במסגרת המחלוקת אודות קבלת החיסונים שמענו קריאות של אנשים הטוענים "הגוף שלי ברשותי ואחליט כיצד להתנהג עימו", האם טענה זו יכולה להתקבל על הדעת?
מבלי להיכנס לוויכוח הקיים היום בקשר לנטילת החיסונים, אין ספק ש"גופי ברשותי" אינה טענה רלוונטית משתי סיבות. האחד- המציאות של היום שכל אדם מאומת הוא פצצה מתקתקת שצריך לעשות הכל כדי לנטרלה, טענה זו דומה לטענת הדייר באחד מחדרי האונייה הקודח בדופן חדרו לכיוון הים ומשיב לטענת שאר יושבי האונייה, כי חדרו ברשותו ולכן הוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. צריך אכן לראות מה עושים כדי להימנע ולמנוע ההדבקה.
ישנה סיבה נוספת הדוחה את הטענה הנ"ל – גם באם אין איש הניזוק, חוץ מהמזיק בעצמו, גופו לא ברשותו. ה' העניק לכל יהודי נשמה וגוף כפיקדון לכל החיים ותפקידו לשמֵר את הגוף הפיזי על ידי שמירה על בריאות הגוף ולמלא אחר הוראות "בעל הפיקדון" לשימור הנשמה ואף להביאה למקום טוב יותר על הענקת "חומר משמר" אלו תרי"ג מצוות. הפיקדון לא שלנו הוא ניתן לנו כדי לשמרו וכשומר שפשע אנו ניתן את הדין בבוא העת לאחר מאה ועשרים באם נפגע בפיקדון.
פרשתנו, פרשת משפטים, עוסקת רבות במצוות שבין אדם לחברו ובמיוחד בנזקי ממון וגוף. אחד מהנזקים שאנו מחויבים לשלם לניזוק הוא "בושת", בושת היא לא פגיעה פיזית אלא פגיעה נפשית. התורה מדגישה שהתשלום עבור הבושה משתנה בין איש לרעהו. לא דומה אם הנפגע מכובד לאדם שאינו שומר על כבודו, וכן הפוגע – כאשר אדם מכובד פוגע, הפגיעה קשה יותר מאיש פשוט שפוגע.
ישנו ויכוח האם החיסון עוזר, אך אין ויכוח על כך שהמגיפה הנוראה, שנגרמה לתלמידי רבי עקיבא נבעה מזה שלא נהגו כבוד זה בזה. יש לנו חיסון ותרופה למיגור המגפה, התרחקות מרכילות והלבנת פנים. ביוש – הלבנת פנים נחשב לנזק חמור יותר מנזק גופני, חבלה גופנית מעלה צלקת ובדרך כלל הזמן עושה את שלו והיא נעלמת, אך פגיעה בנפשו של האדם על ידי הלבנת פנים משאירה צלקת הנשארת לעד.
אמנם, כשבאים לבדוק כמה צריך לשלם דמי בושה, בודקים מי המבייש והמתבייש. אך בסוף הפרשה הקודמת, יתרו, אנו למדים שכדי לעלות למזבח על מנת להקריב קורבנות, עולים בכבש ולא במדרגות, ולא בגלל חוק הנגישות לנכים, שהרי כל בית המקדש היה מלא במדרגות. רש"י מסביר שטעם הוראת התורה, שלא לעלות במעלות למזבח נבעה "אשר לא תגלה ערוותך עליו" שאדם עולה במדרגות הוא פוסע בפתיחת רגליו בעליה ופוגע בכבוד האבנים הרואות את רגליו, בכבש משופע, צועדים בזהירות ובפסיעות עדינות, התנהגות ששומרת על כבוד המקום. לכאורה, הכוהנים הלכו עם מכנסיים ורגליהם לא היו מגולות וגם האבן איננה כאדם חי המתבייש.
אכן כן, התורה רוצה להעביר מסר חד וברור, מביוש החבר צריך להתרחק אפילו מספק הקטן ביותר, על אף שמעשה הטיפוס במדרגות לא מבייש, כי ישנם מכנסיים והאבן אינה מתביישת, אנו למדים שצריכים לברוח מפעולה שיכולה אולי לבייש ולפגוע ולא לחפש לאחר מכן תירוצים למה הזולת לא היה צריך להתבייש.
פעם, רק ה"צהובונים" היו מלאים רכילות ואנחנו נכשלנו בקריאה של הדברים. כיום, הרשתות החברתיות יצרו מציאות שכל אחד בלחיצת כפתור יכול לבייש את האחר, אנחנו בכל יום מסוגלים לקבל ולהעביר הודעות פוגעניות ומתוך הרגל אנחנו טוענים שזה לא נורא. האמת היא שאין לנו את הכלים לראות כמה צרבנו את נפש הזולת… בואו ונלחם בקורונה גם על ידי התרחקות מלשון הרע ורכילות וגם אם זה עומד לנו על הלשון או במרחק לחיצה מהמקלדת.
מותר לבקר את הזולת בצורה עניינית אך להיזהר שלא למחוק אותו. נשמור על בריאות נפשנו ונדאג לבריאות נפשו של הזולת. נשמר את החוסן הנפשי של הזולת שוודאי יסייע למערכת החיסונית שתגן על הגוף מחדירת המזיקים. אכן חיסון אלטרנטיבי מועיל (לצד החיסון הפיזי).
