האדם מורכב מגוף ונשמה. יש אנשים שנמשכים יותר אל עולם הרוח, שמתענגים יותר בהתעסקות בענייני שכל ויש אנשים שנמשכים יותר אל עולם הגשם, כמו ארוחת גורמה, טיול וכדו'. עד עכשיו במחצית הראשונה של החודש, החגים שחגגנו היו קשורים בעיקר לרוח שלנו, להתקרבות אל ה' על ידי תשובה. במחצית השנייה, ישנם חגים שהמוטיב המוביל בהם היא השמחה הגשמית. השמחה באכילה, שתיה וריקוד ברגליים. כזה הוא החג האחרון בחודש – שמחת תורה, שלמרות שמחתנו עם סיום לימוד התורה, אנו מבטאים זאת לא בלימוד העיוני עם ספר פתוח, אלא בריקוד על גבי הקרקע עם ספר תורה סגור.
היכן יותר נכון לחיות ולהשקיע, להגיע להגשמה עצמית. בעולם הגשם או עולם הרוח?
בהיסטוריה, אנו נתקלים בשבט יששכר שעסקו בעיקר בלימוד תורה ומולם שבט זבולון שעסק במסחר, "זבולון לחוף ימים ישכון". הם שיתפו פעולה זה עם זה. יששכר למד גם לזכות זבולון וזבולון פרנס את שבט יששכר.
גם בתקופת דוד המלך היו יושבי האוהל לומדי התורה ומולם היו אנשי החיל שיצאו למלחמה. אנשי החיל שמרו פיזית על העם ולומדי התורה דאגו על ידי לימודם לשמירה על יוצאי המלחמה. יושבי האוהל היו יחידה עורפית שתמכה בלוחמים על ידי חיזוק הקשר עם ה' ודאגו ל"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". בעבר טענו שתומכי הלחימה העורפיים הם ג'ובניקים, אך היום, שמכירים יותר את היחידות המיוחדות, העורפיות, שתורמות תרומה מכרעת לניצחון בקרב, כיחידות הסייבר וכיחידות בחיל האוויר המפעילות כטב"מים, ביכולתנו להבין יותר את הקשר בין לימוד התורה לניצחון בקרב.
בפרשתנו "האזינו" אנו למדים על החשיבות הרבה של חיבור הגשם לרוח – בזמן ובמינון הנכון.
בפרשתינו פרשת שירת "האזינו" מתחיל משה רבנו במילים "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ". הנביא ישעיהו הופך את הסדר "שמעו שמים והאזיני ארץ" ונבאר: האזנה היא ממקור קרוב, שמיעה היא ממקום רחוק יותר. הספרי מפרש שמשה היה קרוב לשמים, קרוב יותר לרוחניות לכן התבטא בהאזנה הקרובה לשמים ואילו ישעיה היה קרוב לארץ ולכן התבטא בהאזנה לארץ.
סיפור התורה, אינו רק סיפור של שירת משה שהייתה לפני כניסת עם ישראל לארץ אלא משמשת גם הוראת דרך בחיי האדם. שמים רומזים לעיסוק בלימוד התורה הנתפסת בשכלו של האדם, שהוא הכוח העליון ביותר של האדם כדוגמת השמיים. הארץ רומזת למצוות שאותם מקיימים בכוחות העשייה שלנו .כפי שאנו יודעים, כי ככל שנשכיל להבין את הסיבות שבעקבותיהם נצטווינו לקיים מצווה מסוימת אך לא נבצע בפועל עם אברינו הגשמיים במציאות הגשמית של העולם – לא קיימנו את המצווה.
אכן, בחיים תחילה על היהודי להיות קרוב לדרכו של משה, קרוב לשמיים, להתעסק בעיקר בלימוד התורה עד שירגיש שתכלית חייו בזמן הזה הוא לימוד התורה, ההבנה וההשגה בשכלו הגורמת לו רצון להתקרב אל ה' מתוך ההבנה בגדלותו של ה' והאהבה הגדולה להתקרב אליו.
לאחר שאדם הטעין את מצבריו הרוחניים, מגיע הזמן להתבונן מהי תכלית הירידה של הנשמה לגוף? אם בשביל להיות דבוק עם ה', הרי מספיק היה להשאיר את הנשמה בעולמות הרוחניים ולא להורידה לעולם הגשמי. אלא, המטרה להיות רחוק מהשמיים וקרוב לארץ. המטרה בירידה לעולם הזה היא לקיים את המצוות בגשמיות העולם על מנת לגרום לעולם הגשמי, שבטבעו לא רואים את רצון ה', לבצע מעשים התואמים את רצונו. לא רק כאשר אדם בונה בית כנסת, ישיבה או מבנים שכולם יודעים שקיומם לצורך ביצוע רצונו, אלא בכל בית ובית שחיים בו אנשים שמול עיניהם ישנה מטרה מרכזית לזכך את ביתם ועולמם הגשמי על ידי מילוי המשימות הגשמיות שה' העניק לנו.
אכן אנו צריכים להשקיע מאמץ בעולמינו הרוחני שיקרב אותנו אל ה' וייתן לנו כוחות לרדת לעולם הגשמי ולהשקיע מאמץ בהתעסקות במצוות המעשיות שה' העניק לנו, על מנת לקרב את ה' לעולמנו הגשמי.
