טורו השבועי על פרשת השבוע, של הרב יוסף יצחק לרר מתפרסם מידי שבוע בעיתון "יבניתון"

דברים – בואו ננצח יחד

האם אנו מנצחים או מנוצחים? האם הפסד גורם לנו לדיכאון והניצחון מגביר אצלנו את השמחה? דבר ראשון עלינו לבדוק את מי ניצחנו או למה הפסדנו ומה התוצאות לטווח הארוך מהניצחון או ההפסד? וכן מי כדאי שינצח ומי כדאי שיפסיד?

לפעמים ניצחון הוא הפסד ולפעמים הפסד הוא ניצחון. כאשר אדם מנהל מערכה משפטית מול הזולת שמטרתו מלחמה על כבוד ושררה הריקה מכל תוכן, הפסד במערכה זו גורמת לו רווח – ניצחון על יצרו הרע שלא הצליח לפגוע בחבר. אם היה מנצח החבר במשפט היה מפסיד מול יצרו הרע המנסה בכל דרך להכשילו, המגיע עם פרצופים שונים ודוחף אותו לנצח במשפט על מנת שיפסיד בהלבנת החבר שזו נפילה חמורה, "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא".

בשבוע שעבר קראנו בתורה על נדרים. אדם יכול לאסור על עצמו דברים שהתורה לא אסרה, אלא שהדבר מתנגש עם דברי חכמי ארץ ישראל בתלמוד הירושלמי שאדם לא יאסור על עצמו דברים שהתורה מתירה אותם, שאם אוסר על עצמו מאכל כלשהו – בעתיד, יבוא המאכל בטענות אליו "למה לא רוממת אותי?", אם היית אוכל אותי ועושה מעשים טובים בכח האכילה היית מרומם אותי…

כשעומדים מול אויב, יש אפשרות אחת לנצחו, להשמידו או לשבות אותו ולגייסו לצידך ובמקרה זה אין יותר מציאות של אויב והאופציה השנייה לייצר מנגנוני הגנה שלא להיפגע ממנו, ובמקרה זה האויב נשאר אויב.

באם יש לנו את הכוח להתגבר על רצונותינו השליליים שנובעים מהיצר אנחנו יכולים לנצחו ולהמשיך להשתמש בכל הכלים הגשמיים הקיימים בעולם שלא נאסרו, אך אם אין בכוחנו לנצח ואנחנו יכולים להיכשל עלינו ליצור מנגנוני הגנה שהנדר הוא אחד מהם.

אין ספק שנכון יותר לנצח את האויב ולא להסתפק במנגנוני הגנה ממולו.

בפרשת השבוע "דברים", משה רבנו בטרם מותו מוכיח את עם ישראל על שורת כשלים שהיו להם במהלך המסעות במדבר, מטרת משה הייתה שננצח את היצר המכשיל ולכן חיפש להעיר לעם בצורה שיקבלו בשמחה את התוכחה, כביקורת בונה ולא מתוך רצון להכאיב ולהציק. לכן הוא נקט בשלוש דרכים: 

דרך אחת: משה הוכיחם אישית. המוכיח צריך להיות אדם ישר דרך. האנשים בדרך כלל בוחנים את המבקר ולא את הביקורת. אדם רק פותח פיו והמקהלה מזמזמת "תראו מי מדבר"… לכן דווקא משה, שהיה ישר בצורה קיצונית, כפי שגם אמר לאנשי קורח שאף קנה חמור על חשבונו כשהלך למצרים להנהיג את העם.

דרך שניה: חשוב מאוד לדעת מתי להעיר, ישנם זמנים שההערה תתקבל באהבה וישנם זמנים שתתקבל כהתרסה. וגם זאת אנו למדים ממשה, שמצא לנכון להעיר לעם ישראל רק בסוף 40 השנה, מדוע לא העיר להם במשך כל השנים? רש"י מפרש שכל השנים הם היו מתוסכלים. הם רצו להיכנס לארץ אך נגזר עליהם למות במדבר. הערה בזמן זה הייתה גוררת תגובה "מה הוא רוצה מאתנו האם הוא בא לשפוך מלח על הפצעים?". אך לאחר שניצחו את כל העמים והגיעו אל סף הכניסה לארץ מצא את העיתוי הנכון.

דרך שלישית: מופיע בתורת הרבי מליובאוויטש שאדם מוכן לקבל ביקורת  כשמזהה שהזולת רוצה בטובתו. גם זאת אנו למדים מתוכחת משה.  רש"י מסביר שהמקומות המובאים בפרשה ששם חנו בני ישראל לא היו שמות של מקומות פיזיים אלא שימשו רמז לחטאם. משה לא הוכיחם בגלוי על מנת לשמור על כבודם.

יותר מאלפיים שנה אנו אבלים על חורבן ירושלים ובית המקדש ומציינים זאת בצום תשעה באב. אנחנו זקוקים לניצחון אסטרטגי שבו נזכה להכרית את הרוע מהעולם, להנחיל אהבת חינם בעם ישראל ולזכות לבניין המקדש השלישי. ובינתיים, נתקלים בניצחונות שיוצרים הפסדים, כאשר קבוצות בעם נלחמות זו בזו, ייתכן שיהיו קבוצות שיחגגו ניצחונות אך אנו כעם ישראל נישאר עם ההפסד, אנו זקוקים לניצחון שכל העם ינצח, ינצח את הרע הפנימי שלו ויחבור לטוב הפנימי הקיים אצל כל יהודי.

נגישות