פינחס ,בן אלעזר, בן אהרון הכהן, הורס גשר ומציל את עם ישראל מנפילה לתהום. בלעם הרשע ברדיפתו אחר כבוד, ממון ושנאה לישראל, עשה מאמץ לקללם בעבור בצע כסף, כפי שקראנו בפרשה הקודמת, ובעל כורחו נאלץ לברכם. הוא לא ויתר על רצונו לפגוע בעם בכך שנתן לבלק עצה רעה במטרה להכשיל ולשרוף את הגשרים אל ה'.ייחודיותו של עם ישראל, כפי שבלעם עצמו התפעל ואמר :"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" -זו השמירה על הקדושה והצניעות המשפחתית. בלעם גילה שלא רק שכל משפחה שוכנת באוהל נפרד אלא שפתחיהם לא יהיו אחד מול השני על מנת לשמור על צניעות הפרט.
בלעם שאף לערער את ייחודיות זו ע"י העצה שנתן ואכן הצליח להכשיל את ישראל שהתבוללו עם בנות מואב ועל ידי הסרת המחיצה בין ישראל לעמים, הורמה במקביל מחיצה בין ישראל לה' וכתוצאה מכך באה מגיפה קשה. בפרשתנו, פרשת פינחס מסופר על "מעשה פינחס" שהרג שניים ממובילי החיבור הפסול בין העמים וכך עצר את נישואי התערובת. הוא החזיר את המחיצה בין ישראל לעמים והוריד את המחיצה בין ישראל לאבינו שבשמים.
בדרך כלל, כשילד אינו צועד בדרך החינוכית שהוריו העניקו לו הוא עושה זאת לא מתוך אידיאולוגיה שונה אלא מתוך חוסר כוח ללכת במסלול, גם אם כלפי חוץ הוא מקרין הנאה בדרכו החדשה, בתוכו הוא יודע שהדרך הנכונה נמצאת אצל ההורים. יתכן שהוא אומר לעצמו: "אני בגיל שכדאי להנות מהחיים, כשאתבגר – אחזור לדרך שההורים צועדים בה". כל זה יכול להמשיך כל זמן שההורים ימשיכו לכבד אותו ולתת לו פינה בבית – כבנם. אך ברגע שההורים "ישברו את הכלים" וייסרו אותו על הדרך הקלוקלת בה הוא צועד, יש סיכוי סביר שהוא יחפש כל דרך להצדיק את התנהגותו ויפסיק להרגיש לא טוב בדרך שבחר.
אם כן, יש לשמור קשר טוב עם הבן, קשר שישמש גשר מחבר שאם לא כן הבן ירגיש בבטחה על הגשר אל דרכו החדשה.
כפי שהדברים במערכת יחסים בין הורים וילדים כך הוא בקשר עם הבורא. כאשר חינכנו את ילדינו לשמור את רצון ה', ללכת בדרכיו, גם עם ביום מהימים יש ילד שהתעייף ויָרד מהדרך – ניזהר שלא לייסרו ולהרחיקו ולגרום לו להצדיק את דרכו החדשה, אלא להיפך, נשמור עימו על קשר בריא, נלך עימו על גשר בריא, ונעניק לו את כל האפשרויות שיהיה לו נוח ביום מהימים לחזור לדרך ה'.
גם כעם, אבות אבותינו , של כל העם הלכו בדרך אבות האומה . במשך הדורות, לחלק מהאנשים נוצרו קשיים שגרמו להם לא לבצע את כל רצונות ה', ובודאי שתפקידנו הוא לא לשבור את הכלים מול האנשים החושבים ומתנהגים אחרת אלא למצוא את הגשר המחבר.
השבוע חל יום שבעה עשר בתמוז, יום בו עם ישראל צם ומתחילה תקופת "שלושת השבועות" המסתיימים ביום תשעה באב – יום הצום על חורבן בתי המקדש. מטרת הצום – לעצור ו"לעשות חושבים "מדוע חרבו בתי המקדש, שהיוו את הגשר והקשר בין האדם ועולמו הגשמי אל הבורא ועולמו הרוחני, כפי שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
בתי המקדש חרבו משתי סיבות: האחת- כיון שהתנתקו מהתורה -,הכלי שמחבר אותנו עם ה'. והשני -מפני שנאת חינם ששררה בעם. אין דבר יותר חזק מזה, כדי לעורר אותנו היום מהמציאות שבהחלט אפשר לומר שבימים האחרונים יותר ויותר אנשים אינם אומרים ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא מרגישים שאיבדו שליטה.
אנו, כיהודים, יודעים מה צריך לעשות, לחבר את הגשר בין איש לרעהו, לחבר את הגשר אל הבורא ולהתפלל "רפאינו ה' ונרפא". כשם שבגשמיות – החום גורם לחוסר תיאבון, כך ברוחניות – החום לתאוות עולם הזה גורם לחוסר תיאבון רוחני. בשניהם אנו צריכים להוריד את החום השלילי ולקבל תיאבון חיובי.
כאשר נפיל את המסך בינינו לבין אבינו שבשמים אזי תיבנה החומה בינינו לבין וירוס הקורונה ולכל תחלואי העולם הזה ונזכה לבנות בקרוב את חומות בית המקדש.
