האם שלמות אישית שלנו יכולה להיות גם כאשר הזולת שלצידך אינו שלם? בפרשתנו פרשת "כי תבוא" העוסקת בתחילתה בכניסת עם ישראל לארצו, אנו רואים דעה מעניינת בנושא הביכורים. המצווה להביא – מהפירות המובחרים שגדלו על עצי ארץ ישראל – לבית המקדש, חלה רק לאחר ארבע עשרה שנה מתחילת כיבוש ארץ ישראל, לאחר שכל עם ישראל ישב על אדמתו. על אף שרבים שכנו תחת גפנם ותאנתם שנים רבות קודם לכן, כי את הביכורים אפשר להביא רק בשמחה במצב של שלום והשלמות של כל היחיד בארץ תלויה בשלמות הכללית של כל העם, בישיבה של כל העם בשלום בארץ ישראל.
בהמשך הפרשה, בעת הכניסה לארץ, נצטווה העם לקחת אבנים כדי להקריב עליהם קרבנות לה' ונדרשו שלא להשתמש בברזל לסטט את האבנים. גם בבית המקדש יש איסור להניף ברזל. כי מטרת הקורבנות לחבר בין ה' לעמו, כמו-כן בית המקדש הוקם כדי להביא שלום וחיים ואילו הברזל מקצר ימי האדם ומשמש למלחמה.
גם בפרשה הקודמת פרשת "כי תצא" העוסקת במלחמת הרשות, ישנה הלכה שחתן בשנתו הראשונה לאחר חתונתו, לא יוצא למלחמה ואף לא יוצא לסייע ללוחמים ביחידות עורפיות. מה עומד מאחורי ציווי זה? אם המטרה שחתן לא יהיה בסיכון, מדוע שלא לסייע לניצחון המלחמה בעורף?
עמנו עוסק רבות במלחמה ושלום, אך אין ספק שאיננו רואים בשניהם את מטרת החיים. המטרה של יהודי, כסבו יעקב – לחיות בשלום. מולנו, חלק גדול מאויבינו, שואבים את מורשתם מעשיו הרשע ורואים במלחמה את מטרת חיים.
בהסתכלות הקבלית, יעקב שייך לעולם התיקון, עולם שמידות הנבראים החיים בו יוצרים דרך התנהגות ייחודית של כל פרט ונותנים מקום לדרכו והתנהגותו של הזולת. דוגמא מהאבות אברהם ויצחק: "אברהם-איש החסד" מייצג את מידת החסד, אך במקרה הצורך נתן מקום למידת הגבורה, כאשר ה' ביקש ממנו להעלות את יצחק בנו לעולה, מעשה שעל פניו אינו שייך לאיש חסד אלא לאיש שמידת הגבורה בוערת בו. מצד שני, יצחק, השייך למידת הגבורה "פחד יצחק" נותן מקום לחסד בעת הצורך. גם במחלוקות בית שמאי ובית הלל אנו רואים נתינת מקום למידה הנוגדת את טבעם. הלל, השייך לחסד – מיקל ושמאי, השייך למידת הגבורה – מחמיר, אך אנו מוצאים מספר מחלוקות ששמאי מיקל והלל הוא מחמיר. מי שיוצר את האיזון והיכולת לקבל את התנהגות השונה היא "מידת התפארת" המחברת ויוצרת את השלום. אצל עשיו ישנם רק שתי מידות, שני קטבים שכל אחד מעצים את עצמו ולא נותן לשני מקום. מי ששייך למידת החסד, כל כולו עסוק בנתינה ואינו יכול לסבול את הגבורה המגבילה וכן להיפך.
כשזוג צועד אל החופה, כדי לשמר את בנין עדי עד, עליו להילחם על השלום וליצור את השלמות. החופה מקבלת אנשים רק מעולם התיקון, אמנם שני עולמות נפגשים, שתי מידות שונות המייצגות רצונות נפשיים שונים, אך יכולת ההכלה של בן הזוג, ההבנה שיוצרים תחת החופה, את השלם, מביא אותם אל אהבה, אחווה, שלום ורעות. אם ח"ו עוברים לעולם התוהו, שכל אחד מעצים את עצמו, דעתו ומידותיו, מגיעים מהר מאוד לפרשת דרכים, לפירוד ח"ו. חלק מהסיבה שבימינו ישנם רווקים ורווקות רבים, כי יתכן ואינם מסוגלים לתת מקום לשונה ולראות את תרומת השונה היוצר את השלמות בתוך הבית.
זו הסיבה שהחתן בשנתו הראשונה מתרחק מאש מלחמה – גם אם המלחמה מוצדקת. כי הוא בונה את השלום האישי עם אשתו, שנה שלימה מייצגת את כל השינויים הקיימים בעולם ומציבה לבני הזוג אתגרים. הם לומדים לבנות ולשמר את ההרמוניה ביניהם ולכן אין שום מקום למלחמה וגם לא בסיוע עקיף למלחמה מהעורף. רק לאחר ייצוב התא המשפחתי אפשר לצאת להילחם על מנת לשמר את השלום. אך גם אז צריך לנקוט בפעולות שישמרו את הקשר האמיתי, שיחזקו האהבה האמיתית.
גם את הקשר עם ה' צריך לטפח למרות הקשיים שבדרך וללמוד במי צריכים להלחם ואת מי צריכים לאהוב על מנת שנגיע למנוחה והנחלה ונוכל להעניק ביכורים בבנין בית המקדש בקרוב ממש.
