאומי? כיצד אפשר לשמוח מספר ימים אחרי ציון יום קשה, של אבל, את אחד הימים השמחים ביותר בעם, כאשר הסיבות לאבל עדיין שרירות וקיימות?
התשובה נמצאת בהבנת מטרת ימי האבל, הגורמים לנו להתבונן בסיבות שגרמו לחורבן והגלות והרי ידוע ש"ידיעת המחלה היא חצי תרופה". ימי האבל גורמים לנו להתבונן ולהבין מה מטרת העונש הקשה שה' השית עלינו וזאת כדי להכיר את המציאות שנוצרה בצורה נכונה.
מהי מטרת הענישה? לצערנו, אנו רואים שרבים שסרחו מדרך הישר, נשפטים לתקופות מאסר שונות ויושבים מאחורי סורג ובריח. סיבת המאסר נובעת מעונש על מעשים שליליים שביצעו, אך העונש לא גורם להם להפסיק לחטוא ולהתחרט על מעשיהם. הם יוצאים ממעגל הפשע לפסק זמן בכפיה, שוהים בבית המאסר ושם הם לומדים מ"טובי המומחים" שיטות פשע מתוחכמות יותר. בעת שחרורם הם מחפשים בכל רגע דרך לא להיתפס אך אינם עוצרים ועושים חושבים שאולי המעשים שלהם אינם ראויים.
העונש האמיתי הוא העונש החינוכי המעורר את האדם לחשוב על מעשי העבר, לגלות בעצמו שאין זו "הדרך הישרה שיבור לו אדם" ולבחור את דרך המלך ששם תמיד הולכים ישר ולא מועדים.
אנו חוגגים את ט"ו באב בגלל מספר דברים מיוחדים שאירעו בתאריך זה בהיסטוריה היהודית. אחד מהם שהותרו שבטים להינשא אחד עם השני. המשנה מתארת שהיה חג של שידוכים כשבנות ישראל יצאו אל הכרמים וביקשו מהבחורים שלא יבחרו את בחירת ליבם רק על פי המראה החיצוני, אלא ינסו להיכנס לאמת הפנימית של המיועדת.
הגמרא מספרת לנו דבר מדהים, המלמד על אהבה הקיימת בין עם ישראל לה'. בבית המקדש, במקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים – היו שני כרובים בצורת מלאכים כאשר פרצוף של אחד היה פני זכר ואחד פני נקבה וכשעם ישראל עשה את רצון ה' היו חבוקים, אך כאשר הכעיסו את ה', היו הכרובים מפנים את הגב זה לזה.
כאשר בחורבן הבית פרצו לבית המקדש, מצאו את הכרובים מעורים אחד עם השני. כי העונש הקשה שה' העניש אותנו הוא עונש חינוכי, הוא עונש שנובע דווקא מאהבה ורצון שיהיה לנו טוב כאשר נלך בדרך הנכונה. העונש אמור לעורר אותנו לדבוק בטוב, לכן למרות העונש הנוראי האהבה נשארה.
להורה לא קל להעניש את בנו. לכן, לפעמים אנו נתקלים בהורים הפוגעים בילדיהם, כאשר הם נותנים להם כמעט כל מה שהם דורשים. הורים טובים, מוכנים לסבול מהתגובות של ילדים שאינם יודעים מה טוב להם באמת ומקטרים על ההורים ולפעמים צועקים מתוך כעס… טובת הילד חשובה להם מאשר השקט התעשייתי שנגרם בעת הכניעה לדרישותיהם.
הסיפוק הגדול ביותר בחינוך שלוקחים ילד שירד מהדרך ומצליחים להעלות אותו ואף לגרום לו להגיע לגבהים שלא היה טרם נפילתו.
אכן ט"ו באב, הרים אותנו לגבהים במהירות רבה מהיום הכואב ביותר בשנה, לאחר שהבנו מה עלינו ללמוד מהיום הכואב – לאהוב. החורבן והעונש נגרמו משנאת חינם, ומאיבוד קשר האהבה עם ה' על ידי התנתקות מהתורה. ביום זה נחזק את האהבת חינם בין איש לרעהו, בין עם ישראל לה'. התנהגות זו תשמר גם את האהבה בין בני הזוג ובין הורים לילדים.
פרשת השבוע "ואתחנן" נקראת תמיד בשבת שאחרי ט' באב והיא נקראת בשם "שבת נחמו". ה' מנחם אותנו. הנחמה הגדולה תגיע כשנבין את כל המהלך שמטרתו לחזק את קשר האהבה בין כולם. ביום הצום אנו מתמקדים בכאב שגרם הריחוק. בשבת שעברה זכינו להתבונן בסיבות לחורבן בלי להתייסר.
שנזכה לנחמה הגדולה בגאולה הקרובה.