שני אנשים צועדים במסלול החיים זה לצד זה. האחד מחייך והשני עצוב, האחד חייו מוארים והשני חייו חשוכים.
השבוע ערכתי ביקור חולים אצל יהודי מבוגר שמצבו הרפואי מאוד מורכב ויש לו תשישות פיזית ונפשית. תוך כדי שאני מנסה לדובבו לשיחה הוא מביט למרום ואומר לי "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ואז קיבלתי שיעור נוסף איך מסתכלים על החיים מזווית "מוארת" – האדם אומר תודה על מה שיש…
פרשת השבוע "תצווה" מתחילה בציווי לקחת שמן זית זך כדי להדליק את מנורת המקדש. לזית יש מרירות, אך יש לנו את היכולת להפיק ממנו שמן זית זך ולהאיר את בתינו. כך גם בחיינו, ייתכן וישנם מצבים שגורמים לנו למרירות אך ניתן לנו הכוח להתעלות מעל הקושי הפיזי והמרירות על ידי הפקת שמן שיאיר לנו את החיים ויתן לנו אור משמח.
למילה "תצווה" ישנה משמעות כפולה, צוותא וחיבור או ציווי, קבלת פקודות. יש אדם שמתעצב בליבו מרוב פקודות שנוחתות עליו, תרי"ג פקודות ויש אדם שרוקד עם כל ציווי שמקבל מתוך הבנה שהמרחק בינו לבורא עולם הוא אין סופי אך ה' העניק לו כלי לא קונבנציונלי – המצוות – שהציווי יוצר צוותא וחיבור עם ה'.
המנורה בבית המקדש שהאירה את העולם בזכות שמן זית זך שהיה בתוכה, הייתה מורכבת משבעה קנים המסמלים 7 סוגי נשמות, שבעה סוגי יהודים. המנורה מורכבת מחלקים רבים, שבעצם כולה נוצרה מיחידת זהב ועל בסיס אחד. מקשה אחת שממנה יצרו את כל חלקיה.
ללמדנו, שגם אם בין יהודים ישנם חילוקי דעות בנושאים שונים, עליהם לזכור תמיד שהם אחים, כקנים המחוברים לבסיס אחד משותף. אסור שמחלוקת תגרום לשנאה ופילוג. זה בעצם ההבדל בין מחלוקת לשם שמים למחלוקת שאינה לשם שמים, כפי שחז"ל אמרו על בית שמאי ובית הלל שעל אף שהיו "ברי פלוגתא" – לא נוצרה שנאה ביניהם ולא נמנעו להתחתן ביניהם.
השבוע נתקלנו במנורה האנושית, כאשר בפתחי הקלפיות היו דוכני הנחת תפילין ומניחי התפילין היו מכל גווני הקשת הפוליטית כי התפילין כמו המצוות האחרות הן מחברות כל סוגי היהודים השונים למקור חוצבם.
המנורה מסמלת את עבודת והארת נשמות ישראל ומלמדת אותנו שכשם שיש שבעה קנים שונים וכולם מביאים למטרה אחת – אור. כך בעבודת בני ישראל, לכל אדם יש את הכישרונות הייחודיים שלו, הכישורים לפי טבע מידותיו. אדם הקשור למידת החסד ישקיע את רוב זמנו לעשיית חסד, אדם הקשור למידת הגבורה יקפיד לא רק על עצמו אלא גם על העשייה המושלמת של הזולת וכן בשאר התכונות. כולם קנים למנורות שאמורות לתת בסופו של דבר – אור. כולם אמורים למלא ציווי ה' ולהנות מהצוותא עם ה'.
דווקא השבוע, לאחר הבחירות, שאין משנה תוצאותיהן, עלינו לחזור אל הקנה האמצעי, אל המקשר. לצערנו, בתקופה זו היועצים האסטרטגים של המפלגות ניסו ליצור דיבורים ודברים שיציגו את ההבדלים שבין המפלגות ואת החסרונות הנגזרים מהם מהמפלגה היריבה. דיבורים ורעיונות שלא תמיד היועצים חושבים שזו האמת ואף שוכריהם – המתמודדים עצמם – אינם מאמינים בכך.
היום, לאחר הבחירות כדאי להבליט מחדש את ה"מקשה אחת" של מנורת עם ישראל, את האור הזך שאנו נהנים איש מרעהו. כאן מגיע אהרון הכהן, מיטיב הנרות, "אוהב את הבריות" כל יהודי באשר הוא, גם עם נחשב כבריה בלבד, ללא כל מעלות, גם אם הוא מוצא בך חסרונות, או לראות בך נר שלא דולק, הוא אינו זורק אותך – אלא דואג להדליק אותך, הוא אוהב אותך בגלל היותך יהודי ומחובר למנורה.
אין כמעט איש שאינו חוגג את חג הפורים, חג שכל מצוותיו עוסקות בחיבור העם ובהעצמת אהבת ישראל. החג נולד בזכות החיבור שיצר מרדכי בין כל חלקי העם עם ה'.
הרבי מליובאוויטש, כאהרון הכהן, ראה בכל יהודי את הנר הקיים בתוכו ועשה כל מאמץ להדליקו וגם כשלא עלה בידו הוא המשיך לראות בו כאחד מקני המנורה וחיפש כל דרך להאיר אנשים חשוכים על ידי שהראה להם את משמעות החיים.
