"משנכנס אב ממעטים בשמחה". אכן, זו ההלכה 'היבשה' האומרת – שבגלל הצרות שאירעו לעם ישראל בתקופה זו של השנה, בהם חרבו שני בתי המקדש – אנו אבלים על כך עד ימינו. הגישה החסידית המאירה, אינה מתעלמת מההלכה שצריכים לקיימה ככתבה וכלשונה, אך דואגת שנעשה דברים שבעקבותיהם נוכל לשמוח באופן המותר, כי את אבלות של "אב" אפשר למעט על ידי שמחה של מצווה.
הדרך הטובה יותר היא לנהוג בעניינים שיבטלו לחלוטין את הסיבות לחורבן ותכשיר את הקרקע לבנין. אם כן, כיצד נגיע למציאות הזו שאנו מידי שבוע חושבים, מדברים וכותבים על כך? כיצד נבטל את החורבן שנבע משנאת חינם בהענקת אהבת חינם ללא הגבלה?
כאשר אנו רוצים להכיר בגדלותו של האדם לאחר מאה ועשרים, אנו מתבוננים מה הוא הוריש? אילו בנים השאיר? וכן להביט מיהם האנשים המלווים אותו למנוחת עולמים? ולהתבונן בדרך אותה סלל לבאים אחריו.
בפרשה הקודמת, שפתחה את תשעת ימי חודש אב, קראנו על פטירתו של אהרון הכהן, המוגדר על פי חכמי ישראל בפרקי אבות – "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התורה מספרת לנו שכל בית ישראל, אנשים, נשים וטף, בכו על פטירתו, מפני שאהרון השקיע מאמצים רבים לשמר את השלום בתוך עם ישראל.
הרבי מסביר שאהרון ראה שיהודי שונא את רעהו הוא הבין שזה אינו נובע בגלל מידתו הרעה, פגם מהותי באותו יהודי, אלא רק כלי שלילי שעימו הוא מנסה להגן על כבודו. שנאה היא מידה מגונה שלצערנו, אנשים רבים נכשלים בה עתה, לצערנו כלי תקשורת ופוליטיקאים מלבים את אש השנאה לקידום עסקיהם… אך, אהרון הכהן הבין שהשנאה היא כלי להתגוננות מול החבר הפוגע בכבודו, לכן אהרון חיפש כל דרך להחזיר לאותו שונא את כבודו ולהעלים את השנאה ממנו. דוגמה ידועה על מידתו המיוחדת של אהרון שכאשר ראה שני ידידים, שאין פניהם כתמול שלשום, שכל אחד מהם הרגיש פגוע מהשני, הוא יצר מציאות שכל אחד ירגיש שהשני מחפש את הדרך להחזיר את הידידות למקומה האמיתי על ידי שהיה מציג לכל אחד בנפרד כמה חברו מצטער על שקרה ומחפש כל דרך להגיע לחברותם הקודמת הטובה. התוצאה לא איחרה לבןא – השנאה נעלמה! האהבה והידידות חזרו.
בתחילת פרשתנו פרשת דברים, משה מלמד אותנו כיצד להעיר לזולת בלי ליצור שנאה. בדרך כלל כשאדם רואה חיסרון אצל החבר ומעיר לו על כך, הוא יכול לחטוף קיטון של רותחים, כי בטבע האדם שאינו רואה את הדאגה של החבר הבא לעזור לו לתקן את מעשיו, אלא מרגיש שבא לגלות את קלקולו ברבים ולכן התגובה הראשונה היא כפירה פנימית בטענות הזולת.
משה מלמד אותנו מספר תנאים שצריכים להיות כדי להוקיר את המבקר על הערותיו. כאשר אדם מעיר לנו, אנו בוחנים אותו ולא את הביקורת, ומחפשים בכל דרך למצוא חיסרון במבקר כדי להתעלם מהביקורת. צריך להיות נקי מכל רבב כמשה, שאף לצרכי העם השתמש ברכושו הפרטי ולא נהנה על חשבון הציבור כפי שאמר, שגם את החמור שנשא אותו להנהיג את העם קנה על חשבונו.
ביקורת צריכה לבוא בזמן הנכון ולא לגרום להרגשה של זריית מלח על הפצעים, כשם שמשה, נמנע מלהוכיח את בני ישראל כל עוד הם חוו את קשיי המדבר. רק בכניסה לארץ, כאשר ניצחו את העמים שבדרך – הוכיחם. דבר נוסף, דברי תוכחה יש לאמרם ברמז, כפי שמשה רבנו הזכיר דברים שרמזו לחטאים, כגון -"די זהב" שרמז על ריבוי הזהב שגרם להם לחטא העגל.
בימים אלו, ימי בין המצרים, לא נחקה את מעשה אחינו שיצרו את החורבן, אלא נחקה את מעשה אהרון שיצר אהבת חינם ואם יש צורך בתוכחה – נעשה זאת כמשה שגרם לשינוי החיובי מתוך אהבה. אלו הדרכים הנכונות ליצור שינוי משנאת חינם לאהבת חינם.
שנזכה לראות את בנין בית המקדש בתפארתו במהרה בימינו – אמן.
