תחילת פרשתינו מדברת על אלו הראויים לצאת לשדה הקרב ואלו שפחות. אפשר לתהות האם נושא זה בפרשה שייך רק לחיילים שבינינו, אולי גם למנהיגים ומקבלי

השבוע נתקלתי בנכדתי בת הארבע, שהרימה יד על בני משפחתה ולאחר שהסבירו לה שהתנהגותה נובעת מהשתלטות היצר הרע על מעשיה  וכדאי מאד שתדאג לכך שהיצר

אנו כבר בגל הרביעי של וירוס הקורונה, כאשר גלי הוירוס ממשיכים להכות בעולם כולו ונראה שהגואל שכולם בנו עליו – החיסון – מספק בעיקר את

אדם שנשאל כזו שאלה יש סיכוי שהוא יפגע מעצם השאלה, כי כיצד בכלל אפשר לדמות ביניהם? הרי בן אדם ברמה אחרת מהבהמה… כל עיסוק הבהמה

                           השבוע חווינו במעבר קיצוני, לא רק במזג האוויר, אלא גם במצב הרוח הנגזר מההיסטוריה היהודית. ביום ראשון הגענו לשיא הצער והיגון על האסונות שפקדו

"משנכנס אב ממעטים בשמחה". אכן, זו ההלכה 'היבשה' האומרת – שבגלל הצרות שאירעו לעם ישראל בתקופה זו של השנה, בהם חרבו שני בתי המקדש –

האם חשבתם פעם, מה היה קורה אם כולם היו בוחרים במקצוע הנגרות או הסנדלרות? התשובה שאין מה לחשוש כי זה לא היה קו מסע הנשמה

כיצד עלינו להרגיש בתקופת שלושת השבועות שהחלו בתחילת השבוע? אלו ימים שעם ישראל נוהג בהם מקצת מנהגי אבלות, בעקבות חורבן בית המקדש לפני למעלה מאלפיים

האם אנו יודעים מה היא הדרך שבה עלינו לצעוד? האם אנחנו יודעים אלו מעשים אמורים ליצור לנו סיפוק בחיים? ומה הם המעשים שאמורים לגרום לנו

האם האמונה היא כלי שלוקח אותנו אל המציאות האמתית, או כלי שדרכו אנו מנסים לברוח מהמציאות? האמונה היא כלי מרכזי בחיי היהודי, כלי שמסייע לשרוד

אחד מאדמורי חב"ד שיחק פעם בילדותו עם אחיו, האח הגדול הרגיש שלא בנוח שהוא נמוך מאחיו הצעיר. לכן, חפר בור קטן וביקש מאחיו שייכנס לתוכו,