האם אנו יודעים מה היא הדרך שבה עלינו לצעוד? האם אנחנו יודעים אלו מעשים אמורים ליצור לנו סיפוק בחיים? ומה הם המעשים שאמורים לגרום לנו אכזבה מעצמנו?
האם ישנה מציאות שאנו מאוכזבים ממעשים שהיו אמורים להביא לנו סיפוק ומתמלאים סיפוק ממעשים שאמורים לאכזב אותנו?
אדם שחמד משהו וגנב אותו, באותו רגע מתמלא סיפוק מהגניבה אך לאחר מכן מתאכזב שלא הצליח להתגבר על יצרו. כמו"כ אם התגבר ולא גנב, למרות ש'הפסיד' כעת, לאחר זמן הוא ישמח על זה שלא נכשל.
לא פעם קורה, שההורים כופים על ילדיהם לעשות דברים שהם אינם מעוניינים ורק כאשר הם מתבגרים וצוברים ידע רחב יותר הם מגיעים ואומרים תודה להורים! או להיפך, כשלא הקשבנו להורים ולא רצינו להפסיד את הסיפוק המיידי אך כשגדלנו התאכזבנו מהתנהגות שבה הלכנו.
כל בר דעת מבין, שבבית הספר, מקבלים את הכלים שעמם אפשר להתקדם לחיים מאושרים ולכן כל מאמץ שמשקיעים בלימודים, הגורמים לציונים טובים במבחנים, מביא סיפוק. רק תלמיד שאינו מבין מדוע נשלח על ידי הוריו לבית הספר חושב שכאשר מבלים – עושים חיים. יהודי, בעת לידתו מקבל מסלול עם מטלות שעליו לצעוד בו, את המטלות הוא מקבל ממי שיצר וברא אותו, מי ששם אותו על המסלול, בורא עולם.
המטלות עצמם ניתנו מה' למשה במתן תורה, אך חכמי ישראל, לאורך הדורות הסבירו את ציוויי התורה בשפה המובנת לאנשי דורם ופירשו מהם המטלות שעל האדם למלא בחייו עלי אדמות.
בשבוע שעבר סיימו בפעם הארבעים את הלימוד היומי בספר י"ד החזקה של הרמב"ם, ספר הלכה המקיף את כל המצוות הכתובות בתורה ולא רק המצוות האקטואליות לתקופתנו כשבית המקדש חרב ואיננו, אלא לכל התקופות.
הרמב"ם בספריו, עוסק בבריאת העולם, בעולמות הקיימים מחוץ לכדור הארץ וגם בנבראים שהם רוחניים יותר, ככוכבים ומלאכים.
המעניין הוא שבעוד שרוב פוסקי ההלכה עוסקים רק כיצד ליישם את המצווה, הלכה למעשה, הרמב"ם מתייחס למשהו עמוק יותר, להכרת הבורא, הבריאה. הרמב"ם מתייחס גם לשאלה, כיצד צריכה להיות ההיכרות בין היהודי לבורא.
ההלכה הראשונה ברמב"ם היא "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי" הרמב"ם לא מדבר על אמונה בה' אלא על ידיעה. אכן, גם בתורה עצמה, בספר דברים, נאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים". בעוד שישנם אנשים החושבים שהאמונה הפשוטה, ללא כל הבנה שכלית היא הנכונה ביותר, מדברי הרמב"ם נראה שיש להבין עד כמה שהשכל האנושי יכול להשכיל בהכרה במציאותו של הבורא ורק במקומות שהשכל מוגבל שם מכניסים את האמונה.
בפרשתנו "פרשת בלק" אומר בלעם: "ויאמר בלעם…חטאתי כי לא ידעתי". שואל השל"ה הקדוש, אם הוא לא ידע – מדוע הוא חטא? ומשיב, ה' העניק לאדם שכל כדי ללמוד ולדעת ולכן חוסר ידע הגורם לעשיה שלילית לא יכול להצדיק המעשה. כדברי השל"ה בדברי בלעם שהחטא הוא "לא ידעתי".
לימוד התורה הרגיל, מביא אותנו להכיר את המצוות שה' ציוה עלינו, אך עדיין איננו מכירים בגדולת ה'. אמנם, לימדו אותנו שאת מצוות ה' עלינו לקיים רק בגלל שה' ציוה אך יוצא שאנו עושים אותם מתוך כפייה, הדרך להכרת גדולתו של ה' בשכלנו הגשמי עוברת בתורת החסידות, תורה שדרך חכמה בינה ודעת, אנחנו לומדים ויודעים את גדולת ה' ומתמלאים בסיפוק כאשר אנו ממלאים אחר ציוויו.
כאשר נקבל פקודה לבצע משימה קשה ומורכבת, מי שיגרום לנו להתמלא בסיפוק או להתאכזב הוא – נותן הפקודה. כשנקבל פקודה ולא נכיר את הרווח שיצא לנו מזה נעשה את הדבר בכפיה, אך כאשר נכיר בגדלות הבורא ונבין שהמצוה מחברת אותנו אליו נתמלא בשמחה.
האדם, בעת לידתו, דומה לאדם שנולד עם יבלת בעיניים, המונעת ממנו להביט באור השמש. הורדת היבלת תגרום לו ליהנות מאור השמש ומהעולם כולו. אדם עם "יבלת" בעיניו הרוחניים הגורמים לו להביט ולהכיר רק את העולם הגשמי וממנו הוא נהנה. רק הורדת היבלת על ידי לימוד תורת החסידות תפתח לו צוהר לעולם הרוחני והנצחי ותגרום לא להנות מהמסלול הרוחני של החיים ותייצר לו סיפוק ואושר אמיתי ונצחי.
