ה' ברא את העולם חסר, כפי שכתוב "אשר ברא אלוקים לעשות" ופירושו לתקן. העולם נברא עם חסרים והאדם נברא כדי לתקנו, גם האדם נברא חסר ידע בהתנהגות, אך במשך החיים הוא אמור לצבור ידע כדי לתקן את התנהגותו-מידותיו ואת העולם כדי שימלא אחר רצון בוראו.
התינוק בלידתו דומה לבעל חי. ההתעסקות עם עצמו ותגובותיו קשורים לרצונותיו והרגשותיו. הבהמה פועלת מתוך אינסטינקטים, אך האדם אמור להיות מונהג על ידי שכלו.
תמיד אדם צריך לראות כיצד הוא משפר התנהגותו וכיצד הוא מסייע ביצירת עולם טוב יותר, אך כפי שהזכרנו בעבר שבימי ספירת העומר, אנו משקיעים זמן רב יותר לנסות לתקן את מידותינו. בחג הפסח אנו מקריבים קרבן שעורים שהוא מאכל בהמה, ללמדנו שבתחילת הדרך התנהגות האדם דומה לבהמה כי הוא נשלט על ידי נפשו הבהמית. אך כשמגיעים לחג השבועות לאחר שעבדנו על שיפור התנהגותנו אנו מביאים קרבן שמורכב מחיטים שהם מאכל אדם.
לאורך כל הדרך עלינו לדאוג לכך שהמוח שלנו ישלוט על המידות ולא רק יצור אותם. התגובה הרגשית של האדם מגיעה אחרי ההבנה השכלית בטוב הצפון בדבר. לדוגמא, אם מישהו מסייע לנו, כאשר אנו מבינים בשכלנו שנעשתה לנו טובה, מתפתח בליבנו רגש אהבה אליו. אך חשוב, שהשכל לא רק יגרום לרגש בלב אלא ישלוט עליו. כך שהעשייה שתגיע בעקבות רגשי הלב תהיה חיובית.
השבוע, בספירת העומר, עבדנו על שיפור מידת ההוד, מלשון הודאה. היכולת לומר תודה והיכולת להודות בטעויות. כדי להצליח להוציא מהפה את מילת התודה או להודות בטעות צריך את מידת הענווה והתבטלות – הוד.
אך כיצד נגיע למידת ענווה מושלמת? בפרשת בהר – הראשונה שנקרא השבוע מתוך צמד הפרשיות בהר-בחוקותי – מתייחסת להר סיני. מי שקיבל את התורה בהר סיני היה משה רבנו. יש משהו חשוב שמחבר בין משה להר סיני. משה היה המנהיג שלא היה ולא יהיה כמותו, בבחינת "הר" אך יחד עם זה היה עניו כפי שהתורה מעידה: "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה". גם הר סיני נבחר שעליו תינתן התורה מפני היותו הר אך יחד עם זאת היה גם נמוך.
נסביר את שתי הדוגמאות ונבין טוב יותר מהי מידת הענווה המתוקנת והמושלמת. מצד אחד ענווה – להכיל את האחר, להודות לו על עזרתו, ולהודות בטעויות. מצד שני הכרה עצמית – להכיר את היכולות האישיות ולהשתמש בהם, אך לדעת שגם אדם מוכשר מאוד אינו מנכס את הכישורים המיוחדים אליו אלא לבורא שהעניק לו אותם.
ענווה תקינה אינה משמשת כלי ליחצנות כאדם בעל מידה ייחודית, אלא ענווה אמיתית נובעת מתוך הכרה במעלות הזולת, וכאשר הזולת צריך עזרה ואין במקום מישהו שיוכל לעזור לו, אסור להצטנע ולאמר "מה אני יכול לעשות" זו אינה ענווה!
לא לחינם התורה ניתנה על הר אבל נמוך. מצד אחד – ענווה, שפלות וראיית הזולת ומצד שני – הר, תוקף. כפי שראינו אצל משה – ענווה ותוקף של מנהיג. כדי לקיים את התורה שניתנה בהר סיני צריך להיות בטל לרצון ה', לראות בגובה העיניים את הסובבים ואם לפעמים נראה לך שאתה גבוה מהם, קבלת זאת כדי לסייע להם. ברגע שהזולת זקוק לעזרתך אתה צריך לסייע בידו אפילו שיכולותך ייחשפו וכביכול תפגע "הענווה" שלך.
מנהיג צריך להיות תקיף במקביל לענווה, לא כדי לחזק את מעמדו וכבודו, אלא בשביל לסייע לזולת. רב צריך לנהוג בצניעות, אך כאשר באים לקבל ממנו עצה לפעמים הוא חייב להגיב בתוקף על מנת שהיושב מולו יקבל את העצה ויבצע אותה ככתבה וכלשונה לטובתו האישית.
גם בעבודתו הרוחנית של האדם צריך להיות בביטול ענווה ושפלות ובעת הצורך תקיפות. כפי שפותח השולחן ערוך "הווי עז כנמר" שלא יבוש מפני המלעיגים. שיהיה לו התקיפות מאנשים המנסים לזלזל בהתנהגותו הבריאה.
אז אם אדם לא רוצה להיות כ"עַיִר פֶּרֶא" כדאי שידאג לכך ששכלו ישלוט תמיד על מידותיו ואזי יהיה "אָדָם".
