אישה ישבה בעזרת הנשים והקשיבה לקריאת התורה. כשהגיעו לסיפור מכירת יוסף למצרים, היא הצטערה צער רב ופלטה אנחת כאב. בשנה הבאה, כאשר הקשיבה לסיפור בשנית, התרגזה ואמרה: "מגיע לו! מדוע הוא לא למד לקח ממה שהיה בשנה שעברה"?
הסיפור לא נועד רק כדי להעלות חיוך על שפתנו, יש בו מוסר השכל כיצד צריך להסתכל על אירועים מצערים. ההסתכלות של האישה בסיפור היא הסתכלות פסימית וחלקית. לו היתה האשה אופטימית ומסתכלת על כל התמונה, היא היתה צריכה לזכור גם את המשך הסיפור. אמנם בשנה הראשונה היא הצטערה מאוד כאשר שמעה על מכירת יוסף, אך בהמשך, כאשר הגיעו לפרשתנו, פרשת ויגש, שם מסופר כיצד יוסף מתגלה לאחיו כשהוא משמש כ'משנה למלך' של המעצמה המצרית. ואומר להם ממעשכם הרע יצא טוב "כי למחיה שלחני אלוקים", היא היתה אמורה לשמוח על התוצאה החיובית שנגרמה במכירה ולא לכעוס בשנה הבאה.
השבת, אנו ב"תפר" שבין חג החנוכה שהסתיים ביום שני לצום עשרה בטבת שיחול ביום שלישי הקרוב. בין שמחת הניצחון על היוונים לצער על חורבן בית המקדש והגליית עם ישראל מארצו, הקיים עד היום. חורבן זה, החל עם הטלת המצור על ירושלים ביום עשרה בטבת.
לאחר שהובסו היוונים על ידי החשמונאים, החל עם ישראל לחוג את החנוכה. הייתה זו מלחמת תרבות, מלחמה על הרוח, הם פגעו במרכז הרוחני היהודי, בבית המקדש וגרמו לחושך רוחני, שהתבטא בין היתר בהחשכת המנורה שהאירה מבית המקדש על כל ישראל. הניצחון של החשמונאים היה דבר ראשון רוחני בכך שמצאו שמן זית ששמר על טהרתו ולמרות שבדרך הטבע היה אמור לדלוק רק יום אחד, בנס על טבעי, דלק שמונה ימים.
נס החנוכה גרם לריבוי אור. עד חג החנוכה, מצוות הדלקת המנורה הייתה רק בבית המקדש ועל ידי הכוהנים, בחג החנוכה התאפשר ואף מצוה להדליק בכל בית יהודי, וכל יהודי ישראל ככהן. גם כאן אנו רואים כיצד תקופה שיכולה להשרות אווירה פסימית וחשוכה, גורמת לתוספת אור.
גם צום עשרה בטבת, למרות שעדיין הוא מציין מאורע מאוד מצער, אירוע מתגלגל שבסופו חרב בית המקדש ושעד היום שריד בית מקדשנו שומם, ללא אור השכינה העוצמתי ששכן בו. אכן, בעקבות המציאות הקיימת, אנו מצערים את גופינו בצום ומבקשים סליחה על מעשינו. אך כפי שמדגיש הרמב"ם בהתייחסותו לצום, שאין הכוונה לייסר אותנו על מעשים שאינם הגונים שעשינו אשר גרם לחורבן בית המקדש – נהפוך הוא – המטרה להזכיר לנו את העבר שנתחרט ונתקן מעשינו ונזכה מחדש לראות את האור שבקע בבית המקדש, שיתממש בגאולה הקרובה.
מה שיכול לקרב אותנו לגאולה הוא תיקון המעשים, כפי שאנו אומרים בתפילת מוסף של חג "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אנו מבינים שתיקון החטאים יחזיר את כל עם ישראל לארץ הקודש ויבנה בית המקדש. גם הצום מזכה אותנו באווירה אופטימית אם רק נבין את מטרתו.
דוגמא נוספת נמצאת בפרשתנו. עם ישראל יורד למצרים לשבור את הרעב אך בפועל הוא נשאר בגלות מצרים במשך 210 שנים. גם לגלות זו הייתה מטרה חיובית, ניתן להסתכל על גלות מצרים שהיא היוותה את "כור ההיתוך" שבו הוכשר העם היהודי שיהיה ראוי לקבל את התורה על הר סיני.
ניתן להשוות את גלות מצרים לאפיק הנחל, בתחילה נראה כדבר המגביל את זרימת המים. אולם כשמתבוננים רואים שדווקא המיצר גורם לתגובה הפוכה – הוא מגביר את מהירות ועוצמת הזרימה. לחץ הגלות גורם ליהודי לגלות את המשאבים המיוחדים הטמונים בתוכו, על ידי פעולות של מסירות נפש לעמידה בייעוד היהודי שלו. דברים שבימי השיגרה נשארים חבויים בתוכו.
בכל מקום ובכל מצב נאיר את העולם בדרכו של בורא עולם עם החנוכיה השוכנת בתוך ליבו של כל יהודי. נשמר את התרבות היהודית עימה אנו צועדים מאז מתן תורה. בניגוד לתנועות וקבוצות המזכירים את המתיוונים בתקופת החשמונאים. אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהם הרימו ראש – אך נעלמו כלעומת שבאו. גם אם אנו מרגישים את חושך הגלות, נזכור תמיד להיות אופטימיים, ולדעת שבכל מנהרה חשוכה, בסופה בוקע האור.
