פרשת בהעלותך – להתעורר מהחלום

אנו שומעים על אנשים שמאמינים בדרך מסוימת וגם כאשר המציאות טופחת על פניהם ומוכיחה לכאורה שהם טועים, עדיין הם ממשיכים לדבוק בדרכם, אינם משנים את דעתם ואומרים שהמציאות לא תשנה להם את האמונה.
דוגמא מוחשית אנו מוצאים במגרש הפוליטי, שכאשר אנשים מובילים אידיאולוגיה מסוימת, גם כאשר המציאות מוכיחה שהם שוגים, מעטים ישנו את דעתם, הרוב המוחלט יחפש כל דרך להצדיק את הדרך שהם ממשיכים להאמין בה.
אחד הדברים שצפו בתקופה האחרונה היא יכולת היהודים והערבים לחיות בדו קיום. ליהודי אין רצון בריא יותר מלחיות בשלום ובשלווה עם כולם. היהודים בטבעם רחמנים בני רחמים, וגם אם המציאות מחייבת להילחם להרוס ואף להרוג את הקמים עלינו לכלותינו, אין לנו הנאה בעצם המעשה אלא רק מגדיעת האיום הקיומי.
ההיסטוריה מוכיחה שיהודים וערבים לעולם לא חיו בשלום וגם אם קרה שמספר שנים היו חיים משותפים, הגיעו מאורעות תרפ"ט או מלחמת השחרור והוכיחו שרוב השכנים ה"נחמדים" היו הראשונים שפגעו בשכנים היהודים. בשיח הציבורי אנו נתקלים באישים האומרים: "החרדים אינם אחים שלי" או שהחרדים אומרים: "החילוניים אינם אחים שלנו". לעומת אלו, הפורעים הערבים אינם מבדילים בין יהודי בעל דעות ימניות או שמאלניות, בין שומר תורה ומצוות לאינו שומר. אנשי החמאס יורים לכל עבר גם ליישובים שהמתגוררים בהם תומכים בויתורים מרחיקי לכת למען הפלשתינים .
המציאות לימדה אותנו, שכדי לשמר שקט, צריך לעמוד ולפעול בעוצמה, מתוך אמונה בצדקת הדרך ,עוצמה שתבהיר מי הבעל הבית אך תכבד גם את שאר האזרחים הרוצים לחיות בשלום בתוך ארצנו.
אך מה עושים עם אחינו הדבקים במציאות שהם ציירו לעצמם, האם זו בריחה מהמציאות? התשובה אינה משנה, אנחנו צריכים לדעת לחשוב טוב גם על אנשים שחושבים ועושים מעשים השונים מאיתנו.
זמן קצר בטרם עם ישראל יוצא ממצרים המצרים מקבלים את אחת המכות הקשות ביותר, מכת חושך, ומיד שם נאמר "לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" וכאז – גם היום, ישנן נקודות חשוכות בחיים, ישנם זמנים חשוכים בחיים, אך לבני ישראל יש היכולת לראות את האור בתוך החושך – המציאות ממשיכה להיות חשוכה אך הם יודעים להסתכל בחיוב. לבני ישראל יש את היכולת להאיר את החושך – לגרום שהמציאות תהיה פחות חשוכה.
כבר בפרשה הקודמת למדנו שזה לגיטימי לחשוב שונה, אך התוצאה צריכה להיות שווה. בהקרבת קרבנות של שנים עשר נשיאי ישראל לכל אחד הייתה כוונה שונה בעת הקרבת הקרבן, אבל במעשה הגשמי, כולם הביאו את אותם קורבנות. במשך חיי יהודי יש מטרה להעפיל לפסגת ההר הרוחני ולהתקרב לקב"ה וכל אחד בוחר במסלול שדרכו הוא יגיע אל המטרה. אבל חשוב ואף הכרחי שכולם יגיעו אל הפסגה.
גם בפרשתנו, פרשת בהעלותך, אנו מתחילים במצות הדלקת מנורת המקדש על ידי אהרון הכהן. הנביא זכריה מסביר שמנורת זהב זו משמשת כמשל לנשמות ישראל. מצד אחד – שבעה קנים מסמלים שוני התנהגותי שקיים בעם המחולק לשבע, כנגד שבע המידות הנפשיות הקיימות, ומצד שני – המצווה שהמנורה תהיה מקשה אחת, גוש יצוק אחד, כלומר, מטרת כולם היא להגיע לאותה פסגת הר.
כל יהודי הוא נר – "נר ה' נשמת אדם", הדרך של כל יהודי לראות אור בחושך ולהאיר את החושך עוברת דרך מקור האור – התורה כפי שנאמר "כי נר מצווה ותורה אור".
פעמים רבות אנו מאירים על החושך של השני, אנו מביטים ומבליטים את הדרך השלילית בה הוא צועד, את המחשבה המוטעית אותה הוא מאמץ והנה, באה מצוות המנורה ללמד אותנו שלא טוב להגיע לחושך הזולת, אלא להגיע אל האור הטמון בו, הוא חלק בלתי נפרד ממנורת המקדש גם אם הוא לא נמצא בקנה שבה אתה נמצא, הוא צועד במסלול שונה ממך ואף אינו נראה מאיר, בתוכו טמון נר ה'.
דווקא היום נתייחס לכולם עם אור בעיניים גם באם חושבים אחרת ומתנהגים בצורה שונה, לא נהפוך לשונאים, נשאר אחים החיים בשלום עם חילוקי דעות, עד לגאולה הקרובה, שתביא שלום בעולם ותצית אצל כולנו את אור ה' הטמון בכל אחד מאיתנו.