לפני כשלושה שבועות חגגנו את ראש השנה, יום בריאת האדם, ומאז ועד עתה שבענו בחגים שגרמו לנו להרגיש שיום ההולדת לבריאת העולם (כ"ה אלול) ויום
ערב שמחת תורה, חג המחבר את סיום קריאת כל ספר התורה בשנה הקודמת התחלת קריאת התורה מחדש בשנה הקרובה. אנו נמצאים בפרשת דרכים קשה, מציאת
ערב שבת קודש חג הסוכות. עברנו את יום הכיפורים עם אמונה שיום כיפור מחל לנו על כל עוונותינו, אך צריך לשים לב לכוכבית – רק
ראש השנה מאחורינו. ועד שנתקן את מעשינו עלינו להמשיך בחשבון הנפש, במיוחד בשבת שלפני יום הדין, יום הכיפורים. העולם של שנות 2000 הוא עולם שמחובר
"ראש השנה" תשפ"א! היכן אנו נמצאים? היכן העם נמצא? היכן העולם נמצא? בראש השנה ה' סוקר את הבריאה כולה, דן אותה ומחליט למי להמשיך להעניק
בתורתנו כתוב מצד אחד רבות על מעלת האחדות והשלום, והרי התורה ניתנה כדי לעשות שלום בעולם ככתוב "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו
העולם הזה מלא בסיפורים של מעשים לא מוסריים . מעשים הגורמים לפעמים לפגיעה נפשית היוצרת נכות נפשית . מה גורם לאנשים לאבד צלם אנוש ולעשות
האם בזמן הזה אנו אופטימיים או פסימיים? והשאלה אינה רק אילו טיפוסים אנחנו, אלא גם מה משדרת אלינו המציאות העכשווית, החריגה. אמנם עברנו את תשעה
בשבתות שלפני תשעה באב קוראים בהפטרות נבואת החורבן ולאחר תשעה באב שבע הפטרות נבואות נחמה. בעוד שבנבואת החורבן יכולנו להרגיש שהתנהגותנו גרמה להרחיקנו מהאבא ובחשש
יצאנו משלושת השבועות ותשעת הימים וכעת נכנסים לימים טובים יותר. איך נדאג שימים טובים אלו לא יישארו רק מעל דפי הספרים או יצאו מפיות הנואמים
האם אנו מנצחים או מנוצחים? האם הפסד גורם לנו לדיכאון והניצחון מגביר אצלנו את השמחה? דבר ראשון עלינו לבדוק את מי ניצחנו או למה הפסדנו
