כאשר היינו קטנים ושאלו אותנו מה נרצה להיות כשנגדל, התשובה הייתה להיות עשירים או גיבורים וכדו'. בקטנותנו, ראינו את התהילה סביב אנשים אלו ורצינו לחקות אותם…
אך, היה חסר לנו הידע כיצד מרגישים אנשים שאנו מנסים לחקות אותם. העשירים, נהנים מעושרם עליו הם חושבים ומשקיעים מירצם עשרים-וארבע-שבע, אך כאשר הם מעלעלים בעיתוני הכלכלה ומגלים שיש אנשים שהונם הכפיל עצמו וההון העצמי שלהם כבר לא נמצא בשורה הראשונה של עשירי הארץ – הם נכנסים לדיכאון, כי אינם מצליחים להשיג את המטרות אשר הציבו לעצמם בחיים. חז"ל מגדירים את חוסר שביעות הרצון של המכורים לממון. אדם שיש לו מנה רוצה מאתים ומי שיש לו מאתים רוצה ארבע מאות ולעולם לא מגיע לסיפוקו.
גם הרצון להיות גיבור, גורם להשקעת זמן וכסף לאימון אישי שיעמיד אותו בשורה הראשונה של גיבורי עולם עד שמתאכזב כשמגלה שיש גיבורים ממנו.
בפרקי אבות, החכמים מסבירים לנו כיצד נוכל להיות גיבורים ועשירים ולשמר את ההצלחות לאורך זמן ולא ניפול לאכזבות מרות. "איזהו עשיר – השמח בחלקו" ו"איזהו גיבור – הכובש את יצרו". כיצד אכן אפשר לשמוח כל הזמן ללא הפסקה בחלק שהוענק לנו ולא להתאכזב מהחלק שנמצא אצל החבר? מאין יש לנו היכולת לנצח את היצר?
ברור לנו, שהנהנה משהוענק לו -הוא עשיר! מי שמצליח להתנהג לא לפי הנחיות היצר – הוא גיבור, אך כיצד אנו יכולים לצבור כוחות שנצליח להתנהג כך?
התשובה נקבל באם נתבונן בשניים מגיבורי פרשת השבוע – יוסף ויהודה.
פרשת ויחי מתחילה בפסוק "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" ומפרש בעל הטורים, ממפרשי התורה, שהשנים הטובות ביותר של יעקב היו במצרים.
הנחת שהיה ליעקב מיוסף הוא מכך שלמרות ששנים רבות חי בנֵכר בגפו – עדיין נשאר נאמן לתורתו ועמו, נשאר גיבור כנגד יצרו הרע שלא הצליח להכשילו. בפרשה הקודמת נרמזת הסיבה לכך, כאשר יוסף שולח עגלות ליעקב הוא מרמז לו על הנושא האחרון שלמדו יחדיו – מצוות 'עֶגלה ערופה'. (מצווה לערוך טקס כפרה כאשר נמצא הרוג שלא ידוע מי הרג אותו. הטקס כולל עריפת עגלה בנחל איתן, במעמד זקני העיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של ההרוג, במעמד זה הם מצהירים על חפותם ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה" שהכוונה שהם לא מנעו מזונות מהרוג שבסופו של דבר בעקיפין גרם לרצח).
יוסף רומז לאביו כאומר: "זה שנשארתי חי חיים רוחניים ב'מדבר הרוחני' במצרים נובע מהמזונות שהענקת לי, מהתורה שלימדת אותי ששמרו עלי מהיצר הרע ועל חיי – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". ההתקרבות אל ה' על ידי קיום תורתו מגינה עלינו מהיצר הרע ומונעת את הרצח הרוחני.
יעקב מברך את יהודה בנו בברכה מיוחדת "לא יסור שבט מיהודה". כלומר, שיהודה הוא המלך והמנהיג וזרעו ימשיך להנהיג את העם לאורך כל הדורות ואכן. בפרשה הקודמת, יהודה לא נרתע מיוסף, משנה למלך מצרים ודורש ממנו לשחרר את בנימין. ליהודה הייתה תכונה מיוחדת שבלעדיה אין מנהיגות אמיתית. אחריות! הדחף לפעול למען אחרים ולתת ללא גבול.
מאין היה ליהודה הכוח שלא לפחד מאיש על מנת לדאוג לאחיו ולאביו? נראה שגם כאן נכנס הקשר אל ה', שמו של יהודה נבע מהתודה של אימו לה' על הולדתו. יהודה – מלשון הודיה, זהו הסמל לרגשות התודה והביטול כלפי בורא עולם. ומכאן שמם של כל היהודים, משום שהם מודים ומתבטלים לבורא וממנו מקבלים כוחות. כל אחד יודע שלנפש יש משמעות רבה בניצחון או בכישלון במלחמה, יהודה – יהודי – מגיע עם כוחות מהבורא ומנצח.
אין זה סוד ,שחינוך הדור הצעיר למנהיגות ונתינה אינו נגרם מידע אקדמאי שרוכשים,לפעמים הידע מנפח את האגו ומניע הרצון לקבלה ולא לנתינה.
האגו המנופח נובע מניצחון היצר ,מידת הנתינה נובעת מהניצחון על היצר הרע . ככל שננקוט בפעולות הגורמות לבני הנוער להעניק לזולת ,נמלא אותם בעשייה חיובית ובזאת ,לא יינתן מקום בזמנם ובנפשם להפך מכך… נהפוך אותם למנהיגים.
