אנו נמצאים ביום השמיני של חג החנוכה. החנוכיה דולקת בשיא תפארתה עם שמונת נרותיה! אך מה יהיה מחר? האם נצטרך להמתין לשנה נוספת עד שנזכה לאור, כיצד נשמר את אור החנוכיה במשך כל השנה עד שנגיע לשנה הבאה?
התשובה טמונה בסיפור הנרות ולא רק באור הגשמי שהן מפיקות ויוצרות לנו שמחה. האור הגשמי הוא מוגבל ולכן גם השמחה שיוצר מוגבל בזמן ובעוצמה.
בחג החנוכה יש לנו שמחה מניצחון צבאי ניסי של מעטים מול רבים, גיבורים ביד חלשים וטמאים ביד טהורים וכן שמחה רוחנית על מציאת פח שמן קטן טהור שלא נטמא על ידי היוונים – שהרי מטרתם היתה לטמא את כל השמנים – ואיתו הדליקו את מנורת המקדש כאשר שם נעשה נס נוסף, שמן שתכולתו הייתה אמורה להספיק ליום אחד דלק שמונה ימים, עד לייצור השמן החדש.
הגמרא שואלת "מאי חנוכה"? התשובה מתייחסת רק לנס הגדול של פח השמן שלכן אנו מדליקים חנוכיה מידי שנה בחג ואינה מתייחסת לניצחון המלחמה העצום שהיה. ואילו בתפילת "על הניסים" בימי החנוכה אנו מודים על נס ניצחון המלחמה אך לא מתייחסים לנס פח השמן. מהי הסיבה לכך?
רצון היוונים במלחמתם בעם ישראל הייתה להטמיע את תרבות יוון בעם. הם לא התנגדו שעם ישראל ילמד תורה כחכמה כיתר חכמות העולם וכן לא הפריע להם שיקיים מצוות אך שיתנתק מנותן התורה. לדוגמא, כיום, אילו היו כאן היוונים, לא היו מתנגדים שנדליק נרות, נאכל סופגניות, נחלק דמי חנוכה ואף נשיר את שירי החג, אלא היו רוצים לנתק אותנו מהמסר הרוחני שמאחורי החג. הם רצו "להשכיחם תורתךָ ולהעבירם מחוקי רצונךָ".
זו הסיבה שאנו מפרידים בין המלחמה הגשמית ביוונים שמטרתה הייתה לנצחם ולסלקם מהארץ לניצחון הרוחני, לנס פך השמן. אין ספק שהניצחון הגשמי והרחקת היוונים מהעם היהודי גרמה לכך שלא הצליחו לבצע את זממם -"להשכיחם תורתך". אך אין אפשרות להציג את שני הניסים יחד כי הניצחון הגשמי מאבד את ערכו מול הניצחון הרוחני השומר על עם ישראל לדורי דורות.
גם היום, כאז ,יש מלחמת תרבות, בין התרבות היהודית הרואה את ה' ואת הרוחניות במרכז החיים והרואה את גשמיות העולם כאמצעי להתחבר אל ה', כי יהודי יכול לקיים מצוות רק על ידי אבריו הגשמיים ובזה נגמר תפקידם וממול יש את תרבות יוון שבמשך השנים לובשת צורה ופושטת צורה, אך הרעיון המרכזי הוא שהגוף והחיים הגשמיים, הם מרכז החיים. כל זמן שחיים צריך לחפש כל דרך למלא את הנאות הגוף ולעשות הכל כדי שהגוף יהנה בעולם, הם מסכימים שנתחבר להנאות רוחניות העושות לגוף טוב כהווי של החגים, אך תמיד המבחן יהיה האם הרוח יוצרת הנאה גופנית או לא.
כאז, היו יהודים שהלכו בדרך יוון, וגם היום ישנם יהודים שבוחרים בתרבות היוונית ומה שהיא מייצגת. אך כאז הניצחון היה שהיהודים חזרו לשורשים ולמקורות וגם היום היהודים יחזרו לשורשים והמקורות, השורשים והמקורות של כל יהודי באשר הוא. כי זה הבית האמיתי של כולנו.
כמה צריך להשקיע ביצירת כלים לניצחון גשמי וכמה צריך להתפלל ולקוות לניצחון ניסי? על כך אנו למדים בתחילת פרשתנו – פרשת מקץ. "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם…" שנתיים ימים לאחר שנפתרו חלומותיהם של שר האופים והמשקים ולאחר בקשת יוסף משר המשקים לדבר עליו טוב לפני פרעה. המדרש אומר שהפניה לפרעה עיכבה את שחרורו מהכלא בשנתיים, כי לא בטח בה' שיצילו. לכאורה ה' רוצה שיהודי יצור כלי וה' ימלא אותו, אם כן, מה חטאו של יוסף? הרבי מסביר שישנם צדיקים כיוסף, הקרובים אל ה', שאינם צריכים ליצור הכלי.
ברור לנו, שאנו לא כיוסף וצריכים ליצור כלי אך אנו צריכים ללמוד מסיפור זה שחייבים לשלב ביטחון בה' מול השתדלות בדרך הטבע ולזכור שהמשקל הגדול צריך להיות בביטחון בה' שנצליח ומאחר והוא רוצה שניצור כלי – אנו יוצרים כלי.
אכן, זה מסר הנרות לכל השנה. הרוחניות מרכז חיינו! הביטחון בה' מרכז חיינו! כל השאר הם כלים שעמם נגיע בעז"ה לתוצאה הרצויה.
