טורו השבועי על פרשת השבוע, של הרב יוסף יצחק לרר מתפרסם מידי שבוע בעיתון "יבניתון"

תרומה – שלא נצא פראיירים

רבים מאיתנו יזכרו את תשדירי הפרסום של רשות השידור ז"ל "יש תמורה לאגרה". הפרסומת, רצתה לרכך את הגישה של הציבור שהוא אינו 'פראייר', הוא משלם על מה שהוא מקבל. והשאלה הנשאלת היא, האם כל מעשה שאנו עושים אנחנו אמורים לקבל עליו תמורה? האם תמיד צריך לקבל תגמול ולא לצאת 'פראיירים'? 

פרשתנו, פרשת תרומה, פותחת ב"קמפיין התרמת המונים" הראשון בהיסטוריה למען הקמת המשכן, בית ה'. בניגוד לרוב התרמות ההמונים שלולא קמפיינים אגרסיביים היו בקושי מגרדים את יעד הגיוס, הרי שבהתרמת המשכן בשלב מאוד מוקדם נתן משה הוראה לעצור את ההתרמה, כיון שתרומות העם חצו מהר מאוד את היעד.

כמה אנחנו באמת תורמים לסביבה וכמה אנו רותמים את הסביבה לצרכינו?

אחת ממשאלות הלב של אנשים היא: לזכות לשמור על עצמאותם שנים רבות. אך האמת שאין נברא בעולם שהוא עצמאי ולא רק בגלל שהבורא נותן לו את האנרגיה בכל רגע להחיותו. האדם במהותו נולד להעניק לסביבה בה הוא חי וזקוק לסביבה על מנת שיוכל לחיות. אם נזרוק אדם על אי בודד ייתכן ויהיה לו הכוח לשרוד להמשיך ולחיות אך הוא לא יהנה מהחיים. כל אחד זקוק למקצוע או תחביב שמייצר ונותן לסביבה, וכך חייו נהיים מאושרים יותר ובלעדיהם כמעט ואין אפשרות לחיות. הגמרא במסכת ברכות אומרת שה' נותן לכל אדם משיכה למקצוע מסוים, נראה שלכל משבצת מקצועית יש את אלו המתחברים אליו ומתמחים בו וכך הם נותנים מעצמם ותורמים לאנושות ולא נוצרת מציאות שיש רק רופאים או רק סנדלרים…

אכן, כך אנו תורמים ומתרימים את הסביבה על מנת שהעולם יהיה מתוקן וימלא את רצונות האנושות. אדם מחפש כל דרך בחיים כדי למצא עצמו. כאשר אדם שותף בדברים ערכיים הוא מרגיש סיפוק מהמאמץ שהוא משקיע בו.

השבוע, אנו עסוקים בתרומה לדבר היקר ביותר לעם היהודי, ללב היהודי, תרומה להקמת המשכן שמטרת הקמתו היא להשכין את ה' – בורא העולם – בתוכו.  

עם כסף אפשר לבחור להתעסק במסחר או לעשות עמו גמילות חסדים, לתת הלוואות וכדו'. במסחר – מטרת נתינת הכסף היא לגרום לנותן להרוויח. בהלוואה – המטרה לדאוג לרווח של הזולת. אך כפי שהזכרנו אין מעשה ללא תגמול והרווח נגזר ברכישת מצוות גמילות חסדים. צבירת הכסף על ידי הסוחר לא תמיד מיטיבה עמו, כדברי חכמינו בפרקי אבות "מרבה נכסים מרבה דאגה" כאשר כל עיסוקו בעשיית כסף וככל שהסכום יותר גדול ועסקיו יותר מסועפים הוא נכנס לחרדה מכישלון, מנפילה והפסד.

אדם צריך להתבונן בכוח הנתינה ולהפנים שהיא המשמעות העיקרית בחיים, לראות בנתינה שרשרת שכולם יחד יוצרים אותה. גם העשיר אינו צריך להחזיק טובה לעצמו, שהרי ה' נתן לעשיר את הזכות להעניק ולהרבות חסד בעולם. אחד הצדיקים התבטא פעם, שהעשיר אמור להרגיש כבנקאי שהכספים הופקדו אצלו מפני שרואים בו את המבוגר האחראי שידאג להעביר אותם למקומות הנכונים, ולא יהתעלם משאר האנשים הזקוקים לעזרתו ובכוחו לסייע להם.

אדם כזה תמיד יהיה עשיר, כדברי חכמינו "איזהו עשיר – השמח בחלקו". גם אם הרכוש הגשמי יתמעט במשך החיים והוא יספוג הפסדים, הרי הרכוש שהושקע במעשי החסד נשאר לצידו/לזכותו לעד, והוא ירגיש שמשמעות חייו האמיתית לא נפגעה אלא שיש לו פחות אמצעים מהעבר ויש ממנו עכשיו פחות דרישות.

אדם שעסוק בנתינה לעולם לא מרגיש ריקנות. הקשר שלו לסביבה גורם שלא ירגיש בדידות, וזה הוא התגמול המיידי אותו מקבל הנותן. אדם שדואג רק לעצמו כשלא משיג את כל יעדיו הוא מרגיש ייאוש וריקנות, העיסוק עם עצמו מרחיקו מהסובבים ולכן גם מרגיש בדידות.

אחת מהתרומות למשכן הייתה שכל יהודי התחייב להביא סכום קבוע "מחצית השקל". יש בזה מסר חד, כשאתה נותן דבר שלם אתה יכול להרגיש עליונות ולחשוב שעשית טובה. אך כאשר אתה נותן חצי וצריך את השותף כדי ליצור את השלם, אתה מבין שהנתינה שלך לא שלמה אך מביאה את השלמות בעזרת הזולת.

הפסוק: "ויקחו לי תרומה" – האמורה בקשר להתרמת המשכן – אומר הכל. תמהים המפרשים, מדוע לא נכתב "ויתנו" לי תרומה? אלא, כאשר אדם תרם למשכן, הוא גרם להכנסת ה' במשכן, הוא לקח את ה' והכניסו למשכן.  כשאדם נותן לזולת – הוא 'לוקח' את ה' ומכניסו אליו וזוהי התמורה לתרומה.

נגישות