אם חשבנו שהבעיה שלנו היום זה רק השלום הפנימי בעם, באים אויבינו ומוכיחים לנו שהם קיימים. הגאולה עדיין לא כאן, והם ממשיכים להניף את חרבם…
בשבת האחרונה קראנו את הפסוק "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ". משאלת הלב של כל יהודי לחיות בשלווה בארצנו הקטנה. הזוהר הקדוש מסביר את הפירוש הפנימי של הפסוק שיעזור לנו להפוך את משאלת הלב למציאות מול עינינו. שלום – הוא שמו של ה' השופט גדעון קראו לה' שלום. ארץ – הכוונה לבני ישראל כדברי מלאכי "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ", והפרוש הפנימי של הפסוק הוא החיבור של ה' עם בני ישראל. חיבור זה בעולמות העליונים יביא לנו את השלום כאן למטה.
כיצד נתרגם זאת הלכה למעשה?
החבירה אל הבורא, מחזקת את גורם ההרתעה ברמה הרוחנית שאנו מתקרבים אליו, הוא שומר עלינו "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" וגם מעשית, להבדיל בין אדם לבעלי חיים, אדם העומד לפני חיית טרף, לחיה יש חושים מחודדים לזהות פחד פנימי אצל העומד ממולה, כאשר החיה מזהה שהאדם חרד הוא ירגיש בטוח לתקוף אותו, אך כשירגיש שהאדם בטוח ימנע מלתקוף אותו. האויבים שסביבנו מזהים את חוסר הביטחון וחוסר האחדות הקיים אצלנו, נכון שכל יהודי הוא מאמין בן מאמין אך כאשר האמונה חבויה בפנים וכלפי חוץ שורר חשש וחרדה האויב מגיב בהתאם.
החבירה אל בורא עולם נותנת לנו את הכח לפעול נכון ובצורה שקולה כנגד האויב, שהאויב ירגיש שה' איתנו כפי שהיה במלחמת ששת הימים, שבניסי ניסים ניצחנו את הבאים עלינו לכלותינו ובאותה תקופה כל העיתונות שייצגה את כל הקשת הפוליטית של העם היהודי כתבה על ההתרגשות הגדולה, על נס הניצחון הגדול. גם היום רק אם נפגין אמונה, נפגין עוצמה מול האויב ובכך נגרום שהשקט יחזור לאזור, נפעל בהרבה יותר נחישות בצדקת הדרך והתוצאה הסופית תגרום להרתעה שתפחית את שפיכות דמים.
כיצד אנו חוברים אל ה'?
בפרשת השבוע "במדבר" שאותה קוראים תמיד לפני חג השבועות, מופיעה בתחילתה מצוות ספירת בני ישראל "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מצוות מניית בני ישראל (ספר במדבר נקרא גם ספר "הפקודים") מטרת הספירה להפוך את עם ישראל לדבר שבמניין שעל פי ההלכה היהודית המניין מעיד על חשיבות הדבר שנספר, שאינו בטל לעולם.
אכן, מאז בריאת העולם כל דבר הנולד בו נפסד, בדרך הטבע יש אומה כובשת ויש אומה נכבשת. כל אומה ולוּ החזקה ביותר התקיימה בזמן מוגבל, האימפריות הגדולות ביותר שהיו בעולם נשארו רק מעל דפי ספרי ההיסטוריה. אך יש אומה אחת קטנה שמנם היא נמוכה במספר וחלשה, אך המִפקד שה' ערך לה גרם שהיא תהיה מעל המציאות הטבעית בעולם, ותוכל לשרוד את כל ההתנכלויות של האימפריות נגדה.
התורה שניתנה בהר סיני לפני 3,333 שנה, הוענקה דווקא לעם ישראל בגלל חשיבותו הרבה כעם שנבחר לשקם את השלום בין העולם לה' שנפגע בחטא עץ הדעת שאז הטוב והרע התערבבו יחדיו.
היהודי קיבל את התורה על מנת לגרום לשלמות בעולם להרמוניה בין כל חלקי הבריאה. כדי לגרום לשלמות בבריאה כולה צריך להתחיל עם השלמות האישית הרמוניה בין הנפש הבהמית הגשמית של האדם לנשמתו האלוקית, חיבור העולם הגשמי לעולמות הרוחניים. ושלום בינינו שזה היה התנאי הראשון לקבלת התורה "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" כאיש אחד (סמוכים פיזית זה לזה) בלב אחד (מחוברים רגשית זה לזה).
הרמוניה זו גורמת לנו לא להשאר רק ברמה התאורטית מחוברים לנותן התורה ולתורה באמונה וברגש אך בפועל להיכנע ליצר הרע להיות מחוברים לרצונות הגשמיים, אלא גם ברמת הביצוע. ואז גם הבטחות התורה נהפכים למציאות מעשית השלום בינינו יביא לשלום בארץ ולהמשך הכתוב "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד… וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".
לא אומות העולם יביאו לנו את השלום המיוחל אלא רק החיבור אל ה' על ידי התורה שעליה נאמר "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
