אין ספק שאנו נמצאים בתוך אירוע מורכב ומתגלגל. השאלה האם אנו יודעים לנהל את האירוע – איני מתכוון עתה כיצד ראשי המדינה מנהלים אותו – אלא כיצד אנחנו היחידים חיים בתוכו, האם אנו מנהלים אותו או שהוא מנהל אותנו? האם האירוע משתלט על סדר היום שלנו ועל מחשבתנו או שאנו תוחמים זמן מסויים שבה מתמודדים עימו ובשאר העת – ממשיכים למלא את שיגרת היום?
לדוגמא, פגשתי חבר ושאלתיו: "מדוע לא באת לשמחה שהיתה בשבת (טרם החמרת הוראות משרד הבריאות) והוא ענה: "איך יכולתי כאשר הקשבתי לערוצים השונים בטלפון הנייד וראיתי שהמצב כל כך קשה ואין איש רואה אור בקצה המנהרה…".
אכן, האירוע השתלט עליו. אני, ביום שישי אחר הצהריים, ישבתי ברכב ושמעתי את שירי השבת, נהניתי, התעלמתי מהמציאות השוררת בחוץ. בשבת כשאנו מנותקים מהמדיה ולא מחוברים לעקומה העולה של החולים והמבודדים, אפשר בהחלט להתבודד מהאווירה המתוחה המוקרנת מעל כל מסך ולהתחבר לשביתה עם בורא העולם, ככה נרגעים! כפי שכתוב "ששת ימים עשה ה' את השמים והארץ וביום השביעי שבת וינפש".
האם בשבת אנו טומנים את הראש בחול או שמתעלים מעל החול, כאשר אז, רואים את המציאות בצורה שנותנת להמשיך לתפקד כראוי.
אין איש בר דעת שיכול להתעלם מהמציאות שהנבראים קיבלו את המפתחות לנהל את העולם, אך כאשר העולם אינו מתפקד כפי שצריך הם צריכים לתת לנותן המפתחות שיראה מה היא הדרך לתקן התקלה.
כשלפתע וירוס אחד יוצר רעידת אדמה עולמית הגורמת לקריסה בריאותית ואין את הרופא "הקוסם" שמוציא את הקוסמות שלו, את החיסון, שיבריא האנשים ויחזיר את העולם למצבו הקודם. אין כלכלן בעולם או מעצמות כלכליות של אתמול שיכולות לעצור את הסחף. עסקים שנוהלו בהצלחה רבה ביום אחד נשטפו וירדו לטמיון ויקח זמן רב לשקם אותם אחרי שהבריאות תשוב לעולם זה הזמן לתת את המפתחות לבורא עולם.
אז מה צריך לעשות?
הרבי מליובאוויטש ענה – בזמן מלחמת המפרץ, כאשר כולם רעדו מסדאם חוסיין ומטילי הסקאדים שיחריבו את הארץ ופארק הירקון תוכנן להפוך לבית קברות ענק – ליהודי שסיפר שאשתו חוששת לחזור לארץ, כי אם היא יראה מה' אין לה מה לפחד לחזור כי ה' מגן על הארץ, ארץ ישראל זה המקום הבטוח ביותר!
אכן, מי שמאמין בה' והרי אין יהודי שלא טמונה בליבו האמונה, הוא יכול שלא להיות מודאג. אמנם צריך לדאוג, דהיינו למלא אחר הוראות הרופאים שקיבלו את התפקיד של הדאגה הרפואית לבני האדם.
השבוע, בפרשת "ויקהל-פקודי" כמו בשבוע שעבר, מוזכרת בתורה המצווה החשובה שהיא אחת מעשרת הדיברות שניתנו למשה בהר סיני, מצוות "שמירת שבת".
אנו מכירים את ימי השבוע המורכבים מששה ימי עבודה ומיום מנוחה. ישנם אנשים שרואים את ששת ימי העבודה כמטרת החיים לאכול ולנוח כדי שיהיה כוח לעבוד, לעבוד כדי לצבור נכסים וכסף והשבת היא יום שבו שוברים שגרה, נחים על מנת לקבל כוח לעבוד שוב בשבוע הבא וחוזר חלילה… אך אצל היהודי השבת היא מרוממת אותו.
במשך השבוע אדם אוכל נח ועובד כדי למלא אחר רצון ה' השבת מעלה אותו למקור רוחני גבוה, שאגב מתבטא גם בהרגשה הגשמית, בכל השבוע אדם מרוכז בטרדות החיים ובשבת הוא מגיע לבידוד החיובי שנותן לו היכולת להתעלות מעל המציאות ולהנות מנופש השבת.
אין ספק שההרגשה המרוממת בשבת גם בימים האפורים שאנו נמצאים בהם עתה אינה נובעת מהטמנת הראש בחול אלא בידיעה שזה המקום שאליו נגיע אם רק נמלא כראוי את המטלות שלנו בימי החול שהפקיד בידינו והוא שיצר את כל המציאות המורכבת.
הבידוד הנדרש כדי למנוע את ההתדבקות ולעצור את המגפה, גורמת לנו להבין שאם לא יהיו כולם שותפים למאמץ לא תיפטר הבעיה. גם במימד הרוחני אנו זקוקים לשותפות מלאה של כל העם על מנת לגרום לשינוי בהחלטת בורא העולם.
בואו! נוסיף במעשים טובים, בין אדם למקום ולחברו ונבודד הדברים הרעים בעולמנו. נדאג לבריאות ולכלכלה ולא נהיה מודאגים.
