העיניים לא יבשו מהאסון הנורא שפקד את עמינו בל"ג בעומר. ארבעים וחמשה מבני העם היהודי עלו בסערה השמימה. מאות משפחות יישארו עם צלקת נפשית של אובדן טראגי ואנחנו לא נשאל למה זה קרה… – (מלבד אנשים האמונים על הביקורת הבונה שיצטרכו לבדוק היכן היו הכשלים הטכניים וכיצד אפשר לתקן על מנת למנוע את האסון הבא.) – אלא מה עלינו לעשות.
הבריאה דומה לתיאטרון בובות. כשאנו רואים את טבע הבריאה, את הבובות הזזות, הן מחוברות למפעיל שמזיז אותם מלמעלה, יש מפעיל, בורא העולם, שמושך בחוטים. תפקידנו לחשוב מה עלינו לעשות כדי שלא לפגוע בהתנהלות הבריאה של העולם, שלא לפגוע בחוטים.
בשבוע לפני האסון קראנו את פרשת "אחרי מות-קדושים", אכן, ניספו אנשים טהורים ובמיוחד תינוקות של בית רבן. בשבוע שלאחר האסון קראנו פרשת "אמור". התחלנו לאמר דברים ודיבורים על האסון. אך התשובה נמצאת בפרשת השבוע "בהר בחוקותי". בפתיחתה של הפרשה "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" באה ההבטחה על קבלת ה-כל טוב "ונתתי גשם בעיתו", ישנה השפעה של שפע גשמי על שמירת תורה ומצוות. אך אי אפשר להתעלם מהמשך הפרשה המתארת לנו מה קורה באם אנו לא מתנהגים כיאה, אלו נזקים אנו מביאים על עצמינו ועל העולם…
אחת המצוות המרכזיות שמלוות אותנו בתקופה זו היא אהבת ישראל. מצווה זו קשורה עם מגפת תלמידי רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, היא קשורה גם לקריאת פרשת קדושים שבו אנו מצווים על "ואהבת לרעך כמוך" ולחג השבועות הקרב שהתנאי לקבלת התורה היה "ויחן שם ישראל כנגד ההר" שנאמר בלשון יחיד, למרות שמאות אלפים חנו שם הרי הם עמדו "כאיש אחד בלב אחד".
הבעל שם טוב אומר שכאשר אדם מביט בחברו ורואה בו רע הוא צריך לפשפש במעשיו, מדוע? כי החבר משמש כמראה, וכשרואים במראה ליכלוך , סימן שהפנים מלוכלכות. בראיית הזולת הוא בעצם רואה את עצמו. כי זה שליבו נמשך לראות את הרע שבחברו, למרות שדברים רבים אחרים אינם נעצרים ונקלטים מול עיניו, בודאי שמשמים לא יגרמו לו לראות את הרע של חברו סתם כך, אלא המטרה היא שיראה את עצמו.
הסיבה שהתורה מביאה זאת בתנועה סיבובית על ידי הבטה בזולת ולא ישירות בעצמו כי "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" ולכן גורמים לו לראות זאת אצל חברו כדי שיתעורר והתבונן בנגעי עצמו.
אך מה עם המצווה המופיעה בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך" שאדם צריך להעיר לחברו על הרע שרואה בו? אם כן, בהחלט יכול להיות שאין בו שום חיסרון והסיבה שרואה חיסרון חברו נועדה רק לעזור לחברו לעקור הרע שמקנן בו.
הרבי מליובאוויטש, אוהב ישראל הגדול של דורנו מביא דיון המופיע בגמרא, שאדם לא יוציא מילה מגונה מפיו, וכראיה לכך התורה הקפידה לא לכתוב מילים ללא צורך, לכן מאריכה וכותבת "מן הבהמה אשר איננה טהורה" כאשר יכלה לקצר ולכתוב מן הבהמה "הטמאה" וכל זאת שלא להוציא מילה מגונה. אך, השאלה זועקת לשמים! כל כך הרבה פעמים התורה מזכירה את הבהמה הטמאה? התשובה לכך היא, שכאשר יש צורך להציג הלכה מעשית, יש צורך לכתוב בצורה הברורה ביותר כדי לא להגיע לטעות. לעומת זאת, בסיפורי התורה, התורה מקפידה שלא לכתוב מילים מגונות.
מכך לומד הרבי שכשאדם רואה מעשה לא תקין בחברו וכל התבוננות שלו נוגעת לעזרה שלו לתקן את חברו – זה תקין ואף מצווה כפי שהתורה מזכירה מילים מגונות כאשר יש צורך להבהיר את ההלכה המעשית, אך כאשר מתבונן ברע שבחברו שאין צורך בו לעזור ולתקנו זה כבר סימן שמראים לו את חיסרון עצמו.
הרבי מליובאוויטש אכן מעולם לא ראה איש רע, הוא העיר ונלחם כנגד מעשים רעים ותמיד ראה את הטוב הצפון בכל יהודי. בואו ונקים וועדת חקירה ממלכתית הנקייה מכל רבב, ועדת חקירה כזו שכל יהודי יקים בליבו ובמוחו כיצד להשתנות, להיות טוב יותר ואז בעז"ה, ודאי גם נשנה את העולם כולו.
