נטע איגר – נער ישראלי, שהשתתף בתחרות בינלאומית בכימיה – ניצח את ההפסד! שלש שנים שהוא השקיע מאמץ על מנת להגיע אל הפסגה ולזכות בתחרות ואכן עבר שני מבחנים בהצלחה, אך המבחן השלישי המכריע התקיים בשבת והוא, הלוחם הצעיר, הצליח לנצח לשמֵר את השבת הנצחית של עם הנצח, זכה מדליית הניצחון של השבת הנשמרת לנצח! והפסיד בניצחון לטווח קצר שגם אם יתן גאווה למספר שנים – סופה להישכח
בכל חיי האדם, מאז לידתו, מתנהל מאבק עיקש בין שני עולמות, המנסים לגייס את האדם למטרות שלהם. הנשמה האלוקית – שעליה מורכב היצר הטוב, הרוצה שאדם יתנהג בהתאם לרצון הבורא ועל ידי כך ידאג לעולם מתוקן יותר והנפש הבהמית – המגובה ביצר הרע שבאה להסיט את האדם אל הנאות החומריות בלי התחשבות בנזק שייווצר לו מהתעלמות מרצון השם.
מהרגע שהתינוק נולד, הוריו אמורים לחנכו לבחור בחיים ובטוב ולהתגבר על המכשולים שהיצר הרע מעמיד בדרכו. בגיל מבוגר יותר נשלח הילד למערכות החינוך שאמורות להובילו לערכים היהודיים.
קל מאוד למעוד בדרך, כי הרצונות הגשמיים, הרבה יותר מוחשיים מהדרישות והרצונות הרוחניים. המקרה שאירע במפעל שטראוס ששטף אותנו לפני מספר שבועות, מלמד אותנו שאדם יכול לגרום לכך שמוחו ישלוט על ליבו, שההבנה השכלית של הנזק לטווח ארוך יצליחו לעצור את הדחף של ההנאה לטווח הקצר.
אדם שאהבת חייו הוא "השוקולד" הטעים. הוא מחזיק את החפיסה בידו, חושי הטעם והריח עובדים, הפה מייצר רוק הגורם לתאבון ומה שחסר הוא למלא את תאוותו לשוקולד ולהכניסו לפיו. אך לפתע, השכל מדליק נורה אדומה, שיש חשש שאכילת השוקולד תגרום למחלה קשה בעתיד ואז… ברגע אחד… הגוף דוחה את האכילה.
כך גם בימים הללו כשאנו צועדים לקראת קבלת התורה מחדש, עלינו לנצח במקום הנכון, לחשוב בריא, לחשוב מהם המעשים שישמרו לטווח ארוך על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו.
תנאי מרכזי לקבלת התורה היה "אחדות העם" כפי שאומר הכתוב: "ויחן שם ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד".
כיצד אנו מנצחים במלחמה על שמירת האהבה והאחדות בין חלקי העם לאורך כל הדרך?
רבי עקיבא נותן את המענה: "ואהבת לרעך כמוך". התנאי שתוכל לאהוב את השני ללא תנאים עובר באהבה עצמית . כאן עולה השאלה, איזה חלק בעצמי עלי לאהוב?
האני – העצם של היהודי – היא נפשו האלוקית. כשאדם מביט במשקפי הנפש האלוקית, הוא חושב מה ה' רוצה ממנו, הוא יודע שה' רוצה שנעניק לשני וגם אם השני לא צועד עימי כתף לכתף ואף מתנהג לא כראוי, יש לו נפש אלוקית כמוני ולכן אני צריך לאהוב אותו, כאשר אינו הולך בדרך הראויה, אל לנו לשונאו אלא לרחם עליו.
אם אנחנו נותנים לנפש הבהמית לנהל אותנו, ראשית – זה לא אנחנו ושנית – הנפש הבהמית רואה רק ערכים גשמיים .מה שהיא רוצה, צריכה ומרגישה וזה יכול להתנגש עם הזולת שכביכול תופס לנו את המסגרת.
פרשת השבוע "פרשת במדבר" הראשונה בחומש הרביעי, הנקרא גם "ספר הפקודים", למרות שבספר זה מסופרים אירועים מרכזיים בחיי העם, כחטא המרגלים, מחלוקת קורח ועדתו והגורל שעימו חילקו את שטחי ארץ ישראל לשבטי ישראל.
ציווי ה' למשה לספור את העם יחד עם נשיאי השבטים היה בעל משמעות מיוחדת. הספירה גורמת לכך שכל אחד חשוב. בספירה אין הבדל בין משה רבנו לאיש פשוט מהשורה, אלא כולם נספרים בשווה, כל אחד נספר כיחידה אחת.
תלמיד האר"י ז"ל, רבי חיים ויטאל, אומר שעם ישראל דומה לגוף האדם, כמו שבגוף כל איבר תורם תרומה מכרעת לחיי הגוף, כך כל יהודי נושא בתפקיד חשוב לכלל העם. כל אחד אוהב את השני כי הוא מרגיש את התרומה של השני לחייו. כפי שמסכם זאת רבי שמעון בר יוחאי "אילו היה עם ישראל חסר יהודי אחד במתן תורה לא הייתה השכינה נגלית". לכולם ברור שבאחדות כולם מרווחים אך לא כולם יודעים כיצד לממש זאת.
בחיים נשתדל תמיד, שהנפש האלוקית תנצח וניתן בשמחה לנפש הבהמית להפסיד…