פרשת יתרו – להתחבר כדי להתנתק

בעבר, כאשר היה לנו אויב משותף, התאחדנו להילחם נגדו, גם שהיה לנו אוהב משותף התאחדנו סביבו. אך לצערנו הרב, יש לנו עתה אויב משותף בצורת וירוס שמזנב בנו ובמקום להתאחד על מנת למגר אותו אנו מתפלגים ומחדדים חר להתחבר כדי להתנתק בות איש אל רעהו. במלחמה כנגד הווירוס עלינו לדאוג לא רק שהניתוח יצליח אלא גם שהחולה ימשיך לחיות! לא מספיק לנסות למגר אותו על ידי ריחוק פיזי ולהרוס לחלוטין את הכלכלה והחינוך. שנים רבות לוקח לבנות כלכלה יציבה ולייצב את הילד על המסלול הנכון לו, כמו עץ שכאשר החל לגדול כפוף מאוד קשה ליישרו. לכן, יש למצוא את הדרך הנכונה, אותה נוכל למצוֹת רק אם כולם יטו כתף. לא רק לחיסון שעדיין לא בטוח יעילותו וככל שעובר הזמן סימני השאלה נצבעים באדום, אלא על מנת ללכת על שביל הזהב.

השבוע, בפרשת "יתרו" נקרא בתורה את "עשרת הדיברות" שקיבלנו בהר סיני, כהכנה וכתנאי לקבלתם. נאמר בתורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". הדגש בלשון יחיד, לאמור – "כאיש אחד בלב אחד". התורה ונותן התורה הם האוהבים המשותפים שלנו ולכן עזבנו את חילוקי הדעות והתחברנו על מנת להשיג את המתנה היקרה, התורה, כנאמר "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". גם היום, מחוסר הכרת החשיבות של התורה, לצערנו, ישנם יהודים שרואים בקיומה המעשי כגורם המכשיל את הטיפול בנגיף, ומצד שני ישנם יהודים שומרי מצוות שמתעלמים ממצוות חשובות בתוכה כמו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" וההלכה ש"פיקוח נפש דוחה שבת". שביל הזהב נמצא אצל רופאים מומחים המכירים את דרכי ההתמודדות בווירוס, היושבים עם רבנים מומחים וקובעים יחדיו כיצד מקיימים את התורה כולה גם בזמן הזה יחד עם המצווה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

רוב עם ישראל הם יהודים מאמינים בה' ובתורתו, לכל עם ישראל יש אהבה פנימית בלב, שבעת מצוקה פורצת החוצה. גם אם ביום יום, בעיקר מסיבות פוליטיות הם נלחמים במצוות על מנת לקושש קולות, מקהלים מסוימים, למפלגתם. אך ברגע האמת, במצוקה האישית שלהם נגלה אותם אומרים תהילים ומבקשים ברכה, מגיעים לכותל להתפלל ומצדיקים עצמם שהכותל לא שייך רק לדתיים… והם צודקים.

כיצד נוכל לתרגם זאת הלכה למעשה? כדי למלא משאלה זו שבודאי תוליך אותנו למנוחה והנחלה, תחילה עלינו להוריד את להבות השנאה שקיימים משני צידי המתרס, מי יותר ומי פחות.

לדוגמא, נחזור לאירוע בעיר בני ברק, שבמהלכם נשרף אוטובוס על ידי פורעים, כאשר התקשורת הכללית האשימה את תושבי העיר – קרי 'החרדים' – וניסו להעמיק את הקרע בין החרדים לשאר תושבי המדינה. החרדים מצידם טענו שהמבצעים אינם  דתיים ובוודאי לא חרדים. אכן, רוב הציבור החרדי שומר חוק, אך בהחלט עליו לעשות חשבון נפש כיצד ישנם נערים המתנהגים בצורה זו.

בתורה ישנה מצווה של "עגלה ערופה". בקצרה, במקרה שנמצא הרוג בשדה מחוץ לעיר, בודקים מהי העיר הקרובה אליו וחשובי העיר צריכים להביא קרבן ולומר בין היתר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", הגמרא כמובן שואלת האם ראשי הציבור נחשדים ברצח? ותשובתה שהאמירה שלא גרמנו בעקיפין לרצח, אולי גרמנו לו לצאת מהעיר ללא ליווי או מזון ולכן נהרג.

התנצחות והטענה שהזולת לא יכול להלין עליי כי גם הוא עובר על ההוראות, כלומר, שלא יבוא אליי בטענות, מדוע אני מקיים הלוויה גדולה והרי גם הוא שותף בהפגנה גדולה… זהו שיח שוטים, כי בשניהם אכן מגבירים את ההדבקה.

תפקידם של אישי הציבור לעשות את חשבון הנפש ולחשוב מה גרם לבני הנוער לפרוק עול, מהי המצוקה הפנימית שלהם, אין לגשת אליהם בתלונות, אלא לטפל בהם מתוך דאגה כנה שתורגש גם אצלם ותגרום להם רצון להאזין לדברים היוצאים מהלב. לגרום להם להוציא מועקות מתוך הלב, להרגיש מה חסר להם ולהעניק חום, אהבה ושייכות למשפחה ולקהילה. להשקיע מחשבה מה אנחנו נוהגים נכון ולא מה הזולת אינו נוהג כשורה והרי גם הם בנים אהובים של ה'.

לאחר שנתחבר לאחד הדברים המרכזיים שקבלנו בתורה "אהבת ישראל" ללא תנאי,  נגיע בעז"ה גם להתנתקות מהווירוס ומכל הדברים השליליים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *