חודש אדר הוא חודש שאנו מטעינים את מצברי השמחה והאושר שילוו אותנו במשך כל השנה. כיצד אכן נהיה מאושרים? אושר אינו נקנה בחנות מכולת. אושר נמצא בחלק הנפשי של האדם, אך הוא בהחלט מושג על ידי מעשים שאדם מבצע, מעשים המבוצעים לאחר שמתבוננים במשמעות החיים. היכן נמצא באמת את המשמעות העמוקה של החיים?
האם אדם שמשתכר משכורת מכובדת, מחזיק בדירה יוקרתית ונוסע ברכב המתאים למעמדו הוא מודל לאדם מאושר? התשובה היא, שאדם יכול להיות מאושר עם הדברים הללו אך לא בגללם. אולי הוא יוגדר כעשיר אך אין ביטחון שיהיה מאושר.
השבוע, ביום שלישי, שהוכפל בו כי טוב, ציינו את פורים קטן, תאריך הקיים רק בשנה מעוברת בה יש שני חודשי אדר. בסוף שולחן ערוך חלק "אור החיים" מובאת דעת הרמ"א, (הפוסק הגדול שעמד לצד ה'בית יוסף' וכתב הגהות על ה'בית יוסף') "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד אדר ראשון, ואין נוהגים כן – וטוב לב משתה שמחה תמיד".
ובתחילת שולחן ערוך מביא הרמ"א "שיויתי ה' לנגדי תמיד" שאינו דומה התנהגותו של אדם הספון בביתו שאיש אינו רואה אותו, להתנהגות של אדם שעומד לפני מלך ובמיוחד לפני מלך מלכי המלכים, הבוחן כליות ולב ולכן התבוננות זו אמורה לגרום לו לירא מה' ולהתגבר על קשיי הקימה בבוקר.
חייו של יהודי צריכים לשלב את היראה והרצינות מול ה' המביט עליו ורואה את מעשיו והשמחה מהקרבה אל ה'. מדוע הרמ"א מזכיר את השמחה בסוף הספר, בסוף היום? מדוע לא מזכירה כבר בתחילת היום, בתחילת השולחן ערוך? הרבי מסביר, שכמובן שבכל עשייה צריכה להיות מעורבת יראה ושמחה, אך כאן מדובר ביראה שלפני העשייה, משמעת עצמית העוזרת להתקדם קדימה ולא להאזין ליצר הרע המנסה לקררו. לאחר שהאדם אכן מצליח לקום בבוקר לתפילה ובמשך היום לעשות הכול מתוך הידיעה הראשונית שה' צופה בו בכל רגע, הוא מגיע לסוף היום, ומתמלא בשמחה וסיפוק על ההצלחה שעמד במשימות.
האושר, לא יגיע אלינו כאשר נערוך ספירה לשפע הרב של הנכסים שהצלחנו לצבור, כי בהחלט דבר זה יוכל לגרום לנו כאב ראש גדול כדברי חכמינו "מרבה נכסים מרבה דאגה". האושר יגיע כאשר נמצא תשובה לשאלה – לְמה? לשם מה צריך אותי כאן ולא מה אני רוצה כאן. כאשר נבין מדוע צריך אותנו ונמלא אחר הדרישות שגילינו, נרגיש משמעות עמוקה לחיינו, שתציף אותנו באושר. כדברי החכמים "איזהו עשיר השמח בחלקו" נגיע לאושר כאשר נשמח בחלק שעלינו לתקן בעולם.
ד"ר ויקטור פרנקל היה פסיכיאטר בווינה. הוא פיתח רעיון שהדרך לאושר מגיעה כשמוצאים את המטרה הראויה לחיים ולא ההצלחה בסיפוק הצרכים הפיזיים שלנו. הוא נהג לצטט תמיד את המשפט "מי שיודע הסיבה לשמה הוא חי – יוכל לסבול כל איך…
לכן, לא רק אדם שקם בבוקר עם גוף בריא וממלא את כל המטלות שה' השית עליו, מגיע לסיפוק ואושר אלא גם אדם נכה ומוגבל שקם בבוקר ובעקבות מגבלותיו הוא מסוגל לבצע רק חצי מהמטלות של רעהו הבריא ובמאמץ והשקעה הוא מצליח להעביר את היום – הוא מאושר! מאושר שהצליח למלא אחר רצון ה'. הוא מכיר בכלים המוגבלים העומדים לרשותו ולכן אינו בוכה על שאינו יכול לבצע את מה שרעהו מסוגל אלא שמח ומאושר ממה שהוא כן מסוגל ויכול. הוא מתמקד במה רוצים ממנו ולא מה הוא רוצה.
בפרשת השבוע "כי תשא" אנו מגלים את התכונות המיוחדות של מי שמקדם אותנו אל האושר, מי שמלמד אותנו את הדרך, משה רבינו. כאשר עם ישראל חוטא בעגל וה' רוצה להענישו ולמוחקו מהעולם, משה עומד מנגד ושם את כל כובד משקלו למען העם.
משה, שהעניק לנו את התורה, משה שמעניק את כושר המנהיגות בעם ישראל בכל הדורות, סולל לנו את הדרך אל האושר לחיים של משמעות. בכל דור ישנו מנהיג הדור הדואג לכל העם. בדורנו זכינו לרבי שבכל שנות מנהיגותו דאג לחבר את כל היהודים אל המשמעות האמיתית, אל היהדות שנותנת את טעם החיים.
