האם אנו עושים מה שנוח לנו או מה שטוב לנו? אם נתבונן בוירוס הקורונה ועל השלכותיו. כפי שנראה כעת, הוירוס לא הולך לשום מקום. המחקרים המבלבלים גורמים לכל אחד מאיתנו להיצמד למחקר הקרוב לליבו. ובינתיים, הוירוס מכה בנו, בבריאותנו, בכלכלה שלנו וגם בביטחון האישי שלנו. ואנו, במקום להבין שיש מישהו הדוחף אותנו לעבור לסדר יום חדש שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה, אנו נאחזים מנסים להיאחז בהרגלים הישנים שלנו.
אנו נמצאים בתקופת שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז שבו הובקעה חומת ירושלים לבין ט' באב – יום שריפת בית מקדשינו. אנו בוכים על החורבן וממשיכים את החיים בגלות, במקום להתבונן על הגורם לחורבן שיביא לנו את הבנין.
בהלכות שבת ישנה הלכה, שאדם העושה בשבת פעולה שמקלקלת – פטור, כי אינה נחשבת כמלאכה. אך אם בזכות הקלקול נבנה משהו חדש, הרי הקלקול הוא חלק מהתיקון והוא עבר על איסור מלאכה בשבת. לצופה מהצד לא מספיק לראות את הקלקול אלא צריך להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר ולראות בתיקון שמגיע בזכותו. ניקח לדוגמא קבלן של פרויקט "פינוי בינוי" השמח בעת הרס הבית הישן שמכשיר את הקרקע לבניית בית חדש. כך יש להתבונן בחורבן והנסיבות שגרמו לו ולהפיק את הלקחים שיכשירו את הקרקע לבניין החדש והמפואר יותר.
כאשר מורה מקבל תלמיד עם קשיי למידה והתנהגות, יתכן שהדבר יעיב על שמחתו בגלל ה'תיק הכבד' שנפל בחלקו. לאידך, יכול המורה לשמוח על האתגר שקיבל ועל האמון שהמנהל נתן בו. אם הוא ישקיע מאמצים – על אף העליות, הירידות והמשברים שיתלוו אליהם – בסופה של עבודה הוא יגיע לסיפוק עצום על הצלחתו להעלות את התלמיד אל דרך המלך.
בפרשת השבוע 'מסעי' שאותה נקרא ביחד עם פרשת 'מטות'. התורה מספרת על מסעי בני ישראל במדבר בדרך לארץ ישראל, אך בהתבוננות נוספת היא עוסקת גם במסע האישי של יהודי מאז לידתו ועד חזרתו לעולם שכולו טוב. על יציאת העם ממצרים ומסעותיו לאורך כל הגלות בדרך לגאולה הקרובה שתביא את כל עם ישראל לארץ ישראל. ה' מעניק לנו הרבה אתגרים, אך יחד עם זה מאמין בנו ונותן לנו כוח להתמודד עמם – אם רק נרצה.
בתקופה זו אנו במעיין נסיעה באוניה הטובעת ובמקום שכל קברניטיה יעשו הכול להצילה הם עסוקים במריבות על חלוקת התפקידים של אנשי צוות אוניה. חייבים לעצור ולטפל בווירוס מהמקום שטוב לנו
חכמי האמת של תורת האמת – שאינם עסוקים במחקרים שהיום נכתבים ומחר המציאות הופכת אותם – הבהירו לנו את האמת מאחורי החורבן, "מפני חטאינו גלינו מארצנו", כל אדם חכם יכול להמשיך את האמירה הזאת שעל ידי תיקון החטאים נחזור לארצנו. מפני שנאת חינם חרב בית המקדש וכל חכם מבין שעל ידי אהבת חינם יבנה בית המקדש.
נכון שהפתרונות האלו דורשים מאיתנו משהו קשה, לצאת מאזור הנוחות שלנו, להתנתק קצת מהנאות החיים, להקריב את חיי הגשם לטובת חיי הרוח, להקריב את רצונותינו למען רצונות של הזולת אך שם הוא המקום הטוב לנו באמת. כמה נורות אדומות צריך להדליק לנו כדי שנתעורר?
האדם מורכב מנשמה וגוף והשכל הוא חלק ממנו אך לצידו ישנם מערכות שעוזרות לו לתפקד. מחשבה, דיבור ומעשה הם לבושי השכל שעימם הוא מתפקד . אם עברנו על הטור והבנו את הכתוב בו, אם הדברים הכתובים בטור הובנו והם לא יעברו לדיבור ומעשה- כנראה שלא הובנו .אם נעשה דברים ללא מחשבה מוקדמת אנחנו גם בבעיה ,אם כן כיצד עלינו לתפקד בצורה תקינה ?
ככל שאדם מתבגר הוא משלים עם דברים שאינו יכול להנות מהם יותר, דברים גשמיים, יחד עם זאת הוא מבין יותר שיש לו יכולת להנות מדברים רוחניים. אנחנו עם מתבגר שצריך מתוך בחירה להנות מסדר היום החדש/ישן, הליכה בדרכו של ה' באמת ובשמחה ולא מתוך כפיה ומחוסר ברירה כדי לשרוד. כשנרגיש טוב עם מה שטוב לנו באמת , נרגיש שזה אזור הנוחות שלנו.
